פסוק א:ובשנים עשר וגו’ אשר שברו. כמו עיני כל אליך ישברו:
פסוק א:ונהפך הוא. שם התאר מבנין נפעל בעבור הוו:
פסוק ב:נקהלו היהודים. הנה נתברר כי המדינות בכלל הערים, כי כתוב בעריהם בכל מדינות:
פסוק ג:וכל שרי המדינות וגו’ ועשי המלאכה. מטבע ובניינים:
פסוק ג:מנשאים את היהודים. והזכיר פחד מרדכי, כי הם ידעו מעלתו יותר מאנשי המדינות בעבור היותם קרובים אל המלכות:
פסוק ד:כי גדול. שם התואר:
פסוק ד:רק הולך וגדול הטעם הולך הלוך וגדול שם הפועל:
פסוק ה:ויכו היהודים וגו’ מכת חרב והרג. במיתות משונות:
פסוק ה:ואבדן. הנשים והטף:
פסוק ו:ובשושן הבירה. אחר שבאה הרוחה לישראל בשושן הבירה, או באו מעיר שושן והרגו בארמון המלך שונאיהם:
פסוק ז:ואת פרשנדתא. מפרש היה בספרד פרשנדתא פרשן לחוק, ואלה דברי רוח כי השם הוא פרסי:
פסוק ח:ואת ארידתא. וככה אמר כי ארידתא הוא ארי החוק והנה מה יאמר במלת פרמשתא וגם באחרים:
פסוק ט:ואת ויזתא. וו דגחון ידועה היתה ככה גדולה בעבור שהיא חצי אותיות התורה, רק וו ויזתא לא ידעתי טעמה, והדרש ידוע, ויש אומרים כי בן שש שנים היה גבוה מכל אחיו:
פסוק י:עשרת בני. ובבזה של חמש מאות איש עם עשרת בני המן ועשו ככה שיתרצו אל המלך בהון הנהרגים:
פסוק יא:ביום ההוא. שונאי ישראל הגידו את הדבר למלך אולי יכעוס על ישראל ובעבור זה בקשה אסתר לעשות כדת היום:
פסוק יב:ויאמר המלך וגו’ הרגו. הזכרים:
פסוק יב:ואין מלת מה עשו שאלה רק הטעם אחר שעשו ככה בארמון המלך על אחת כמה וכמה בשאר מקומות, וכל זה עשיתי בעבור אהבתך ובקשי עוד:
פסוק יג:ותאמר וגו’ ליהודים אשר בשושן. שיהרגו הנשארים משנאיהם בשושן העיר:
פסוק יג:על העץ. וטעם העץ ולא אמר על עץ ככתוב בדברי הסריסים שנתלה כל אחד ואחד על העץ הידוע שנתלה עליו המן או כולם נתלו על עץ אחד כי גבוה היה, יתלו היהודים:
פסוק יד:ויאמר המלך להעשות כן ותנתן דת. כתב יצא מאת המלך חתום בטבעתו אל שושן העיר:
פסוק טו:ויקהלו. לא הזכיר הכתוב בתחילה כמה הרוגי שושן ביום [חסרה מלת הראשון, וטעמי לפי פירושו שהבדיל בין עיר לבירה] כי בכלל נכנס המספר הוא הכתוב אחרי כן:
פסוק טז:ושאר היהודים. שאר בעבור כי רבים היו בשושן העיר והם היו גדולי ישראל:
פסוק טז:ונוח מאיביהם. מואחר בטעם כמו וירום תולעים ויבאש והטעם וכבר הרגו הרוג בשונאיהם כי שם הפועל יפסיק:
פסוק יז:ביום שלשה עשר וגו’ ונוח. טעם נוח שעמל רב הוא להרוג השונאים:
פסוק יח:והיהודים אשר בשושן. העיר לבדם נחו יום ט"ו:
פסוק יט:על כן היהודים הפרזים. שאינם במדינות עושים י"ד:
פסוק יט:מנות. חלק ממאכלו המוכן:
פסוק כ:ויכתב מרדכי. לבדו כתב כתב אחד בעבור ימי הפרים:
פסוק כא:לקים. מן הבנין הכבד הדגוש, ואין ראיה מזאת המלה כי פועל קל משולש כי הם שנים שרשים כמו הלוך אלך עמך, וצוה לשמוח ביום ט"ו בעבור כבוד היהודים שיעשו אנשי הדורות כמעשיהם:
פסוק כב:כימים אשר. כימי המספר מהחדש שלא יוסיפו ולא יגרעו ושיעשו זה בחדש אדר ולא בחדש אחר, וי"א כי מכאן רמז לעשות פורים בכל שנה מעוברת באדר הסמוך לניסן והטעם בסוף השנה:
פסוק כב:ולאבינים. שאין להם, והמלה מגזרת אם תאבו כי הם מתאוים לכל דבר בעבור שאין ידם משגת:
פסוק כד:כי המן. הטעם להזכיר פלאי השם איך הציל את ישראל מיד המן על כן אמרו חכמים ז"ל קריאת המגלה כקריאת ההלל:
פסוק כד:להמם. טרם בא הזמן:
פסוק כד:ולאבדם. במועד הנזכר:
פסוק כה:ובבאה. יש אומר בבוא אסתר לבקש על עמה:
פסוק כה:אמר. המלך שיכתב בספר:
פסוק כה:ישוב מחשבתו הרעה וגו’ על ראשו ותלו אותו. ועוד יתלו בניו, או טעם ובבואה כאשר נגזרה ואת הגזרה וזו המעשה לפני המלך אמר המלך שיכתב בספר זכרונות שנתלה המן ובניו והוא הנכון בעיני:
פסוק כו:על כן וגו’ פורים. בעבור היותם שני ימים:
פסוק כו:ושב לפרש מלת על כן והוא על כל דברי האגרת הזאת:
פסוק כו:ומה ראו על ככה. הם שראו זה המעשה ואחרים קבלו מהם וזהו ומה הגיע אליהם:
פסוק כז:קימו. ימי הפורים, וקבלו הם וזרעם שיעשו ככה בכל שנה:
פסוק כז:והגרים הם הנלוים עליהם וכמו ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה':
פסוק כז:ולא יעבור. אין רשות לאדם שיעבור זה החק וי"א לא יפסוק החק, והראשון הוא נכון בעיני:
פסוק כז:להיות עשים את שני הימים. לתקן המאכלים והמשתה כי אין כח לעשות היום, וכמו לעשות את יום השבת, שיתקנו עד שישבתו. וככה וימהר לעשות אותו, ככתבם רמז לקריאת המגלה:
פסוק כח:והימים האלה נזכרים ונעשים. נזכרים שלא ישכחו ונעשים כאשר פירשתי:
פסוק כח:לא יעברו. אין כח לשליטים שיעבירו הפורים מתוך היהודים, או תהיה מלת יעברו פועל עומד והטעם לא יסורו:
פסוק כח:וזכרם. שיזכרו בו כל הנסים ככתוב בדברי קבלת אבותינו:
פסוק כט:ותכתב. הטעם ששמרו ישראל דת הפורים שנים ידועות ואחר כך הניחוהו על כן הוצרך מרדכי שביקש מהמלכה שיפחדו ממנה יותר שתכתוב אל היהודים, כי בתחלה מרדכי לבדו כתב, וזה טעם את כל תוקף והיא אגרת שנית למרדכי. והעד על זה הפירוש ומאמר אסתר קיים דברי הפורים כי לולא מאמרה כבר היו נשכחים:
פסוק ל:וישלח. מרדכי בתחלה:
פסוק ל:דברי שלום. שהם אוהבי שלום ישראל כאשר יקיימו מה שגזרו על נפשם אז יהיה ביניהם שלום ויעשו דבר אמת לשמור היוצא מפיהם:
פסוק לא:וטעם כאשר קיים עליהם מרדכי פעמיים, והנה ישראל התענו בתחלה בניסן, וחכמים ז"ל תקנו התענית ביום הפחד, אולי בקבלה היה שהתענו ישראל ביום י"ג, ואין טעם דברי הצומות על ג' ימים שהתענו רק הטעם על ד' הצומות שהם צום הרביעי וצום החמישי וצום ז' וצום הי' כי נביא לא צוה שיתענו רק הם קבלו על נפשם ועל זרעם להתענות בהם בכל שנה. וכאשר קבלו הצומות ככה קבלו ימי הפורים להיותם בהם שמחים:
פסוק לא:וטעם וזעקתם שהיו זועקים בתפלתם:
פסוק לא:דברי הצומות. כטעם כי צמתם וספוד:
פסוק לב:ומאמר. טעם מאמר שהיא לא חתמה שמה כאשר עשה מרדכי:
פסוק לב:ונכתב בספר. זאת המגלה שיקראוה ישראל בכל שנה ככתוב בדברי הקבלה:
