פסוק א:ומן וכו׳ מכאן אני אומר וכו׳ דק״ל שיש כפל ל׳ בכתוב דכתוב עשו בגדי שרד וכו׳ ויעשו את בגדי הקדש וכו׳ ולכך פי׳ שאין כאן כפל אלא ב׳ ענינים וה״ק קרא ומן התכלת וכו׳ בלא שש עשו בגדי שרד וכו׳ ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כדמפ׳ קרא לקמן דהואי נמי שש בהדייהו והא דכתיב על אותן הכיסויין לשרת בקדש היינו דכיון שמכסים הדברים שבקדושה נמצא דמשרתים לקדש כלומר לדברים שבקדושה ותשמישי קדושה איקרו:
פסוק לא:לתת וכו׳ ועליו פתיל תכלת וקושר וכו׳ לפי פשט דברים אלו נר׳ שזה הפתיל האמצעי העליון היה עובר ע״ג התפילין שהרי היה באמצע ועולה ומקיף עד אחוריו למול עורף וא״כ היה מונח מלפניו ע״ג התפילין עצמם ומאחוריו ע״ג קשר דתפילין אך דבר זה נר׳ כמו זר שהרי קדושת תפילין גדולה על קדושת הציץ וכמ״ש רז״ל שהרי הציץ אין בו אלא הזכרה אחת ותפי׳ יש בהן כ״ח אזכרות ואפ׳ שלא היה עולה דוקא באמצע בצמצום אלא קצת נמשך לצד א׳ בענין שלא יהא חופף ע״ג התפילין והנכון דכיון שהיו ב׳ פתילים באמצע לפי הנראה מדברי רש״י וכן כתב בהדיא בפר׳ תצוה א״כ אותם הב׳ היו נמשכין מצדדי התפילין מזה אחד ומזה אחד:
פסוק לב:ויעשו בני ישראל את המלאכה וכו׳ כוונת הרב ליישב שני עניינים א׳ מאי דמהדר וכתב בני ישראל והוה סגי דלכתוב ויעשו ותו דאמאי הדר וכתב כן עשו בסוף הפ׳ דכה״ג בפרשת בא דהדר וכתב כן עשו הוצרך ר״שי לפ׳ אף משה ואהרן כן עשו והכא לא שייך לפ׳ כן. וכל זה תיקן רבינו במה שהוסיף תיבות את המלאכה והיינו דידוע דמלאכה כולל ב׳ עניינים מלאכת ההבאה ומלאכת העשיה והנה מלאכת ההבאה שוה לכל נפש ישראל והעשייה אינו אלא לחכמי לב העושים מלאכת הקדש והיינו דכתיב ויעשו בני ישראל את המלאכה כלומר ההבאה ככל אשר צוה וכו׳ כן עשו להביא האומנים והחכמים לו׳ שגם הם האומנים והחכמים כן עשו מלאכת העשייה ככל אשר צוה וכו׳:
פסוק לג:ויביאו וכו׳ הניח לו הקדוש ברוך הוא וכו׳ הק׳ הרב נ״חי דכאן משמע׳ שגם משה הקים ע״פ הנס אבל בפ׳ המצניע משמע דמשה היה גבוה י׳ אמות כגובה הקרשים לפי׳ היה לו כח להקימו וגם בפ׳ הרואה אמרו משה כמה הוי י׳ אמות וכו׳ ע״כ ואיני רואה שם שום ראיה אלא שמשה רבינו היה גבוה י׳ אמות ואין מזה הכרח שהיה כחו עצום כ״כ להקים הקרשים הכבדים האלה ואדרבא מהך סוגיא דאיתא ג״כ בנדרים בפ׳ אין בין המודר דף ל״ח משמע הכי דאמרי׳ התם אין השכינה שורה אלא על גבור ועשיר וחכם וכו׳ וכלן ממשה גבור דכתיב ויפרוש את האהל על המשכן ואמר מר משה רבינו פרשו וכתיב עשר אמות אורך הקרש ופריך אימא דאריך וקטין [פי׳ ארוך בקומה וקטון בכח] אלא מן הדין קרא ואתפוש בשני הלוחות כו׳ וקשה היכי מצי להקשות אימא דאריך וקטן איברא דבמקרא דויפרוש את האהל מצי׳ למימר הכי ומיהו הו״מ לאתויי ראיה דגדול בכח נמי הוה דהקים כובד הקרשים א״ו דמההוא ליכא ראיה שהרי הקימו ע״י נס והראיה מדכתיב הוקם המשכן. ולפי דרכנו למדנו תירוץ למה שהק׳ הר״אש שם בנדרים וז״ל תימא אמאי לא יליף מקרשים וישם את המשכן ע״כ ועם האמור ניחא דמקרשי׳ ליכא שום ראיה דע״י נס הוה כדאמרן:
