פסוק א:וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת, וַתִּתְפָּעֶם, נסערה והכתה כפעמון רוּחוֹ, וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה, התקלקלה עָלָיו מרוב התרגשות.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים, דרגות שונות של חכמים, יועצים או כהני דת העוסקים בגילוי עתידות ופתרון חלומות, לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמוֹתָיו. וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: חֲלוֹם חָלָמְתִּי וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת־הַחֲלוֹם.
פסוק ד:וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ באֲרָמִית: מַלְכָּא, לְעָלְמִין חֱיִי! אֱמַר חֶלְמָא לְעַבְדָּךְ, וּפִשְׁרָא נְחַוֵּא. [המלך, לעולם חיֵה! אמור את החלום לעבדיך, ואת הפתרון נגיד.] הם הסכימו לפרש לו את החלום כראוי, אבל רצו לשמוע תחילה במה מדובר.
פסוק ה:עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְכַשְׂדָּאֵי: מִלְּתָה מִנִּי אַזְדָּא. [ענה המלך ואמר לכשדים: הדבר הלך ממני.] פרטי החלום נשכחו ממני. הֵן לָא תְהוֹדְעוּנַּנִי חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ, הַדָּמִין תִּתְעַבְדוּן, וּבָתֵּיכוֹן נְוָלִי יִתְּשָׂמוּן. [אם לא תודיעוני את החלום ופתרונו, חתיכות תיעשו, ובתיכם לאשפה יושמו.] הוא דרש מהם לא רק לפתור את חלומו, אלא גם לגלות ולהזכיר לו מה חלם, ואיים שהם ייענשו בגופם ובממונם אם לא יעלה בידם לעשות זאת. נראה שכאשר נעשו פשעים חמורים, נהגו לא רק להרוג את הפושע אלא גם להרוס את ביתו.
פסוק ו:וְהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֹן, מַתְּנָן וּנְבִזְבָּה וִיקָר שַׂגִּיא תְּקַבְּלוּן מִן־קֳדָמָי. לָהֵן חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ הַחֲוֹנִי. [ואם את החלום ופתרונו תגידו, מתנות ומענקים וכבוד רב תקבלו מלפני. לכן, את החלום ופתרונו הגידו לי.]
פסוק ז:עֲנוֹ תִנְיָנוּת וְאָמְרִין: מַלְכָּא חֶלְמָא יֵאמַר לְעַבְדוֹהִי, וּפִשְׁרָה נְהַחֲוֵה. [ענו הכשדים שנית ואמרו: המלך את החלום יאמר לעבדיו, ואת הפתרון נגיד.] עלינו לשמוע את החלום כדי לפתור אותו.
פסוק ח:עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר: מִן־יַצִּיב יָדַע אֲנָה דִּי עִדָּנָא אַנְתּוּן זָבְנִין. [ענה המלך ואמר: באמת יודע אני כי כעת אתם מכורים, מסורים למיתה; או: הפעם אתם מוכרים, מסגירים, מרמים אותי. לחלופין: זמן אתם קונים.] אינכם אלא מנסים לדחות את השעה עד שארָגע, אשנה את דעתי או יקרה דבר אחר, כָּל־קֳבֵל דִּי חֲזֵיתוּן דִּי־אַזְדָּא מִנִּי מִלְּתָא. [מכיוון שאתם רואים שהלך ממני הדבר.] אתם מנסים להתחמק, שהרי אמרתי לכם ששכחתי את החלום, ובכל זאת אתם מבקשים שאומַר אותו.
פסוק ט:דִּי הֵן־חֶלְמָא לָא תְהוֹדְעֻנַּנִי, חֲדָה־הִיא דָתְכוֹן, וּמִלָּה כִדְבָה וּשְׁחִיתָה הִזְדַּמִּנְתּוּן לְמֵאמַר קָדָמַי עַד דִּי עִדָּנָא יִשְׁתַּנֵּא. לָהֵן חֶלְמָא אֱמַרוּ לִי, וְאִנְדַּע דִּי פִשְׁרֵהּ תְּהַחֲוֻנַּנִי. [שכן אם את החלום לא תודיעוני, אחת היא דתכם, ודבר כזב והשחתה, עוון התכוננתם לומר לפני עד שהזמן ישתנה, עד שתעבור השעה. לכן את החלום אִמרו לי, וכך אדע כי את פשרו הנכון תספרו לי.] בראש ובראשונה סַפרו לי מה היה החלום, ואז אוכל להסכים שיש ממש בפתרונכם. אם אינכם יכולים לעשות זאת, אני יודע שבכוונתכם לרמות אותי, ושפתרונכם כוזב.
פסוק י:עֲנוֹ כַשְׂדָּאֵי קֳדָם־מַלְכָּא וְאָמְרִין: לָא־אִיתַי אֱנָשׁ עַל־יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה, כָּל־קֳבֵל דִּי כָּל־מֶלֶךְ, רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה לָא שְׁאֵל לְכָל־חַרְטֹם וְאָשַׁף וְכַשְׂדָּי. [ענו הכשדים לפני המלך ואמרו: אין אדם על היבשה שאת דבר המלך יוכל להגיד, כפי שכל מלך, שר ושליט לא שאל דבר כזה לכל חרטום ואשף וכשדי.] הדבר שאתה מבקש – אין אדם שיוכל לעשותו, ולא עלה בדעתו של אף מלך לבקשו. וֹ כַשְׂדָּאֵי קֳדָם־מַלְכָּא וְאָמְרִין: לָא־אִיתַי אֱנָשׁ עַל־יַבֶּשְׁתָּא דִּי מִלַּת מַלְכָּא יוּכַל לְהַחֲוָיָה, כָּל־קֳבֵל דִּי כָּל־מֶלֶךְ, רַב וְשַׁלִּיט מִלָּה כִדְנָה לָא שְׁאֵל לְכָל־חַרְטֹם וְאָשַׁף וְכַשְׂדָּי.
פסוק יא:וּמִלְּתָא דִי־מַלְכָּה שָׁאֵל יַקִּירָה, וְאָחֳרָן לָא אִיתַי דִּי יְחַוִּנַּהּ קֳדָם מַלְכָּא לָהֵן אֱלָהִין, דִּי מְדָרְהוֹן עִם־בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי. [והדבר שהמלך מבקש כבד, ואין אחֵר שיגיד אותו לפני המלך זולת האלים, שאין מדורם עם בשר.] דבר כה נכבד אפשר לבקש רק מאלים ולא מבני אדם.
פסוק יב:כָּל־קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא וַאֲמַר לְהוֹבָדָה לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל, [לנוכח זה המלך זעף וכעס מאוד ואמר לאבד את כל חכמי בבל.] כיוון שלא היו מסוגלים לענות על ציפייתו, הוא לא כיבד עוד את חכמתם, וחשב שראוי להיפטר מהם.
פסוק יג:וְדָתָא נֶפְקַת, וְחַכִּימַיָּא מִתְקַטְּלִין, וּבְעוֹ דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי לְהִתְקְטָלָה. [והדת, הפקודה יצאה, והחכמים נהרגים, ונטו, עמדו דניאל וחבריו להיהרג] שהרי גם הם נמנו בין אותם אנשים שלמדו את חכמות הכשדים וסודותיהם.
פסוק יד:בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֲתִיב עֵטָא וּטְעֵם לְאַרְיוֹךְ רַב־טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא, דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל. [אז דניאל השיב דברי עצה ושכל לאריוך שהיה רב הטבחים של המלך, הממונה על כל ההוצאות להורג, שיצא להרוג את חכמי בבל.]
פסוק טו:עָנֵה וְאָמַר לְאַרְיוֹךְ שַׁלִּיטָא דִי־מַלְכָּא: עַל־מָה דָתָא מְהַחְצְפָה מִן־קֳדָם מַלְכָּא? [ענה דניאל ואמר לאריוך השליט אשר למלך: על מה הפקודה נמרצת מלפני המלך?] אֱדַיִן מִלְּתָא [אז את הדבר] – שהמלך חלם חלום וביקש ממכשפיו שיספרו לו מה חלם, ומכיוון שהם אינם יודעים, נגזרה גזרה להשמיד את כולם, הוֹדַע אַרְיוֹךְ לְדָנִיֵּאל. [הודיע אריוך לדניאל.]
פסוק טז:וְדָנִיֵּאל עַל וּבְעָא מִן־מַלְכָּא דִּי זְמַן יִנְתִּן־לֵהּ, וּפִשְׁרָא לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא, [ודניאל נכנס וביקש מהמלך שזמן יינתן לו, ואת הפתרון הוא יספר למלך.] הוא ביקש שהמלך ידחה את גזרת הוצאתם להורג ויעניק לו הזדמנות להגיע לפתרון.
פסוק יז:אֱדַיִן דָּנִיֵּאל לְבַיְתֵהּ אֲזַל וְלַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חַבְרוֹהִי מִלְּתָא הוֹדַע, [אז דניאל לביתו הלך, ולחנניה, מישאל ועזריה חבריו הודיע את הדבר,]
פסוק יח:וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן־קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל־רָזָא דְּנָה, דִּי לָא יְהוֹבְדוּן דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי עִם־שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל. [ורחמים אמר להם לבקש מלפני אלוהי השמים על הסוד הזה, כדי שלא יאבדו דניאל וחבריו עם, כאשר יאבדו שאר חכמי בבל.]
פסוק יט:אֱדַיִן לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְוָא דִי־לֵילְיָא רָזָא גֲלִי. [אז לדניאל בחזון הלילה הסוד נגלה.] אֱדַיִן דָּנִיֵּאל בָּרִךְ לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא. [אז דניאל בירך את אלוקי השמים.]
פסוק כ:עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר: לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי־אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן־עָלְמָא וְעַד־עָלְמָא, דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי־לֵהּ הִיא, [ענה דניאל ואמר: יהי שמו של האלוקים מבורך מן העולם ועד העולם, אשר החכמה והגבורה שלו היא,] כְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי־לֵהּ הִיא,
פסוק כא:וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא, מְהַעְדֵּה מַלְכִין וּמְהָקֵים מַלְכִין, יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין, וּמַנְדְּעָא – לְיָדְעֵי בִינָה. [והוא משנה עידנים וזמנים, מסיר מלכים ומקים מלכים, נותן חכמה לחכמים, ודעת – ליודעי בינה.]
פסוק כב:הוּא גָּלֵא עֲמִיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא, יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא, וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא. [הוא מגלה עמוקות ונסתרות, יודע מה בחשכה, והאור אתו שורה.]
פסוק כג:לָךְ, אֱלָהּ אֲבָהָתִי, מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה, דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא יְהַבְתְּ לִי, וּכְעַן הוֹדַעְתַּנִי דִּי־בְעֵינָא מִנָּךְ – דִּי־מִלַּת מַלְכָּא הוֹדַעְתֶּנָא. [לך, אלוהי אבותי, מודה ומשבח אני, שאת החכמה והגבורה נתת לי, וכעת הודעתני את אשר ביקשנו ממך – את דבר המלך הודעתנו.]
פסוק כד:כָּל־קֳבֵל דְּנָה דָּנִיֵּאל עַל עַל אַרְיוֹךְ, דִּי מַנִּי מַלְכָּא לְהוֹבָדָא לְחַכִּימֵי בָבֶל, אֲזַל וְכֵן אֲמַר־לֵהּ: לְחַכִּימֵי בָבֶל אַל־תְּהוֹבֵד. הַעֵלְנִי קֳדָם מַלְכָּא, וּפִשְׁרָא לְמַלְכָּא אֲחַוֵּא. [לנוכח זה דניאל נכנס אל אריוך, שאותו מינה המלך לאבד את חכמי בבל, הלך אליו וכך אמר לו: את חכמי בבל אל תאבד. הכניסני לפני המלך, ואת הפתרון למלך אספר.]
פסוק כה:אֱדַיִן אַרְיוֹךְ בְּהִתְבְּהָלָה הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְכֵן אֲמַר־לֵהּ: דִּי־הַשְׁכַּחַת גְּבַר מִן־בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע. [אז אריוך בחיפזון הכניס את דניאל לפני המלך וכך אמר לו: שמצאתי איש מבני גלות יהודה שאת הפתרון למלך הוא יודיע.] אריוך סיפר זאת למלך משום שדניאל היה צעיר בראשית דרכו, ומן הסתם המלך לא הכיר אותו.
פסוק כו:עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל, דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר. [ענה המלך ואמר לדניאל, ששמו בין הגויים היה בלטשאצר.] המלך קרא לו בכינויו הבבלי ושאל אותו: הַאִיתָךְ כָּהֵל לְהוֹדָעֻתַנִי חֶלְמָא דִי־חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ? [האם יש לך יכולת להודיעני את החלום שראיתי ואת פתרונו?]
פסוק כז:עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר: רָזָא דִּי־מַלְכָּא שָׁאֵל לָא חַכִּימִין, אָשְׁפִין, חַרְטֻמִּין, גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא. [ענה דניאל לפני המלך ואמר: את הסוד שהמלך מבקש – לספר לו את החלום ואת פתרונו – אין החכמים, האשפים, החרטומים והגוזרים – מין קובעי עתידות, יכולים להגיד למלך.]
פסוק כח:בְּרַם אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין, וְהוֹדַע לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא. [אבל יש אלוה בשמים המגלה סודות, והוא הודיע למלך נבוכדנצר את מה שיהיה באחרית הימים.] חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל־מִשְׁכְּבָךְ – דְּנָה הוּא. [חלומך וחזיון ראשך שראית על משכבך – זה הוא.] דניאל מספר לו את תיאור החלום לאחר הקדמה קצרה:
פסוק כט:אַנְתְּ, מַלְכָּא, רַעְיוֹנָךְ עַל־מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ. [אתה, המלך, מחשבותיך על משכבך עלו.] כשהלכת לישון היו אתך הרהורים – מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה. [מה יהיה אחרי זה.] הואיל ואתה מלך גדול השולט בחלק גדול מן העולם הידוע, ברצונך לדעת מה יקרה בעתיד. וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה־דִי לֶהֱוֵא. [ומגלה הסודות הודיעך מה שיהיה.]
פסוק ל:וַאֲנָה, לָא בְחָכְמָה דִּי־אִיתַי בִּי מִן־כָּל־חַיַּיָּא, רָזָא דְנָה גֱּלִי לִי, לָהֵן עַל־דִּבְרַת דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדְעוּן, וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע. [ואני, לא בחכמה שיש בי יותר מכל האנשים החיים, הסוד הזה גלוי לי, אלא כדי שאת הפתרון למלך יודיעו, ואת מחשבות לבבך תדע.] אינני אלא שליח לספר לך את הדברים שרצית לדעת. לא בזכות חכמתי אני יודע את הדבר אלא משום שאלוקי השמים מעוניין לגלותו לך.
פסוק לא:אַנְתְּ, מַלְכָּא, חָזֵה הֲוַיְתָ, וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא. צַלְמָא דִכֵּן רַב, וְזִיוֵהּ יַתִּיר, קָאֵם לְקָבְלָךְ, וְרֵוֵהּ דְּחִיל. [אתה, המלך, רואה היית, והנה צלם אחד כביר. הצלם ההוא גדול, ואורו מרובה, ניצב למולך, ומראהו מפחיד.]
פסוק לב:הוּא צַלְמָא, רֵאשֵׁהּ – דִּי־דְהַב טָב, חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי – דִּי כְסַף, מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ – דִּי נְחָשׁ, [הצלם ההוא, ראשו עשוי מזהב טוב, חזהו וזרועותיו – כסף, מעיו, קרביו וירכיו – נחושת,]
פסוק לג:שָׁקוֹהִי – דִּי פַרְזֶל, רַגְלוֹהִי – מִנְּהֵן דִּי פַרְזֶל, וּמִנְּהֵן דִּי חֲסַף, [שוקיו – ברזל, כפות רגליו – חלק מהן מברזל, וחלק מהן מחרס.]
פסוק לד:חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי־לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל־רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֶּקֶת הִמּוֹן, [מביט היית בפסל המאיים עד שניתקה אבן שלא בידיים, אלא מעצמה כביכול, והכתה את הצלם על רגלי הברזל והחרס שלו ושחקה אותן.]
פסוק לה:בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא, חַסְפָּא, נְחָשָׁא, כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, וַהֲווֹ כְּעוּר מִן־אִדְּרֵי־קַיִט, וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא, וְכָל־אֲתַר לָא־הִשְׁתְּכַח לְהוֹן. וְאַבְנָא דִּי־מְחָת לְצַלְמָא, הֲוַת לְטוּר רַב וּמְלָאת כָּל־אַרְעָא. [אז נשחקו כאחת הברזל, החרס, הנחושת, הכסף והזהב, והיו כמוץ מגרנות קיץ, ונשא אותם הרוח, וכל מקום לא נמצא להם. הם נעלמו כליל. והאבן שהכתה את הצלם, הייתה להר גדול ומילאה את כל הארץ.]
פסוק לו:דְּנָה חֶלְמָא, וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם־מַלְכָּא. [זה החלום, ואת פתרונו נֹאמר לפני המלך.] נראה שמתוך סיפור החלום המפחיד והסתום שסיפר דניאל, נבוכדנצר נזכר באשר חלם. עתה יספר דניאל את משמעותו:
פסוק לז:אַנְתְּ מַלְכָּא, מֶלֶךְ מַלְכַיָּא, דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא, חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב־לָךְ, [אתה, המלך, מלך המלכים, שאלוהי השמים מלכות, חוסן ותוקף וכבוד נתן לך,]
פסוק לח:וּבְכָל־דִּי דָיְרִין בְּנֵי־אֲנָשָׁא, חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף־שְׁמַיָּא, יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן. אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא. [ובכל מקום אשר דרים בני האדם, חיית הבר ועוף השמים, נתן אותם בידך, והשליטך בכולם. אתה הוא ראש הזהב] של הצורה שראית בחלום.
פסוק לט:וּבָתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי, אֲרַע מִנָּךְ. וּמַלְכוּ תְלִיתָאָה, אָחֳרִי, דִּי נְחָשָׁא, דִּי תִשְׁלַט בְּכָל־אַרְעָא. [ואחריך תקום מלכות אחרת, למטה ממך. היא המיוצגת בחלק הדמות העשוי כסף, שלמטה מראש הזהב, ומלכות שלישית, אחרת, של נחושת, שתשלוט בכל הארץ.]
פסוק מ:וּמַלְכוּ רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא, כָּל־קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא, וּכְפַרְזְלָא דִּי־מְרָעַע כָּל־אִלֵּין תַּדִּק וְתֵרֹעַ. [ומלכות רביעית תהיה חזקה כברזל, כפי שהברזל כותש ומרדד את הכול, וכברזל שמרוצץ, שובר את כל אלה – המתכות האחרות, כך המלכות הזו תכתוש ותרוצץ.]
פסוק מא:וְדִי־חֲזַיְתָה – רַגְלַיָּא וְאֶצְבְּעָתָא מִנְּהֵן חֲסַף דִּי־פֶחָר, וּמִנְּהֵן פַּרְזֶל – מַלְכוּ פְלִיגָה תֶּהֱוֵה, וּמִן־נִצְבְּתָא דִי־פַרְזְלָא לֶהֱוֵא־בַהּ, כָּל־קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָה – פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא. [ומה שראית – הרגליים והאצבעות מהן של חרס יוצר, ומהן של ברזל – משום שמלכות מחולקת היא תהיה, ומקושי הברזל יהיה בה, כנגד מה שראית – ברזל מעורב בחרס הטיט.]
פסוק מב:וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּא – מִנְּהֵן פַּרְזֶל, וּמִנְּהֵן חֲסַף – מִן־קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה, וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵא תְבִירָה. [ואצבעות הרגליים – מהן ברזל, ומהן חרס מרמזות על כך שמקצת המלכות תהיה חזקה, ומקצת ממנה תהיה שבורה.] המלכות הרביעית לא תהיה אחידה בעצמתה ובתוקפה. חלקה מסומל בברזל, שהוא החומר החזק ביותר כאן; ואילו חלקה – בחרס, שהוא שביר מאוד.
פסוק מג:וְדִי חֲזַיְתָ פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא – מִתְעָרְבִין לֶהֱוֹן בִּזְרַע אֲנָשָׁא, וְלָא־לֶהֱוֹן דָּבְקִין דְּנָה עִם־דְּנָה, הֵא־כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם־חַסְפָּא. [ומה שראית ברזל מעורב בחרס טיט – פשר הדבר: מתערבים יהיו בזרע אנשים, ואולם לא יהיו דבקים זה עם זה, הנה זה כמו שהברזל איננו מתערב עם החרס.] תהיה זו מלכות של תערובות שונות שאין בה יציבות.
פסוק מד:וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל, וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק, תַּדִּק וְתָסֵף כָּל־אִלֵּין מַלְכְוָתָא, וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא, [ובימיהם של המלכים הללו – שליטי המלכות הרביעית – יקים אלוהי השמים מלכות שלעולמים לא תיהרס, ושאת מלכותה לעם אחר לא תניח. היא תכתוש ותאבד את כל המלכויות הללו, והיא תעמוד לעולמים,]
פסוק מה:כָּל־קֳבֵל דִּי־חֲזַיְתָ דִּי מִטּוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי־לָא בִידַיִן וְהַדֶּקֶת פַּרְזְלָא, נְחָשָׁא, חַסְפָּא, כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, [כפי שראית שמההר ניתקה אבן שלא בידיים ושברה את הברזל, הנחושת, החרס, הכסף והזהב.] והוא מסכם: אֱלָהּ רַב הוֹדַע לְמַלְכָּא מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה. וְיַצִּיב חֶלְמָא, וּמְהֵימַן פִּשְׁרֵהּ. [האלוה הגדול הודיע למלך מה יהיה אחרי זה. ואמת החלום, ונכון פתרונו.] אין זה חלום של דמיונות שווא אלא מעין נבואה על העתיד לבוא באחרית הימים, ומה שפתרתי לך הוא אמת.
פסוק מו:בֵּאדַיִן מַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר נְפַל עַל־אַנְפּוֹהִי וּלְדָנִיֵּאל סְגִד וּמִנְחָה וְנִיחֹחִין אֲמַר לְנַסָּכָה לֵהּ. [אז המלך נבוכדנצר נפל על פניו ולדניאל השתחווה ומנחה ודברים המעלים ניחוחות ציווה לנסך לפניו.] נבוכדנצר ידע כמובן שדבר כזה אין אדם יכול לשער מדעתו, ולכן ראה בדניאל התגלמות של קדושה אלוקית, והשתחווה לו.
פסוק מז:עָנֵה מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל וְאָמַר: מִן־קְשֹׁט דִּי אֱלָהֲכוֹן הוּא אֱלָהּ אֱלָהִין וּמָרֵא מַלְכִין וְגָלֵה רָזִין, דִּי יְכֵלְתָּ לְמִגְלֵא רָזָא דְנָה. [ענה המלך לדניאל ואמר: אמת הוא שאלוהיכם הוא אלוהי אלוהים ואדון מלכים ומגלה סודות, שהרי יכולתָּ לגלות את הסוד הזה.]
פסוק מח:אֱדַיִן מַלְכָּא לְדָנִיֵּאל רַבִּי, וּמַתְּנָן רַבְרְבָן שַׂגִּיאָן יְהַב־לֵהּ, וְהַשְׁלְטֵהּ עַל כָּל־מְדִינַת בָּבֶל וְרַב־סִגְנִין עַל כָּל־חַכִּימֵי בָבֶל. [אז המלך את דניאל גידל, ומתנות גדולות רבות נתן לו, והשליטוֹ על כל מדינת בבל, והשליטו להיות ראש הסגנים, הפקידים הגבוהים על כל חכמי בבל.]
פסוק מט:וְדָנִיֵּאל בְּעָא מִן־מַלְכָּא, וּמַנִּי עַל עֲבִידְתָּא דִּי מְדִינַת בָּבֶל לְשַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא. [ודניאל ביקש מהמלך, ולבקשתו מינה המלך על המלאכה – צורכי השלטון של מדינת בבל – את שדרך, מישך ועבד-נגו, שהם חנניה, מישאל ועזריה, ודניאל יושב בשער המלך.] הוא התמנה להיות היועץ העליון, וכיוון שכך יכול היה למסור את העיסוק הישיר בניהול הממלכה לחבריו.
