פסוק ד:ובכל. ובשנים. נקהלו. וכל. כי. ויכו. ובשושן. עשרת. יר׳ שבשביל שהשרי׳ היו עוזרים ליהודים לזה ואיש לא עמד בפניהם ונתן טוב טעם למה השרים היו עוזרים ומנשאים ליהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם באמרם אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר כך אם בהמן שהיה אהובו של המלך עד שגדלו על כל השרים כמש״ה נפלה שלהבת מרדכי עליו ושרפו ובשבילו תלו אותו ואת בניו על העץ א״כ איך נעמוד אנחנו ז״ש תדע למה פחד מרדכי נפל על כל השרים ומכ״ש על כל העמי׳ כי גדול מרדכי בבית המלך וכשאחז״ל שיצא לו מוניטון שק ואפר מכאן ועטרת זהב גדולה מכאן לרמוז שהשק ואפר הביאוהו לעטרת וכו׳ זש״ה ושמעו הולך בכל המדינות שהוא מוניטון שלו עובר לסוחר בכל המדינות לכן ויכו היהודים בכל אויביהם וכו׳ ויעשו בשונאיהם כרצונם וכו׳ יר׳ כי ידוע הוא שהאויב אינו בגדר ובסוג השונא כי האויב איבתו שמרה נצח בלבו ובקרבו ישים ארבו לא כן השונא אשר הוא הולך ומתעבר ומשטים משטמות בפיו ובלבו מבית ומחוץ כצפעוני יפריש לזה היהודים לכל אחד פרעו מדה כנגד מדה לאויביהם הכו בהם מכת חרב והרג ואבדן. אבל לשונאיהם שהיו אומרים להם יבא הזמן ונסרוק בשרכם במסרקות של ברזל וכן בכמה מתות משונות נדון אתכם בכך ובכך וכו׳ לכן בבא עתה שנהפוך הוא הזמן גם היהודים עשו בשונאיהם כרצונם של השונאים ר״ל כמו שהיה ברצונם של השונאים לעשות ביהודים כמו שהיו מתפארים כן עתה היהודים עשו בהם כמו שהיה ברצונם ז״ש ויעשו היהודים בשונאיהם כרצונם כמ״ש.
פסוק ו:ובשושן הבירה וכו׳ ת״ק איש ואת פרשנדתא וכו׳ יר׳ כי עשרת בני המן היה כל אחד מהם שקול ברשעתו כמו הת״ק איש שהרגו ז״ש ת״ק איש ואת פרשנדתא ואת דלפון וכן בכולם:
פסוק ו:ובמ׳ מגילה (מגילה טז:). עשרת בני המן צריך לממרינהו בנשימה חדא מאי טעמא דכלהו בהדי הדדי נפקי נשמתייהו. אמר רבי יוחנן וי״ו דויזתא צריך לממתחי בזקיפא וכו׳ מאי טעמא דכולהו בחד זקיפא אזדקיפו עכל״ה: וקשה א׳ כי מנין לו דכולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו אימור שנהרגו על ידי היהודים כמש״ה ובשושן הבירה הרגו היהודים ת״ק איש ואת פרשנדתא וגו׳ שנראה שגם עליהם עבר חרב היונה על ידי ישראל וכן אנו נוהגים שלא להפסיק בין ת״ק איש לואת פרשנדתא וגו׳. ב׳ דקשו קראי אהדדי דפסוק אחד אומר ותלו אותו ואת בניו על העץ וכו׳ ומזה הפסוק נר׳ להפך שנהרגו בחרב כמ״ש ובשושן הבירה הרגו וכו׳ ת״ק איש ואת פרשנדתא וגו׳ שנראה שגם הם נפלו לפי חרב. ג׳ צריך להבין מאי הוקשה להם בפסוק דדרשו ליה הכי:
פסוק ו:והנראה כי זו קשה להם כי אחרי שהרגו י׳ בני המן הצוררים לישראל והם הראשים אם כן למה לא הזכירם קודם הזכירו הת״ק איש וכן היה לו לומר ובשושן הבירה הרגו היהודים את פרשנדתא וכו׳ עשרת בני המן ות״ק איש כי כנפול בני עולה אלו באה הישוע׳ לישראל לז״א כי היהודי׳ לא הרגו בלתי הת״ק איש ואלו העשרה איש באחיו הרגו זה לזה ונהרגו כולם כי לא רצו שיד היהודים תהיה בם ז״ש ובשושן וכו׳ ת״ק איש ואת פרשנדתא ואת דלפון וכו׳ כולהו בהדי הדדי נפקי נשמתייהו לכן צריך לממרינהו בנשימה א׳ לעשות זכר שמרוב הפחד נהרגו הם בעצמם איש בחרב אחיו ואחר שמצאום הרוגים תלו אותם על העץ ובזה נתתרצו הב׳ פסוקים והטעם שתלו אותם אחר מותם כי מה בצע היא כדי להפחיד את המון העם ולפרסם הענין ושישאו קל וחמר בעצמם ויאמרו אם בארזים נפלה שלהבת וכו׳ א״כ ז״ש רבי יוחנן דצריך לממתחיה וי״ו דויזתא דכולהו בחד זקיפא אזדקיפו כמ״ש ועדין קשה למנהגינו שנוהגים לאמר חמש מאות איש ואת פרשנדתא וכו׳ בנשימה אחת שמכאן נראה דצריך הפסקה אחר שלא נהרגו על ידי ישראל בלתי הת״ק איש אם כן איך מחברים אותם לאומרם בנשימה אחת וא״ת שהם נוהגים כן בכל הפסוקים כמו אותם שנוהגים בקריאת המגילה שלא להפסיק בין פסוק לפסוק אלא תכף לסיום פסוק זה מתחיל בנשימה אחת פסוק שלאחריו שהרי קרי אגרת שכן נמצא בשם רב יהודה בר יצחק הא ליתא דהא מהר״ם ורב צמח גאון כתבו שיכולין להפסיק בכל מקום שירצה דהיכא דגילה לנו בגמרא לומר בנשימה אחת גילה והיכא דלא גילה לא גילה עכ״ל וכו׳ והדין עמם ומ״מ נהגו לומ׳ חמש מאות איש ואת פרשנדתא בנשימה א׳ ופלא הוא שהרי בגמרא מביא טעם לעשרת בני המן משום דכולהו בהדי הדדי וכו׳ אבל בת״ק איש לא שייך האי טעמא אלא המנהג ללמדנו שכל אחד מעשרת בני המן היה שקול ברשעתו כת״ק איש כמש״ל וזהו כוונת המנהג אבל בין פסוק לפסוק בכל הפסוקים חוץ מזה יכול להפסיק דהכי הוי הלכתא. ובביזה לא שלחו את ידם ירצה שאף על פי שבספרים כתב ושללם לבוז להם לישראל אנשי שושן לא רצו לשלוח ידם בביזה למצא חן בעיני המלך שיראה שכונתם לא היה בשביל חמדת הממון שהרי הוא צוה להם ושללם לבוז והם לא שלחו ידם בשללם:
פסוק יא:ביום. ויאמר. ותאמר. ויאמר. הנה אחר שבא ביום ההוא מספר ההרוגים לא נתפעל כלל המלך אדרבא שאלתה היתה בעיניו דבר מועט לז״א לה לא תחשבי שבעיני שאלתך זאת גדולה ורבה היא שהרי הנני מחדש שאומר לך שעדין שאלתך במקומה עומדת אפילו שבשושן הרגו ת״ק איש ובשאר מדינות המלך וכו׳ ועכ״ז שידעתי אני אומר ליך מחדש מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש כי מה שעשיתי עד עתה הוא חוב מוטל עלי להציל נפשך מיד שונא ואסתר כדי שלא להשיב דבר המלך ריקם אמרה אם על המלך טוב ינתן ליהודים אשר בשושן וכו׳:
פסוק יד:ויאמר. ויקהלו. ושאר. ביום. והיהודים. על כן. ויכתוב. לקיים. יר׳ כי היהודים גם כן אחר שהרגו ביום שלשה עשר ביום ארבעה עשר עשו אותו יום משתה ושמחה כי כבר ראו שראוי לעשותו יום משתה ושמחה יען אשר נהפך הגזירה ממות לחיים ומרדכי גם כן עשה יום משתה ושמחה בשושן יום י״ד וט״ו וכתב אליהם הדברים האלה ר״ל דבר המגילה ואחר כך וישלח ספרים לקיים עליהם להיות עושים בכל שנה ושנה תמיד:
פסוק כב:כימים אשר נחו וכו׳ ומשלוח מנות וכו׳ יר׳ שלא די במה שהאדם ישמח בביתו אלא צריך גם כן לצאת ידי חובתו לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים וכו׳ שצריך ליתן שתי מנות לאיש אחד ושתי מתנות לשני בני אדם לצאת ידי חובתו ואחר כך ישמח עם אשתו ובניו והיה מעשה הצדקה שלום שידוע הוא (מגילה ז:) דחייב איניש לבסומי בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן וכו׳ ובשכרות תהיה ערבובין תמיד וכמעשה רבא ורבי זירא דעבוד סעודת פורים קם רבא שחטיה לרבי זירא למחר בעא עליה רחמי ואחייה לשנה אחרת אמר לו תא ונעביד סעודתא דפורים א״ל לאו בכל שעה ושעה מתרחיש ניסא ע״כ אם כן בזכות הצדקה ינצלו זהו הנראה לכאורה:
פסוק כב:אבל הנני עתה אגיד לך מה ואתן את דודי לך דע שמה שכתב מרדכי לקיים עליהם להיות עושים את יום י״ד ואת יום ט״ו בכל שנה ושנה הכונה בעבור שהוא רמז למפלתו של עמלק לימו׳ משיחנו כפי אמונתנו שאז כשיאבד עמלק יהיה ה׳ אחד ושמו אחד כי עתה חז״ל אמרו (תנחומא, כי תצא יא) אין הכסא שלם ואין שמו שלם עד שיפרע מעמלק שנאמר כי יד על כס יה ולכן חייבו לבסומא בפורייא עד דלא ידע בין ארור המן וכו׳ רמז למה שיהיה לעתיד שאז ימחה ה׳ דמעה מעל כל פנים ובלע המות לנצח ונס יגון ואנחה וזה אי איפשר לעשות דוגמא בגלות בלתי על ידי השכרות שהיין מסיר כל הדאגות ומשכח כל האנחות ומשמח לב האנשים ולכן צוה מרדכי לשלוח מנות איש לרעהו רמז לעתיד שיהיו כל כך הצלחות מרובות שלא יקפיד איש על רעהו כלל כשרז״ל (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ואפילו שיש מן הפתאים שאומרים שאין הדבר כפשוטו ממש והם צללו במים אדירים כי זקני החכם השלם הרב כמהר״ר יצחק קארו ז״להה כתב בחיבורו שחבר תולדות יצחק על התורה בפרשת בהר סיני וז״ל צריך שנשאל אימתי יהיה זה והתשובה לימות משיחנו ומי אמר לנו רז״ל אמרו כן במה שאמרו עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנאמר יהי פסת בר בארץ פי׳ לחם ממש אפוי בלא טורח וכן כלי מילת ולכן תקנו המוציא לחם מן הארץ ויש להקשות והלא הקב״ה אינו מוציא לחם אפוי מן הארץ שחמשה מנים הם החטה והשעורה וכו׳ ואלו החמשה מינים כשהם שבלים נקראים תבואה בכל מקום ואחר שדשין וזרין אותם נקראים דגן וכשטוחנין אותם ולשין את קמחן ואופין אותן נקראי׳ פת וכן כתב הר״מבם בספר אהבה וידוע שפת ולחם הכל אחד ואם כן איך תקנו המוציא לחם מן הארץ שהקב״ה אינו מוציא לחם מן הארץ אלא תבואה והאנשים במלאכות שעושין בשבילם עושים לחם אלא הכונה שתקנו כך בעבור שעיקר חיותינו הוא לימות משיתנו וחיי העולם הזה הלא הבל לכך תקנו המוציא לחם מן הארץ לרמוז לזמן ההוא שיוציא הקב״ה לחם אפוי ממש מן הארץ ולזה רמז השמיטה יען שלא יצטרכו לחרוש ולזרוע ולזה אמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור שלא יהיה צריך לימות משיחנו זה שהארץ מעצמה תוציא לחם גמור ולכן מי שאינו שובת מכחיש משיח עכ״ל וגם צוה מרדכי ליתן מתנות לאביונים רמז כי אז לא יהיה אביון בקרב הארץ ולרמז המלחמות שנעשו עד הנה בעמלק על ידי בשר ודם באה המנוחה בי״ד באדר לומר כי יד האדם עשה אותה אשר לכן נתן טוב טעם על שהמלחמה היה על ידי ב״ו ולא עלה בידם לכלות הקוצים מהכרם אבל כשתהיה מלחמה לה׳ בעמלק אז תהיה השם שלם. וכן כתב ה״ר אלעזר מגרמישא ז״ל והתוס׳ שעל זה יש בברכה שלאחר המגילה ששה לשונות הרב. הדן. הנוקם. המשלם. הנפרע. וחתימת הברכה האל המושיע. כנגד ששה מישראל שנלחמו בעמלק הא׳ הוא הרב את ריבינו ע״י יהושע שנאמר ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. והב׳ והדן את דינינו על ידי אהוד בן גרא שהרג את עגלון מלך מואב והיו עמו עמלק שנאמר ויאסוף עליו את בני עמון ועמלק וכו׳ ויקם ה׳ מושיע את אהוד וכו׳. והלשון הג׳ הוא הנוקם את נקמתינו על ידי גדעון שנאמר וכל שרי מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו. והלשון הד׳ הוא הנפרע לנו מצרינו הוא על ידי שאול שנלחם בעמלק. והלשון הה׳ והמשלם גמול על ידי דוד בצקלג והחתימה שהיא ברוך אתה ה׳ הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם כנגד הנס הנעשה למרדכי ואסתר האל המושיע לימות משיחנו במהרה בימינו שהיא הגאולה אשר יעשה ה׳ בעצמו כמש״ה (שמות יז יד) מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים וז״ש האל המושיע בע״ה. ונ״ל שלכך חותמין בשניהם כ״ש באח׳ ואף על גב דאין חותמים בשתים הני שתים שייכי אהדדי דאין תשועה שלימה אלא בשניהן עכ״ל. הרי שלכך אנו עושים פורים בכל שנה ושנה כדי שיהיה לנו לזכרון לגאולה ולתשוע׳ העתידה לבא בע״ה כמ״ש כי יד על כס יה יר׳ תדע למה אין הכסא שלם ואין שמו שלם כי יד וגו׳ ולכן אסתר ומרדכי כתבו את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית אשר היא בט״ו באדר לרמוז לשם י״ה שעולה ט״ו כמש״ה (שמות יז טז) כי י״ד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק וכו׳ ולכן הכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון עושים משתה בט״ו לרמוז מה שאמרתי ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק אני בעצמי ואמר שני פעמים מחה אמחה הא׳ שיכלם והב׳ שגם כן ימחה את זכרם מן העולם כמ״ש את זכר עמלק מכל הבריות אשר תחת השמים לדורי דורים או יר׳ מחה את עמלק אמחה לשרו כמש״ה מלחמה לה׳ בעמלק ר״ל בשרו כמש״ה (ישעיהו כד כא) יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום ואחר כך על כל מלכי האדמה באדמ׳ ולכן רז״ל לא אמרו כרכים המוקפים חומה מימות אחשורוש כי מי הביא פה הכרכים המוקפים חומה מימות יהושע אלא לרמוז למה שאמרנו ולזכרון ושים באזני יהושע וכו׳ אם כן אחר שכל הרמיזות הללו רמוזים הנה וכולם לימות משיחנו כל מי שלא יקיים אחד מהם כאילו מכחיש משיח ולכן בכל שנה ושנה נזכרים ונעשים הימים האלו ימי משתה ושמחה כמ״ש:
פסוק כג:וקבל. כי. יר׳ כי כל יהודי ויהודי כולם בהסכמה אחת כל א׳ וא׳ קבל עליו לעשות בכל שנה ושנה זכר להצלת נפשו מהמות יום משתה ושמחה וז״ש וקבל בלשון יחיד את אשר החלו לעשות מאליהם היה שוה ומוסכם עם מה שכתב מרדכי אליהם כי כולם לכוונה אחת נתכונו ותדע למה כי ראו הנס הגדול כי המן בן המדתא מקודם חשב על היהודי׳ לאבדם לבד וכשהפיל פור הוא הגורל במזל דגים כמש״ל הוסיף מדעתו על גזירת המלך להומם ולאבדם והנה האיגרות אשר בדא מלבו היו לרעתו שחופר גומץ בו יפול כמש״ל:
פסוק כה:ובבואה. הנה כי הפור אשר הפיל והמחשבות אשר חשב הן הם היו בעוכריו וכמ״ש חז״ל (שבת לב.) שבקיה לרוויא דמדידיה קא נפיל שדורש רעה לאחר תבואנו ולו תשוב שהשם ית׳ שם בלב המן לכתוב הכתבים ההם מדעתו למה שיהיה רפואה לישראל שכשתבא אסתר לפני המלך תמצא מקום להפך הגזירה על אויבי היהודים ושיהיה דבר המלך במקומו ז״ש אמר עם הספר שמה שאמר המלך עתה בביאת אסתר היה שוה עם הספר אשר שלח קודם כמש״ל והראיה שהמן זייף הכתבים מדעתו וכתב מה שכתב שהרי על ככה השיב המלך מחשבתו בראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ וכו׳:
פסוק כה:ובמ׳ מגילה. ובבואה לפני המלך אמר עם הספר אמרה מבעי ליה א״ר יוחנן אמרה לו יאמר בפה מה שכתב בספר עכ״ל: וקשה דמאי מקשה אמרה מיבעי ליה והרי היא לא אמרה בביאתה שעם הספר ישיב מחשבתו הרעה על ראשו אלא בכתה ותתחנן לו להשיב ספרי האף והחימה והמלך כשראה בכייתה ותחייתה נתמלא רחמים ואמר לה שעם הספר הא׳ בעצמו יש ליהודים תקנה כמש״ל ואין צורך לכתוב עתה להפך כי ודאי לא יקבלו עליהם כמ״ש (דניאל ו טז) די דת לפרס ומדי דלא להשנאה אם כן הפסוק מבואר טוב שבבואה לפני המלך אמר המלך לה שעם הספר הא׳ בעצמו יש תקנה במה שמיד גזר אומ׳ לשישוב מחשבתו וכו׳ אם כן איך מקשה אמרה מיבעי ליה: אלא נראה כי הוקשה לו כי ידוע הוא כי עד אחר שתלו את המן ואת בניו ואסתר הוסיפה עתירה ותחינה וכו׳ אמר המלך מה תקנה יש בשלא יסתרו דבריו האחרונים את הראשונים כמש״ל ואח״כ אמר להם בזה הערה א׳ די ואתם כתבו וחתמו וכו׳ אם כן מה שאומר הפסוק עתה ובבואה וכו׳ לאו כרוכלא הוא דלזיל ולתני לספר כל מה שעבר אלא אומר עתה אחרית כל הענין שעבר אם כן אמרה מיבעי ליה שאחר כך כשכתבו וחתמו אמרה לו ההמצאה שהמציאו בכתבים אחר ההערה שגילה המלך להם כמש״ל והיא שמסכים עם הספר הא׳ ואינו סותר והראיה במה שגזר אומר לשישוב מחשבתו וכו׳ ותלו אותו ואת בניו גם כן בעון אביהם המרצח וכל זה מורה גודל החימה והכעס שנתפעל המלך על מה שבדא מלבו לכך השיב רבי יוחנן שהאמת אתו כי הפסוק לא בא לספר כל מה שאירע מעת בואה לפני המלך עד עתה דאם כן צריך לחזור לומר כל מה שאירע ולשנות אותו פעם אחרת אלא אמר אחרית כל הענין שהענין כבר אמור למעלה ותקרא ותדעהו לז״א אמרה לו שיאמר בפה מה שכתב בספר יר׳ כי בעת שליחת הספרים ביד הרצים אסתר אמרה למלך שבעבור שלא יאמרו העמים והשרים כמו שהמן זייף הכתבים הראשונים מי יודע שמרדכי ואסתר גם הם עשו בערמה כל זה לכן בקשה ממנו שיאמר הוא לרצים מפיו מה שכתוב בספר ובכן ועולתה תקפוץ פיה ולא ישאר שום פקפוק כאשר הרצי׳ יאמרו שהמלך מפיו אמר לנו כך שזו היא טענה חזקה אם כן ז״ש אמרה לו תאמר בפה וכו׳ וזש״ה ובבואה לפני המלך עבר כל מה שנזכר למעלה ואחרית כל הענין אמר המלך עם הספר כמ״ש בשביל שאמרה לו אשתו ומכלל הין אתה שומע לאו:
פסוק כו:על כן. יר׳ שטעם קריאת הימים האלו פורים הוא לעשות זכר לנס הנעשה על ידי הפור אשר השליך שאלמלא ח״ו לא היה משליך הפור והגורל אלא ח״ו יצוה שמיד באותו היום אשר יגיעו הכתבים חתומים וכו׳ הנה היהודים בידכם עשו בהם כטוב בעיניכם היה מכה בעברה מכה בלתי סרה לשש״י אם כן ודאי שמה׳ היתה זאת להפיל פור וגורל ולכך קראו לימים האלה פורים לזכר לנס הנעשה על ידי השלכת הפור ועוד נס אחר נס בתוך נס בנפלו הפור למרחוק עד י״ב חדש שהיה זמן רב לעשות השתדלות נמרץ ולא כי אם ח״ו יפול הפור באותו החדש או אחר אם כן כמה נסים היו בפור הזה שגם כשעלה בידו מזל דגים בטח שמסורים הם בידו כהדין נונא וכסיל מתעבר ובוטח אם כן על כן קראו לימים האלה פורים ולא פור על שם הנסים הרבים שבאו בתוך הפור הזה ומה ראו על ככה מענין הצרה אשר ראו בעיניהם על ככה ר״ל על שהיו דלים מן המצוות כמש״ה (שמואל ב יג ד) מדוע את ככה דל בן המלך וכו׳ ועכ״ז ומה הגיע אליהם מהשמחה שלא די במה שניצולו אלא ונהפוך הוא שישלטו הם באויביהם:
פסוק כז:קיימו. וקבל. והימים. יר׳ כי היהודים עתה קבלו עליהם ועל זרעם וכו׳ שקודם היה ברצונם לעשות הימים האלה בכל שנה ושנה כל ימי חייהם ועתה קבלו גם כן על זרעם ז״ש ועל זרעם אחריהם.
פסוק כז:וא״ע ועל הנלוים עליהם ר״ל הגרים הבאים לחסות תחת צל כנפי השכינה שגם הם יהיו חייבים במצוה הזאת כשאר כל מצות שבתורה ואמר ולא יעבור לפי שהיה מן הראוי שינהגו לקרות המגילה י״ד וט״ו מספק כמו שעושים בי״ט שני ימים על הספק אלא אולי י״ד נקבע בזמנו ואיכא בט״ו משום ולא יעבור אם כן ז״ש ולא יעבור למה שסותר הבניין והרמז הנרמז בכל יום מהשני ימים כמש״ל ומדמה התשועה הבאה על יד האדם לתשועה אשר תבא על ידי ה׳ ח״ו וז״ש ככתבם ר״ל כתנאים אשר נכתבו עליהם מימי משתה ושמחה לרמוז להצלחות המרובות אשר יהיו בימות המשיח וכן ומשלוח מנות ומתנות לאביונים לרמיזות אשר כתבנו לעיל וז״ש וכזמנם כמ״ש שקצתם יעשו ביום י״ד לרמז שרמזנו וקצתם לפי מקומם ביום ט״ו לרמז שרמזנו בכל שנה ושנה והטעם בשביל שהימים האלו יהיו נזכרים ונעשים בכל דור ודור וידעו הכל שיבא לציון גואל ולא יתיאשו מן הגאולה כי אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר ומ״ש משפחה ומשפחה להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין מעבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה לגודל ערך רמיזותיה.
פסוק כח:וא״ע וימי הפורים וכו׳ וזכרם לא יסוף מזרעם. גרסינן בירושלמי ר׳ יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידים ליבטל וכו׳ סדרי תורה אין עתידים ליבטל מאי טעמא קול גדול ולא יסף. ריש לקיש אמר אף מגילת אסתר והלכות אין עתידים ליבטל נאמר כאן קול גדול ולא יסף ונאמר להלן וזכרם לא יסוף וכו׳ הלכות שנאמר הלכות עולם לו עכ״ל הנה שזש״ה וזכרם לא יסוף לעולם ומכאן ראיה שהשוה אותה לה׳ סדר תורה כמ״ש וכן הרמב״ם כתב כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח וכו׳ ובהשגות א״א דבר מכל הספרים שאין ספר שאין בו לימוד אבל כך אמרו אפילו יבטלו שאר ספרים מלקרות בהן מגילה לא תבטל מלקרותה בצבור הרי דכ״ע מודו דמגילה לא תבטל לעד מלקרותה בצבור עד שיקיים ה׳ את דברו להלחם בשרו של עמלק למעלה ובכן ימחה עמלק גם כן למטה ואחר כך ימחה את זכרם גם כן כש״ל:
פסוק כט:ותכתב. וישלח. לקיים. ומאמר. הנה כי אסתר ומרדכי כתבו את כל תקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית כאשר אמרנו לרמיזות אשר נרמזו בו לעתיד לבא ובכן שלחו גם כן ספרים את כל היהודים אשר בקכ״ז מדינה דברי שלום ואמת:
פסוק כט:ובמ׳ מגילה (מגילה טז:) איתא דברי שלום ואמת א״ר תנחומא א״ר אסי ואמרי לה א״ר חייא בר אבא א״ר אסי מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה עכל״ה:
פסוק כט:וקשה מהיכן יש להם שצריכה שירטוט כאמתה של תורה ולמה הוציאו הפסוק ממשמעותו ועוד מהו כאמתה של תורה לימא כתורה עצמה:
פסוק כט:ונראה שהוקשה להם כי אחר שכבר שלחו אליהם כמה ספרים כמש״ל ובודאי שלא יתכן שבאותם הספרים לא דרשו שלומם וטובתם ועוד שאם עתה גם כן דרשו בשלומם פעם אחרת אם כן ואמת מיותר כי פשיטא שלא יהיה שקר ועוד מאי חידוש ידיעה בספרים האלו לכך אמרו שמשמעות הפסוק הוא כך שמרדכי ואסתר קודם שלחו אליהם להיותם עושים וכו׳ הם וזרעם וכו׳ ועתה כתבו שיכתבו אותה בכת׳ וכמש״ל שכתבה אליהם לומר קבעוני לדורות שלא תהיה הזכירה על פה כי ברוב הימים תשכח מלבם ובפרט בגלות בהיותם גולים וכמש״ה את כל תוקף לקיים האגרת הזאת השנית אשר כתבו אותה בכתב וגם כן הם יעשו כך וז״ש וישלח ספרים וכו׳ דברי שלום קודם שכן דרך כל הספרים והכתבים לקרא לשלום קודם ואחר כך צוו אותם שינהגו בה קדושה כמו קדושת הס״ת בעצמו ובמה יודע איפה בלתי בכתיבתה בשרטוט כאמתה של תורה ז״ש מה שאנו מצוים לכם הוא שיהיה האגרת הזאת בעיניכם כל כך חשובה כמו התורה ז״ש ואמת ר״ל כאמתה של תורה והטעם כבר נתבאר היטב שגם היא לעתיד לבא לא תתבטל מהג״ש שאמר כאן קול גדול ולא יסף ונאמר להלן וזכרם לא יסוף וכו׳ אם כן אחר שהשוה לתורה צריכה שתכתב בשרטוט כס״ת ואפילו שר״ת כתב דאמתה של תורה היינו מזוזה וכן פי׳ הערוך וז״ל והאי דקרי למזוזה אמתה של תורה משום דיש לה בפרשה ראשונה אמתת מלכות שמים עכ״ל הנה רש״י ור״י האלפסי והרמב״ם אמרו שאינו אלא על ס״ת ויש להם על מה לסמוך מהירושלמי דמגילה דגרסינן נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריכה שירטוט אף מגילה כן וכו׳ וכן פסק רבי שמחה ורא״ם כאמתה של תורה היינו ס״ת והכי נקטינן.
פסוק לא:וא״ע לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כמשל לרמז למלחמה שנעשתה על יד אדם וכן ביום ט״ו לכרכים המוקפים חומה מימות יהושע לרמז שאמרנו לעיל כמש״ה כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה כאותם הזמנים האמורי׳ וכאשר קיימו עליהם דברי הצומות וזעקתם.
פסוק לב:וא״ע ומאמר אסתר קיים וכו׳ ונכתב בספר יר׳ אחרי אשר יש מזאת המגילה המגלה לנו כמה רמזים וסודות מהגאולה העתידה להיות לעתיד לבא ובכן ישראל השרויים בצרות בגלות הזה לא יתיאשו מהתשועה ומהגאולה וידעו שהש״י ישלח להם מושיע ורב ויצילם ויוציאם מחשך וצלמות הגלות ותחת הנחשת יביא זהב וכו׳ והיו מלכים אומניך וכו׳ וישבו לבטח כולו שאנן ושקט כי נשכחו הצרות הראשונות ולכן נכתבה מגילה זאת בתוך ספרי הקדש לשתעמוד ימים רבים עד ובא לציון גואל וג״כ אח״כ אינה עתידה להתבטל כמש״ל ז״ש ונכתב בספר:
פסוק לב:ובמ׳ מגילה (מגילה טז:). ומאמר אסתר קיים מאמר אסתר אין דברי הצומות וזעקתם לא. א״ר יצחק דבי רבי אמי הכי קאמר דברי הצומות וזעקתם ומאמר אסתר קיים את ימי הפורים האלה עכל״ה: וקשה א׳ להבין איך מעיד איזה מאמר הוא אשר קיים וכו׳. ב׳ דמאי מקשה שמאמר אסתר אין ודברי הצומות וזעקתם לא כי מהיכן לו דשניהם לא גרמו קיום ימי הפורים האלו וכמו שהשיב לו רבי יצחק הכי קאמר דאידי ואידי קיים את ימי הפורים ועוד שהרי אסתר לא רצה ללכת עד שצמתה ג׳ ימים והיא צותה שיצומו הכל אם כן העיקר הוא דברי הצומות וכו׳ שמאמר אסתר מה עשה שגרם קיום ימי הפורים:
פסוק לב:והנכון שחז״ל אמרו (מגילה טו.) שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי ע״כ הרי שזהו מש״ה ומאמר אסתר קיים את ימי הפורים האלה ר״ל מה שאמרה למלך בשם מרדכי וענין מרדכי ונכתב בספר ר״ל בספר דברי הימים אשר מאמר הזה היתה תשועה וגאולה לעולם במה שעלה מרדכי ונפל המן ומה שהקשה כ״ז הוא שכבר ידע שעל מאמר אסתר למלך בשם מרדכי ונכתב בספר ר״ל בספר דברי הימים באה הגאולה לישראל וכמשחז״ל אבל עדין הוקשה לו כי ידוע הוא שמאמר אסתר וכו׳ היתה תשועה צפונה אבל קודם התשועה הזאת היתה תשועה אחרת בדברי הצומות וזעקתם שבשבילם בטחה אסתר לבא אל המלך אשר לא כדת ואחר כך בבואה לפני המלך נתגלה תשועתה כאור נוצץ במה שנדד שנת המלך ואמר להביא הספר וימצא כתוב וכו׳ אשר סיבת הנידוד היא בשביל הזמנת המן כמש״ל ז״ש ומאמר אסתר אין ודברי ה״ו לא וזה אינו כן כי שניהם הוצרכו וגרמו להיותם קיום דברי הפורים לכך השיב רבי יצחק ואמר הכי קאמר וכו׳ כלומר אתה תחשוב הואיל והפסיק בפסוק שלמעלה בדברי הצומות וזעקתם והתחיל בפסוק הזה ומאמר אסתר וכו׳ שהכונה שזה היה אשר גרם קיום ימי הפורים וכמשחז״ל שהאומר דבר בשם אומרו וכו׳ אלא ה״ק דברי הצומות וזעקתם ומאמר אסתר וכו׳ כי הוא״ו של ומאמר אסתר חוזר למה דסליק מיניה דאי לא תימא הכי קשה שהיל״ל מאמר אסתר קיים וכו׳ אלא באומרו ומאמר אסתר ר״ל דאידי ואידי אצטריכו לקיום הפורים הזה דברי הצומו׳ אצטריך לסיבת ביאת אסתר למלך ומאמר אסתר התחלת לעלית מרדכי:
