א וּבִשְׁנֵים֩ עָשָׂ֨ר חֹ֜דֶשׁ הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֗ר בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ בּ֔וֹ אֲשֶׁ֨ר הִגִּ֧יעַ דְּבַר־הַמֶּ֛לֶךְ וְדָת֖וֹ לְהֵעָשׂ֑וֹת בַּיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר שִׂבְּר֜וּ אֹיְבֵ֤י הַיְּהוּדִים֙ לִשְׁל֣וֹט בָּהֶ֔ם וְנַהֲפ֣וֹךְ ה֔וּא אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלְט֧וּ הַיְּהוּדִ֛ים הֵ֖מָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶֽם׃ ב נִקְהֲל֨וּ הַיְּהוּדִ֜ים בְּעָרֵיהֶ֗ם בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֳחַשְׁוֵר֔וֹשׁ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בִּמְבַקְשֵׁ֖י רָֽעָתָ֑ם וְאִישׁ֙ לֹא־עָמַ֣ד לִפְנֵיהֶ֔ם כִּֽי־נָפַ֥ל פַּחְדָּ֖ם עַל־כָּל־הָעַמִּֽים׃ ג וְכָל־שָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִ֣ים וְהַפַּח֗וֹת וְעֹשֵׂ֤י הַמְּלָאכָה֙ אֲשֶׁ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ מְנַשְּׂאִ֖ים אֶת־הַיְּהוּדִ֑ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־מָרְדֳּכַ֖י עֲלֵיהֶֽם׃ ד כִּֽי־גָ֤דוֹל מָרְדֳּכַי֙ בְּבֵ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְשָׁמְע֖וֹ הוֹלֵ֣ךְ בְּכָל־הַמְּדִינ֑וֹת כִּֽי־הָאִ֥ישׁ מָרְדֳּכַ֖י הוֹלֵ֥ךְ וְגָדֽוֹל׃ ה וַיַּכּ֤וּ הַיְּהוּדִים֙ בְּכָל־אֹ֣יְבֵיהֶ֔ם מַכַּת־חֶ֥רֶב וְהֶ֖רֶג וְאַבְדָ֑ן וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְשֹׂנְאֵיהֶ֖ם כִּרְצוֹנָֽם׃ ו וּבְשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֗ה הָרְג֤וּ הַיְּהוּדִים֙ וְאַבֵּ֔ד חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃ ז וְאֵ֧ת ׀ פַּרְשַׁנְדָּ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ דַּֽלְפ֖וֹן וְאֵ֥ת ׀ אַסְפָּֽתָא׃ ח וְאֵ֧ת ׀ פּוֹרָ֛תָא וְאֵ֥ת ׀ אֲדַלְיָ֖א וְאֵ֥ת ׀ אֲרִידָֽתָא׃ ט וְאֵ֤ת ׀ פַּרְמַ֙שְׁתָּא֙ וְאֵ֣ת ׀ אֲרִיסַ֔י וְאֵ֥ת ׀ אֲרִדַ֖י וְאֵ֥ת ׀ וַיְזָֽתָא׃ י עֲ֠שֶׂרֶת בְּנֵ֨י הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִ֖ים הָרָ֑גוּ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃ יא בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בָּ֣א מִסְפַּ֧ר הַֽהֲרוּגִ֛ים בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ יב וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֡ה הָרְגוּ֩ הַיְּהוּדִ֨ים וְאַבֵּ֜ד חֲמֵ֧שׁ מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ וְאֵת֙ עֲשֶׂ֣רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֔ן בִּשְׁאָ֛ר מְדִינ֥וֹת הַמֶּ֖לֶךְ מֶ֣ה עָשׂ֑וּ וּמַה־שְּׁאֵֽלָתֵךְ֙ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֔ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֥ךְ ע֖וֹד וְתֵעָֽשׂ׃ יג וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִנָּתֵ֣ן גַּם־מָחָ֗ר לַיְּהוּדִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשׁוּשָׁ֔ן לַעֲשׂ֖וֹת כְּדָ֣ת הַיּ֑וֹם וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן יִתְל֥וּ עַל־הָעֵֽץ׃ יד וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהֵֽעָשׂ֣וֹת כֵּ֔ן וַתִּנָּתֵ֥ן דָּ֖ת בְּשׁוּשָׁ֑ן וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן תָּלֽוּ׃ טו וַיִּֽקָּהֲל֞וּ היהודיים (הַיְּהוּדִ֣ים) אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן גַּ֠ם בְּי֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וַיַּֽהַרְג֣וּ בְשׁוּשָׁ֔ן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃ טז וּשְׁאָ֣ר הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר֩ בִּמְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ נִקְהֲל֣וּ ׀ וְעָמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁ֗ם וְנ֙וֹחַ֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהָרֹג֙ בְּשֹׂ֣נְאֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים אָ֑לֶף וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃ יז בְּיוֹם־שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וְנ֗וֹחַ בְּאַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה׃ יח והיהודיים (וְהַיְּהוּדִ֣ים) אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן נִקְהֲלוּ֙ בִּשְׁלֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וּבְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ וְנ֗וֹחַ בַּחֲמִשָּׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה׃ יט עַל־כֵּ֞ן הַיְּהוּדִ֣ים הפרוזים (הַפְּרָזִ֗ים) הַיֹּשְׁבִים֮ בְּעָרֵ֣י הַפְּרָזוֹת֒ עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר שִׂמְחָ֥ה וּמִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וּמִשְׁל֥וֹחַ מָנ֖וֹת אִ֥ישׁ לְרֵעֵֽהוּ׃ כ וַיִּכְתֹּ֣ב מָרְדֳּכַ֔י אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ הַקְּרוֹבִ֖ים וְהָרְחוֹקִֽים׃ כא לְקַיֵּם֮ עֲלֵיהֶם֒ לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וְאֵ֛ת יוֹם־חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃ כב כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵא֣וֹיְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁל֤וֹחַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיוֹנִֽים׃ כג וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַעֲשׂ֑וֹת וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־כָּתַ֥ב מָרְדֳּכַ֖י אֲלֵיהֶֽם׃ כד כִּי֩ הָמָ֨ן בֶּֽן־הַמְּדָ֜תָא הָֽאֲגָגִ֗י צֹרֵר֙ כָּל־הַיְּהוּדִ֔ים חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָ֑ם וְהִפִּ֥יל פּוּר֙ ה֣וּא הַגּוֹרָ֔ל לְהֻמָּ֖ם וּֽלְאַבְּדָֽם׃ כה וּבְבֹאָהּ֮ לִפְנֵ֣י הַמֶּלֶךְ֒ אָמַ֣ר עִם־הַסֵּ֔פֶר יָשׁ֞וּב מַחֲשַׁבְתּ֧וֹ הָרָעָ֛ה אֲשֶׁר־חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְתָל֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־בָּנָ֖יו עַל־הָעֵֽץ׃ כו עַל־כֵּ֡ן קָֽרְאוּ֩ לַיָּמִ֨ים הָאֵ֤לֶּה פוּרִים֙ עַל־שֵׁ֣ם הַפּ֔וּר עַל־כֵּ֕ן עַל־כָּל־דִּבְרֵ֖י הָאִגֶּ֣רֶת הַזֹּ֑את וּמָֽה־רָא֣וּ עַל־כָּ֔כָה וּמָ֥ה הִגִּ֖יעַ אֲלֵיהֶֽם׃ כז קִיְּמ֣וּ וקבל (וְקִבְּל֣וּ) הַיְּהוּדִים֩ ׀ עֲלֵיהֶ֨ם ׀ וְעַל־זַרְעָ֜ם וְעַ֨ל כָּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א יַעֲב֔וֹר לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כִּכְתָבָ֖ם וְכִזְמַנָּ֑ם בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃ כח וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַעֲשִׂ֜ים בְּכָל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם׃ כט וַ֠תִּכְתֹּב אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה בַת־אֲבִיחַ֛יִל וּמָרְדֳּכַ֥י הַיְּהוּדִ֖י אֶת־כָּל־תֹּ֑קֶף לְקַיֵּ֗ם אֵ֣ת אִגֶּ֧רֶת הַפּוּרִ֛ים הַזֹּ֖את הַשֵּׁנִֽית׃ ל וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֶל־שֶׁ֨בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מַלְכ֖וּת אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם וֶאֱמֶֽת׃ לא לְקַיֵּ֡ם אֵת־יְמֵי֩ הַפֻּרִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בִּזְמַנֵּיהֶ֗ם כַּאֲשֶׁר֩ קִיַּ֨ם עֲלֵיהֶ֜ם מָרְדֳּכַ֤י הַיְּהוּדִי֙ וְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וְכַאֲשֶׁ֛ר קִיְּמ֥וּ עַל־נַפְשָׁ֖ם וְעַל־זַרְעָ֑ם דִּבְרֵ֥י הַצֹּמ֖וֹת וְזַעֲקָתָֽם׃ לב וּמַאֲמַ֣ר אֶסְתֵּ֔ר קִיַּ֕ם דִּבְרֵ֥י הַפֻּרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְנִכְתָּ֖ב בַּסֵּֽפֶר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מנות הלוי

שלמה הלוי אלקבץ

פסוק א:
ובשנים עשר חדש חוא חדש אדר בשלשה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו איבי היהודים לשלט בהם ונהפוך היא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם: נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש לשלח יד במבקשי רעתם ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים: וכל שרי המדינות והאחשדרפנים והפחות ועשי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם:
פסוק א:
ובשנים. נקהלו, וכל, בפי' לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל, ירצה כי מה שחשבו שהיה להם רשות להשחית לישראל ולישראל לא אמר כי היה בהפך כי ניתן רשות ליהודי' להקהל ולא כן לאומות וז"ש נקהלו היהודי' וגו', וזכר כי לא לבד המון העם היו יראים את ישראל אבל גם השרי' אשר בבית המלך ונתן סבה למה היהודי' אשר בשושן שמחו וג"כ למה היהודי' הרחוקי' לז"א כי גדול מרדכי בבית המלך ולזה היהודי' אשר בשושן היה אורה וכו' והרחוקי' ג"כ לפי ששמעו הולך בכל המדינות. ובפירוש אחר לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל, ובשנים עשר חדש הוא דבק עם פסוק שאחריו כאלו אמר נקהלו היהודי' בי"ב חדש הוא חדש אדר וטעם אשר הגיע דבר המלך להודיע יכולתו יתעלה ושהוא משדד המערכות. כי באותו יום אשר שברו אויבי היהודי' לשלוט בהם כפי המערכה נתהפך הדבר אשר ישלטו היהודים וטעם ישלטו היהודי' המה בשונאיה' ולהודיע כי בשתי סבות היצלו הא' בשביל כבוד האל יתברך שלא יאמרו הגוים איה אלהיהם וזהו אשר ישלטו היהודים בסבת היותם עבדים שנודע לכל עם ה' אלה הב' בשביל עצמם כי נתמלא רחמי' עליהם וזהו אשר ישלטו המה כלומר בעבור עצמם, ואיש לא עמד בפניה' יגיד כי כששלחו יד בפריצים אשר הציקום וצררום לא היו רואי' קרוביהם ושותקי' ולא היו מערערין כי נפל פחד היהודי' שמא ימותו גם הם אם יקומו לעזור לחייבי מיתה והעובר על דת המלך חייב מיתה ועוד בסבה אחרת לא היו העמים עוזרים אלו לאלו כי כל שרי המדינות מנשאי' את היהודי' ויעזרום להרוג הפריצים ומי יעמוד כנגד השרי' והשופטי' והגיד כי טעם התנשאות השרי' בעבור שנפל פחד מרדכי עליהם שמא נתחייבו מיתה על דבר אשר לא מיחו ביד הצרים ומציקי' את היהודים והנכון אצלי כי טעם ואיש לא עמד בפניהם שלא תאמר אחרי שהמלך נתן רשות לב' הכתות להלחם אלו עם אלו א"א שלפעמי' לא ינצחו אויבי היהודי' לכן אמר שאם היות שהיו יכולין להלחם ב' הכתות עכ"ז שום איש ערל לא עמד עליהם להציל נפשו כי מאת ה' היה שנתן להם מורך לבב ונפל מאד פחד היהודים, והה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל כתב וז"ל, הגיע דבר המלך ודתו להעשות לא אמר מה להודיענו כי עדין הדבר היה במשקל בלי הכרע כי האויבים קמו בכח הכתבים הראשוני' כי אין להשיב ולהם הגיע להעשות כמכתב הראשון, וליהודים הגיע להעשות להקהל ולעמוד על נפשם. ומה שחשבו האויבים להיות נוצחים ושולטי' נהפוך הוא וכו' לא שהיהודי' הלכו לעשות קטנה או גדולה כי אם שנקהלו להיות מזומני' וחמושים לעת קרב אם איש יבא ושאלם למלחמה, וכל אלו האויבי' בלי ספק היו מזרע עמלק ולכן אמר כי איש משאר העמים לא עמד בפניה' למלחמה שאל"כ למי הרגו ומי עמד בפניה'. או ירצה כי לא עמד איש בפניהם שלא הרגוהו, וראשון נר' לי עקר כי מי יעמוד משאר העמי' כנגדם אם האחשדרפנים והפחות ועושי המלאכה אשר למלך מנשאי' את היהודי' אמנם העמלקים בחרו מחנק נפשם להנקם מהיהודי', וכל שרי המלך וגו' כי נפל פחד מרדכי אמר כי לא היו עושים זה כי אם מיראת מרדכי כי שמעו וגדולתו הולך בכל המדינות ושבכל יום הולך וגדול מיום שלפניו, והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל, ובי"ב חדש כלומר בחדש י"ב שהוא חדש אדר שהגיע קיום דבר המלך ליהודים ולסגנים ודתו לכל המון העם ביום שצפו וקוו אויבי היהודים לשלוח בהם והיום בעצמו נהפוך להם שישלטו היהודים הם בעצמם בשונאיה' לא בניהם או בני בניהם עד שיחשב כי נהפך הככב או המזל היורד ונתגלגל ועלה רק היום בעצמו והיהודים בעצמם הנה ביום ההוא בעצמו ובעם ההוא בעצמו אשר הפיל הרשע גורלו אז נקהלו היהודים בעריהם ופסוק נקהלו הוא נשוא על הכתוב הראשון כי הכל נמשך אל נקהלו, ומ"ש אויבי היהודים נרא' שלא הי' כלל העם נאחז בסבכי אבודם רק רקים ופוחזים. והפוכו מלת ונהפוך ביארתים למעלה כפי הביאורי' בהפוך הספרים, ואיש לא עמד לפניה' לא מהאויבים עצמם ולא משאר עמים המקנאי' על עם גולה בתוכם והטעם כי נפל פחדם על כלל העמים וכל זה מפאת ההשגחה הפרטית וכמו שפחדו עמי הארץ מעם י"י כן גדולי המדינות מנשאים את היהודי' לא מאהבת גדוליה' ופטרונם רק מפחדו של מרדכי לא שהיה מטיל אימה עליה' אלא שהיה גדול בבית המלך וכפי אמתת גדולתו שמעו הולך לא על דרך הכזב והגוזמא:
פסוק ד:
כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול:
פסוק ד:
כי. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל, אחר שספר הכתו' כי טעם התנשאות השרי' בעבור שנפל פחד מרדכי עליהם שעם היות גם הם רמזו הנה עתה גדול מרדכי בבית המלך יותר מהם וטעם האיש מרדכי הולך וגדול והל"ל הולך וגדל הענין אצלי כי ידוע הוא שמי שיהיה תחת המערכה כשיגיע למעלה רמה לנקודה העליונ' לא יתמיד אבל בקרוב יתחיל וילך מטה מטה וכן חשבו השרי' שהיה ענין המן כי כל ימיו הי' שר וגדול מרואי פני המלך, ובהעלות לנקודה העליונ' שגדלו המלך מעל כל השרי' לא התמיד במעלתו ועוד מעט התחיל לירד מטה מטה עד שתלו אותו על עץ, אמנם במרדכי הגיד הכתוב כי סבת התנשאות השרים בעבור רואם שמרדכי גדול באותה נקודה לא ירד ולא יוסיף כחוט השער' כי זה מאמת כי אין מרדכי תחת המערכה כי י"י אלהיו עמו ותמיד יתמיד באותה מעלה וכבודו לאחר לא יתן וא"כ צריך ליזהר שלא לעבור על רצון אשר יתמיד בגדולתו עכ"ל. והנ"ל שיאמר כי תמיד נמצאת השמועה נוספת על המעלה אשר לסבה זו שבחתהו מלכת שבא לשלמה הוספת על השמועה, וז"ש פה כי הנה בפעם הזאת השיג כל מה שהיה לו אפשר להשיג כמ"ש וזהו כי גדול מרדכי בבית המלך והשמועה היתה כי תמיד הולך וגדול וזהו נוסף על המעלה באמרו כי כל ימיו ימי המעלה וזהו ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי תמיד הולך וגדול:
פסוק ה:
ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם. כרצונם:
פסוק ה:
ויכו. כתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל וז"ל, לסבות הנזכרות בכל אויביהם אפילו מדיים ופרסיים גם השרים ידם עמם וז"ט בכל אויביה' ואמר מכת חרב והרג כי לא כל מכת חרב הרג אבל הרג בלשונם ז"ל הוא על מיתת חרב ואמר ואבדן כלשון אבד זכרם ותאבד כל זכר למו והוא בפתח האל"ף ואמר ויעשו בשונאיה' כרצונם כי לא חלו פניהם אוהבי שונאיה' ויותר נכון אצלי לפרש כי באו עליה' לבטח לא בבהלה כי אין מוחה ביד' ולכן עשו בהם כרצונם:
פסוק ה:
אמר המר משה עיין דברי מר אבא זלה"ה בפס' בחדש הראשון, ואומר אני כי החכם בעל ספר חותם תבנית כתב בשער הרביעי אויב שונא משטמה, וזה סוף דבריו הנה ביארנו כי לשון איבה אינו נופל אם לא בתגרת איש באחיו לא בבעלי חיים זולת ולא בדבר שאין בו חיות כמו הבצע והמתנות ונחלה, ושאר השמות הנזכרים בשערינו זה שלשון שנאה נופל עליהם. ואיבת הנחש עם האשה לא יקשה בעיניך לדברי האומר כי הנחש היה יצה"ר, וגם האיבה איננה על דבר ולא בסבת גורם אותה לבד ואיבה אשית. ואיבתי את אויביך, שהם על דבר לפי שהם בגזרת הבורא על עוברי דתו ומצותו והוא יתברך כאשר אויב ברואיו או כאשר ישית ביניהם איבה לא יכשר לומר שיעשה כי אם על דבר כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו, והאיבה הכרחנו שהיא עולמית והשנאה היא נופלת בכל ב"ח ובזולתם כאשר אין בהם כמו השמות שזכרנו, לפי שענין שנאה היא המיאוס, והשנאה באה בסבת דבר הגורם להביאה, על כן אמרנו כי היא אינה עולמית שכל תלוי בגורם בטל הגורם ובטל הדבר כמשאז"ל באהבה התלויה בדבר כן אני אומר בשנאה הבאה על דבר עכ"ל, הרי מזה דבר על דבר אויביהם שונאיה'. אמנם קשה לי מה חסר במה שאמר מכת חרב והרג ואבדן, עד שאמר כרצונם. ואומר אני זה לי ימים ושנים כתבתי בנעם ה' פי' על התורה לי נלמד מדברי הרב בעל העקדה ז"ל שכתב בפ' וישלח, כי בני יעקב כיונו כל דבריהם מראש ועד סוף באופן שכשיתבונן האדם בהם ימצא שלא הפילו דבר מכל דבריה' ארצה, והנה לא הפרו בריתם ולא שקרו באמונתם, והם מעצמם נתאנו ונתפתו בפתיותם וכו' והכוונה כי מעולם לא נמצא בדבריה' לשון מורה על ההודאה בבירור. אמנם המניעה אמרוה בבירור. וזאת חכמה גדולה. ואם כן לא התלו בהם ולא חללו דבריהם כלל ע"כ כוונת דברינו, והנה דומה לזה נמצא במשלי הערב שעשיר גדול היה בארץ נכריה סוחר, וחלה את חליו והיה לו בן קטן, וצוה מחמת מיתה כי לא יהיה בנו יורש ממונו זולת מה שירצה אושפיזו וימת מהחלי ההיא, ולימים רבים גדל היתום וילך למקום אשר מת אביו לשאול עזבונו ויתן לו אושפיז אביו מאה דינרים, ויאמר לו קח אלו ותחזור לעירך כי אין לך יותר בנכסי אביך, וילך היתו' הולך ובכה עד לפני שער המלך ויאמר לו הושיעה אדוני המלך כי אבי היי למר שבק הון עתק כי היה אמוד בעשיר גדול וימת במקו' הזה ואושפיזו איננו נותן לי מכל נכסיו רק מאה דינרים, ויצו המלך להביאו לפניו וישאלהו על צואת הסוחר ויקרא אותה המלך ויאמר לו ולמה פטרת היתו' הזה מכל עושר אביו בדבר מועט ויען אינני עושה רק על פי צואת הסוחר ונוסח צואתו שאתן לו מה שאני רוצה, א"ל המלך ושאר הממון למי אתה רוצה לתתו, א"ל אני רוצה ללוקחו, ויען לו המלך אם כן זהו מה שאתה חייב לתת ליתום כפי הצואה שתתן לו מה שאתה רוצה והמאה בלבד יהיו לך כי הנפטר בחכמה צוה, והנה אלו מיני ואופני חכמה באנשי' המעולים וז"ש וייטבו דבריהם בעיני חמור וגו' יר' כי החמורים פתאים כמו הם נתפשו בהבנת הדברים ההם. לא החכמים, וז"ש פה ויעשו בשונאיהי' כרצונם כפי מה שהיה רצון האויבים לעשות בהם.
פסוק ו:
ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש: ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא ואת פורתא ואת אדליא ואת ארידתא ואת פרמשתא ואת אריסי ואת ארידי ואת ויזתא:
פסוק ו:
ובשושן. כתב הה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל וז"ל. בלי ספק היו בשושן העיר וסביבותיה רבים מזרע עמלק כי נתקבצו להמן וכן היו שם רוב בניו ואוהביו, ולכן חששו ישראל מלהתקבץ בשושן העיר אשר שם היהודים פן אויבי' יגברו עליהם ולכן באו בשושן הבירה אשר שם המלך ומרדכי להתקבץ והאויבים שבאו במר נפשם כי מת גבורם לנקום נקם הרגו מהם ישראל חמש מאות איש, ויש מי שכתב אנשי מרדכי היושבים בשושן הבירה הרגו הת"ק איש ואת עשרת בני המן וא"כ בשושן העיר לא הרגו עד אחד:
פסוק י:
עשרת בני המן בן המדתא צרר היהודים הרגו ובבזה לא שלחו את ידם:
פסוק י:
עשרת. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל כל הקוד' היה סבה לשהכו היהודי' כרצונם בשונאיהם ואבד ת"ק פי' מספ' ההרוגי' והאבודים והם אשר נלקחו לעבדים כלם היו ת"ק איש כי לא היו מודדים כ"א מדה כנגד מדה למי שבקש להרוג הרוג לאבד אבד, ובבזה לא שלחו את ידם עם היות שהגזרה היתה ושללם לבוז אבל הביאוהו לגנזי המלך ותקנת מרדכי ובית דינו היתה למצוא חן בעיני המלך וגם כדי שלא יאמרו העמים בשקר הם טועני' עלינו לקחת ממוננו, וגם בעבור פריצי ישראל לא שלחו ידיהם במי שלא הזיקן בעבור חמדת הממון ועכ"ז נתן להם רשות מרדכי באגרות לשלול שלל ולבוז. בז בעבור שיוחזקו היהודים בעיני המלך והשרי' אנשים צדיקים שונאי בצע שונאי' ממונם בדין שכך היתה הגזרה ושללם לבוז, כתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל וז"ל, כל זה נמשך על ויכו כי שם נאמר ואת אבל הוצרך לומר הרגו לשלול מהם מכת חרב שאינ' הרג ובבזה לא שלחו את ידם הן עם אחד וכיוון אחד לכלם מאת ה' כי בזה תגדל תפארתם בעיני המלך והשרי' גם יהיה שללם לגנזי המלך או לשרי עיר ועיר אף כי הורשו לבוז שללם וכן עשו גם בשושן העיר גם בשאר מדינות כי על שלשתן נאמר כן, והדין עמם שכן נאמר (שמואל א' ט"ו ג') והחרמתם את כל אשר לו וגומ' משור ועד שה מגמל ועד חמור ובוא וראה מה עלה בשאול על הדבר וראיתי מי שפלפל בבקר יאכל עד בזמן שאול שהוא בקרו של מלכות ולערב שהוא בזמן מרדכי, יחלק שלל לגנזי המלך ולשרי המדינות. ולבי נוקפי שא"כ יהיה שאול ע"ה כמוכרח או כמורשה ולמה יענש אם לא שיאמר כי התורה תרמוז בעתידות עכ"ל:
פסוק י:
אמר המר משה הרב כתב וראיתי מי שפלפל והוא ממדרש רבתי דאחשורוש והרב עצמו העתיקו בחלק המדרשים ויש לי להשיב על הרב כי לא היה בידו זה המדרש ומצאו כתוב בשם גנב דורנו זה דור דור שוא ודבר כזב, והעד הנאמן לדברי כי הרב עצמו כתב כשהעתיק המדרש הנזכר אשר המאמר הזה בו וז"ל אחר זמן כמשלש חדשים בא לידי מדרש אסתר רבתי והמעתיקהו אחרי יקדימהו למדרש הנזכר עכ"ל, ונכון בעיני הפי' האחרון מן הרמ"ע שעשו כן מפני שזאת המלחמה בעמלק היה והוא ית' צוה והחרמתם מאיש ועד אשה וגו' ובו נכשל אבי המלכה הזאת שאול המלך הראשון כי חמל על מיטב הצאן והבקר ועל זה אמר (שמואל א' ט"ו כ"ב) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' ועל כן לא התירו כל זקני עיר ועיר לשלוח יד בשלל פן יחטאו גם המה במצות שמואל אשר היא פי' תמחה את זכר עמלק בלי ספק, ומה שכתב מרדכי אליהם ושללם לבוז בשם המלך כתבו ומפני הסבה האמורה שנא' ויכתוב בשם המלך, ואפשר שכתב להם בשמו ראשונה מה שראוי לעשות על פי התורה שכן כתיב קודם ויכתוב בשם המלך, ויקראו סופרי המלך, ויכתוב ככל אשר צוה מרדכי או סמך על חכמי ישר' עכ"ל. ואפשר כי ג"כ עשו זה להראות למלך כי הם חפצים בטובתו ושימנעו ידם במותר להם אשר לסבה זו כתב בשם המלך ושללם לבוז ועכשיו הם רוצים שיהא השלל למלך כי אין המכוון מהם על השלל כי גם על שבקשו רעתם ולזה ישוב עמלם בראשם.
פסוק יא:
ביום ההוא בא מספר ההרוגים בשושן הבירה לפני המלך:
פסוק יא:
ביום ההוא, וגומר. כתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל וז"ל, כמדומ' שלא שיער המלך שיהרגו אפי' א' בכל מדינות המלך וז"ש ביום ההוא בא מספר וכראות המלך אמר אם בשושן הבירה עשו כן בשאר מדינות המלך מה עשו הנה הרג רב וזה יעיד כי כל זה נשתלשל מרצון הכח העליון כפי אשר נשתלשלו הדברים וכיון שהדבר כן מה תשאלו ומה תבקשו עוד. ויש שפי' ואמר כמצטער בשאר המדינות מה עשו ואם תרצי בזה דבר אמרי מיד כמי שמצטער בעסקהון ורוצה להשליכו מעל פניו והראשון נכון כפשוטו ועיד אוסיף בחלק המדרש עכ"ל, והנ"ל כי למה שהוגד למלך באיתו היום ענין ההריגה היא היתה סבה שהמלך התאבל עליהם מ"ש ביום ההוא בא מספר ההרוגים בשושן הבירה לפני המלך יראה כי תכף באותו היום מבלי עכוב כלל בא מספר ההרוגים ולזה אמר המלך לאסתר המלכה כי הנה בשושן אשר היא עיר אחת הרגו היהודים ואבד ת"ק איש ואת עשרת בני המן אם כן בשאר מדינות המלך מה עשו ועם כל זה מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש ולא אמר עד חצי המלכות כפעמים האחרות כמתעצב אל לבו על מה שעשו ועוד לה אך לשאל נפש המלך ומשרתיו והכי איתא בגמ' (מגילה פ"ק) ויאמר המלך לאסתר בשושן הבירה הרגו היהודים א"ר אליעזר מלמד שבא המלאך וסטרו על פיו.
פסוק יב:
ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן בשאר מדינות המלך מה עשו ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש:
פסוק יב:
ויאמר המלך לאסתר כתב הה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל וז"ל אחשוב שהמלך היה מצר על חולשת לב היהודים כי בהיות להם מרדכי לנשיא ושני למלך והוא רוצה בתועלת' לא הרגו בשושן כי אם ת"ק איש ואת י' בני המן אשר כבר מת לבם בקרבם ויהי לאבן כי גברא קטילי קטלו, וא"כ בשאר המדינות כ"ש שלא הרגו כי אם מתי מספר וזה כמעט קלון למלך ולכן אמר לאסתר ומה שאלתך עוד ותעש ומפני זה היה לה מקום לשאול לעשות גם מחר כדת היום שאם המלך היה מצר על רבוי ההריגה איך שאלה להעשות גם מחר כדת היום ויתלו לבני המן שיהיה דבר מפורסם כי כלם היו שרים שוררים וגדולים בבית המלך:
פסוק יג:
ותאמר אסתר אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ: ויאמר המלך להעשות כן ותנתן דת בשושן ואת עשרת בני המן תלו: ויקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר ויהרגו בשושן שלש מאות איש ובבזה לא שלחו את ידם:
פסוק יג:
ותאמר. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל אחר שספר איך בשושן הרגו חמש מאות איש ואת עשרת בני המן וספרו אל המלך מספר ההרוגים בשושן ואמר המלך אל אסתר בשושן הבירה הרגו היהודים וכו' דע כי אמר ארסי שהגדול הלב הוא אומר ועושה ולפי שלמעלה אמר המלך לאסתר שיעשה כרצונה עד חצי המלכות בא עתה המלך להגיד לה איך לא עשו כל מה שצוה כי לא הרגו כי אם חמש מאות ועשרת בני המן זה היה בשושן כי בשאר מדינות המלך יותר ויותר עשו ולזה די להם במה שעשו אבל בשושן לא עשו כל הצריך ויהיה אמרו מה עשו לשון רבוי וחשיבות או ירצה לומר מה עשו מפחיתות ואמר המלך כי בשושן גם בשאר המדינות היה מעט מה שעשו אבל אסתר מרוב מוסרה לא שאל' אלא על שושן ויום אחד לבד וא"כ שבשושן לא עשו כל שצריך להעשות מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד שלמות לחצי המלכות שאמרתי למעלה ותעש ולזה לא אמר הנה עד חצי המלכות אלא עוד כי סמך על המבין אז אמרה אסתר ושאלה כראוי לא יותר כי ינתן גם מחר ליהודים להעשות כדת היום ולפרסם הנס יתלו את עשרת בני המן על העץ וספר איך המלך מרוב אהבתו אותה צוה להעשות כן וניתן לבני שושן יום שני על זאת עושים שני ימים משתה ושמחה אבל שאר היהודים נחו מאויביהם בי"ד ועשו אותו לדורות יום משתה ושמחה אשר בזה י"ל למה צוה האל ית' עשות כ"כ ענין מהיין יותר משאר כל המזונות כי הוא דבר משכר ומבלבל הדעת מאד כמו שהוא מבואר לזה אשיב כי אם נחקור בתורתנו הקדושה במלת יין נמצאהו משותף לב' דברים אם לדברי' ולהנאות גופניות ואם לדברי' נפשיו' ושכליות. אם היותו הנאות גופניות (ישעיה ה' י"ב) והיה כנור ונבל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא הביטו וגו' כי הכרחי הנה לפרשו בהנאות גופניות, אמר שלמה המלך ע"ה למשוך ביין את בשרי וגו' (שיר א' ב') כי טובים דודיך מיין וגו' ורבים כאלה. אם בהנאות הנפשיות אז"ל (שם ז' י') וחכך כיין הטוב הולך לדודי למשרים דובב שפתי ישנים אלו תלמידי חכמים העוסקי' בתורה שהן דומים ליין שהוא כאן וריחו הולך אל מקום רחוק כך ת"ח הם כאן ותורתן הולך מרחוק ולא זה בלבד אלא אף כשהם מתים תורתם נשמעת שנ' דובב שפתי ישנים, אשע"ה הביאני אל בית היין וכמוהם הרבה בשיר השירים. עוד אז"ל ולאביו שלח כזאת שלח לו יין שדעת זקני' נוחה הימנו ר"ל שהיין הוא נאות לזקן לשני חסרונות שבו הא' לחזק כחותיו הגופניים החלושים וג"כ הנפשיים לפי שלא יחלשו עם הגופניים כנגדן יש ביין שהוא מזון נאות באיכותו אל הגוף והנה קול ההעברה שאפילו באיכותו הפעלי עוזר כמאמר הרופא וג"כ מעלה אידים טובי' ונאותים אל ההשכלה אז"ל חמרא וריחני פקחי' אמר דוד המלך ע"ה ויין ישמח לבב אנוש וגו' הודיענו הנה היות ביין אלו הב' סגולות הא' נאות אל ההשכלה אמר (תהלים ק"ד ט"ו) ויין ישמח לבב אנוש כי השמחה היא א' מהדברים אל ההשכלה הב' להצהיל פנים משמן שהוא להשמין הפנים ולפאר גהה הלב, ולפי שהכהנים בעבודתם היה צריך שיהיו נבדלים מכל חמריות וידוע היות ביין ב' סגולות אלו צוה הש"י יין ושכר אל תשת וגו', ולפי שבזמן אחשורוש ניצולו מאלו הב' מיתות ר"ל ממיתת הגוף ומיתת הנפש כמו שביארתי בפרשה למעלה בפסוק אין להשיב א"כ אין דבר יותר נאות בכל המזונות אשר בו יורו יותר אלו הב' דברים כי אם ביין ולזאת הסבה לקחוהו ליום הזה, ובפירוש אחר לא נידע למי מצאתי כתוב וז"ל. ינתן גם מחיר כתמהו בשאלת אסתר גם בעיני יפלא כי יר' זדון גמור ולא עוד אלא שהודה לה המלך עד שנדחק רש"י ואמר כי טעם בשאר מדינות המלך מה עשו כמו מה אדם ותדעהו וזולת הענין הלא בשושן כי בה המלך לא הרגו היהודי' כי אם אנשי מספר בשאר המדינו' שאין המלך שם מה עשו ולכן שאל עוד וינתן לך והיא עשתה כאשר צוה לה המלך והוסיפה לשאול שיוסיפו לינקם עוד מאויביהם ושיתלו י' בני המן על עץ ודוחק אבל צדקו דברי הרלב"ג כי ראתה אסתר כי לא הספיקו לכלות לכל אותם שצררום קרובי המן מזרע עמלק ואסתר באה לפני המלך לבקש יכלו אותם הצוררים והמלך מיד הבין כי לבקש דבר מה על עמה היא באה ויאמר לה הלא בעיר אחד הרגו ת"ק איש בשאר המדינות מה עשו ועכ"ז תשאל עוד וינתן לך וענתה כי מבוקשה אינה אלא לכלות בני המן וקרוביו הנשארים וי"א שיתכן עם הקדמת ר"א כי שושן הבירה אינו אלא שושן שבה ארמון המלך כי נתקבצו שמה גם היהודים אשר בשושן העיר להרוג לקרובי המן ולאותם שנסכמו עמו במחשבה ההיא שהיו דרים בשושן הבירה תהו ויאמר המלך אם בחצר המלך כי אנשים מועטים הם הדרים בה הרגו ת"ק בשאר המדינות גדולות מה עשו ובקשה אסתר כשישובו לעירם מחר אנשי שושן העיר שיותן להם יעמדו על נפשם ביד רמה כי יקימו עליהם עם העיר בדמי קרוביהם הנהרגים בשושן הבירה וידרשו דמם מאתם והמלך ראה כי כשר הדבר והודה עליו ותנתן דת בשושן וזהו שלא אמרה אסתר ליהודים אשר בשושן הבירה וגם פה ותנתן דת בשושן הבירה כ"א בשושן לבד כי זה לא היה אלא בשושן העיר כמו שזכרנו והעיד הכתוב כי כאשר זממה כן היה שכבר קמו עליה' גואלי דם הנהרגים עד שהוצרכו לעמוד על נפשם והרגו ג' מאות איש ואת עשרת בני המן יתלו פי' הנשארים שהיו לו בנים הרבה כמו שכתוב ורוב בניו וחז"ל אמרו מנין רוב ויש לתמוה על חז"ל (מגילה פ"ק) שאמרו שצריך לומר עשרת בני המן בנשימה אחת דבהדי הדדי נפק נשמתיהו ולכן אמרו וי"ו דויזתא צריך לממתחא כי זקיפא מ"ט כלהו בחדא זקפא זקפינהו והלא הכתוב לא אמר כן אלא י' בני המן הרגו לכן יש לפרש כי זה שאמרה אסתר ואת עשרת בני המן יתלו הם הם הנזכרים למעלה פרשנדתא וכו' והטעם כי לא נהרגו לגמרי אלא שהכום מכת חרב עצומה קרובה למיתה שקורין בלעז קילפא"ר ושאלה אסתר שיתלו אותם קודם שתצא נפשם ותלאום בעץ אחד כמאמרם ז"ל ולפי זה ידוקדק יפה לשון הכתוב ואת עשרת בני המן יתלו על העץ ולא על העצים, וכן נר' דעת הרמב"ן כי הנהרגים שאלה שיתלו ועוד כתב הרמב"ן ז"ל כי בעבור שהיה נס חוצה לארץ לא נרמז בו שם הגדול אלא בראשי תיבות יבו"א המל"ך והמ"ן היו"ם מפ"י המל"ך ופנ"י המ"ן. והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב בחלק המדרשות וז"ל בגמרא (מגילה פ"ק) א"ר אדא דמן יפו י' בני המן ועשרת צרי' לממרינהו בנשימה א' מ"ט כולהו בהדי הדדי נפיק נשמתייהו. א"ר יונה א"ר זירא וי"ו דויזתא צריך לממתחא כי זקיפא מ"ט כולהו בחדא זקפא אזדקיפו. פרש"י בני המן ועשרת הזכרות שמותם ותיבה הסמוכה לאחריהם כלו' עשרתם נפלו כא', בזקיפה א' פירק"א בלעז בעץ אחד זה למטה מזה ע"כ. וי"ו מתוחה היא בכתיבה ולא מצאנוה במנין אותיות גדולות. והמפרש שיאריך בקריאתה יש לסמכו ממה שסמכו אצל מאמר ר' אדא דלעיל. ואחרים פי' שיעשה צורת הוי"ו מבלי גג למעלה כעין מקל וזהו לשון מתוח ממש. ויש שדקדק במימרא דר' אדא כי כפי פשט הכתוב י' בני המן בחרב נהרגו, ואלו נאמר כי אמרו שהרגום מכת הרג היתה וטרם יכבה נרם שאלה אסתר תלייתם ויצתה נשמתם כא' ולי אין צריך אלא אחר שמתו בחרב ויצתה נשמתם כ"א בהרג נתלו עכ"ל. ובפי' הכתוב כתב הרב הנז' וז"ל היא בטוב מדעה ורוב שכלה קצרה בתחנה ואמרה אם על המלך טוב ולא אמרה אם מצאתי חן וכן אם כשר הדבר כי לא דברה רק לפי מה שהכירה מבין ריסי דבריו וביחוד כי זה ניכר מצד תנועת הדבור אם בתימה וכיוצא ואמרה שיתלו בני אויבי של מלך לעיני הכל ויאמר המלך להעשות כן ותנתן דת כי זה דבר חדש צריך הכרזה חדשה וכבר כתבתי למעלה כי אחד מחכמי הדור פי' כי בטוב טעם שחלה ינתן גם מחר כי היהודים אשר בשושן העיר באו לשושן הבירה להוציא. משם תלמוד ההריגה ואסתר פחדה כי ליום הבא בבואם לעירם עיר שושן יקומו במר נפשם איש על בנו ואחיו ועל קרובו ויהרגו ביהודים כי מי יוכל עמוד וע"כ שאלה ינתן גם מחר גם כי לא הרגו בשושן כלום והמלך הודה בדבר וז"ט ויקהלו גם ביום שהוצרכו להקהל ולהשגב כדי להרגם כי הם קמו נגדם ואם לא עמדו כי מעדו ולבי מגמגם בזה כי אסתר לא דברה רק על דברי המלך וכפי דבריו אין לנו טעם נודע לדברי המלך אם לשבח אם לגנאי. הנ"ל לא בקשה שום תנאי מהתנאים הנזכרים לעיל אם להקטין הדבר בעיניו ובזה קל מהרה יודה המלך לדבריה וגם להורות כי הדבר בעצמו הגון כי מאחר שצערן של יושבי שושן רב כפול ומכופל ראוי שישמחו שמחה רבה ע"ד שמחנו כימות עניתנו והערימה להקטין הדבר בשלא זכרה ההריגה רק לעשות כדת היום ומאחר שעשרה בני המן סבבו מיתת האחרים ראוי שיוחדו גם המה ברעה פרטית ומשונה שברון ירשו וזה בשיתלו על העץ אמר משה עיין מה שכתב מר אבא זלה"ה בפסוק בחדש הראשון והרמ"ע כתב וז"ל גם אפשר שכיוונה לפרוע כל עצת המן וזה כי המן הפיל פור וראה שיום י"ג היה מוכן להריסת הדת מפאת הסרסור כנזכר ולכן צוה ביום ההוא ולא במחרתו מפני שביום המחרת נשאר מזל ישראל במה שהם עם כמעט בגבה הראש ומזל עמלק אשר מזרע אדום הוא למטה ואז יפלו לפני בני ישראל לכן רצתה שגם מחר ינתן להם הפך דעתו, ונ"ל כי הותר להם זה ולא עברו בלא תעוננו כדברי ר' עקיבא בסנהדרין אשר כל הפוסקי' פסקו כן כי זה הבורר השעות מפני שאז"ל בגמרא (תענית פ' בתרא) אמר רב פפא האי מאן דאית ליה דינא בהדי נכרי באב לישתמיט מיניה דריע מזליה ובאדר ליזיל בהדיה דבריא מזליה. אמנם דברי רב פפא תמוהים כי הם הפך ר"ע אלא שנוכל להשיב כי אין דבר שעומד לפני פקוח נפש וע"כ אם הנכרי רודף את ישראל באב למדו לו כי זה המזל עוזרו וצריך שישמר ממנו. וזה שב ואל תעשה היא אמנם באדר אינו צריך להשמט ממנו אבל ליזיל בהדיה כי המבחר טוב לא ח"ו שילמדו לו המבחר לעשות הוא איזה מעשה בו כי אם לברוח מהמזיק או שאינו צריך לברוח וזה יורה לשון לישתמיט מיניה וליזיל בהדי', כי הוא נרדף ואם בכחן היו רודפים לא עשו מפני מבחר המן כי אם לפרוע כל עצת המן כאמור עכ"ל. וקשה להאמין דעל עסקי נפש קאמר ולא על עסקי ממון ועל מה שדחק משום הא דלא תעוננו. יר' דלא קשה דאשכחן להרמב"ן ז"ל דקאמר דדוקא לכתחלה לשאול בכלדיים שהם בעלי אצטגנינות אסור אבל אם יודע שחכם א' בקי בחכמה ההיא אמר דבר מעצמו אם נמנע בשבילם או האמין להם שיהיה אמת הוא שאינו עובר בכלום שהדבר אמת הוא כפי החכמה אלא שהב"ה מציל את יראיו במעשה נס אין לו להכניס עצמו לעשות בהפך כדי שיעשו לו נס כי שמא אינו ראוי לכך. ואתיא כהא דאמרינן בגמרא (שבת פ' כ"ד) וכן מה ששגור בפי הכל אין מתחילין בב' דאין בו משום עתים ושעות אלא דרך מחכמת הכוכבים שמזל לבנה הוא קל באותן הימים ואין התחלה מצלחת אין מדרך החיוב לעשות כנגד הימים האלה אלא טוב להוציא עצמו מן הספק וכ"ש הכא דכאב עינינו הרואות כמה הוכפלו הצרות בו והיינו כחכם בקי בחכמת המזלות וודאי דשרי דלשמיט מיניה באב וליזיל בהדיה באדר הואיל ואעביד ביה ניסא כי האי.
פסוק טז:
ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאוביהם והרג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם. ביום שלושה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה:
פסוק טז:
ושאר. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל לשיתבאר זה ענין בשלמות נבארהו בב' פנים, הא' הנה רצה הכתוב לתת טעם מה ראו הפרזים לקבוע זמן חלוק לעצמם ולא רצו בזמן שושן והכרכים המוקפים חומה כמות' ואמ' כי הדין עמהם כי בהיות בשנה ראשונה כל הכפרים והכרכים נחו בי"ד על כן היהודים הפרזים נחו בי"ד ונחו תמיד ביום שנחו בו שנה ראשונה וזהו שאין נזכר כאן זמן הכרכים כי לא בא הכתוב אלא לתת טעם לפרזים כי נחלקו מן הכרכים ושושן שהם רוב מנין ורוב בנין אמנם נשאר עלינו מקום עיון כי טוב טעם דעת הפרזים ומה ראה מרדכי ובית דינו לקבוע זמן הכרכים שלא בזמן מנוחתם בשנה ראשונה וי"ל שרצו שהכרכים הדומות לשושן יניחו בזמן שושן כדי שלא תקנא מדינה בחברתה מה שאין כן בפרזים שאין כפר מקנא במדינה והנכון אצלי כי הטעם לתת כבוד לשושן ממנה יצאה הישועה ובה מרדכי והענין כי רצו אנשי כנסת הגדולה כי שושן מפני חשיבותה יהיה זמנה בזמן מנוחתם מצורף לזה להודיע הנס הגדול של שושן כי הרגו באויביהם ב' ימים רצופים ולא נחו עד ט"ו ואם כל הכרכים והפרזים ינוחו בזמן מנוחת שושן לא היתה יכולה להתפרש מכל כללות ישראל כי אין ליחיד לפרוש מן הצבור ולכן לא היה אפשר כי אם שושן תדחה לזמן הכרכים או הכרכים לזמן שושן שהם דומים כמותה ונמנו וגמרו כי הכרכים ידחו לזמן שושן בעבור חשיבותה וגם לפרסם הנס אשר הוסף בה ויש להם דמיון כמה שהם עיירות גדולות והפרזים לא נכנסו בזה שאין דומים כלל ונשארו בדינם יעם היות שאין כרכים המוקפים תלוי מימות אחשורוש כי אם מימות יהושע בן נון כבר אמרו בירושלמי שהיה זה בעבור כבוד א"י שהיתה חרבה בזמן ההיא ותהא כלה נדונת כפרזים לכן לא רצו להשוות לשושן כי אם שהם מוקפים חומה מימות הושע בן נון אע"פ שלא תהיינה מוקפות עכשיו וכל השאר ישארו בדינם בזמן מנוחתם בשנה האי, והנך רואה כי בבני שושן לא נזכר י"ט כי אם משתה ושמחה לפי שי"ט מן התורה אינו אלא בקביעות קרבנות וכן לא יעשה כי אם על פי הגבורה וגם כי אין הבית ברשותם אמנם בפרזים כתיב משתה ושמחה וי"ט כי לא השגיחו על זה וראו לעשותו י"ט להודות ולהלל לפניו יתברך על כל אשר גמלנו. עוד הוסיפו הפרזים על בני שושן ומשלוח מנות וגו' כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה הפך מ"ש הצורר מפוזר ומפורד ולכן ויכתוב מרדכי וגו' וראה דברי בני שושן בי"ט ודברי בני הפרזים במשלוח מנות איש לרעהו והוסיף עוד ומתנות לאביונים להשלים כוונת הפרזים במה שהיו עושים י"ט שאין לך קלוס גדול ממתנות לאביונים שנאמר מלוה י"י חונן דל. ואומרו כימים אשר נחו וגו' והחדש וגו' יר' שעשו י"ד וט"ו ימי מנוחה בזמן שיהיו דומים באורך לימי שנה ראשונה אשר נחו בהם היהודים וזה יתכן בתוספת אדר שני והוסיף ואמר שלא יעשו פורים באדר ראשון כי אם כמו החדש אשר נהפך שהיה חדש הסמוך לניסן וכ"ף הדמיון של כימים מושך עצמו ואחר עמו כאלו אמר וכהחדש וכו' ואומרו וקבל היהודים בלשון יחיד אצלי ידוקדק יפה כי ענין הכתוב לומר שקיימו את אשר החלו לעשות וגם את אשר הוסיף מרדכי אליהם לשנות אלו ואלו ממה שהיו עושים מתחלה קצת כמו שזכרנו ובמלת קבל נתן טעם לשושן כי הנוסף להם היה משלוח מנות ומתנות כי זה מורה שהם בלב אחד ואחוה זש"ה קבל בלב א' ובמלת היהודים נתן טעם לפרזים שקבלו עליהם שלא לעשות י"ט מצד היותם יהודים כשרים וי"ט לא יעשה כי אם במצות המקים וזש"ה ותכתוב אסתר את כל תוקף מצד המלכות לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית כלומר כאשר סדרה הוא ולא כאשר סדרו הם בראשונה אלו מוסיפים ואלו מחסרים, הב' ושאר היהודים וכו' דע כי לדעת הרמב"ן ז"ל בזמן זה הנס היו ישראל בעריהם שכבר נפקדו ברשיון כרש אלא שזה הרשע השבית בנין בתינו כמו שכתבתי בראש המגלה ולא נשארו חוצה לארץ כי אם מעטים ועליהם הוא שאמר המן עם מפוזר והגיד הכתוב כי שאר היהודים שהיו בארצם בין הכרכים בין הפרזי' כלם נחו בי"ד כי באותו יום נחו מן המלחמה ושמחו ואכלו בו וע"כ הפרזים לבד התמידו כן כל השנים אך לא הכרכים והטעם בעבור כי הפרזים היו בסכנה גדולה בלי מחסה ומסתור לא כן הכרכים שלא היה הנס להם כל כך גדול לכן לא התמידו בכל השנים וכשראה מרדכי כן ויכתוב מרדכי את הדברים האלו הנמשכים וישלח ספרים אל כל מדינות המלך מוקפות ובלתי מוקפות שיעשו אלו י"ד ואלו ט"ו כמו הימים אשר נחו בהם היהודים י"ד וט"ו כלומר כמו בשנת הנס שעשאום כלם לימים אלו משתה ושמחה, וישוב הכתוב כמו והימים שנחו בהם היהודים באותו חדש אשר נהפך להם אמנם בהיות כי נס הפרזים היה גדול מנס הכרכים וגם שהם התחילו במצוה ראה מרדכי ובית דינו שראוי שיוקדמו אלו הפרזים והכרכים ינוחו בט"ו ולפי זה יתכן אצלי כי אומרו כימים אשר נחו והחדש וגו' בא לתת טעם סוף סוף מדוע ינוחו הכרכים שלא בזמן שנת הנס או ינוחו בזמנם או לא ינוחו כלל כי כשהמנוחה שלא בזמן הנס אינו ניכר שלכן היא נעשת לכן אמר כימים אשר נחו כלומר כי גם בשנת הנס י"ד וט"ו ימי מנוחה היא שעם היות שלא היה ט"ו לכרכים יום משתה מ"מ היה לבני שושן ולא עוד אלא שהרי הוא החדש אשר נהפך להם ודי בזה עם שלא היה ביום עצמו לפרסומי ניסא, ואמר וקבל היהודים את אשר החלו פי' שכל היהודים בין כרכים בין פרזים קבלו דברי מרדכי אלו להתמיד אשר החלו לעשות מעצמ' שנתים או שלש כי כן צוה מרדכי בכל שנה ושנה ואנו קבלו להתחיל עתה מחדש כמו שכתב מרדכי אליהם עם היות כי זה שנתים שלא עשו דבר בעבור הסבה שזכרנו ולכן אמר וקבל לשון יחיד לרמוז כי עקר הקבלה לכרכים כי הפרזים תמיד עשו ומסתמא לא היו מפסיקים ובבואה לפני המלך פי' וכשבאה אסתר למלך לבקש על עמה אמר עם הספר פי' לא אמירה לבד בלי מעשה אלא אמירה זולתי הכתב וזהו אמר עם הספר ור"א פי' ובבא אסתר לפני המלך הפעם הב' התחכם המלך וכתב עם אלו הספרי' אחרונים ישוב מחשבתו הרעה אני חשבתי לטובה והוא חשבה לרעה ממנו היה ולא ממני ולולא שכתב כן המלך בתוך אגרות אחרונות לא היו מועילות כי כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב ולפי דעתי הכתוב כמו מסורס ובבואה לפני המלך עם הספר אמר ישוב מחשבתו וכו' וטעמו כשבאה אסתר למלך והראתה לו פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן כמו שצוה עליו מרדכי מיד חמתו בערה בו שהכיר מרדו ומריו על הדרכים שכבר זכרנום ואמר ישוב מחשבתו ותלו אותו ואת בניו על העץ. וי"א כי הוא דבוק לפסוק שלפניו כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב מחשבה עמיקה ומסותרת לאבדן והפיל פור הוא הגורל אם תעמוד לו מחשבתו זאת ושאל מן המלך בדרך והודה לו לפי תומו ובבואה לפני המלך מחשבתו זאת נתגלה עונו ועם שהיו הכתבים כבר נכתבים ונשלחים עכ"ז אמר ישוב מחשבתו הרעה וזה בעצת המלך המשובחת באופן שלא ינגד הענין לדתי פרס ומדי וז"ש עם הספר עם היות שהיה ספר. ע"כ קראו לימי' האלה פורים מה נכבד זה השם המורה ב' פינות גדולות חדוש העולם והשגחתו ית' על הנבראים וזה כי לפי הגורל ראה המן המערכה עוזרתו ושהוא ינצח והוא יתברך השגיח על ישראל בחירו ושדד בעדם מערכת השמים ולא נכתבה מגלה זו כי אם בעבור אלו העיקרים הגדולים כמו שאדבר עוד בזה בסיום המגלה. או פי' עם הספר שעשה באופן לא ינגד מאמרו אל הספר שכתב כבר וכן פי' הרב ר' יעקב בר שלמה בן אלגיאני ז"ל כי מלת ובבואה אינו שב לאסתר כי אם למחשבה אלא שפי' כי טעם אמר עם הספר אמר על הספר שעשה המן בשמו תשוב מחשבתו כמו ששבה מחשבת אויבי דניאל על ראשם כמו (דברים ט"ז ט') פן יהיה דבר עם לבבך בליעל על לבבך (שמואל א' ב' ל"ד) ויקם יהונתן מעם השולחן מעל השלחן כי מלת על ועם מתחלפי' בקריאה על במקום עם ויבואו האנשים על אנשים, והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל ושאר היהודים הרחוקים משושן הבירה עקר עניינם והשתדלותם היה להשגב בראש האגרת אך לא זה בלבד נעשה אלא שנחו מאויביהם והרגו בהם ע"ה אלף וקרוב אני לפ' כי כנגד נקהלו יעמוד אמר והרוג וגו' וכנגד ונוח מאויביהם אמר ונוח בי"ד ועשה אותו וגו' ויהיה הכתוב בראשו שני כללים וחוזר ומפרטם והמחוור אצלי כי נקהלו לעמוד על נפשם שלא יהרגום ואף כי נחו מאויביהם כי לא שלחו יד בהם הנם הם הרגו בהם.
פסוק יח:
והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה: על כן היהודים הפרוזים היושבים בערי הפרזות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלח מנות איש לרעהו:
פסוק יח:
והיהודים, על כן. כתב הה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל וז"ל הזכיר כי כלם הקרובים והרחוקים עשו יום משתה ושמחה אחר אסיפתם ולא עשו אותו יום טוב כי לא היו ימים טובים לישראל כי אם אשר כתב משה אליהם. אמנם היהודים הפרוזים כשראו שבני המדינות עושים אותו יום משתה קבעוהו הם ג"כ יום משתה ושמחה והוסיפו לעשותו יום טוב ומשלוח מנות ואחשוב שזה היה לפי שהם היו יושבים בבתי החצרים אשר אין להם חומה סביב והיו יותר מעותדים למקרה ופגע מאנשי המדינות שהיו בעיר בצורות חומה גבוהה דלתי' ובריח. ואז כתב מרדכי לכל היהודים שיקיימו מה שהתחילו לעשות בשנה ההיא שיעשו אותו בכל שנה ושנה כל אחד בזמנו העירות ובני הכפרים בי"ד ובני הכרכין ושושן בט"ו. ואחשוב כי שתיהם נרמזו באמרו כי י"ד על כס י"ה מלחמה לי"י בעמלק בשני אלו הימים מדור דור הרצון אחר דור ודורות. ואמנם לא שיעשו יום טוב כי עוברים בבל תוסיף כי אלה מועדי י"י ולא אחרים. זולתי שיעשוה ימי משתה ושמחה כבני שושן ושאר מדינות המלך וכנגד י"ט בני הכפרים הוסיפו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל והיהודים אשר בשושן נקהלו בי"ג גם בזה צריך לידחק כי בי"ג בשושן הבירה ובי"ד בשושן העיר ואין זה דרך פשוטו של מקרא ואמר ע"כ היהודי' הפרזים לשאר מדינות נקהלו בי"ג ונחו בי"ד ושושן גם כל המוקפות נחו בט"ו כי נקהלו בי"ג וי"ד ונחו בט"ו ולזו הסבה היהודים הפרזי' הנמשכים אחר בני המדינות וכן היושבים בערי הפרזות בפרוז בן יומו עושי' יום י"ד שמחה ומשתה וי"ט ומשלוח מנות איש לרעהו כמו שהיה ענינם כאיש א' להקהל כל אחד עם חבירו הפך איש צר ואויב לשון רמיה האו' עם א' מפוזר. והנ"ל בפסוק על כן היהודים הפרזים וגו' בגמרא (פרק ב') מכדי כתיב על כן היהודים הפרזים למה לי למכתב בערי הפרזות אלא הא קמ"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז, הנה שדקדקו כפל הכתוב ופי' הפך המובן לפי הפשט דתיבת היושבים משמע שיושבים שם ולפי דא"כ היינו היהודים הפרזים פירושו היהודים הפרזים כלומר שדרכם להיותם פרזים או שיושבים עתה בערי הפרזות דינם שוה, ולפי פשוטו אפשר דהיינו טעם למה שעשו יותר היהודי' הפרזים ממה שעשו שאר היהודי' אשר בשאר מדינות המלך ויושבי שושן ומה שעשו אותו י"ט מה שלא עשו האחרים והטעם מפני שסכנתם מרובה ממה שהיו אנשי שאר המדינות המלך להיותם בעיר חומה דלתים ובריח. וז"ש על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות כלומר להיותם יושבים בערי הפרזות לכן עושים את יום י"ד שמחה ומשתה וי"ט ומשלוח מנות וגו' מה שלא עשו האחרים.
פסוק כ:
ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בבל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים: לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בבל שנה ושנה: כימים אשר נחו בהם היהודים מאוביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים:
פסוק כ:
ויכתוב מרדכי וגו' והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל וישלח אל כל היהודים בין של כרכים בין של עיירות שיעשו קצתם יום י"ד וקצתם יום ט"ו ולפי שלא פי' עד עתה אם יהיו שני ימים לכלם הוצרך לומר כי ימים אשר נחו והחדש כי בחדש עצמו וביום החדש עצמו יעשו ככה וי"מ שהוא כנותן טעם כמו שהיו להם ימי שמחה כשנחו אז מאויביהם כן ראוי שיעשו דוגמתן לדורות ואינו נכון אצלי. עוד פלפל כי ממ"ש בכאן נהפך נדקדק שראו' שתעש' כמו שהיה אז לצום ולצאת מצום לששון והרי רמז ליום הצום, ואמר ימי משתה ושמחה כנגד מה שנהפך מיגון ועצבון לששון ושמחה וכמו שעשו בני שושן ובני העיירות מעצמם שעשאוהו ימי משתה ושמחה ואמר משלוח מנות ומתנות לאביונים כמו שקבלו עליהם בני הפרזות וכמו שנזכר בפסוק על כן היהודים הפרזים ולא הסכים עמם בעשות אותו י"ט להאסר במלאכה ואמנם פשר בין ערי הפרזות שלא עשו י"ט ובין כרכים ושושן בענין י"ט שהוסיף מתנו' לאביונים גם ימי מועד הם לחמול דלים ולקרבם גם כי יש בזה הערה שחמל הש"י על עניי עמו ומצא שהוא הסכים עם אלו ואלו בענין משתה ושמחה כי ע"י משתה ירדה ושתי לטמיון ונכנסה אסתר במקומה וע"י משתה נלכד המן בפח ומתוך משתה נתלה המן ועלה מרדכי ולא הסכים עם המקבלים י"ט כי לא יעשה כי אם מפי הגבורה ובקביעות קרבן חדש ומחודש לשעתו ואין שם לא נביא ולא מזבח ובני הפרזות היו קובעים אותו י"ט להלל ולהודות ובענין המנות הסכים עמם כי על ידי מרעות ואחוה נקהלו וניצולו לא בפירוד לבבות, ובמקום י"ט שהסכימו אלו ולא הסכימו אלו גזר מתנות לאביונים הלא תראה אמרו מנות בחבירו דרך כבוד ומתנות באביון עוד למד כי האביון אין לו ריע וחבר כי כל אחי רש שנאוהו ומרעהו שהיו לו רחקו עתה ממנו, והנ"ל ויכתוב מרדכי וגו' פרש"י הוא המגלה הזאת כמות שהיא ויהיה לפי זה ענין הכתוב ב' דברים א' ענין המגלה כמות שהיא. ב' ספרים ואגרות מזהירות לקיים עליה' להיות עושים כי מה שעשו השנה הראשונה עשו מעצמם ואינו דומה מצווה ועושה לשאינו מצווה ועושה ובהיות מעשה תוקפו המגלה הזאת עם האזהרה תהיה סבה חזקה להזדרז בקבלה הזאת בראותם תוקפו של אחשורוש וגודל המשתה הראשון והריגת ושתי והמלכת אסתר וגדולת המן והשפלתו אשר זה לעומת זה יגיד על גודל הנס וכל א' וא' ישיב אל לבו לעשות את דברי מרדכי הצדיק, וטעם את יום י"ד וט"ו י"ד לפרזים וט"ו למוקפים חומה מימות יהושע בן נון כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה בזמן מרדכי ושלא תהיה נידונת כעיירות והכי איתא בגמ' (מגילה פ"ק) כרכים המוקפי' קורין בט"ו מנא הני מילי אמר רבא אמר קרא על כן היהודים הפרזי' וגו' מדפרזים בי"ד מוקפי' בט"ו, והוינן עלה ואימא פרזי' בי"ד מוקפים בי"ד ובט"ו, ומשנינן אי כתיב י"ד וט"ו כדקאמרת השתא דכתיב את יום י"ד לחדש אדר ואת יום ט"ו בו הני בי"ד והני בט"ו, או יר' ויכתוב מרדכי את הדברים האלה תוספת בני שושן כי בני הכרכים לא ידעו מפני מה יקראו בט"ו מאחר שנחו בי"ד ועתה ידעו כי בני שושן נחו בט"ו והם כמוה וזה עקר ראוי שנודע לכל ואו' והחדש אשר נהפך להם וגו' כתב הראב"ע בעבור שחשבון שנותנו ישוב בסוף המחזור בשנת החמה רק חדשנו הם אחר הלבנה והנה פי' כימים שיהיו קרובים באורך לימים הראשונים שהיו בהם הפורי' וזה יתכן לנו תוספת אדר שני על כן הוצרך הכתוב לומר והחדש אשר נהפך להם ולעולם יהיה בחדש הסמוך לניסן בשנה פשוטה או מעוברת. ומפרשים אמרו כי טעם והחדש על אדר שני. ואחרים אמרו כי כימים יום י"ד וט"ו וא"כ היה ראוי שיאמר ובחדש לא והחדש עכ"ל. ולי נר' כי מפני שהחדש שנהפך להם מאבל לי"ט לפי האמת היה סיון כי אז נכתב ככל אשר צוה מרדכי אל היהודים וכו' לכן כתב והחדש אשר נהפך להם וגו' כלומר שיזכרו החדש הזה שהוא זמן ששון לכלם ואם היה אומר ובחדש יראה שמורה הזמן אשר בו נחו וזה ידוע, אך קשה למה עשו זכר לזמן המנוחה ולא לזמן הנס אשר היה ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא ויהיה יום א' קבוע לכל הוא יום הנס, והנ"ל כי להיות מדרכיו ית' שאינו שמח במפלתן של רשעים וכדברי רבי יוחנן מאי דכתיב (שמות י"ד כ') ולא קרב זה אל זה כל הלילה וגו' אמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה כמו שבא בתחלת הביאור לכן לא נעשה זכר ליום ההריגה מאחר שהוא יתברך אינו שמח במפלתן של רשעי' גם אנחנו נלך בדרכיו ונשמח על המנוחה לא על ההריגה והמפלה. וזהו שהמשיך כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו' יורה כי על הצלתם ישישו וישמחו לא על זולת זה.
פסוק כג:
וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם:
פסוק כג:
וקבל. כתב הה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל וז"ל וקבל היהודים בלשון יחיד כי כלם בלב אחד קבלום לפי שכבר החלו לעשותם, וגם לפי שאח"כ ראו שהיה כן מן הראוי כפי מה שכתב מרדכי כשהודיעם כי הענין היה כשהפיל המן פור הוא הגורל האמתי ויצא לו להומם ולאבדם ואפ"ה רצה הש"י כי כאשר באה אסתר לפני המלך או כאשר באה מחשבתו הרעה לפני המלך ושנאת המן ליהודים אמר מיד עם הספר כלומר שיכתב בספר אל כל מלכותו כי לא מלבו היתה שומה ולכן תלאוהו, ועל דרך הלצה אמר עם הספר שיתלו אותו והספר בצוארו שיראו כי בעבור זה נתלה, ועוד כתב אליהם בקוצר כי בענין זה עברו הגיעו אליהם הרצון למרדכי ואסתר כמה דברים וצרות וזהו מה ראו על ככה כלומר וכל מה שראו על ככה וכל מה שהגיע אליהם. וכן קיימוהו ישראל עליהם ועל זרעם כמו שכתב אליהם מרדכי ולעשות קיום לאגרת הפורים הזאת אמר שאח"כ אסתר ומרדכי כתבו כל תוקף הענין בארוכה מתחלת המגלה וישלחו אותה אל כל היהודים ויראו כל אדם פעל אלהים ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה עמהם להפליא ואיך סבב להמית את ושתי בלא סבה ושנתן לאסתר חן וחסד בעיני המלך וכל אשר שאלה ממנו לא אצל ממנה ומחל לה חטא גדול מחטא ושתי, ולא די כי אם ששאל ממנה מה שאלתך ומה בקשתך שלשי פעמים ושאר כל הנסים איך נשתלשלו מראשן ועד סופן כי בזה יהיה יותר קיים בישראל מנין ימי הפורים וזהו לקיים את ימי הפורים לא שחזרו להזהירם עליהם כי זה מה שאין בו צורך זולת שכתבו כל תוקף הענין כדי שיהיו קיימים אלו הימים. וגם אסתר מפאת וטעה המלכות קיים ימי הפורי' ונכתב כל זה בספר וכתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל וז"ל, וקבל היהודים כל א' וא' או כלם כאיש א' או יחסר מלת עם היהודים את אשר החלו לעשות והוא משתה ושמחה וגם קבלו מה שכתב מרדכי אליהם לשלוח מנות ומתנות ואם באנו לפרש קבלו מה שהחלו לאותה שנה ומה שכתב מרדכי להתמידו בכל שנה יקשה עלינו כי מה טעה החלו ועוד כי קדם ואמר ועשה אותו ואמר גם כן הפרזים עושים כי כל זה יורה כי מאליהם קבלו ההתמדה. והנ"ל כתב הראב"ע שהוא כמו (בראשית מ"ט כ"ב) בנות צעדה עלי שור כל א' מהבנות וכן וקבל כלומר כל א' מהיהודי' ויראה לי כי להיותם מוסכמים בלב א' בקבלה הזאת על כן כתבה בלשון יחיד כאלו א' הוא המקבל כי כלם הסכימו לדעת א' וטעם ואת אשר כתב מרדכי אליהם כתב הראב"ע לעשות כן בכל שנה, ולפי פי' רש"י ז"ל אפשר שקבלו עליהם מקרא מגלה. ויראה לי שהם לא קבלו לשלוח מתנות לאביונים מעצמם רק מרדכי כתב כן ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביוני'. ותאני רב יוסף ומשלוח מנות שתי מתנות לאדם אחד. ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם והטעה כי כל אחי רש שנאוהו ולכן צריך שכל אחד יזדרז ויזכר בשני אביונים מה שאין כן באחרים כי אוהבי עשיר רבים ונקרא השלוח איש לרעהו מנה והשלוח לאביון מתנה כי מה שישלח אדם לחבירו יקוה מתי ישוב חבירו וישלח לו כמותו או יותר ממנו ולא גמר ונותן מתנה האמנה מה שינתן אל האביון הוא חסד של אמת שלא יצפה לגמול, ומרדכי היהודי צוה עליה' ומתנות לאביוני' וע"כ אמר ואת אשר כתב מרדכי אליהם:
פסוק כה:
כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפיל פור הוא הגורל להמם ולאבדם: ובבאה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אתו ואת בניו על העץ:
פסוק כה:
כי המן. כתב הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל וז"ל עתה בא ליתן טעם לקביעות פרסום הנס הזה באמרו כי המן אמר כאן לכל היהודי' מה שלא אמר כן בכל הספור כי אולי יאמרו ישראל שבם נסיב מגבאי גזר או טוביה חטא וזגוד מינגד ואתה בעל הנגוד עד ששמת אותנו למפגע ודיינו בזה לכן אמר כי הוא הצורר לנו בכלל כי עלינו מהקטן ועד גדול מתגולל כי לשנאתו הקדומה חשב מחשבת עמוקה לאבדם כי כה אמר אל המלך יכתב לאבדם והפיל פור להומם ולאבדם כלו' שבתחלה חשב אבוד מה ממיני האבוד כדי שיפול הדבר להומם ולאבד זכרם והגורל הטעהו עד כי בטח בסכלותו לרמות המלך ולגנוב דעתו וכתב ספרים כאלו הודה לו המלך ובבוא מחשבתו לפני המלך ונתגלה דעתו ורעתו כי גנב דעת מלכו ונתחייב מיתה אמר המלך עם הספר שתכתבו ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב בספרי' הראשוני' שכן נאמר שם יכתב להשיב את הספרים מחשבת המן באופן שלא יתבטל דת מדי ופרס וכמו שהארכנו בזה למעלה. וזה הפי' הוא המחוור במלת ובבואה כי המחשבה היא בתוכה מעלה ומטה והמפרש שהוא מוסב על אסתר נסתרה דרכו מהכתובים כי היא נסתרה למעלה מזה י"ג פסוקים:
פסוק כו:
על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם:
פסוק כו:
על כתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל וז"ל. על שם הפור שהוא הגורל כי הטעהו בהפילו גורל אם תעמוד לו מחשבתו זאת ודחהו מחדש לחדש עד חדש י"ב ואלו דחהו לי"ג היה יודע שאין בו ממש אך חשב באמצעות הפור ובהסמכו עליו לרמות את המלך ולפי שהפור היה עיקר כל הענין אמר כי על כן שאמר שהוא ע"ש הפור הוא על כל דברי האגרת הזאת, הנה על זה קיימו וקבלו וגו' ויש כי ליישב לשון המקרא כי קראום פורי' על שם הפור וקיימו וקבלו אותם על כל דברי האגרת ושיעור הכתוב על כן קראום פורים על שם הפור. ע"כ קיימו וקבלו לעשות את הימים על כל דברי האגרת הזאת ומה שראו על ככה כי כפשע בינם ובין המות ומה שהגיע אליהם מההצלה והנס הגדול. ואחרי' פי' כי ראו בעיניהם כי דברי האגרת כלה אמת ואותן שלא ראו הנה מה שהגיע אליהם נתן להם האמנה בדבר:
פסוק כו:
והנ"ל בישוב לשון כתובי' הללו כי הוא קשה מאד. והראב"ע כתב כי המן וכו' הטעם דין הוא שיקבלו זה כי לולי זאת התשועה נמחה שמם ושם זרעם ויזכרו אות' בכל שנה להודות ה' אשר לו נתכנו עלילות. ובבואה לפני המלך הטעם כי המן חשב לאבד היהודי' וכאשר באה אסתר אל המלך לבקש על עמה אמר המלך שיכתוב עם הספר ישוב מחשבתו הרעה, (וה"ר שמרי' האיקריטי כתב כי המן, טעם כי לאמר למה קבלו לעשות ימי משתה ושמחה אלה הימים. ובבאה לפני המלך טעם הכתוב הוא ובשתי רטיות שהכין השם קלקל הגורל ואם ראוים ללקות לפי גזרת הככבי' האחת היא אסתר שבאה לפני המלך. והרטי' השני' מה שנמצא כתוב בספר על מרדכי ככתו' גם הנה העץ וגו' אשר דבר טוב, וסיבת הכתבי' ובעזרת המלכות אסתר הם עזרת הספר הכתוב בו עדות טוב כמרדכי אמר המלך ישוב וגו' ע"כ וטוב משניהם הפניא לדבר הרמ"ע ז"ל ועיין בספרו, והנ"ל כי מרדכי הצדיק ראה ספקות מה אל שיצאו מעניין אגרת הפורים הזאת אשר כתב אליהם כדברי רש"י ז"ל בויכתוב מרדכי כו' ולכן שנס מתניו להגדיל ולהאדיר הנס הזה ולקיים אגרת זו וזה כי כבר קדם מה שיקשה לבני הכרכים לעשות יום משתה ושמחה יום טוב מאחר שהם נחו בי"ד לפי שבני שושן נחו בט"ו ואם בני שושן הוסיפו להנקם מאויביה' בי"ד אנו מה לנו ואלו לא נתן להם רשות לשלוח יד במבקשי רעתם רק להקהל ולעמוד על נפשם דיים ומאמר שנתן לשלוח יד במבקשי רעתם ביום אשר שברו להנקם מהם מה להם לבני שושן ליום אחד, וזה יורה כי משנאתם את המן ואת כל עמו עשו זה וזה גם זה יורה כי שנאת המן אליהם פרטית ופרט מן הפרט. אל מרדכי ומידו היתה הצרה הזאת להם. ולולי הוא לא היה חושב עליהם רעה ומקרא מלא כי הגידו לו את עם מרדכי וכל בני הגולה די להם להמשך קצת אחרי בני שושן לא להיות כהם מאחר שהם לא היו עקר הצרה ולא עקר הנס, ועוד מה להם למקרא מגלה ודי להם להיות הדבר הזה מקובל בידם בע"פ ומעשה הימים ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות ומתנות יזכירוהו ולא יבטלו ת"ת ועבוד' על הקריאה זו ויהיה נס זה כנס בני חשמונאי המקובל בידינו על ידי הדלקת הנרות ולא חוייבנו למקרא מגלה, ועוד אחרי שכבר גמר לכתוב מה לו לכל האריכות הזה די לו מאחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש כדברי ר' יוסי ובפרט בימים ההם אשר כל הקודם לזה כרוזא קרי בחיל הריגת ושתי כדברי וישלח ספרי' עד שכבר לעגו עליו קרחה בביתא פרדשכא ליהוי ואבן מקיר תזעק המלכת אסתר כענין והנחה למדינות עשה א"כ כל זה דבר מותר אליהם, ואדרבה תהיה סבה למעט הנס בעיניהם בכתוב כל הדברי' הקודמי' למה שיראה מהם היות המלך הזה הפכפך בלתי חזק ההסכמה אומר ועוצר גוזר ומבטל כי בשגעון הוא נוהג כי מה טעם להריגת ושתי על אשר מאנה לעבור ערומה לפניו לפני השרים והפרתמים והוא כנבל מלא יין. על כן מרדכי היהודי למד דעת את העם אזן וחקר ותקן ענינים הללו וכתב אליהם כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים כלו' השמרו לכם פן יהיה דבר עם לבבכם בליעל לאמר כי על שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה נתמלא חמה עליו ועל כל בני שושן ועל כל היהודים אשר בשאר מדינות המלך ושבזולת זה לא שונא הוא להם מתמול שלשום אבל דעו כי המן בן המדתא האגגי הנה הוא צורר כל היהודים אשר בכל מקום ומקום ולכן ייחסו בן האגגי רשע בן רשע. כי מלוה ישנה זו היא אליו מימי אבותנו והרי כלנו שוים ומה שעלה במחשבתו לא היה רק לאבדם ואח"כ עלה הגורל להומם ולאבדם זאת אומרת כי מאת ה' היתה זאת ולא גרמתי אני, וכמו שנעשה להמן יותר ממה שהיתה מחשבתו בראשונה כמ"ש כן בבא אסתר לפני המלך נעשה יותר ממה שעלתה על לבה כי לא עלתה על לבה רק ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו והיתה מההצלחה עד שהספיקה שתלו אותו ואת בניו על העץ ולכן לא אמר ויתלו כמ"ש וישוב להורות כאלו הדבר נעשה מעצמו, הרי שלא היה מאנשי שושן גאוה וגודל לבב רק לומר ינתן גם מחר ליהודים וגו' רק צורר גדול ומדה כנגד מדה כי מה שעלתה בגורלו של עזאזל יותר ממה שהיה בלבו רע כן ראוי שיעלה בגורלו של שם יותר ממה שעלה בלבם של ישראל לב טהור והוא נועם מופלא לענין. וטעה אמר עם הספר לתת טעם למה שראוי להיות זאת זכרון כתוב בספר אמר כמתמיה ומגדיל הנס באזני כל שומעו כי בהיות דת למדי ופרס כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב בכל זאת אמר ישוב מחשבתו וכו'. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור כי הוא דבר שוה לכל העם אשר בכל מדינו' המלך מה שלא יהיה במחשבתו הרעה רק אל בני שושן על הרוב כמובן מדברינו והרי בזה תשובה אל הספק הראשון ואל השני ואל השלישי אמר על כן על כל דברי האגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם ובירר רש"י ז"ל מדבריהם ז"ל ומה ראו עושי המעשי' האלו שעשאום ומה הגיע אליהם מה ראה אחשורוש שנשתמש בכלי הקדש ומה הגיע אליהם שבא שטן ורקד ביניהם והרג את ושתי מה ראה המן שנתקנא במרדכי ומה הגיע אליו שתלו אותו ואת בניו, מה ראה מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה ומה ראתה אסתר שזמנה להמן ע"כ הורו כי היתה כוונתו באגרת הזו להורות כי תחלתה ואמצעיתה וסופה מעשה נס ולא היותו אחשורוש סכל ופתי והרג את ושתי כי חכם היה אבל מאת ה' צבאות יצאה מפני שנשתמש בכלי הקדש למה שכבר חשב שמנה ולא טעה כבלשצאר כמו שבא בדבריהם ז"ל. וכן מה ראה המן שנתקנא במרדכי ומה ראה מרדכי שלא יכרע ולא ישתחוה דלאו היינו דררא דממונא או דבר הנוגע לכבוד מדומה ולא מפני גאוה וגודל לבב עשה זה חלילה כי לא היה משים עצמו וכל ישראל בסכנה אם היה מותר והרי אסתר דזמינתיה ושמה גופה ונפשה בסכנה להצלת היהודים כמו שיראה המדקדק בדברינו במה שקדם וזהו שדקדק על כל דברי האגרת למה אגרת ולמה כל דברי האגרת ולא הספיק מאחר הדברי' האלה כי מזה ידעו הריגת ושתי והמלכת אסתר הכל ממנו ית' ומדקארי לה אגרת למדנו שיש לו דין אגרת והכי אמרינן בגמ' (מגלה פ"ק) אמר רב מגלה נקרא' ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל שלשה חוטין גידין כשרה, כתב רבינו האי זצ"ל כי מטעם זה קורא ופושט כאגרת וכן בהלכות הרמב"ם וס"ה ורבינו מאיר וכן הנהיג הר"ם.
פסוק כו:
ובפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל. יש לשאול א' למה כפל הכתוב זה והלא כבר אמר וקבל היהודים. ב' מאחר שקבלו עליהם ועל זרעם מה הוצרך מרדכי ואסתר לכתוב אגרת שנית בכל תוקף עד שפירשו בו שהיו קצתם מתעצלים בפורים והוצרכו לשלוח להם ספרים שניים תקיפים מחמת המלכות. ג' מדוע באגרות ראשונות האריך בהם מרדכי ואמר כימים והחדש אשר נהפך ובאגרות האחרונות לא כתב כי אם לקיים עליהם ימי הפורים בזמניהם. ד' מה כונת הפסוק במה שהאריך כאן לספר מחשבתו הרעה של המן ומה שעשה לו המלך ולמעלה הוזכר בארוכה כל הענינים וגם ראוי לדקדק ולפרש כמה יתורים אשר יראה לכאורה בזה הספור ובפי' יתבאר הכל הנה מרדכי ואסתר השתדלו כי ימי הפורי' האלה לא יתבטלו בשום פנים גם אם יהיו ישראל בארץ אויביהם בעבודת פרך כמו שבטלה מגלת תענית שהיו בה כמה ימים טובים לישראל והנה מתחלה לקחם מרדכי בשפת חלקות לא בצד צווי כלל ויעצם כיועץ הטוב ראוי להם לקיים את ימי הפורים האלה כלומר להתמידם שנה אחר שנה וזה היה אחר שנת הנס שחשש מרדכי שמא לא יעשו עוד כן בשנים הבאים ואמר שראוי להם לעשות בכל שנה כימים אשר נחו שנת הנס אחרי שהיה לה' לעשות עמהם שהוא חדש ששברו בו אויבי היהודי' לשלוט בהם ונהפוך להם לשמחה ולי"ט והגיד הכתוב שקיימו וקבלו היהודי' עצת מרדכי וספר עוד כי לא עשו זה בעבור מרדכי כלל כלל אם בעבור הטענה הטובה שכתב להם מרדכי שראוי לעשות בסבת הנס הגדיל שעשה ית' עמנו כי המן בן המדתא בקש לעשות כליה בשונאיהם של ישראל שהרי אחשורוש מלך בכיפה וכל ישראל היו תחת ידו ז"ש צורר כל היהודי' והפיל פור לידע אם ינצחם כפי המערכה והוא הגורל להמם ולאבדם ויעשה ויצליח ואומרו למטה ומה ראו על ככה הוא כמו מסורס ועיקרו כאן וטעמו כמה צרות ומצוקות ראו על ככה פי' על מחשב' המן וכמה הגיע אליה' פי' שהגיע אליה' היזק בגופן שכבר התחילו הפריצים להרע להם ולהזיקם כמו שביארתי כבר וה' השגיח על עמו ועל צאן מרעיתו ונתנה לאסתר לרחמים בעיני המלך בבואה עם הספר מיד אמר המלך ישוב מחשבתו הרעה ואמר כי על כן קראו לימים האלה פורים בעבור הנס הגדול הנמשך מהפור כי השגיח ושדד המערכה והוא התכלית של כל מגלה זו כמו שפי' זהו על כן על כל דברי האגרת הזאת כלומר כי בהתיחס השם ע"ש הפור נתייחס על כל עניני המגל' זה תכליתה ועל דבר הנס הגדול הזה לא לזולת קיימו וקבלו היהודים להתמיד כן בכל השנים וזרע זרעם כמו כן יתמידו:
פסוק כז:
קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה:
פסוק כז:
קימו וקבלו הה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל מוסב על כן השני שבפסוק הראשון וכמו שכתבתי והקדים קיימו ואח"כ קבלו כפי פשוטו כי כן היה הדבר שהם קימו הדבר ואח"כ קבלוהו בגזרת מרדכי ובית דינו וכמו שקדם בפסוק וקבל היהודי' את אשר החלו ואמר לא יעבור כי מקדימים ולא מאחרי' וכמו ששנינו מגלה נקראת בי"א ובי"ב ובי"ג. וכפי פשוטו ולא יעבור ולא יפסק וכן חק נתן ולא יעבור אין יהודי רשאי לעוברו כך פי' החכם ר"א ובמה שאמר להיות עושים את שני הימי' בנסחא שלו לא נמצא לו דבר אבל כתבו בשמו להיות מתקני' ומבשלים כי אין יכולת באדם לעשות היום וכן לעשות את יום השבת והקשה עליו המפלפל כי נר' מדבריו כי מי שלא יוציא שמש לא יתואר שעושה יום והנה לפי דבריו אין כאן אזהרת שמירת אלו הימים בדיניהם וכן בלשון לעשות את יום השבת והוא פלפל כי הימים במה שהם ימים אין הפרש ביניהם אלא במה שנשבות בהם כי השובת בשבת עושהו שבת וכן בכל החגי' ומי שעושה בו דרך חול עושהו חול וזהו אמרו לעשות וכן בכאן להיות עושים והימים האלה נזכרי' ונעשי' ויפה פלפל. והנ"ל אמרו בב"ר (תהלי' נ"ז ג') זש"ה אקר"א לאלהי' עליון לאל גומר עלי אמר ר' יהושע ג' דברי' גזרו ב"ד של מטה והסכי' הב"ה מלמעלה ואלו הם א' בימי עזרא כשעלו ישראל מבבל בקש הב"ה להתיר את המעשרות מה עשו גזרו על עצמן שיהיו מעשרין שנאמר (נחמיה י' ל"ח) ואת ראשית עריסותנו ותרומותנו וגו' מה עשו נתנו אותו בהיכל למחר נכנסו ומצאו אותו חתום שנאמר (שם י' ג') ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום וגו', בימי מרדכי קיימו וקבלו היהודי' קיימו למעלה מה שקבלו למטה. וא' בימי יהושע בשעה שנכנסו לארץ אמר להם יהושע והיתה העיר חרם ולא מצינו שאמר לו הב"ה ומנין שהסכי' הב"ה על ידו דכתיב (יהושע ו' י"א) חטא ישראל וגם עברו את בריתי עכ"ל. וכן אמת קצת קשה למ"ש למחר נכנסו ומצאו אותו חתום ודרשוהו מפסוק וכותבי' ועל החתום אם היה אומר וכותבי' ועל החתו' הוה משמע הכי אנחנו כורתים אמנה וכותבי' על מה שמצאנו חתום אבל מקרא מלא ועל החתום שרינו לוינו כהנינו. וכן בתיבת וכותבי' טעם מפסיק והוא אתנח, ופי' הפסוק אנחנו כורתי' אמנה וכותבי' כל הדברי' הנמשכי' והבאי' על החתום שרינו לוינו כהנינו וכן פירשו אותו כל המפרשי' וא"כ היאך דרשו הם ז"ל שמצאוהו חתו', והנ"ל כי הם ז"ל ראו בכתבי' הללו כפל רב והוא כי אחרי זה אמר (נחמיה י' ד') ועל החתומי' נחמיה התרשתא וגו' אלו הכהני' והלוים (שם י' י"ב) וישוע בן אזניה וגו' ראשי העם פרעוש פחת מואב עילם זתוא וגו' וא"כ למה אמר בתחלה ועל החתו' שרינו לוינו כהני' ושוב אחרי כן ועל החתומי' וגו' ולמה בתחלה ועל החתו' ואחר כן ועל החתומים לכן דרשו פי' הפסוק אנחנו כורתי' אמנה וכותבי' כלומר כי בתחלה כרתנו אמנה וכתבנו, ועל החתו' כלומר ועל שמצאנו מלמעלה חתמו בו שרינו לוי' כהנינו ולפי שאפשר מזה שהיו חותמי' כלם לכן חזר ואמר שמות החתומי' הן מהשרי' הן מהלוי' הן מהכהני'. ושוב זכיתי ומצאתי כדברי במדרש חזית במגלת רות (רות א' כ"ב) פסוק והנה בעז בא מבית לחם. כתוב שם מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום הה"ד (נחמיה י') ובכל זאת אנחנו כורתי' אמנה ועל החתו'. כתוב אחד אומר ועל החתו', וכתוב אחד אומר ועל החתומי' היאך אלה. על החתו' זה ב"ד של מעלה, על החתומי' זה ב"ד של מטה ע"כ. וזו היא הכוונה במאמר שלפנינו באין ספק, וכן במקרא שלפנינו הוקשה להם שהיל"ל קבלו וקיימו כי בתחלה קבלו ואחרי כן קיימוהו עתה שאמר קיימו וקבלו פירושו קיימו למעלה מה שקבלו למטה, וז"ש קיימו וקבלו היהודי' ומכאן למדו בגמרא (מגל' פ"ק) דמגלה ברוח הקדש נאמרה קיימו למעלה מה שקבלו למטה. והן דברי רב יהודה אמר שמואל ואע"ג דממקומות אחרים למדו תנאי נמי הכי הא אמרינן בגמרא (שם) רבא אמר לכולהו אית להו פרכא בר מדרבי יהודה אמר שמואל דלית ליה פירכא ובגמרא (שבועות פ"ד) אמרינן כשהשביע מרע"ה את ישראל אמר להם דעו שלא על דעתכ' אני משביע אתכם אלא על דעת המקו' ועל דעתי שנאמר (דברי' ל"ט י"ד) ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה, אין לי אלא אותם העומדי' על הר סיני, דורות הבאי' וגרים העתידי' להתגייר מנין. ת"ל ואת אשר איננו וגו', ואין לי אלא מצות שקבלו עליה' מהר סיני. מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגלה מניין. ת"ל קיימו וקבלו קיימו מה שכבר קבלו ע"כ. ולפי דבריה' טרח וכתב לן להורות שלא יקל בעיניה' דבר זה ולא יהיו כמוסיפי' על דברי התורה כי הנה דבר זה מקובל עליה' מהר סיני ולפי מ"ש בגמ' (מגלה פ"ק) פי' בפסוק כך הוא קיימו וקבלו היהודי' עליה' ועל זרעם ועל כל הנלוי' עליה' שהם גרים העתידי' להתגייר, ולא יעבור כלו' קבלו הימי' האלה ושלא יעבור מחמשה עשר, ועוד קבלו להיות עושי' את שני הימי' האלה ולקרא המגלה כתובה בכתיבה אשורית וזהו ככתב', ואין לשמוע להראב"ע שכתב ככתבם הטע' שתקרא המגלה ובעבור שעזרא הסופר הפסיק הפסוקי' ולא היה אלא אחר שנים רבות צוו חז"ל שלא יפסיק הקורא בסוף הפסוק ע"כ. ודבריו תמהין האם צוו חז"ל שלא יפסיק הקורא בסוף הפסוק מה לו לעזרא להפסיק ואין ספק שקריאת המגלה בזמן עזרא כקריאתה בזמן תקונה וכקריאתה היום הזה ולמה יפסיק ללא תועלת. ושורש הדבר הוא טע' מפורסם והכחשת קבלת רז"ל הקדושי, ואנו לא נטה ימין ושמאל מדבריה' אשר קבלו דפסוק הפסוקי' נמי הלכה למשה מסיני וכדאמרינן בגמרא (מגלה פ"ק) ועקרו בנדרי' פ"ד ובפ"ק דמגלה מוקמינן שכחום וחזרו ויסדום והשכל יורה דכיון דברוח הקודש נאמר' ודאי נאמרה בפסוק זה ובפסוקי טעמים ובמסורת ומקרא סופרי' ועטור סופרי' וקרין ולא כתיבן וכתיבן ולא קרין כאמתתה של תורה ומה שנהגו לקרות בלא פיסו' משום דנק' אגרת ודרך אגרת להיות בלא פיסוק ונקרא' ספר ונק' אגרת כדלעיל, וענין ובזמנם קבלו להיות עושי' את שני הימי' האלה כזמנם שקבלו עליה' ושיעשו כן בכל שנה ושנה. והאי דאמרינן בגמ' (מגלה פ"ק) אצל לקיים את אגרת הפורי' הזאת השנית ועוד אמר רב יהודה אמר שמואל בתחלה קבעוה בשושן ולבסוף קבעוה בכל העול' במקומו יתב' בס"ד, ומשמע לי דבראשונה לא קבלו עליה', כי אם השני ימים י"ד וט"ו. ואחרי כן בשנה שנייה כדבעינן למימר גבי לקיים את אגרת הפורי' הזאת השנית קבלו ג"כ בי"א בי"ב בי"ג וזה מדאמרינן בגמ' (מגלה פ"ק) היכא רמיזא אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן לקיים את ימי הפורים האלה בזמניה' זמנים הרבה תקנו להם. האי מיבעי ליה זמנו של זה ולא זמנו של זה א"כ לימא קרא זמנם מאי זמניה' ש"מ תרתי ואימא זמנים טובא זמניה' דומיא דזמנם מה זמנם תרתי אף זמניה' תרתי ע"כ. א"כ הכא דאמר קרא קיימו וקבלו וגו' ככתבם וכזמנם שמע מינה תרתי ותו לא מדלא קאמר זמניה' ולפי זה פירושא דקרא קיימו וקבלו היהודי' וגו' להיות עושי' את שני הימים האלה ככתבם כלו' כמו שכתב אליה, מרדכי דכתיב ויכתוב מרדכי וגו' לקיים עליה' להיות עושי' את יום י"ד לחדש אדר ואת יום ט"ו בו בכל שנה ושנה. וזהו ככתב' כלו' כמו שכתוב עליהם. וכזמנם כלומר פרזים בי"ד מוקפין חומה בט"ו. וכדאמרינן בגמ' (מגלה פ"ק) ואימא פרזים בי"ד מוקפי' בי"ד ובט"ו. אי כתיב ארבעה עשר וחמשה עשר כדאמרת, השתא דכתיב י"ד לחדש אדר ואת יום ט"ו בו הני בי"ד והני בט"ו ואימא פרזים בי"ד מוקפי' אי בעו בי"ד אי בעו בט"ו אמר קרא בזמניה' זמנו של זה ולא זמנו של זה ע"כ, ואפשר דהיינו ובזמנם דהכא דלא ליחלפו אלא פרזי' בי"ד מוקפי' בט"ו. והאי דלא אסמכוה אהאי קרא דובזמנם ואסמכוה אקרא דבזמניה' שם יתבאר בס"ד, ובגמ' (שבת פ"ט) ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליה' את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלי' את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבא לאוריתא, אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו היהודי' קיימו מה שכבר קבלו ע"כ. והן אמת המאמר הזה קשה להולמו ורבותנו בעלי התוספות נתקשו בו וגם הרשב"א ז"ל, והנני מסדר ההערות הנופלות בו הן שאעורר אני הן שעוררו הם ואפרשהו כיד אלהי הטובה עלי. ולא אחוס להקשות מה שאפשר להקשות לדברי הקודמי'. א' מה הוקשה לו לר' אבדימי בפסוק עד שהוצרך לדבר מה שדבר, ואמר מלמד כאילו משמע שאלמלא מה שביאר הוא הנה נר' כאילו לא בא הכתוב ללמדנו שום דבר וכאילו הוא מיותר, ועוד זרות הכפייה הזאת גדול ורב וכי מי שיש לו סחורה טובה כופה הוא לבני אדם שיקנוה או ממתין הוא שבמנחה פניו יחלו וכך היא דרכן של מוכרי אבני' יקרות ירבו מהר ומתן על המבקש אותה לראותה בלבד יקנה או לא יקנה, ושלמה צווח יקרה היא מפנינים, והוא יתע' למדנו ע"י קדושיו ז"ל גר שבא להתגייר אומרי' לו מה ראית שבאת להתגייר וכו' כדאית' בגמרא (יבמות פ"ד) ובמדרש ר' שמואל בר חייא בשם ר' חנינא בג' מקומות כתיב כאן שובנה ג"פ שובנה כנגד ג' ימים שדוחין את הגר וכו' כ"ש להכריח אותם על ככה שאינו מן הראוי, ועוד ולמה צריך כפייה זו וכבר קדם להם נעשה ונשמע לדבריה' שפירשו ואל משה אמר בד' בסיון נאמרה וכמו שכתב הרש"י ועוד אם הסכימה חכמתו לכפותם לאי זו סבה למה היתה הכפייה בהר שיתלש ויבא עליה' כדברי רש"י בפרשה, והלא בקולות וברקי' אשר חרדו וחלו וזעו מהם די להמית' ברגע כ"ש באש הגדולה ולמה יעתק צור ממקומו, ועוד קושית מכאן מודעא רבה רבת הפליאה כי נודע שאחרי זה נשבעו על התורה ועל המצות ונכרת ברית על הדבר כדאית' בגמ' ובהר גריזי' ובהר עיבל קבלוה כדאיתא בגמרא (נדרי, פ"ד) ויהושע כמו כן השביעם כמו שהקשו בתוספות, ועוד תשובת הדור קבלוה בימי אחשורוש אין השכל סובלתה וכמו שהקשה הרשב"א מה קבלה זו נעשה מסוף העולם לתחלתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווים למה נענשו. ואם נאמר מפני שעברו על גזרת מלכם א"כ בטלה מודעה זו, ועוד אמר הדור קבלוה וכו' ובדרשה אמר קיימו מה שכבר קבלו וא"כ היל"ל הדור קיימהו, או שיאמר הכתוב קבלו וקבלו שיורה על קבלה א' וב' כמו שנז' מדברי הדור קבלוה. ועוד מה שאמר ר"י בתוספות דבמגלה (מגלה פ"ק) גבי אסתר ברוח הקדש נאמרה אמר רב טוביה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא להו דידי עדיפא מדידהו קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה, ואמר רבא כולהו אית להו פרכא לבר מדשמואל דלית ליה פרכא. והשתא דשמואל נמי אית ליה פירכא דרבא גופי' מוקי לה להאי קרא לדרשא אחריתי ובגמרא (חגיגה פ"ק) גבי היתר נדרים פורחים באויר קאמר כולהו אית להו פרכא וחשיב פרכא הא דדריש לקרא לדרשא אחריתי ועוד מקרא צווח קיימו וקבלו עליה' היהודי' להיות עושים את שני הימי' האלה ומה ראה על ככה רבא לדרוש אותו לדברים אחרי' והכתוב אינו כי אם לענין משתה ושמחה לא למעלה ולא למטה לא לפני' ולא לאחור, והנ"ל להבנת המאמר הזה צרי' להקדים ב' מאמרי', א' איתא בגמרא אמר חזקיה מאי דכתיב (תהלים ע"ו ט') משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא שבתחלה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה כדר"ל דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי ה' יתירא למה לי מלמד שהתנה הב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימי' ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו ע"כ וראשונה נתעורר בו. א' מאמר מאי דכתיב משמים השמעת דין וגו' אחר שהקושי לו הוא אם יראה למה שקטה' ועוד מה שאל מ"ד משמי' השמעת דין היל"ל כתיב ארץ יראה ושקטה אם יראה וכו'. ועוד מה ששאל אם יראה למה שקטה, וכי הלנצח תירא זו היא דרך לכל הירא שבסור סבת היראה ישקוט כ"ש שיקשה אם שקטה למה יראה, ועוד מאמר אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה כאילו הוה משמע לן איפכא או שהיו שתיהן היראה וההשקט בזמן אחד וזה יראה נמנע. ועוד מה שאמר עתה ולמה יראה והשתדל לתת טעם ליראה וההשקט לא זכרו עוד ואם היה עושה כן בתחלה החרשתי, ועוד מאמר ר"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי והשאלה היא ה' יתירא למה לי וא"כ מה שאל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי והיל"ל כתיב יום הששי ה' יתירה למ"ל והנ"ל ר' חזקי' הוקש' לו או' משמים השמעת דין אי"ו וכי בשביל שהשמיע דין הוא התורה כדברי רש"י בגמ' לכך הארץ יראה מה ההיזק המגיע לה מהתורה וזו היא שאלת מ"ד משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה כי רישא וסיפא קשיא ליה, לכך אמר נבין ראשונה טעם היראה ומזה נעמוד על אמתת הכתוב וז"ש אם יראה למה שקט' כלו' נחקור טעם היראה ולפי שאפשר שנאמר כי הדין עמה ליראה אחרי שאין בידה טובה כי אם ביד בני ישראל כי בקיימם דברי התורה ונתתי מטר ארצכם. ונתנה הארץ יבולה, אענה את השמים והם יענו את הארץ ובהרפותם ממנה והארץ לא תתן את יבולה וארצכם כנחושה, בא ראשונה ר' חזקיה לבטל סברה זו ואמר אם יראה למה שקטה שאם היראה היא מתיחד' בבני ישראל שלא יקיימו את התורה ויגיע להם ההיזק הנאמר א"כ למה שקטה במה ידעה שיקיימו אותה עד ששקטה. ואם ראתה בהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב ולא שנו את שמם וכו' במצרים והיו מצויינים שם לגוי אחד א"כ למה יראה. אלא בתחלה יראה וכו', פי' על כרחך אין ענין יראה ושקט' בבת אחת אלא תחלה יראה ולבסוף שקט'. ומעתה נדע טעם למה אחרי שבטלנו הטעם הנאמר, יאמר שסיבת היראה אינה מפחדת שמא לא יקיימוה אלא מפחדת שמא לא יקבלוה כי אז לא יהיה מציאות ארץ כי יחזור הכל תהו ובהו אבל אחרי שקבלוה היא תהיה רצועה להם. ומעתה נבאר דברי ר"ל אמר מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. גם פה יפלו ב' ספקות כמו בפסוק משמי' השמעת דין. וזה אם בכל יום ויום היה אומר ה' יתירה היתה השאלה ה"א יתירה למה לי. ועתה שנתוספת ביום ו' ויפלו ב' שאלות. א' ה"א יתיר' למה לי, ב' למה זה בששי יותר מהאחרות וזאת שנית היא הראשונה לר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, וזה שדקדק רש"י יום הששי מאי שנא דכתיב ה"א ביום גמר מעשה בראשית, אשר יראה באמת דברים הללו בלתי צריכים אחרי ששפתי ר"ל ברור מללו ה"א יתירה למה לי, ורש"י שינה את טעמו והעלים מיתור הה"א ועשה אותו שינוי שאמר מ"ש דכתיב ה"א ביום גמר מעשה בראשית ולמה אמר ביום גמר מעשה בראשית, אלא שבא ללמדנו שהשאלה הראשונה היא מהשנוי ואמר אח"כ ה"א יתירה למה לי כלו' עוד נשאל שאלה אחרת ויתרצו שתיהן והיא שאלת ה"א יתירה למה לי, ועלה קאי מלמד שהתנה הב"ה עם מעשה בראשית שעם שלכאורה יראה שהיא יתירה איננו כן אבל בא ללמדנו שהתנה הב"ה והודיענו ביאור נפלא בפסוק ושאין כוונת ויהי ערב ויהי בקר הנאמר הנה כדרך הנאמרי' עד כה אשר כל א' מהם מורה דבר יום ביומו אם מציאות היום ההוא שנברא אם הגבלת הפעולות הנעשות ביום ההוא וכאלו אמר וזהו מה שנעשה ביום הב' או הג' וכו' ומראה הערב והבקר בריאת הזמן לתופשי התורה המאמיני' שהזמן נברא האמנה זה איננה פרטי לבד אבל מורה על הכלל כלו קבלו על כל הדברי' הנבראי' כי אז שלמו כלם וכי הכל הוא שמור למועד יום הששי היודע הוא יום ששה בסיון, ומירה גם הוא יורה על פרטיות פעולות היו' ובריא' זמנו ככל אחיו כמ"ש ודבר זה רמזו רש"י בדבריו שכתב וז"ל מלמד שהתנה וכו' הששי משמע הששי המיוחד במקום אחר כדאמרינן בעלמא הירך המיומנת אף כאן ויהי ערב ויהי בקר של גמר בראשית תלוי ביום הששי והוא ששי בסיון שנתנה בו תורה מרבוייה דה"א דריש נמי הא עכ"ל, בית ישראל ברכו ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו טעמו יראו כמה דברים הודיענו בדבריו אלה ראשונה אמר הששי המיוחד במקום אחר, להכריח מ"ש שאין זה יום הששי, כמו יום שני יום ג' וכמ"ש שאם כן איננו מורה על בריאת היום ההוא כשאר הימים. כי תיבת הששי בה"א הידיעה מורה שכבר נזכר שמו ונודע כי הוא זה ולא שנתחדש עתה אלא ע"כ על כל הנאמר עד עתה דבר וזה הודיענו שנית במה שכתב ויהי ערב ויהי בקר של גמר בראשית. וכל מבין יבין שהם תיבות מיותרות מורות כי מה לו לרש"י בענין ויהי ערב ויהי בקר וכל שקלא וטריא הוא על יום הששי, ומה לו לומר של גמר בראשית ומי לא ידע שויהי ערב ויהי בקר של יום הששי הוא גמר מעשה בראשית אלא שכיוון להודיענו כי ויהי ערב ויהי בקר איננו על זה יום הששי בלבד, אבל שהוא על כל הערבים והבקרים הנאמרי' וביאור הכתיב ויהי כל הערב והבקר הנזכר עד הנה הכל תלוי ביום הששי הנודע אשר הוא ששה בסיון שנתנה בו תורת והיא ההודעה. עוד שלישית הודיענו מה שכיונו אליו בתחלה כמ"ש הוא ז"ל מרבויא דה"א דריש נמי הא. כי הראשון דרש מהשנוי וזה דריש מהיתור וכוונתו מיתורא דה"א דריש נמי הא כמו שדרש הדרשה האחר' כי מהשנוי שהיא הראשונה משמע שחוזר על הכל מאחר שהיא בגמר מעשה בראשית היתור מורה על ההודעה מיום הששי העתיד לבא והוא ששה בסיון ובזה נתבאר המאמר הזה. ועוד יש להקדים מאמר אחר אשר בא במדרש ר' תנחומא (פרש' נח) והוא מאמר ארוך ואני אביא הנה הצריך ממנו והחפץ לראות אותו במקומו ישמח ויגל. איתא התם אמרו חכמים לא כתב הב"ה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדבר אלא על תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער שהיא משולה בחשך שנא' (ישעיה ט' א') העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אלו בעלי הש"ס שראו אור גדול שהב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא וטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליכם הב"ה את ההר כגיגית שנא' (שמות י"ט י"ז) ויתיצבו בתחתי' ההר, ואמר רב דימי בר חמא בר חסא אמר הב"ה לישראל אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, וא"ת על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר שאין בה צער והיא מעט אלא לא אמר להם הב"ה אלא על תורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הב"ה בכל לבו ובכל נפשו ע"כ:
פסוק כז:
הנה מהמאמר הראשון למדנו כי נמוגים ארץ וכל יושביה אם ישראל לא יקבלו את התורה וכמ"ש ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו באופן כי הכפייה הזאת צדקה רבה עם כל העולם כלו. וקרוב לזה שמעתי בשם מהר"ר יעקב בי רב ז"ל אצל (יהושע כ"ד ט"ו) ואנכי וביתי נעבוד את יי' אשר הוא מאמר קשה אחרי שהניח הדבר בבחירתם כמ"ש בחרו לכם היום את מי תעבדון אשר למה יאמר אח"כ ואני וביתי נעבוד את יי' שא"כ כבר גלה דעתו שאיננו עמהם וכאילו אסר מה שכבר התיר, והוא ז"ל השיב שהוא ביטל מה שיסופק נגד הבחירה והיא כי יאמרו אליו איך ומה תאמר אלינו שנבחרה את מי נעבוד, ואם אין מי שיקיים את התורה יבטל המציאות בכללו כענין אני מחזיר אתכם לתהו ובהו האמור, והרי אנו אנוסים ומוכרחי' מחמת היראה לכן אמר הנה אתם חפשי' ובבחירתכם בחרו לכם היום את מי תעבדון, ואם תטענו מקיום המציאות ובטולו אנכי וביתי נעבוד את יי' והמציאות יהיה קיים אחרי שיש מי שיקיי' את התורה, ונשוב למנוחנו כי צורך הכפייה רב ועצום וחסד ואמת ומשמע לי שלכן סדר מסדר הש"ס מימרת ארץ ירא' ושקטה אחרי מימרת שכפה עליה' ההר להורות צורך הכפייה כמדובר ומהמאמר הב' ממדרש ר' תנחומא למדנו כי הכפייה היתה על דבר תורה שבע"פ באופן שאף אם קדמו להם נעשה ונשמע עדיין הוצרך לומר אם תקבלו את התורה וכו' ועם היות שאמרו במכילתא ר' אליעזר המודעי אמר אצל שם שם לו חק ומשפט אלו עריות שנאמר (שמות י"ח ל') לבלתי עשות מחוקות התועבות. משפט אלו דיני קנסות ודיני חבלות, ובגמרא (סנהדרין פרק ז') י' מצות נצטוו ישראל במרה ז' שקבלו עליהם בני נח הוסיפו עליהם דינים שבת כבוד אב ואם וכו'. ועוד במכילתא ויאמר (שמות ע"ו כ"ו) אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך אלו י' דברות שניתנו מפה לפה בי' קולות, והישר בעיניו אלו הגדות משובחות הנשמעות באזני כל אדם למצותיו אלו גזרות, כל חקיו אלו הלכות, הנה דמכילת אלא קשיא דדיני קנסות וחבלות שבכתב הם, וכן דינין דפ"ד מיתות וכדפליגי רבי ישמעאל ור' יהודה במכילתא (פרשת משפטי') מר אמר ואלה המשפטים מה עליוני' מסיני אף אלו מסיני, ומר אמר במרה נאמרה אמנם הא דהגדות וגזרות והלכות קשיא, אלא שיש לומר ששם הודיעם שאם יקבלו כל זה כל המחלה וגו' לא אשים וגו' לא שיצוו בעת ההיא אלא מסיני, ומעתה אחרי שביארנו הכוונה הכוללת במאמר נבא לפרטיו, אמר ויתיצבו מלמד שכפה הב"ה עליה' וכו' ר' אבדימי הוקשה לו ב' קושיות בזה הפסוק, א' כי ויתיצבו כראה שלא לצורך אחרי שהכתוב אמר ויחן שם ישראל נגד ההר וכתיב ויוצא משה את העם לקראת האלהים ודאי שהיה בתחתית ההר ומה ענין (שמות י"ט י"ז) ויתיצבו בתחתית ההר וראה כמה הוא מיותר עד שדרשו במכילתא ומנין שלא היו בהם חגרים שנאמר ויתיצבו, ב' אומרו בתחתית ההר והיל"ל תחת ההר כמו וישבר אותם תחת ההר, לכן אמר מלמד שכפה, כלו' מה שיראה שלא בא ללמדנו שום דבר חדוש גדול הודיענו שכפה עליהם ההר כגיגית והוא ענין בתחתית ההר שהוא תחת ההר ממש שהיה ההר עליהם, וכן פרש"י בגמ', וטעם הכפייה בהר מפני שתחת ההר ההוא בא להם הישועה כי שם נגלו האלהים למשה להוציאם ממצרים כמ"ש (שם ג' י"ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה והנה הוא יתברך בראותו טורח משא תורה שבע"פ כאמור למעלה פחד עליה' שמא לא ירצו לקבל רק תורה שבכתב וע"כ ההר ההוא כפה עליהם ואמר אם אתם מקבלים את התורה כלומר כל אשר אומר אליכם מוטב וכו', והותרו ההערות אבג"ד, ושוב מצאתי בס' החזקוני בלשון הזה ויתיצבו וגו' כאן פרש"י שכפה עליהם ההר כגיגית, וא"ת והלא כבר אמרו נעשה ונשמע, אלא י"ל תורה שבע"פ לא קבלוה עדיין, והנה רב אחא בר יעקב ראה שאם תחלת קבלתה היתה באונס וכפייה כל מה שימשך אח"כ יהיה כפייה ואיך לא ישבעו ויכרתו ברית אם ראו עצמם כבר תחת ההר והוא נופל עליהם, ובכל עת שיאמר להם להשבע או לקבל יראו וירהו מלמאן ולסרב בדבר ובהר גריזים והר עיבל למה לא יפחדו פחדו מהר אי למה לא יפחדו משנים ועל הדרך הזה בכל מקום ובכל זמן ולכן קאמר מכאן מודעא ר"ל ואין כוונת רב אחא שתהא המודעא הזאת בדאית לשלא יענשו על בלתי קיימם אותה כמו שחשב הרשב"א כמו שתראה למעלה בספקות כי זה לא עלה על הדעת שיהיה כל מה שממשה ועד אחשורוש מטוב ועד רע מעשה תהו. אבל כוונתו מה שכתב רש"י ז"ל שכתב מכאן מודעא לאורייתא שאם יזמינם לדין למה לא קיימת' מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס. נרא' מדבריו שלא עלה על דעת ר' אחא לבלבל העולם מתחילתו לסופו, אבל שיש להם תשובה לעתיד אם יזמנם לדין וכו'. והותרה ההערה הה', אמנם דברי ר' אבא הדור קבלוה וכו' מתוקים מדבש ונפת צופים ונפלאים עד מאד משמיעים תהלות עם זו, וראשונה אומר שרבא הוקשה לו ב' דברים, ראשונה שיש בו יתור ודי קבלו היהודים עליה' וכו' כמו וקבל היהודים, קיימו למה, ומה גם שלא יפול בדבר העתיד קיום, ב' החילוף שהיל"ל קבלו וקיימו והוא מבואר ממ"ש, ובמגלה (פרק ן') דרש החילוף ופירש קיימו למעלה מה שקבלו למטה, ופה דרש היתור ואמר קיימו מה שקבלו כבר כי לדרשת מגלה היה אפשר לומר קבלו וקיימו קבלו למטה וקיימו למעלה, ופה הוא דבר היתור כמ"ש והותרו קושיות התוספות ואין צריך להפך הגירסא או לתקנה, וכוונת רבא לפי שיעורי כי אחרי שנאמר להם אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהיה קבורתכם והם קבלוה, נשאר הספק אם קבלוה מדעתם וברצונ' כענין אם תקבלו את התורה מוטב, או אם קבלוה מפחד האיום כענין ואם לאו שם תהא קבורתכם, כי לא נאמר להם אם תקבלו את התורה שם תהיה קבורתכם. אלא אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהיה קבורתכם ומזה כשאר הדבר מעויין. ואמר אעפ"כ כלומר אע"פ שנאמר להם ב' חלוקות הטובה והרעה הם לא קבלו רק ברצונם הפשוט וכאשר החלו לעשות בהקדימם נעשה לנשמע. והראיה על זה דבר אחשורוש שאם היתה קבלתם הראשונה באונס בראותם עצמם בימי אחשורוש בצרה גדולה היה להם לבטלה ומזה הוכיח סופן על תחלתן ששמו נפשם בכפם לקיימה כר'. שתמיד היתה הקבלה ברצונם הפשוט, וענין הדור קבלוה פי' חזרו להודות על הקבלה הראשונה וכמ"ש קיימו מה שקבלו כבר לא שתהיה עתה קבלה חדשה, ודבר הכתו' ינעם עד מאד כי אחרי שהקדמנו היות הכפייה הזאת על דבר תורה שבע"פ והנה מקרא מגלה מענינה א"כ בהיותם מקבלים עליהם להיות עושים וגו' ככל חקי תורה שבע"פ הנה בזה קיימו מה שקבלו כבר והודו כי ברצון נפשם קבלוה והותרה ההערות זח"ט ונתבאר המאמר על נכון ת"ל.
פסוק כח:
והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינ' ומדינה ועיר ועיר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם:
פסוק כח:
והימים. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל והנה זכירה אינם בלב כי הוא בלתי אפשר שנתמיד לזכור כל זה אבל היא זכירה בפה נגד אומרו זכור את יום השבת וכן הענין באומרו בחתום לא יסוף מזרעם ולפי שפרסום הנס הזה לא ישלם כ"א בזיכירות כל דברי האגרת הזה ידענו כי זכירת ימים הללו יהיה בקריאת זו המגלה על הסדר, וטעם בכל שנה ושנה אר"א שהיה לו' בין פשוט בין מעובר ואו' כל משפחה ומשפחה אחז"ל להביא משפחות כהונה ולויה שמניחים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגלה וכן יש לנו לומר בהכרח כי לענין המצוות אין משפחות חלוקות בישראל ולא באו אלא להרבות אלו ואמר מדינה ומדינה ועיר ועיר כי לא יחשוב הדר במדינה שלא היה בה יהודי בשעת הנס או שהיא חדשה שהוא פטור מזה ונתן טעם ואמר כי זה הכלל ימי הפורים האלה לא יעברו ואין לך אדם שיפטר מזה. והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל והימים האלה נזכרים ?נפה שקורין זו המגלה ונעשים ימי משתה ושמחה בכל דור ודור כי זכר נס זה לא יבטל והאיך יזכרום ויעשום שיתקבצו משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר. ואחר שדבר בלשון עשה חזר ואמר בלא תעשה וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודי' מלעשותם ימי משתה ושמחה וזכרם לא יסוף מזרעם מלהזכיר' בפה הנה שהם קבלום בעשה ולא תעשה, והנ"ל פי' נזכרים במקרא מגילה ונעשים במשתה ושמחה ומשלות מנות ומתנות ומפסוק זה שמעינן בגמ' (מגלה פ"ב)דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשי' מה עשייה למפרע לא יצא אף זכירה למפרע לא יצא וכן אם קראה ע"פ לא יצא אתי' זכיר' זכירה כתיב הכא נזכרי' וכתיב התם (שמות י"ז י"ד) כתוב זאת זכרון בספר, משפחה ומשפחה להביא משפחת כהונה ומשפחת לויה שמבטלי' עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה וכן אמר רב יהודה אמר שמואל כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם כלם מבטלי' עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגלה, ושמעתי ענין ג' ונשמע שיש במסורת (שמות כ"ד ז') נעשה ונשמע (שם כ"ח ל"ט) ונשמע קולו בבואו אל הקדש, ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו, מכאן כי תורה נדחית מפני עבודה ושתיהם למקרא מגלה כי הראשון הוא לענין תורה נעשה ונשמע והשני היא לענין עבודה ונשמע קולו בבואו אל הקדש ומדזה בסיפא דקרא וזה ברישא דקרא שמעינן דעבודה עדיפא. ומדונשמע פתגם המלך נמי ברישא דקרא שמעי' דעדיף מת"ת. ומדכתי' עוד כי רבה היא שמעינן דעדיפא מעבודה דעדיפנא מת"ת, מדינה ומדינה לחלק בין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון לאין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון, עיר ועיר לחלק בין שושן לשאר עיירות לפי שבה היה הנס קורין בה בט"ו אע"ג דלא הוה מוקפת חומה אז וימי הפורים האלה לא יעברו וגו' כלומר להיותם ימי הפורים ע"ש הפור שהוא שוה לכלם על כן לא יעברו מתוך היהודים כי כלם מכירין כי אין הדבר פרטי מפני בני שושן כי אם כללי כמ"ש למעלה ואמר כי זכר המעשי' והם משתה ושמחה ומשלוח מנות לא יעברו, וזכר' שהוא מקרא מגלה לא יסוף וכו' והרמב"ם ז"ל (סוף הלכות מגלה) כתב ז"ל כל ספרי הנביאים וכל הכתובי' עתידים ליבטל לימות המשיח חוץ ממגלת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכו' של תורה שבע"פ שאינם בטלי' לעולם ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנא' (ישעיה ס"ה י"ז) כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ימי הפורים לא יתבטלו שנאמר ימי הפורים האל' לא יעברו מתוך היהודי' וזכרם לא יסוף מזרעם עכ"ל, והראב"ד השיג עליו וז"ל דברי הדיוטות הן כי לא יבטל ספר מכל הספרים שאין ספר שאין בו לימוד אבל כך אמרו אפי' יתבטלו שאר הספרי' לקרות בהם מגלה לא תתבטל מלקרות אותה בצבור ע"כ, והרב המגיד משנה פרח? והחריש עד לימות המשיח. ואני ימים ישבתי משומם על הדבר עד אשר זכיתי שחקרתי ומצאתי מקור דברים הללו בירושלמי (מגלה פ"ק) ולא דברי הדיוטות הן אבל דברי אשתלי רברבי, איתא התם ר' יוחנן ור"ל חד אמר נביאי' וכתובי'. עתידים ליבטל וחמשה חומשי תורה אין עתידים ליבטל, מה טעם קול גדול ולא יסף, ור"ל אמר אף מגלת אסתר והלכות אין עתידים ליבטל. נאמר להלן (דברי' ה' כ"ב) ולא יסף ונאמר כאן וזכרם לא יסוף מזרעם, והלכות דכתיב (חבקוק ג' ה') הליכות עולם לו ע"כ, והרי דברי הרמב"ם שרירין וקיימים כי הוא פסק כר"ל, ומעתה אין מקום לדברי הראב"ד מדמדמי לה להלכות שאין ענינם לקרות אותם בצבור, ואחרי שזכינו בדברי הרמב"ם יש לתמוה על ר' יוחנן שעלה על לבו שתורה שבע"פ עתידה ליבטל וזה דבר מתמיה עד מאד וכל החרדת אשר חרד הוא יתברך וכפה עליה' ההר כגיגית היה על תורה שבע"פ וכמו שקדם בפסוק קיימו וקבלו היהודי' והיאך יאמין ר' יוחנן סברה נפסדת כזאת ואם תורה שבע"פ אשר היא פי' תורה שבכתב בטלה תורה שבכתב מה תהא עליה ואחשוב שלזה כיון הרמב"ם בדבריו במ"ש הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבע"פ ומי לא ידע שהלכות הן של תורה שבע"פ ור"ל לא אמר אף הלכות של תורה של בע"פ אינן בטלי' רק הלכות. אלא שכיון להודיענו מלתא בטעמא דאע"ג דר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן, בנדון דידן לריש לקיש שומעין דאמר כהלכה כי אחר שהלכות הן תורה שבע"פ אינן עתידין ליבטל, כי תורה שבכתב ותורה שבע"פ הן שני שדים כנודע מדרז"ל ומה גם לחכמי האמת אשר באו בסוד זה, ולכן ראוי לחקור מה עלה על לבו של ר' יוחנן בזה. ואומר דר' יוחנן אזדא לטעמיה כמ"ש בגמרא (תענית פ"ק) אמר התם ותו אשכחיה ר' יוחנן לינוקיה דר"ל דיתיב ואמר (משלי י"ט ג') אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, יתיב ר"י וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי דלא רמיזי באוריתא א"ל אטו הא מי לא רמיזא והא כתיב (בראשית מ"ב כ"ח) ויצא לבם ויתרדו איש אל אחיו ויאמרו מה זאת עשה אלהים לנו ע"כ, הנה שר' יוחנן סבר דנביאי וכתיבי פירושא דאורייתא הם, ובימות המשיח שתמלא הארץ דעה את ה' אין צורך להם כי כל א' וא' יבין מעצמו בתורה מה שיצטרך להבין והנה ינוקיה דר"ל הבין פי' המקרא ההוא כהוגן כי מה לנו לזה הסיפור שאמרו מה זאת עשה אלהים לנו ודי שיאמר שחרדו איש אל אחיו ושיצא לבם אלא שכיוונה תורה לקראם אוילים ולהודיענו שהיתה זאת להם אולת גדולה וזהו מה שתמה ר"י ומה שהודיעו ינוקיה דר"ל ואע"ג בגמרא (תענית פ"ק) לא אמר אלא מי איכא מידי דכתיבא בכתיבי דלא רמיזי באוריתא ואלו בירושלמי קאמר נביאים וכתובים עתידים ליבטל כבר תרגמה רש"י בגמ' שכתב דלא רמיזי באוריתא שהחומש הוא יסוד לנביאי' ולכתובים ובכלן יש למצא סמך מן התורה ע"כ, הנה כי מ"ש מי איכא מידי דכתיבא בכתיבי לא על הכתובים אמר אלא בכל מה שכתוב בין נביאים בין כתובים, וא"כ ז"ש ר"י דנביאים וכתובים עתידים ליבטל שאין אז צורך בהם כי הכל יהיה מובן מתוך החומש. ומזה נלמד לתורה שבע"פ כי עתה אנו צריכים ללמוד ההלכות להבין מתוכן ביאור התורה ובימים ההם אין צורך להלכות כי מקטנם ועד גדולם ידעו ויבינו ביאור התורה וכמו שאנו קוראים עתה הס"ת בניקוד אשר אינו כתוב שם ואדרבה אם הוא מנוקד פסול כדאיתא במסכת סופרים ואנו קוראים הניקודים והטעמים כאלו הם כתובי' שם כן יהיה לענין הביאור כי בקרא יהודי איזו מצוה בס"ת יבין כל הנאמר בו ואין צורך להלכות ור"ל סבר דכיון דמעיקרא שתי תורות ניתנו וחרד עליהם על תורה שבע"פ שאף הלכות אינן בטלות, ואחרי שביארתי זה עוד אני רואה שהוסיף הרמב"ם עוד על דברי הירושלמי אשר כתבתי והוא שכתב עוד, ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטלו שנאמר (ישעיה ס"ט י"ז) כי נשכחו הצרות הראשינות וגו', ויש לחקור מנין לרב זה כי עד כאן לא פליגי בן זומא וחכמים בגמרא (ברכות פ"ק) אלא אם מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח דלחכמים מזכירין ולבן זומא אין מזכירין דכתיב הנה ימים באים נאם ה' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיח' שם, אבל דבר המועדות ודבר הפורים מנין לו ואומר שדבר זה למדו ממדרש משלי איתא התם (משלי ט' ב') טבחה טבחה זו אסתר המלכה שבשעה שהגיע צער לישראל התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע ושכרתו יין ביותר וכסבור היה המן בעצמו שחלקה לו כבוד והוא לא ידע שפירשה לו מצודה שמתוך ששכרה אותו יין קנתה לה אומתה לעולם אף ערכה שלחנה בעה"ז ובעה"ב אי זה שם טוב שקנתה שכל המועדות עתידים ליבטל וימי הפורים לא בטלים לעול'. א"ר אלעזר אף יום הכפורי' אינו בטל לעולם שנאמר (ויקרא י"ו ל"ד) והיתה לכם לחקת עולם ע"כ. הנה ידענו מזה מוצא פי דברי הרב ז"ל האמנה הגדה זו הרשב"א נשאל עליה וז"ל, שאלת מ"ש במדרש משלי בפסוק טבחה טבחה שכל המועדי' בטלים וימי הפורים לא יעברו. ומי זה שיאמר שיבטל מן התורה אפי' אות אחת ואפילו קוצו של יו"ד ורבו מפרשי אגדה זו באזני ולא נכנס בהם אחד מהם, הודיענו פירוש דברים נוספים בהגדה זו והוא שאמרו שם אמר רבי אלעזר אף יום הכפורים אינו בטל לעולם שנאמר (שמות י"ב י"ד) והיתה לכם לחקת עולם, וא"כ זה קש' יותר שהרי גם בפסח כתיב חקת עולם תחגוהו וכתיב ושמרתם את היום הזה לכם לחקת עולם, ע"כ נר' לי פירושו שכל המועדות לא הבטיח בהם הוא יתברך שלא יגרום החטא לבטלם בא' מהזמני' וכמו שכתוב (איכה ב' ז') שכח ה' בציון מועד ושבת, אבל בפורים הבטיח הכתוב דכתיב לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם עשאום הבטחה לא אזהרה וכן יום הכפורי' והיתה לכם הבטחה שתהיה לחקת עולם שהיום יכפר ואפי' לא ישמרוהו, ודעת ר' בכאן כדעתו בגמרא (יומא פ"ח) דאמר יום הכפורים מכפר בין על השבים בין על שאינם שבים אבל חקת עולם דפסח אזהרה היא ולא הבטחה דכתיב חקת עולם תחגוהו ושמרתם את יום הזה לדורותיכם עכ"ל, ועם שהשואל הציע שרבו מפרשי הגדה זו באזניו באזנינו לא שמענו רק דברי הרשב"א ודעתי קצרה עלי בדבריו א' דמ"ש שכל המועדות לא הבטיח בהם וכו' שלא יגרום החטא לבטלם באחד מהזמנים וכמו שכתוב שכח ה' בציון מועד וגו' אבל בפורי' וכו' זה קשה שהרי עמד הנסיון על ביטול זה כמו זה ומעשים בכל יום בעונותינו שרבו, ועוד מ"ש וכן יום הכפורים והיתה לכם הבטחה וכו' ודעת ר' כאן וכו' זהו לפי גירסתו שגריס אמר רבי אמנם הגירסא שלנו אמר ר' אלעזר ואף אם יהיה הגירסא שלו עקר גם ביום הכפורי' הוא אזהרה לא הבטחה דקאמר (ויקרא י"ו כ"ט) והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם ואו' כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדורותיכם ואלה אזהרה לא הבטחה, והרי הוא כמו חק עולם דפסח. והנ"ל ראשונה אומר שאין תיבת בטל כמשמעותה אצל ההמון שהוא ההעדר הגמור אבל הוא ההיות הנפסד אשר אנו אומרי' עליו כאלו אינו אלא שאינו ממש אבל בערך אל היות חשיב ממנו אמרנו עליו כאלו אינו וכמ"ש חד בתרי בטיל או בטל בששים או במאה ואחת, כי עם היות האסור שם הוא אחרי שהערכנו אותו עם הרוב אמרנו כאלו אינו ומזה נדע אמרם כל המועדים בטלים שאין הכוונה שנאכל חמץ בפסח או שלא נקריב קרבן פסח או שלא נעשה סוכה חלילה, אבל שיתחדשו בחסן הישועות דברי' נפלאים ימלא פינו תהלתם עם היות הראשונות נשכחות לעיקר, כהא דאמרו לו חכמים לבן זומא לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עקר ויציאת מצרים טפל לו, הנה כי להיות דבר יציאת מצרים פרטית ממקום א' הנה היא טפלה לשעבוד מלכיות אשר הוא מממלכות רבות, האמנה ימי הפורים אינם בטלים לעולם כי חבלי משיח ושעבוד מלכיות גברו על צרות מצרים ושורת הדין שיהיה זכרון ההצלה מהם כביר מזכרון יציאת מצרים כמ"ש. אבל דבר פורים לא מפני שלא יהיה עוד עם בני ישראל נמכרים כלם ביחד להשמיד ולהרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד כאשר היה אז כל שכן שא"א שיהיה גדול ממנו עד שיהיה זה בטל והאחר עקר, ור' אלעזר הוסיף אף יום הכפורים ע"ד הנאמר בפורים כי בבא הגאולה יהיה היום ההוא נורא מן היום אשר יצאנו ממצרים כמדובר, ויהיה הוא עקר והקודם טפל לו והוא דבר הביטול כמו שקדם אמנם דבר יום הכפורים לא יארע יום אחר יהיה גדול ממנו לעולם כי יום זה יום אדיר בימי שנה הוקבע לסליחה וכפרה לא יהיה עוד יום אחר מכפר יותר ממנו והוא מבואר. ואגדה זו הואיל ואתא לידן והיא מענייננו נימא בה מילתא. ואולם יש להתעורר בה, א' זה שציינה ציונים אימתי היתה הסעודה הזאת ומי לא ידע שהיתה בשעה שהגיע צער ישראל. ועוד או' לאחשורוש ולהמן הרשע וזה כבר נזכר ונודע במגלה, ועוד או' ושכרתו יין ביותר למאי נפקא מינה ומקרא מלא במשתה היין וזה יותר זה במ' שא' שמתוך ששכרתו ביותר קנתה לה וכו' ואם לא היה ביותר לא תקנה למה, ועוד מניין לו שזה נאמר על אסתר והמקראות לפנים ולאחור אינם מורים על זה. ואומרה כבר קדם למעלה דברי ר' נחמיה גביה מה ראתה אסתר שזמנתיה להמן כדי שלא יאמרו יש' אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתם מן הרחמים, ועם שכבר קדם להם צום ובכי ומספד שק ואפר ולא אמרו אחות לנו בבית המלך זה היה קודם שתסכים אסתר לבא אל המלך וכאשר ראינו כמה הפצירה שלא לבא ובבואה ורבה תפארתה והמלך אהבה הנה יהיו אז בני ישראל תמוכים בטוחים כי המלך יעשה שאלתה וחפצה ויסיחו דעתם מן הרחמים. והיא נתחכמה בשאלתה יבוא המלך והמן היום אל המשתה. ואין ספק כי אז רפתה רוחם ויפג לבם בראותם שהיא פירשה עצמה מן הצבור ואוכלת ושותה ושמחה בהמן ושיאמרו לכו ונשובה אל ה', גם קדם אלינו דברי המדרש שמיחה מרדכי בעם בני ישראל שלא יהנו מסעודתו של אותו רשע וכי לא שמעו בקולו שהלכו שם י"ח אלף ות"ק מהם, ועם ההקדמות האלו נדע דברי אגדה זו וכי הפי' כולה על זה נתיסדה דליכא מילתא דכתיבא בכתיבי דלא רמיזא באוריתא וכמו שקדם, ומה גם בס' הזה ובדבר הזה שכל מגמתו להסיר אדם מהזנות ובמשתה אחשורוש העמידה זונות בעצת המן הרשע כמו שקדם ולכן הפליא ברוח הקדש להגיד להם את אשר יקרה אותם באחרית הימים, ואמר שאסתר המלכה בחכמות רבות בנתה ביתה ורמז בזה לענין מה שבינה לבין אחשורוש כי בהסתירה עצמה לא היה מכוין אחשורוש להעביר' על דת כמו שקדם ובבלתי שאלה דבר כי אם אשר יאמר הגי הראתה עצמה אנוסה איננה מכינה עצמה לעבירה גם שהיתה מראה דמיה לחכמים וכתמיה למרדכי כמוזכר למעלה, חצבה עמודיה שבעה רמזה לשבע נערות לשבעת ימי בראשית למנות יום השבת כמ"ש, טבחה לענין מה שאמר למעלה שהאכילה מאכל יהודית אמר שלא נטמאה האשה בבשר פיגול ולא ביינם רק טבח טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה והם יתר דברים הנאכלים ולרז"ל באגדה שלנו על סעודת אחשורוש והמן אמר שבהיות ישראל בצרה גדולה עשתה משתה לאחשורוש והמן להסיע בטחון בני ישראל ממנה ושישובו אל על כי הם ידמו שהיא מתפייסת עם המן גם לה גם למרדכי ופירשה עצמה מעדת ישראל וז"ש שבשעה שהגיע צרה לישראל שאז היה מן הראוי שתצטער עמהם היא התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע, ולאחשורוש תינח אלא להמן היה זר, למי שאינו יודע מחשבות לבה. ואמר ושכרתו יין ביותר זה למד מיתור המקרא דבשלמא טבחה טבחה לא סגי בלאו הכי ומה גם עם פירוש ר' יונה ורוב המפרשים היא בשול מלשון ערב. ואף להרד"ק שהוא לשון זביחה וכדאמור רבנן אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אלא מסכה יינה למה לי וכי לא סגי בלא המזגה אלא שהכוונה להודיענו ששכרתו ביותר כי נודע היות היין המזוג יותר משכר מהחי כי המים לקלותם מובילים אותו אל הראש והוא דבר (תהלים כ"ה ט') ויין חמר מלא מסך לפי דעתי, ונכתב זה לתת טוב טעם ודעת למה שנאלם המן בעת ההיא ולא ענה אל המלך, המשפט הזה אתה חרצת מלבד מה שדובר במקומו, עוד הודיעונו רז"ל הנה כי בהיותו כגבר עברו יין לא יכול לענות ולהשיב על תוכחתו וזה טעם והמן נופל על המטה מלבד מעשה נסים המוזכר במקומו כי כשומעו דברי אסתר נבהל ואף כי היין בוגד הנה הוא כשוכב בלב ים, ובקומו לעמוד לבקש מלפני המלכה נפל מחיות שכרותו וז"ש שמתיך ששכרה אותו יין קנתה לה אומתה לעולם כי מתוך השכרות נתבהל ונתבלבל ונפל כדרך השכורי' והיה מקום למאמר המלך הגם לכבוש את המלכה וגו' עה"ד המפורסם ולמאמר חרבונה ובזה קנתה אומתה, ואמר אף ערכה שלחנה זה שם טוב שקנתה וכו' כלומר שמלבד מה שערכה מימי' ימימה לעשות הימים האלה ימי משתה לאכול ולשמוח, אף ערכה לעולם כי אף שיתבטלו כל המועדים האחרים עה"ד הנאמר הימים האלו נזכרים ונעשים וזכרם לא יסוף מזרעם והיא ענין אף ערכה שלחנה כלומר ערכה אותו לעולם, שלחה נערותיה תקרא הוא מה שצותה לכל עם בני ישראל לצום שלשת ימים ואמרה הפתאים וחסרי לב אשר אכלו ושתו ופחזו שיסורו לעצתה ושמעתה יאכלו מלחמה וישבעו מטובה כי היא סעודת מצוה להודות להלל לא סעודת אחשורוש. ומעתה עזבו פתאים וכו' והנה מרדכי אשר ייסר אתכם כאשר ייסר איש את בנו שלא תלכו בחקות הגוים ולא אביתם וזהו אל תוכח לץ. ועל אשר שאל ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן אמר תן לחכם ויחכם עוד עה"ד שכתבנו למעלה בפסוק כי המן בן המדתא וכו' עיין עליו ולכן תחלת חכמה יראת ה' כי על אשר לא נטמא מרדכי במאכל אחשורוש כפר על כל הקהל וכמו שנכפל למעלה והוא אם חכמת חכמת לך כי כאשר הלכו בדרך טובים וענו נפשם היה להם תשועה וכאשר ישבו במושב לצים נשאו נפשם, ועל אשת המן אמר (משלי ט' י"ג) אשת כסילות הימיה וגו' מים גנובים וגו' הוא העץ אשר בבית המן במקום נסתר ובמסתר פנים ממנו אמיר למלך וגו' ולא ידע כי רפאים שם היא ובניו. בעמקי שאול קרואיה על אומרו וגם למחר אני קרוא לה עם המלך וכלם שמחו בזה עד עת בא אידם ובזה נתבאר המאמר והוערו ההערות וידענו דלית מלתא בכתיבי דלא רמיזי באורייתא.
פסוק כט:
ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקים את אגרת הפורים הזאת השנית.
פסוק כט:
ותכתוב. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל הנה אחרי שראו מרדכי ואסתר שהסכימו להתמיד ימי הפורים האלה חזרו להשביעם בכל תוקף חרם נדוי שמתא שבועה כדי שלא יתבטלו בגלגול וזמן מפני גלותם והנה ראתה אסתר המלכה לכתוב הכתב בעצמה כי לא יעברו על רצונה וישוב הכתובים ותכתוב אסתר עם כל מיני חוזק ותוקף להשביעם בהם לקיים האגרת השנית זו וכן ישמש במקומות הרבה את במקום עם והנכון כמשמעו שכתב את כל מיני תוקף להשביעם יקיימו האגרת הזאת השנית והי' וישלח ספרים דברי שלום ואמת. והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל ותכתוב אסתר ומרדכי מכח המסור אליהם מחמת המלכות את כל תוקף והנה בכאן מוחלפת השיטה כי מטעם כח המלכות אסתר עיקר והוא טפל והטעם כי היא שבה עקר והוא טפל לה בכח מלכית כי אשת המלך האהובה הרי היא כמלך והרגל בפיו עד חצי המלכות ותעש ואפשר שכתבה מני אסתר בת אביחיל, ואמר האגרת הזאת השנית על מה שגזר עליהם מרדכי שלא כנסח בני עיירות לעשות י"ט ושלא כנסח בני שושן לעשות משתה ושמחה לבד רק לעשות ימי משתה ושמחה ומנות איש לרעהו ומתנות לאביוני'. ור"א פי' כי בתחלה קיימו וקבלו כאשר כתב עליה' מרדכי ואח"כ נטשוה ולכן הוצרך מרדכי שתכתוב אסתר עמו את כל תוקף וז"ט השני' והעיד על אמתת דבריו ממה שכתב בצדו ומאמר אסתר קיים וגו' ונכון הוא גם מבלי שנוד' שנטשוה אלא שראה מרדכי לכבדה אחר שנעשה הנס על ידה והשתדלות' היה נמרץ אחר שהמליכוה מן השמים ליעשות הנס על ידה. ועוד אני חושב כי אגרת הפורים הזאת השנית היא אגרת מרדכי ששלח לבטל האגרת הראשונה ששלח המן ושיעור הכתובים שכתבה אסתר ומרדכי את כל ותוקף וחוזק האפשרי להם כדי שיהיו דברי האגרת השנית קיימים ולא יסופו ויכלו. והנ"ל ותכתוב אסתר המלכה וגו' איתא בגמ' (מגילה פ"ק) לקיים את אגרת הפורי' הזאת השנית אמר רב יהודה אמר שמואל בתחלה קבעוה בשושן ולבסוף קבעוה בכל העולם, אך ק' דהא כתיב לעיל ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים לקיים עליהם להיות עושי' את יום י"ד לחדש אדר ואת יום ט"ו בו בכל שנה ושנה וקבל היהודי' וגו' ואת אשר כתב מרדכי אליהם וגו' קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל כל זרעם וגו' בכל שנה ושנה, והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וגו' וא"כ מאי הא דקאמר דבתחלה קבעוה בשושן ולבסוף קבעוה בכל העולם וזהו השנית ששלחו להם בשנה שנייה לקבעה עליהם חובה, וזה דבר קשה שהרי כל הנכתב למעלה ע"כ בשנה שנייה היא דאלו בשנה ראשונה לא נכתב כי אם אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם וגו' וזה היה בחדש סיון ובחדש אדר הרגו בשונאיהם ותלו בני המן ואח"כ ויכתוב מרדכי וגו' לקיים עליהם להיות עושים וגו' כימים אשר נחו בהם וגו' וזה ודאי על שנה שעברה וע"כ דברי' הללו בשנה שנייה נכתבו והיינו וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם כי הם מעצמם בשנה הראשונה עשו י"ד בני העי' וט"ו בני שושן ימי משתה ושמחה ובשנה שנייה כתב אליהם מרדכי וזו את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם שהם שני דברי' דאם ל"כ את אשר החלו לעשות כאשר כתב מרדכי אליהם מבעי ליה מאי ואת אשר כתב מרדכי אליהם וא"כ מאי בתחלה קבעוה בשושן ולבסוף קבעוה בכל העולם דקאמר רב יהודה אמר שמואל והראב"ע ניבא כמה דברים הפך דרז"ל ואני לא אזוז מקבלתם הקדושה, והנ"ל לקיים דברי רב יהודה אמר שמואל דהאי השנית על הכתב הנזכר לעיל דקאמר רק שקצר שם כלו' שלא הגיד כי הוצרכה אסתר לכתוב על הדבר ועתה חזר ופירש לך כי הוצרך יד מלכות להיות תקפה כדי שיקבלו עליהם הדבר הזה וזהו ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף ובכלל את כל תוקף אימת מלכות על המסרבים בדבר מלבד תוקף כדברי רש"י ז"ל כי ודאי האריכו בכתבם בכל פרטי הנסים הללו יותר ממה שכתוב במגלה כמי שכתוב בדרז"ל כמה וכמה דברים בכל כלל וכלל יותר ממה שכתוב במגלה, תדע שהוצרך יד תקפה להכניסה בעלמא דקא חזינן דאעפ"כ לא קבלו עלייהו כל מה שכתב מרדכי דמרדכי כתב שמחה ומשתה וי"ט ולבסוף כתב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואלו י"ט לא כתי' וא"כ ודאי טריחא להו מלתא ועל כן הוצרכו לאימת מלכות ולספר תוקף הנס כדי שיקבעוה לדורות כדרך שקבלוה בפעם ההיא וכדומה לזה מצאתי במדרש חזית במגלת רות פסוק והנה בעז בא מבית לחם וז"ל מה עשו מרדכי ואסתר כתבו אגרות ושלחו לכל בני הגולה ואמרו מקבלים אתם עליכם להיות עושים את שני הימים האלה, שלחו ואמרו להם לא דיינו צרותיו של המן אלא שאתם מטריחים עלינו לעשות את שני הימים האלה שלחו ואמרו להם אם מדבר זה אתם מתיראין והרי היא כתובה בין כרכים שנא' הלא הם כתובים על ספר דברי הימים, מה עשו כתבו אגרת שניה וישלחו להם את אגרת הפורים הזאת השנית ע"כ, הנה כי מפני היראה טריחא להו מלתא הוצרכו לאגרת שנייה, ואין ספק שעכ"פ יהיו רבים עמי הארץ המסרבים בדבר מפני אימת המלכות עד שהוצרכו להכריחם בדבר.
פסוק ל:
וישלח ספרים אל כל היהודים אל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש דברי שלום ואמת: לקים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם: ומאמר אסתר קים דברי הפרים האלה ונכתב בספר:
פסוק ל:
וישלח. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל כלו' ראוי לעשות אם מצד שימשך מן המשתה שלום ביניכם ואם מצד האמת והדין שחייבים אתם לעשות כי הגדיל ה' לעשות עמכם והוא לקיים את ימי הפורים האלה יתקיימו בחוזקם באותו אופן שקיים עליהם מרדכי היהודי המוקפים בט"ו והפרזים בי"ד ושאר הדברים וא"ת איך ישביעו ויחייבו עצמם בדבר הרשו' לכ"א שאינו מן התימה שיתחייבו הן ויקימו זה מאותו החומר שקיימו וקבלו עליהם דברי הצומות וצעקתם שהם אב תמוז תשרי טבת או יר' על תענית פורים שלא גזרו אותו אסתר ומרדכי אלא הם מעצמם קבלוהו ולכן אמר שיקבלו הם זה ע"ד שקבלו הם מעצמם עליהם התענית והא' נכון לפי דרכנו והעיד הכתוב כי בשביל מאמר אסתר המלכה לא לזולת נתקיים זה בכל תוקף עד שנכתב בספר הצומות הנכתבים בזכריה, וכה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל, אח"כ פי' איך יהיו קיימים לעולם דברי האגרת השנית כי שלח ספרים אל כל היהודים המפוזרים בכל המדינות לקיים את ימי הפורים האלה ואמר דברי שלים כדרך כל האגרות שמקייימי' שלום והוצרך לומר כן להגיד עונתנותו כי אע"פ ששלח כל תוקף וחוזק לא שלח דברים מטילים אימה ופחד על הצבור כי אם דברי שלום ואחריהם דברי אמת וחזוק ויהיה אומרו אמת חזוק ותוקף וקיום כמו מים לא נאמנו וכל אמת שבמקר' הוא תוקף וחזוק וכן אנו קוראי' לדברי' ענין להם חוזק ההתאמתות אמתלאה והיא מלה מחוברת משתי מלות, ור"א אחז דרכו ופי' דברי שלום שלא יפחדו מפני שעזבו הפורים ואמת שהם חייבים לשמור ימי הפורי' וא"כ הוא השולח השלום אבל האמת מהם תצמח ויש מי שפלפל כי אולי יפחדו ישר' מלשמוח במפלת אויב אולי תעלה חמת מלך ושרים לכן שלחו להם כדי שלא יפחדו כלל כי יש שלום ואמת הדבר כי מי יחוש כי אם המשנה והמלכה, ואמר בזמניהם לרבות י"א וי"ב דומיא דזמנם שם י"ד וט"ו כי י"ג זמן קהלה לכל הוא ואין צריך רבוי כמו שמוזכר בגמ' (מגילה פ"ק) והוצרך לרבותם לפי שאמר במכתב הראשון כימים אשר נחו בהם ולא היו רק י"ד וט"ו וכמו שמבואר שם, ואמר כאשר קיים עליהם מרדכי ואסתר לתלות קבלת יש' באיש לכבודן של ישר' ואמר שיהיו אלו הימים קיימים עליהם כמו שקיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות שהם נזכרי' בזכריה שהם דברי קבלה שלא כדעת הנ"ע שאמר שקיימו' מעצמם כי הנביא לא צוה להתענות. ואמר וזעקתם כי בימי הצומות ההם אנו צועקים אל ה' להבא ונואקים נאקת חלל להוה ולשעבר. ובכלל כי כמו שקבלו ימים לצום ולזעוק כן יהיו אלו מקובלים לשמוח ולשתות והוא ע"ד המשל הנודע בעדן חדוותא חדוותא בעדן אבלא אבלא, וזכיתי למצוא כדברי בפי' הרכב"ר בהלכות תעניות אלא שהוא חוכך במלת וזעקתם כי ד' הצומות לאבל הם ואין בזה מן הקושי וכמו שכתבתי אבל הראב"ד פי' דברי הצומו' על קבלתם תענית יום י"ג באדר בכל שנה וז"ט וזעקתם וכן פירשו רבים ולפי דבריהם נמצא תענית פורי' מועמד במרכב' הצומות ולא כן דעת רוב הפוסקים יוצא וראה להרנב"ד שמפריז על המדה ואומר שאסור להתענו' בו אלא שחותר וטורח להעמיד לו סמוכות שלא יהיה התענית אסור בו. וכל זה אני טורח כדי לפרש לשון הכתוב ע"פ אמתתו לא להקל בצום חלילה לי. ומאמר אסתר קיים בא הכתוב הזה להודיענו כמה היתה חביבה וגדולה בעיני כל יש' כי מאמרה קיים את דברי הפורים. ונכתב בספר כדי לתת לו קיום.