א וּבִשְׁנַ֣ת שְׁתַּ֗יִם לְמַלְכוּת֙ נְבֻֽכַדְנֶצַּ֔ר חָלַ֥ם נְבֻֽכַדְנֶצַּ֖ר חֲלֹמ֑וֹת וַתִּתְפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וּשְׁנָת֖וֹ נִהְיְתָ֥ה עָלָֽיו׃ ב וַיֹּ֣אמֶר הַ֠מֶּלֶךְ לִקְרֹ֨א לַֽחַרְטֻמִּ֜ים וְלָֽאַשָּׁפִ֗ים וְלַֽמְכַשְּׁפִים֙ וְלַכַּשְׂדִּ֔ים לְהַגִּ֥יד לַמֶּ֖לֶךְ חֲלֹמֹתָ֑יו וַיָּבֹ֕אוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ ג וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם הַמֶּ֖לֶךְ חֲל֣וֹם חָלָ֑מְתִּי וַתִּפָּ֣עֶם רוּחִ֔י לָדַ֖עַת אֶֽת־הַחֲלֽוֹם׃ ד וַֽיְדַבְּר֧וּ הַכַּשְׂדִּ֛ים לַמֶּ֖לֶךְ אֲרָמִ֑ית מַלְכָּא֙ לְעָלְמִ֣ין חֱיִ֔י אֱמַ֥ר חֶלְמָ֛א לעבדיך (לְעַבְדָ֖ךְ) וּפִשְׁרָ֥א נְחַוֵּֽא׃ ה עָנֵ֤ה מַלְכָּא֙ וְאָמַ֣ר לכשדיא (לְכַשְׂדָּאֵ֔י) מִלְּתָ֖א מִנִּ֣י אַזְדָּ֑א הֵ֣ן לָ֤א תְהֽוֹדְעוּנַּ֙נִי֙ חֶלְמָ֣א וּפִשְׁרֵ֔הּ הַדָּמִין֙ תִּתְעַבְד֔וּן וּבָתֵּיכ֖וֹן נְוָלִ֥י יִתְּשָׂמֽוּן׃ ו וְהֵ֨ן חֶלְמָ֤א וּפִשְׁרֵהּ֙ תְּֽהַחֲוֺ֔ן מַתְּנָ֤ן וּנְבִזְבָּה֙ וִיקָ֣ר שַׂגִּ֔יא תְּקַבְּל֖וּן מִן־קֳדָמָ֑י לָהֵ֕ן חֶלְמָ֥א וּפִשְׁרֵ֖הּ הַחֲוֺֽנִי׃ ז עֲנ֥וֹ תִנְיָנ֖וּת וְאָמְרִ֑ין מַלְכָּ֕א חֶלְמָ֛א יֵאמַ֥ר לְעַבְד֖וֹהִי וּפִשְׁרָ֥ה נְהַחֲוֵֽה׃ ח עָנֵ֤ה מַלְכָּא֙ וְאָמַ֔ר מִן־יַצִּיב֙ יָדַ֣ע אֲנָ֔ה דִּ֥י עִדָּנָ֖א אַנְתּ֣וּן זָבְנִ֑ין כָּל־קֳבֵל֙ דִּ֣י חֲזֵית֔וֹן דִּ֥י אַזְדָּ֖א מִנִּ֥י מִלְּתָֽא׃ ט דִּ֣י הֵן־חֶלְמָא֩ לָ֨א תְהֽוֹדְעֻנַּ֜נִי חֲדָה־הִ֣יא דָֽתְכ֗וֹן וּמִלָּ֨ה כִדְבָ֤ה וּשְׁחִיתָה֙ הזמנתון (הִזְדְּמִנְתּוּן֙) לְמֵאמַ֣ר קָֽדָמַ֔י עַ֛ד דִּ֥י עִדָּנָ֖א יִשְׁתַּנֵּ֑א לָהֵ֗ן חֶלְמָא֙ אֱמַ֣רוּ לִ֔י וְֽאִנְדַּ֕ע דִּ֥י פִשְׁרֵ֖הּ תְּהַחֲוֻנַּֽנִי׃ י עֲנ֨וֹ כשדיא (כַשְׂדָּאֵ֤י) קֳדָם־מַלְכָּא֙ וְאָ֣מְרִ֔ין לָֽא־אִיתַ֤י אֲנָשׁ֙ עַל־יַבֶּשְׁתָּ֔א דִּ֚י מִלַּ֣ת מַלְכָּ֔א יוּכַ֖ל לְהַחֲוָיָ֑ה כָּל־קֳבֵ֗ל דִּ֚י כָּל־מֶ֙לֶךְ֙ רַ֣ב וְשַׁלִּ֔יט מִלָּ֤ה כִדְנָה֙ לָ֣א שְׁאֵ֔ל לְכָל־חַרְטֹּ֖ם וְאָשַׁ֥ף וְכַשְׂדָּֽי׃ יא וּמִלְּתָ֨א דִֽי־מַלְכָּ֤ה שָׁאֵל֙ יַקִּירָ֔ה וְאָחֳרָן֙ לָ֣א אִיתַ֔י דִּ֥י יְחַוִּנַּ֖הּ קֳדָ֣ם מַלְכָּ֑א לָהֵ֣ן אֱלָהִ֔ין דִּ֚י מְדָ֣רְה֔וֹן עִם־בִּשְׂרָ֖א לָ֥א אִיתֽוֹהִי׃ יב כָּל־קֳבֵ֣ל דְּנָ֔ה מַלְכָּ֕א בְּנַ֖ס וּקְצַ֣ף שַׂגִּ֑יא וַאֲמַר֙ לְה֣וֹבָדָ֔ה לְכֹ֖ל חַכִּימֵ֥י בָבֶֽל׃ יג וְדָתָ֣א נֶפְקַ֔ת וְחַכִּֽימַיָּ֖א מִֽתְקַטְּלִ֑ין וּבְע֛וֹ דָּנִיֵּ֥אל וְחַבְר֖וֹהִי לְהִתְקְטָלָֽה׃ יד בֵּאדַ֣יִן דָּנִיֵּ֗אל הֲתִיב֙ עֵטָ֣א וּטְעֵ֔ם לְאַרְי֕וֹךְ רַב־טַבָּחַיָּ֖א דִּ֣י מַלְכָּ֑א דִּ֚י נְפַ֣ק לְקַטָּלָ֔ה לְחַכִּימֵ֖י בָּבֶֽל׃ טו עָנֵ֣ה וְאָמַ֗ר לְאַרְיוֹךְ֙ שַׁלִּיטָ֣א דִֽי־מַלְכָּ֔א עַל־מָ֥ה דָתָ֛א מְהַחְצְפָ֖ה מִן־קֳדָ֣ם מַלְכָּ֑א אֱדַ֣יִן מִלְּתָ֔א הוֹדַ֥ע אַרְי֖וֹךְ לְדָנִיֵּֽאל׃ טז וְדָ֣נִיֵּ֔אל עַ֖ל וּבְעָ֣ה מִן־מַלְכָּ֑א דִּ֚י זְמָ֣ן יִנְתֵּן־לֵ֔הּ וּפִשְׁרָ֖א לְהַֽחֲוָיָ֥ה לְמַלְכָּֽא׃ יז אֱדַ֥יִן דָּֽנִיֵּ֖אל לְבַיְתֵ֣הּ אֲזַ֑ל וְ֠לַחֲנַנְיָה מִֽישָׁאֵ֧ל וַעֲזַרְיָ֛ה חַבְר֖וֹהִי מִלְּתָ֥א הוֹדַֽע׃ יח וְרַחֲמִ֗ין לְמִבְעֵא֙ מִן־קֳדָם֙ אֱלָ֣הּ שְׁמַיָּ֔א עַל־רָזָ֖ה דְּנָ֑ה דִּ֣י לָ֤א יְהֹֽבְדוּן֙ דָּנִיֵּ֣אל וְחַבְר֔וֹהִי עִם־שְׁאָ֖ר חַכִּימֵ֥י בָבֶֽל׃ יט אֱדַ֗יִן לְדָנִיֵּ֛אל בְּחֶזְוָ֥א דִֽי־לֵילְיָ֖א רָזָ֣ה גֲלִ֑י אֱדַ֙יִן֙ דָּֽנִיֵּ֔אל בָּרִ֖ךְ לֶאֱלָ֥הּ שְׁמַיָּֽא׃ כ עָנֵ֤ה דָֽנִיֵּאל֙ וְאָמַ֔ר לֶהֱוֵ֨א שְׁמֵ֤הּ דִּֽי־אֱלָהָא֙ מְבָרַ֔ךְ מִן־עָלְמָ֖א וְעַ֣ד־עָלְמָ֑א דִּ֧י חָכְמְתָ֛א וּגְבוּרְתָ֖א דִּ֥י לֵֽהּ־הִֽיא׃ כא וְ֠הוּא מְהַשְׁנֵ֤א עִדָּנַיָּא֙ וְזִמְנַיָּ֔א מְהַעְדֵּ֥ה מַלְכִ֖ין וּמְהָקֵ֣ים מַלְכִ֑ין יָהֵ֤ב חָכְמְתָא֙ לְחַכִּימִ֔ין וּמַנְדְּעָ֖א לְיָדְעֵ֥י בִינָֽה׃ כב ה֛וּא גָּלֵ֥א עַמִּיקָתָ֖א וּמְסַתְּרָתָ֑א יָדַע֙ מָ֣ה בַחֲשׁוֹכָ֔א ונהירא (וּנְהוֹרָ֖א) עִמֵּ֥הּ שְׁרֵֽא׃ כג לָ֣ךְ ׀ אֱלָ֣הּ אֲבָהָתִ֗י מְהוֹדֵ֤א וּמְשַׁבַּח֙ אֲנָ֔ה דִּ֧י חָכְמְתָ֛א וּגְבוּרְתָ֖א יְהַ֣בְתְּ לִ֑י וּכְעַ֤ן הֽוֹדַעְתַּ֙נִי֙ דִּֽי־בְעֵ֣ינָא מִנָּ֔ךְ דִּֽי־מִלַּ֥ת מַלְכָּ֖א הוֹדַעְתֶּֽנָא׃ כד כָּל־קֳבֵ֣ל דְּנָ֗ה דָּֽנִיֵּאל֙ עַ֣ל עַל־אַרְי֔וֹךְ דִּ֚י מַנִּ֣י מַלְכָּ֔א לְהוֹבָדָ֖ה לְחַכִּימֵ֣י בָבֶ֑ל אֲזַ֣ל ׀ וְכֵ֣ן אֲמַר־לֵ֗הּ לְחַכִּימֵ֤י בָבֶל֙ אַל־תְּהוֹבֵ֔ד הַעֵ֙לְנִי֙ קֳדָ֣ם מַלְכָּ֔א וּפִשְׁרָ֖א לְמַלְכָּ֥א אֲחַוֵּֽא׃ כה אֱדַ֤יִן אַרְיוֹךְ֙ בְּהִתְבְּהָלָ֔ה הַנְעֵ֥ל לְדָנִיֵּ֖אל קֳדָ֣ם מַלְכָּ֑א וְכֵ֣ן אֲמַר־לֵ֗הּ דִּֽי־הַשְׁכַּ֤חַת גְּבַר֙ מִן־בְּנֵ֤י גָֽלוּתָא֙ דִּ֣י יְה֔וּד דִּ֥י פִשְׁרָ֖א לְמַלְכָּ֥א יְהוֹדַֽע׃ כו עָנֵ֤ה מַלְכָּא֙ וְאָמַ֣ר לְדָנִיֵּ֔אל דִּ֥י שְׁמֵ֖הּ בֵּלְטְשַׁאצַּ֑ר האיתיך (הַֽאִיתָ֣ךְ) כָּהֵ֗ל לְהוֹדָעֻתַ֛נִי חֶלְמָ֥א דִֽי־חֲזֵ֖ית וּפִשְׁרֵֽהּ׃ כז עָנֵ֧ה דָנִיֵּ֛אל קֳדָ֥ם מַלְכָּ֖א וְאָמַ֑ר רָזָה֙ דִּֽי־מַלְכָּ֣א שָׁאֵ֔ל לָ֧א חַכִּימִ֣ין אָֽשְׁפִ֗ין חַרְטֻמִּין֙ גָּזְרִ֔ין יָכְלִ֖ין לְהַֽחֲוָיָ֥ה לְמַלְכָּֽא׃ כח בְּרַ֡ם אִיתַ֞י אֱלָ֤הּ בִּשְׁמַיָּא֙ גָּלֵ֣א רָזִ֔ין וְהוֹדַ֗ע לְמַלְכָּא֙ נְבֽוּכַדְנֶצַּ֔ר מָ֛ה דִּ֥י לֶהֱוֵ֖א בְּאַחֲרִ֣ית יוֹמַיָּ֑א חֶלְמָ֨ךְ וְחֶזְוֵ֥י רֵאשָׁ֛ךְ עַֽל־מִשְׁכְּבָ֖ךְ דְּנָ֥ה הֽוּא׃ כט אַ֣נְתְּה מַלְכָּ֗א רַעְיוֹנָךְ֙ עַל־מִשְׁכְּבָ֣ךְ סְלִ֔קוּ מָ֛ה דִּ֥י לֶהֱוֵ֖א אַחֲרֵ֣י דְנָ֑ה וְגָלֵ֧א רָזַיָּ֛א הוֹדְעָ֖ךְ מָה־דִ֥י לֶהֱוֵֽא׃ ל וַאֲנָ֗ה לָ֤א בְחָכְמָה֙ דִּֽי־אִיתַ֥י בִּי֙ מִן־כָּל־חַיַּיָּ֔א רָזָ֥א דְנָ֖ה גֱּלִ֣י לִ֑י לָהֵ֗ן עַל־דִּבְרַת֙ דִּ֤י פִשְׁרָא֙ לְמַלְכָּ֣א יְהוֹדְע֔וּן וְרַעְיוֹנֵ֥י לִבְבָ֖ךְ תִּנְדַּֽע׃ לא אַ֣נְתְּה מַלְכָּ֗א חָזֵ֤ה הֲוַ֙יְתָ֙ וַאֲל֨וּ צְלֵ֥ם חַד֙ שַׂגִּ֔יא צַלְמָ֨א דִּכֵּ֥ן רַ֛ב וְזִיוֵ֥הּ יַתִּ֖יר קָאֵ֣ם לְקָבְלָ֑ךְ וְרֵוֵ֖הּ דְּחִֽיל׃ לב ה֣וּא צַלְמָ֗א רֵאשֵׁהּ֙ דִּֽי־דְהַ֣ב טָ֔ב חֲד֥וֹהִי וּדְרָע֖וֹהִי דִּ֣י כְסַ֑ף מְע֥וֹהִי וְיַרְכָתֵ֖הּ דִּ֥י נְחָֽשׁ׃ לג שָׁק֖וֹהִי דִּ֣י פַרְזֶ֑ל רַגְל֕וֹהִי מנהון (מִנְּהֵין֙) דִּ֣י פַרְזֶ֔ל ומנהון (וּמִנְּהֵ֖ין) דִּ֥י חֲסַֽף׃ לד חָזֵ֣ה הֲוַ֗יְתָ עַ֠ד דִּ֣י הִתְגְּזֶ֤רֶת אֶ֙בֶן֙ דִּי־לָ֣א בִידַ֔יִן וּמְחָ֤ת לְצַלְמָא֙ עַל־רַגְל֔וֹהִי דִּ֥י פַרְזְלָ֖א וְחַסְפָּ֑א וְהַדֵּ֖קֶת הִמּֽוֹן׃ לה בֵּאדַ֣יִן דָּ֣קוּ כַחֲדָ֡ה פַּרְזְלָא֩ חַסְפָּ֨א נְחָשָׁ֜א כַּסְפָּ֣א וְדַהֲבָ֗א וַהֲווֹ֙ כְּע֣וּר מִן־אִדְּרֵי־קַ֔יִט וּנְשָׂ֤א הִמּוֹן֙ רוּחָ֔א וְכָל־אֲתַ֖ר לָא־הִשְׁתֲּכַ֣ח לְה֑וֹן וְאַבְנָ֣א ׀ דִּֽי־מְחָ֣ת לְצַלְמָ֗א הֲוָ֛ת לְט֥וּר רַ֖ב וּמְלָ֥ת כָּל־אַרְעָֽא׃ לו דְּנָ֣ה חֶלְמָ֔א וּפִשְׁרֵ֖הּ נֵאמַ֥ר קֳדָם־מַלְכָּֽא׃ לז אַ֣נְתְּה מַלְכָּ֔א מֶ֖לֶךְ מַלְכַיָּ֑א דִּ֚י אֱלָ֣הּ שְׁמַיָּ֔א מַלְכוּתָ֥א חִסְנָ֛א וְתָקְפָּ֥א וִֽיקָרָ֖א יְהַב־לָֽךְ׃ לח וּבְכָל־דִּ֣י דארין (דָֽיְרִ֣ין) בְּֽנֵי־אֲ֠נָשָׁא חֵיוַ֨ת בָּרָ֤א וְעוֹף־שְׁמַיָּא֙ יְהַ֣ב בִּידָ֔ךְ וְהַשְׁלְטָ֖ךְ בְּכָלְּה֑וֹן אַנְתְּה־ה֔וּא רֵאשָׁ֖ה דִּ֥י דַהֲבָֽא׃ לט וּבָתְרָ֗ךְ תְּק֛וּם מַלְכ֥וּ אָחֳרִ֖י אֲרַ֣עא מִנָּ֑ךְ וּמַלְכ֨וּ תליתיא (תְלִיתָאָ֤ה) אָחֳרִי֙ דִּ֣י נְחָשָׁ֔א דִּ֥י תִשְׁלַ֖ט בְּכָל־אַרְעָֽא׃ מ וּמַלְכוּ֙ רביעיה (רְבִ֣יעָאָ֔ה) תֶּהֱוֵ֥א תַקִּיפָ֖ה כְּפַרְזְלָ֑א כָּל־קֳבֵ֗ל דִּ֤י פַרְזְלָא֙ מְהַדֵּ֤ק וְחָשֵׁל֙ כֹּ֔לָּא וּֽכְפַרְזְלָ֛א דִּֽי־מְרָעַ֥ע כָּל־אִלֵּ֖ין תַּדִּ֥ק וְתֵרֹֽעַ׃ מא וְדִֽי־חֲזַ֜יְתָה רַגְלַיָּ֣א וְאֶצְבְּעָתָ֗א מנהון (מִנְּהֵ֞ן) חֲסַ֤ף דִּֽי־פֶחָר֙ ומנהון (וּמִנְּהֵ֣ין) פַּרְזֶ֔ל מַלְכ֤וּ פְלִיגָה֙ תֶּהֱוֵ֔ה וּמִן־נִצְבְּתָ֥א דִ֥י פַרְזְלָ֖א לֶֽהֱוֵא־בַ֑הּ כָּל־קֳבֵל֙ דִּ֣י חֲזַ֔יְתָה פַּ֨רְזְלָ֔א מְעָרַ֖ב בַּחֲסַ֥ף טִינָֽא׃ מב וְאֶצְבְּעָת֙ רַגְלַיָּ֔א מנהון (מִנְּהֵ֥ין) פַּרְזֶ֖ל ומנהון (וּמִנְּהֵ֣ין) חֲסַ֑ף מִן־קְצָ֤ת מַלְכוּתָא֙ תֶּהֱוֵ֣ה תַקִּיפָ֔ה וּמִנַּ֖הּ תֶּהֱוֵ֥ה תְבִירָֽה׃ מג די (וְדִ֣י) חֲזַ֗יְתָ פַּרְזְלָא֙ מְעָרַב֙ בַּחֲסַ֣ף טִינָ֔א מִתְעָרְבִ֤ין לֶהֱוֺן֙ בִּזְרַ֣ע אֲנָשָׁ֔א וְלָֽא־לֶהֱוֺ֥ן דָּבְקִ֖ין דְּנָ֣ה עִם־דְּנָ֑ה הֵֽא־כְדִ֣י פַרְזְלָ֔א לָ֥א מִתְעָרַ֖ב עִם־חַסְפָּֽא׃ מד וּֽבְיוֹמֵיה֞וֹן דִּ֧י מַלְכַיָּ֣א אִנּ֗וּן יְקִים֩ אֱלָ֨הּ שְׁמַיָּ֤א מַלְכוּ֙ דִּ֤י לְעָלְמִין֙ לָ֣א תִתְחַבַּ֔ל וּמַ֨לְכוּתָ֔ה לְעַ֥ם אָחֳרָ֖ן לָ֣א תִשְׁתְּבִ֑ק תַּדִּ֤ק וְתָסֵיף֙ כָּל־אִלֵּ֣ין מַלְכְוָתָ֔א וְהִ֖יא תְּק֥וּם לְעָלְמַיָּֽא׃ מה כָּל־קֳבֵ֣ל דִּֽי־חֲזַ֡יְתָ דִּ֣י מִטּוּרָא֩ אִתְגְּזֶ֨רֶת אֶ֜בֶן דִּי־לָ֣א בִידַ֗יִן וְ֠הַדֶּקֶת פַּרְזְלָ֨א נְחָשָׁ֤א חַסְפָּא֙ כַּסְפָּ֣א וְדַהֲבָ֔א אֱלָ֥הּ רַב֙ הוֹדַ֣ע לְמַלְכָּ֔א מָ֛ה דִּ֥י לֶהֱוֵ֖א אַחֲרֵ֣י דְנָ֑ה וְיַצִּ֥יב חֶלְמָ֖א וּמְהֵימַ֥ן פִּשְׁרֵֽהּ׃ מו בֵּ֠אדַיִן מַלְכָּ֤א נְבֽוּכַדְנֶצַּר֙ נְפַ֣ל עַל־אַנְפּ֔וֹהִי וּלְדָנִיֵּ֖אל סְגִ֑ד וּמִנְחָה֙ וְנִ֣יחֹחִ֔ין אֲמַ֖ר לְנַסָּ֥כָה לֵֽהּ׃ מז עָנֵה֩ מַלְכָּ֨א לְדָנִיֵּ֜אל וְאָמַ֗ר מִן־קְשֹׁט֙ דִּ֣י אֱלָהֲכ֗וֹן ה֣וּא אֱלָ֧הּ אֱלָהִ֛ין וּמָרֵ֥א מַלְכִ֖ין וְגָלֵ֣ה רָזִ֑ין דִּ֣י יְכֵ֔לְתָּ לְמִגְלֵ֖א רָזָ֥ה דְנָֽה׃ מח אֱדַ֨יִן מַלְכָּ֜א לְדָנִיֵּ֣אל רַבִּ֗י וּמַתְּנָ֨ן רַבְרְבָ֤ן שַׂגִּיאָן֙ יְהַב־לֵ֔הּ וְהַ֨שְׁלְטֵ֔הּ עַ֖ל כָּל־מְדִינַ֣ת בָּבֶ֑ל וְרַב־סִגְנִ֔ין עַ֖ל כָּל־חַכִּימֵ֥י בָבֶֽל׃ מט וְדָנִיֵּאל֙ בְּעָ֣א מִן־מַלְכָּ֔א וּמַנִּ֗י עַ֤ל עֲבִֽידְתָּא֙ דִּ֚י מְדִינַ֣ת בָּבֶ֔ל לְשַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֖ךְ וַעֲבֵ֣ד נְג֑וֹ וְדָנִיֵּ֖אל בִּתְרַ֥ע מַלְכָּֽא׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת, וַתִּתְפָּעֶם, נסערה והכתה כפעמון רוּחוֹ, וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה, התקלקלה עָלָיו מרוב התרגשות.
פסוק ב:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים, דרגות שונות של חכמים, יועצים או כהני דת העוסקים בגילוי עתידות ופתרון חלומות, לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמוֹתָיו. וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
פסוק ג:
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: חֲלוֹם חָלָמְתִּי וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת־הַחֲלוֹם.
פסוק ד:
וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ באֲרָמִית: מַלְכָּא, לְעָלְמִין חֱיִי! אֱמַר חֶלְמָא לְעַבְדָּךְ, וּפִשְׁרָא נְחַוֵּא. [המלך, לעולם חיֵה! אמור את החלום לעבדיך, ואת הפתרון נגיד.] הם הסכימו לפרש לו את החלום כראוי, אבל רצו לשמוע תחילה במה מדובר.
פסוק ה:
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְכַשְׂדָּאֵי: מִלְּתָה מִנִּי אַזְדָּא. [ענה המלך ואמר לכשדים: הדבר הלך ממני.] פרטי החלום נשכחו ממני. הֵן לָא תְהוֹדְעוּנַּנִי חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ, הַדָּמִין תִּתְעַבְדוּן, וּבָתֵּיכוֹן נְוָלִי יִתְּשָׂמוּן. [אם לא תודיעוני את החלום ופתרונו, חתיכות תיעשו, ובתיכם לאשפה יושמו.] הוא דרש מהם לא רק לפתור את חלומו, אלא גם לגלות ולהזכיר לו מה חלם, ואיים שהם ייענשו בגופם ובממונם אם לא יעלה בידם לעשות זאת. נראה שכאשר נעשו פשעים חמורים, נהגו לא רק להרוג את הפושע אלא גם להרוס את ביתו.
פסוק ו:
וְהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֹן, מַתְּנָן וּנְבִזְבָּה וִיקָר שַׂגִּיא תְּקַבְּלוּן מִן־קֳדָמָי. לָהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַחֲוֹנִי. [ואם את החלום ופתרונו תגידו, מתנות ומענקים וכבוד רב תקבלו מלפני. לכן, את החלום ופתרונו הגידו לי.]
פסוק ז:
עֲנוֹ תִנְיָנוּת וְאָמְרִין: מַלְכָּא חֶלְמָא יֵאמַר לְעַבְדוֹהִי, וּפִשְׁרָה נְהַחֲוֵה. [ענו הכשדים שנית ואמרו: המלך את החלום יאמר לעבדיו, ואת הפתרון נגיד.] עלינו לשמוע את החלום כדי לפתור אותו.
פסוק ח:
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר: מִן־יַצִּיב יָדַע אֲנָה דִּי עִדָּנָא אַנְתּוּן זָבְנִין. [ענה המלך ואמר: באמת יודע אני כי כעת אתם מכורים, מסורים למיתה; או: הפעם אתם מוכרים, מסגירים, מרמים אותי. לחלופין: זמן אתם קונים.] אינכם אלא מנסים לדחות את השעה עד שארָגע, אשנה את דעתי או יקרה דבר אחר, כָּל־קֳבֵל דִּי חֲזֵיתוּן דִּי־אַזְדָּא מִנִּי מִלְּתָא. [מכיוון שאתם רואים שהלך ממני הדבר.] אתם מנסים להתחמק, שהרי אמרתי לכם ששכחתי את החלום, ובכל זאת אתם מבקשים שאומַר אותו.
פסוק ט:
דִּי הֵן־חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי, חֲדָה־הִיא דָתְכוֹן, וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הִזְדַּמִּנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא. לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי, וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי. [שכן אם את החלום לא תודיעוני, אחת היא דתכם, ודבר כזב והשחתה, עוון התכוננתם לומר לפני עד שהזמן ישתנה, עד שתעבור השעה. לכן את החלום אִמרו לי, וכך אדע כי את פשרו הנכון תספרו לי.] בראש ובראשונה סַפרו לי מה היה החלום, ואז אוכל להסכים שיש ממש בפתרונכם. אם אינכם יכולים לעשות זאת, אני יודע שבכוונתכם לרמות אותי, ושפתרונכם כוזב.
פסוק י:
עֲנוֹ כַשְׂדָּאֵי קֳדָם־מַלְכָּא וְאָמְרִין: לָא־אִיתַי אֱנָשׁ עַל־יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה, כָּל־קֳבֵל דִּי כָּל־מֶלֶךְ, רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה לָא שְׁאֵל לְכָל־חַרְטֹם וְאָשַׁף וְכַשְׂדָּי. [ענו הכשדים לפני המלך ואמרו: אין אדם על היבשה שאת דבר המלך יוכל להגיד, כפי שכל מלך, שר ושליט לא שאל דבר כזה לכל חרטום ואשף וכשדי.] הדבר שאתה מבקש – אין אדם שיוכל לעשותו, ולא עלה בדעתו של אף מלך לבקשו. וֹ כַשְׂדָּאֵי קֳדָם־מַלְכָּא וְאָמְרִין: לָא־אִיתַי אֱנָשׁ עַל־יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה, כָּל־קֳבֵל דִּי כָּל־מֶלֶךְ, רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה לָא שְׁאֵל לְכָל־חַרְטֹם וְאָשַׁף וְכַשְׂדָּי.
פסוק יא:
וּמִלְּתָא דִי־מַלְכָּה שָׁאֵל יַקִּירָה, וְאָחֳרָן לָא אִיתַי דִּי יְחַוִּנַּהּ קֳדָם מַלְכָּא לָהֵן אֱלָהִין, דִּי מְדָרְהוֹן עִם־בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי. [והדבר שהמלך מבקש כבד, ואין אחֵר שיגיד אותו לפני המלך זולת האלים, שאין מדורם עם בשר.] דבר כה נכבד אפשר לבקש רק מאלים ולא מבני אדם.
פסוק יב:
כָּל־קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא וַאֲמַר לְהוֹבָדָה לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל, [לנוכח זה המלך זעף וכעס מאוד ואמר לאבד את כל חכמי בבל.] כיוון שלא היו מסוגלים לענות על ציפייתו, הוא לא כיבד עוד את חכמתם, וחשב שראוי להיפטר מהם.
פסוק יג:
וְדָתָא נֶפְקַת, וְחַכִּימַיָּא מִתְקַטְּלִין, וּבְעוֹ דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי לְהִתְקְטָלָה. [והדת, הפקודה יצאה, והחכמים נהרגים, ונטו, עמדו דניאל וחבריו להיהרג] שהרי גם הם נמנו בין אותם אנשים שלמדו את חכמות הכשדים וסודותיהם.
פסוק יד:
בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֲתִיב עֵטָא וּטְעֵם לְאַרְיוֹךְ רַב־טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא, דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל. [אז דניאל השיב דברי עצה ושכל לאריוך שהיה רב הטבחים של המלך, הממונה על כל ההוצאות להורג, שיצא להרוג את חכמי בבל.]
פסוק טו:
עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי־מַלְכָּא: עַל־מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן־קֳדָם מַלְכָּא? [ענה דניאל ואמר לאריוך השליט אשר למלך: על מה הפקודה נמרצת מלפני המלך?] אֱדַיִן מִלְּתָא [אז את הדבר] – שהמלך חלם חלום וביקש ממכשפיו שיספרו לו מה חלם, ומכיוון שהם אינם יודעים, נגזרה גזרה להשמיד את כולם, הוֹדַע אַרְיוֹךְ לְדָנִיֵּאל. [הודיע אריוך לדניאל.]
פסוק טז:
וְדָנִיֵּאל עַל וּבְעָא מִן־מַלְכָּא דִּי זְמַן יִנְתִּן־לֵהּ, וּפִשְׁרָא לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא, [ודניאל נכנס וביקש מהמלך שזמן יינתן לו, ואת הפתרון הוא יספר למלך.] הוא ביקש שהמלך ידחה את גזרת הוצאתם להורג ויעניק לו הזדמנות להגיע לפתרון.
פסוק יז:
אֱדַיִן דָּנִיֵּאל לְבַיְתֵהּ אֲזַל וְלַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חַבְרוֹהִי מִלְּתָא הוֹדַע, [אז דניאל לביתו הלך, ולחנניה, מישאל ועזריה חבריו הודיע את הדבר,]
פסוק יח:
וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן־קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל־רָזָא דְּנָה, דִּי לָא יְהוֹבְדוּן דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי עִם־שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל. [ורחמים אמר להם לבקש מלפני אלוהי השמים על הסוד הזה, כדי שלא יאבדו דניאל וחבריו עם, כאשר יאבדו שאר חכמי בבל.]
פסוק יט:
אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי־לֵילְיָא רָזָא גֲלִי. [אז לדניאל בחזון הלילה הסוד נגלה.] אֱדַיִן דָּנִיֵּאל בָּרִךְ לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא. [אז דניאל בירך את אלוקי השמים.]
פסוק כ:
עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר: לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי־אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן־עָלְמָא וְעַד־עָלְמָא, דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי־לֵהּ הִיא, [ענה דניאל ואמר: יהי שמו של האלוקים מבורך מן העולם ועד העולם, אשר החכמה והגבורה שלו היא,] כְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי־לֵהּ הִיא,
פסוק כא:
וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא, מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין, יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין, וּמַנְדְּעָאלְיָדְעֵי בִינָה. [והוא משנה עידנים וזמנים, מסיר מלכים ומקים מלכים, נותן חכמה לחכמים, ודעת – ליודעי בינה.]
פסוק כב:
הוּא גָּלֵא עֲמִיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא, יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא, וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא. [הוא מגלה עמוקות ונסתרות, יודע מה בחשכה, והאור אתו שורה.]
פסוק כג:
לָךְ, אֱלָהּ אֲבָהָתִי, מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה, דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי, וּכְעַן הוֹדַעְתַּנִי דִּי־בְעֵינָא מִנָּךְדִּי־מִלַּת מַלְכָּא הוֹדַעְתֶּנָא. [לך, אלוהי אבותי, מודה ומשבח אני, שאת החכמה והגבורה נתת לי, וכעת הודעתני את אשר ביקשנו ממך – את דבר המלך הודעתנו.]
פסוק כד:
כָּל־קֳבֵל דְּנָה דָּנִיֵּאל עַל עַל אַרְיוֹךְ, דִּי מַנִּי מַלְכָּא לְהוֹבָדָא לְחַכִּימֵי בָבֶל, אֲזַל וְכֵן אֲמַר־לֵהּ: לְחַכִּימֵי בָבֶל אַל־תְּהוֹבֵד. הַעֵלְנִי קֳדָם מַלְכָּא, וּפִשְׁרָא לְמַלְכָּא אֲחַוֵּא. [לנוכח זה דניאל נכנס אל אריוך, שאותו מינה המלך לאבד את חכמי בבל, הלך אליו וכך אמר לו: את חכמי בבל אל תאבד. הכניסני לפני המלך, ואת הפתרון למלך אספר.]
פסוק כה:
אֱדַיִן אַרְיוֹךְ בְּהִתְבְּהָלָה הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְכֵן אֲמַר־לֵהּ: דִּי־הַשְׁכַּחַת גְּבַר מִן־בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע. [אז אריוך בחיפזון הכניס את דניאל לפני המלך וכך אמר לו: שמצאתי איש מבני גלות יהודה שאת הפתרון למלך הוא יודיע.] אריוך סיפר זאת למלך משום שדניאל היה צעיר בראשית דרכו, ומן הסתם המלך לא הכיר אותו.
פסוק כו:
עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל, דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר. [ענה המלך ואמר לדניאל, ששמו בין הגויים היה בלטשאצר.] המלך קרא לו בכינויו הבבלי ושאל אותו: הַאִיתָךְ כָּהֵל לְהוֹדָעֻתַנִי חֶלְמָא דִי־חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ? [האם יש לך יכולת להודיעני את החלום שראיתי ואת פתרונו?]
פסוק כז:
עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר: רָזָא דִּי־מַלְכָּא שָׁאֵל לָא חַכִּימִין, אָשְׁפִין, חַרְטֻמִּין, גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא. [ענה דניאל לפני המלך ואמר: את הסוד שהמלך מבקש – לספר לו את החלום ואת פתרונו – אין החכמים, האשפים, החרטומים והגוזרים – מין קובעי עתידות, יכולים להגיד למלך.]
פסוק כח:
בְּרַם אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין, וְהוֹדַע לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא. [אבל יש אלוה בשמים המגלה סודות, והוא הודיע למלך נבוכדנצר את מה שיהיה באחרית הימים.] חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל־מִשְׁכְּבָךְדְּנָה הוּא. [חלומך וחזיון ראשך שראית על משכבך – זה הוא.] דניאל מספר לו את תיאור החלום לאחר הקדמה קצרה:
פסוק כט:
אַנְתְּ, מַלְכָּא, רַעְיוֹנָךְ עַל־מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ. [אתה, המלך, מחשבותיך על משכבך עלו.] כשהלכת לישון היו אתך הרהורים – מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה. [מה יהיה אחרי זה.] הואיל ואתה מלך גדול השולט בחלק גדול מן העולם הידוע, ברצונך לדעת מה יקרה בעתיד. וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה־דִי לֶהֱוֵא. [ומגלה הסודות הודיעך מה שיהיה.]
פסוק ל:
וַאֲנָה, לָא בְחָכְמָה דִּי־אִיתַי בִּי מִן־כָּל־חַיַּיָּא, רָזָא דְנָה גֱּלִי לִי, לָהֵן עַל־דִּבְרַת דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדְעוּן, וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע. [ואני, לא בחכמה שיש בי יותר מכל האנשים החיים, הסוד הזה גלוי לי, אלא כדי שאת הפתרון למלך יודיעו, ואת מחשבות לבבך תדע.] אינני אלא שליח לספר לך את הדברים שרצית לדעת. לא בזכות חכמתי אני יודע את הדבר אלא משום שאלוקי השמים מעוניין לגלותו לך.
פסוק לא:
אַנְתְּ, מַלְכָּא, חָזֵה הֲוַיְתָ, וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא. צַלְמָא דִכֵּן רַב, וְזִיוֵהּ יַתִּיר, קָאֵם לְקָבְלָךְ, וְרֵוֵהּ דְּחִיל. [אתה, המלך, רואה היית, והנה צלם אחד כביר. הצלם ההוא גדול, ואורו מרובה, ניצב למולך, ומראהו מפחיד.]
פסוק לב:
הוּא צַלְמָא, רֵאשֵׁהּדִּי־דְהַב טָב, חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִידִּי כְסַף, מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּדִּי נְחָשׁ, [הצלם ההוא, ראשו עשוי מזהב טוב, חזהו וזרועותיו – כסף, מעיו, קרביו וירכיו – נחושת,]
פסוק לג:
שָׁקוֹהִידִּי פַרְזֶל, רַגְלוֹהִימִנְּהֵן דִּי פַרְזֶל, וּמִנְּהֵן דִּי חֲסַף, [שוקיו – ברזל, כפות רגליו – חלק מהן מברזל, וחלק מהן מחרס.]
פסוק לד:
חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי־לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל־רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֶּקֶת הִמּוֹן, [מביט היית בפסל המאיים עד שניתקה אבן שלא בידיים, אלא מעצמה כביכול, והכתה את הצלם על רגלי הברזל והחרס שלו ושחקה אותן.]
פסוק לה:
בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא, חַסְפָּא, נְחָשָׁא, כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, וַהֲווֹ כְּעוּר מִן־אִדְּרֵי־קַיִט, וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא, וְכָל־אֲתַר לָא־הִשְׁתְּכַח לְהוֹן. וְאַבְנָא דִּי־מְחָת לְצַלְמָא, הֲוַת לְטוּר רַב וּמְלָאת כָּל־אַרְעָא. [אז נשחקו כאחת הברזל, החרס, הנחושת, הכסף והזהב, והיו כמוץ מגרנות קיץ, ונשא אותם הרוח, וכל מקום לא נמצא להם. הם נעלמו כליל. והאבן שהכתה את הצלם, הייתה להר גדול ומילאה את כל הארץ.]
פסוק לו:
דְּנָה חֶלְמָא, וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם־מַלְכָּא. [זה החלום, ואת פתרונו נֹאמר לפני המלך.] נראה שמתוך סיפור החלום המפחיד והסתום שסיפר דניאל, נבוכדנצר נזכר באשר חלם. עתה יספר דניאל את משמעותו:
פסוק לז:
אַנְתְּ מַלְכָּא, מֶלֶךְ מַלְכַיָּא, דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא, חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב־לָךְ, [אתה, המלך, מלך המלכים, שאלוהי השמים מלכות, חוסן ותוקף וכבוד נתן לך,]
פסוק לח:
וּבְכָל־דִּי דָיְרִין בְּנֵי־אֲנָשָׁא, חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף־שְׁמַיָּא, יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן. אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא. [ובכל מקום אשר דרים בני האדם, חיית הבר ועוף השמים, נתן אותם בידך, והשליטך בכולם. אתה הוא ראש הזהב] של הצורה שראית בחלום.
פסוק לט:
וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי, אֲרַע מִנָּךְ. וּמַלְכוּ תְלִיתָאָה, אָחֳרִי, דִּי נְחָשָׁא, דִּי תִשְׁלַט בְּכָל־אַרְעָא. [ואחריך תקום מלכות אחרת, למטה ממך. היא המיוצגת בחלק הדמות העשוי כסף, שלמטה מראש הזהב, ומלכות שלישית, אחרת, של נחושת, שתשלוט בכל הארץ.]
פסוק מ:
וּמַלְכוּ רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא, כָּל־קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא, וּכְפַרְזְלָא דִּי־מְרָעַע כָּל־אִלֵּין תַּדִּק וְתֵרֹעַ. [ומלכות רביעית תהיה חזקה כברזל, כפי שהברזל כותש ומרדד את הכול, וכברזל שמרוצץ, שובר את כל אלה – המתכות האחרות, כך המלכות הזו תכתוש ותרוצץ.]
פסוק מא:
וְדִי־חֲזַיְתָהרַגְלַיָּא וְאֶצְבְּעָתָא מִנְּהֵן חֲסַף דִּי־פֶחָר, וּמִנְּהֵן פַּרְזֶלמַלְכוּ פְלִיגָה תֶּהֱוֵה, וּמִן־נִצְבְּתָא דִי־פַרְזְלָא לֶהֱוֵא־בַהּ, כָּל־קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָהפַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא. [ומה שראית – הרגליים והאצבעות מהן של חרס יוצר, ומהן של ברזל – משום שמלכות מחולקת היא תהיה, ומקושי הברזל יהיה בה, כנגד מה שראית – ברזל מעורב בחרס הטיט.]
פסוק מב:
וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּאמִנְּהֵן פַּרְזֶל, וּמִנְּהֵן חֲסַףמִן־קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה, וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵא תְבִירָה. [ואצבעות הרגליים – מהן ברזל, ומהן חרס מרמזות על כך שמקצת המלכות תהיה חזקה, ומקצת ממנה תהיה שבורה.] המלכות הרביעית לא תהיה אחידה בעצמתה ובתוקפה. חלקה מסומל בברזל, שהוא החומר החזק ביותר כאן; ואילו חלקה – בחרס, שהוא שביר מאוד.
פסוק מג:
וְדִי חֲזַיְתָ פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָאמִתְעָרְבִין לֶהֱוֹן בִּזְרַע אֲנָשָׁא, וְלָא־לֶהֱוֹן דָּבְקִין דְּנָה עִם־דְּנָה, הֵא־כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם־חַסְפָּא. [ומה שראית ברזל מעורב בחרס טיט – פשר הדבר: מתערבים יהיו בזרע אנשים, ואולם לא יהיו דבקים זה עם זה, הנה זה כמו שהברזל איננו מתערב עם החרס.] תהיה זו מלכות של תערובות שונות שאין בה יציבות.
פסוק מד:
וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל, וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק, תַּדִּק וְתָסֵף כָּל־אִלֵּין מַלְכְוָתָא, וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא, [ובימיהם של המלכים הללו – שליטי המלכות הרביעית – יקים אלוהי השמים מלכות שלעולמים לא תיהרס, ושאת מלכותה לעם אחר לא תניח. היא תכתוש ותאבד את כל המלכויות הללו, והיא תעמוד לעולמים,]
פסוק מה:
כָּל־קֳבֵל דִּי־חֲזַיְתָ דִּי מִטּוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי־לָא בִידַיִן וְהַדֶּקֶת פַּרְזְלָא, נְחָשָׁא, חַסְפָּא, כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, [כפי שראית שמההר ניתקה אבן שלא בידיים ושברה את הברזל, הנחושת, החרס, הכסף והזהב.] והוא מסכם: אֱלָהּ רַב הוֹדַע לְמַלְכָּא מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה. וְיַצִּיב חֶלְמָא, וּמְהֵימַן פִּשְׁרֵהּ. [האלוה הגדול הודיע למלך מה יהיה אחרי זה. ואמת החלום, ונכון פתרונו.] אין זה חלום של דמיונות שווא אלא מעין נבואה על העתיד לבוא באחרית הימים, ומה שפתרתי לך הוא אמת.
פסוק מו:
בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל־אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָה לֵהּ. [אז המלך נבוכדנצר נפל על פניו ולדניאל השתחווה ומנחה ודברים המעלים ניחוחות ציווה לנסך לפניו.] נבוכדנצר ידע כמובן שדבר כזה אין אדם יכול לשער מדעתו, ולכן ראה בדניאל התגלמות של קדושה אלוקית, והשתחווה לו.
פסוק מז:
עָנֵה מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל וְאָמַר: מִן־קְשֹׁט דִּי אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהּ אֱלָהִין וּמָרֵא מַלְכִין וְגָלֵה רָזִין, דִּי יְכֵלְתָּ לְמִגְלֵא רָזָא דְנָה. [ענה המלך לדניאל ואמר: אמת הוא שאלוהיכם הוא אלוהי אלוהים ואדון מלכים ומגלה סודות, שהרי יכולתָּ לגלות את הסוד הזה.]
פסוק מח:
אֱדַיִן מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל רַבִּי, וּמַתְּנָן רַבְרְבָן שַׂגִּיאָן יְהַב־לֵהּ, וְהַשְׁלְטֵהּ עַל כָּל־מְדִינַת בָּבֶל וְרַב־סִגְנִין עַל כָּל־חַכִּימֵי בָבֶל. [אז המלך את דניאל גידל, ומתנות גדולות רבות נתן לו, והשליטוֹ על כל מדינת בבל, והשליטו להיות ראש הסגנים, הפקידים הגבוהים על כל חכמי בבל.]
פסוק מט:
וְדָנִיֵּאל בְּעָא מִן־מַלְכָּא, וּמַנִּי עַל עֲבִידְתָּא דִּי מְדִינַת בָּבֶל לְשַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא. [ודניאל ביקש מהמלך, ולבקשתו מינה המלך על המלאכה – צורכי השלטון של מדינת בבל – את שדרך, מישך ועבד-נגו, שהם חנניה, מישאל ועזריה, ודניאל יושב בשער המלך.] הוא התמנה להיות היועץ העליון, וכיוון שכך יכול היה למסור את העיסוק הישיר בניהול הממלכה לחבריו.