פסוק א:ומן התכלת. הנה לכאורה כך דבאמת הא צריך עשיה לשמה כמו גבי … ציצית תכלת כמבואר מנחות דף מ״ב ודף מ׳, וא״כ גם בגדי כהונה הוה [צריך] לעשות הכל לשמה, ועיין בירושלמי יומא פ״ב בקודש דוקא אריגתו כו׳, ולכן עשו מן מה שהביאו תכלת וארגמן שכבר נצבעין ונטוו רק בגדי שרד, לא בגדי כהונה ממש, עיין יומא דף ע״ב דמשמע דהוה בגדי כהונה ממש, ועיין חולין דף קל״ז ע״א, וגם י״ל דרימונים א״צ כ״כ לשמה דזה רק תכשיט בגד, אבל בגדי כהונה עשו והם ארגו וצבעו לשמה, כן ר״ל הפסוק.
פסוק ו:פתוחי חותם על שמות בני ישראל. ר״ל דצריך מלבד מה שהשמות הוה פתוחי חותם הוה צריך לשרטט מחמת ד׳ תיבות כמבואר גיטין דף ע׳ ע״ב וכ״מ, ותוס׳ סוטה דף י״ז ע״ב, וזה מהני שירטוט גם לאחר כתיבה, וזה דאמר על שמות, וכן נ״מ דאפוד מכפר על ע״ז, ובזה צריך כל ישראל לכפרה כמבואר ברמב״ם הל׳ שגגות גבי העלם דבר של ציבור, ע״ש ובספרי פ׳ שלח דנ״מ בין העלם דבר של ע״ז דרק כולם ושאר העלם הוה כל שבט ושבט בפ״ע ע״ש, ואכמ״ל.
פסוק ו:מפתחות פתוחי חותם. כמ״ש דמלבד זה הוה צריך שירטוט כיון דהוה על אבן אחת ששה תיבות, משא״כ חשן דהוה רק תיבה אחת.
פסוק יד:והאבנים וגו׳ פתוחי חותם. והאבנים, והנה בתוספ׳ פ״ו דמנחות נקט דמעכבין זא״ז, אך אם מעכבין גם את הבגדים שיהיה כמו פסול בחושן אם לא הוה כתוב בהם, ובאמת נ״ל דזה הוה … כתיבת השבטים, וזה ר״ל הרמב״ם ז״ל שצריך לעשות אות׳ גם בבית שני אף שחסר האורים ותומים וזה הוא כנ״ל.
פסוק ל:ויעשו את ציץ נזר הקדש וגו׳ ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם. הנה כאן נשתנה מן מה שצוה השם למשה, דשם נאמר לשון צווי ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה׳, וכאן נקט מכתב כו׳, ור״ל כך דכיון דלכתחילה צריך שיכתוב קודש מלמטה וכן הל׳ [הלמ״ד] בפ״ע ואח״כ שם (מלמטה) [מלמעלה], ובדיעבד כשר אם כתב גדר קודש לה׳ עיין שבת דף ס״ג, ובירושלמי מגילה פ״א, ובדברי רבינו הרמב״ם ז״ל, כך מצוותו הוא שיכתב שיהי׳ ב׳ תיבות וגם אות אחת יש עליה שם תיבה לשיטת ב״ש בירושלמי פ״ב ופ״ג דסוטה, והרמב״ם ז״ל פסק כב״ש בהל׳ תפילין גבי מזוזה שכתבה איגרת ע״ש בזה, ומ״ש בהך דקדושין דף ל׳ ע״ש, ובירושלמי סוטה ובירושלמי תענית פ״ד וכ״מ בזה, ועמ״ש ברכות דף נ״ה דזה ג״כ גדר עצמים פרדים, ומ״ש לעיל בזה, וע״ש שבת דף קט״ו ע״ב פלוגתא בזה, אך מ״מ הם עשו בגדר דשיטה אחת וא״צ שירטוט שהם שיטה אחת, והטעם נ״ל כך דמצוות שאמר אז הוה קודם מעשה העגל ואז הוה גדר על כל קוץ וקוץ כו׳ וא״כ הוה גם אות אחת תיבה שלמה, אך אח״כ לוחות האחרונות לא ניתנה רק למשה רבינו פלפול, ושוב א״א לחלוק התיבה לאותיות נפרדים ועשו כך, ועמ״ש בזה נדרים ל״ז ופסחים קי״ז וקי״ח, וכ״מ, גם לפמש״כ הרמב״ם דכשר בכל גווני אם נכתב בשיטה אחת או בשתי שיטות, וכן דבר שאין מעכב שייך לשון כתיבה.
פסוק לו:את המנורה הטהורה. עיין מנחות דף כ״ט, ובאמת זה מחלוקת בין רש״י ותוס׳ אם הוה חל על המנורה גדר כ״ש, עיין מנחות דף ק׳ ע״א ותמורה דף י״ד ופסחים דף נ״ט, דנראה דס״ל לרש״י לגרסא דזה הוה גדר קרבן ומנורה כ״ש, אך התוס׳ לא ס״ל כן, וכן רש״י מנחות דף נ׳ ע״א לא ס״ל כן ע״ש.
פסוק לט:את מזבח הנחשת. כאן יש פסיק, וכן לקמן פסוק כ״ט גבי מזבח וישם כו׳, רק משום דזה לא הוה נצחיות דזה נפסל בבהמ״ק כמבואר בזבחים דף נ״ט ע״ב [ע״ש], ושוב לא הוה כלי ורק רצפה, כמבואר זבחים דף כ״ז ע״ב ודף נ״ט ודף ס׳.
פסוק מג:ויברך אותם משה. זה הוה שירה של משה רבינו, והוא הוה לוי ומשורר כמבואר ערכין דף י״א ע״ש, והנה באמת שירה ג״כ התחילה ז׳ ימים כניסן, דהא נצרך הזאת הלוים, ושני בחודש נשרפה הפרה כמבואר במגילה בירושלמי, ועיין גיטין דף ס׳ וכ״מ, ובסד״ע דהם קבלו הזאה ג״כ ב״פ, ובשבת הזו עליהם אז נסדר להם לחם הפנים על השלחן ואז אמרו שירה ומשה רבנו עמהם.
