פסוק א:וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, היום שקבע המן להיות יום ההשמדה, כאֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת, שתי הפקודות היו תקפות, ולכן, בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ, קיוו אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם – וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם.
פסוק ב:נִקְהֲלוּ, התאספו הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שהייתה בהן קהילה יהודית, לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם, וְאִישׁ לֹא־עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי־נָפַל פַּחְדָּם עַל־כָּל־הָעַמִּים.
פסוק ג:וְכָל־שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, הפקידים ונציגי השלטון מְנַשְּׂאִים, מכבדים אֶת־הַיְּהוּדִים כִּי־נָפַל פַּחַד־מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם. בזמן שנשלחו האיגרות הראשונות, המן היה השר הגדול. עכשיו מרדכי עומד בראש השרים, ועל כן הכול מעניקים ליהודים את חופש הפעולה הנדרש.
פסוק ד:כִּי־גָדוֹל מעמדו של מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ, שמו מתפרסם בְּכָל־הַמְּדִינוֹת כִּי־הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל.
פסוק ה:וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל־אֹיְבֵיהֶם מַכַּת־חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן, וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם.
פסוק ו:וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ, שהיו אף הם אויביהם שהתכוננו לפרוע בהם באותו יום, ואולי גם התגרו ביהודים והודיעו להם מה הם מתכוונים לעשות,
פסוק ז:וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא,
פסוק ח:וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא,
פסוק ט:וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִידַי וְאֵת וַיְזָתָא –
פסוק י:עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים – הָרָגוּ, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם. כיוון שהיהודים לא ראו בעימות זה מלחמה, אלא מעין התגוננות, ומאחר שלא רצו לעורר איבה כלפיהם, הם הסתפקו בהריגת האויבים ולא נגעו ברכושם, וזאת אף שבאיגרות המלך ניתנה להם הרשות לבזוז. אֶת־יָדָם.
פסוק יא:בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ באמצעות רשת המודיעין הנרחבת שלו.
פסוק יב:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה: בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד, ואיבדו חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן, ואם כן, בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אפשר לשער מֶה עָשׂוּ. מן הסתם קרה כיוצא בזה גם בשאר המדינות, אף שהמספרים עדיין אינם ידועים. בני עמך נקמו באויביהם כפי שרצית. וּמַה־שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ?
פסוק יג:וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר כשהתרשמה שהמלך מעוניין להסב לה נחת רוח ולמלא את כל רצונותיה: אִם־עַל, בעיני הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִנָּתֵן גַּם־מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת, כמו הפקודה של הַיּוֹם. אמנם לא כך נכתב באיגרות המקוריות, אבל אני מבקשת להוציא הוראה בעל-פה שתתיר ליהודים בשושן – שכנראה בה היה הגרעין הקשה של אנשי המן – לסיים את המלאכה, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן, שכבר נהרגו יִתְלוּ עַל־הָעֵץ כדי להראות בפומבי שהמלך והשלטונות תומכים במעשה, ורואים בהם פושעים ולא קרבנות אקראיים של המהומות.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן, וַתִּנָּתֵן דָּת שהתירה יום נקמה נוסף בְּשׁוּשָׁן, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן תָּלוּ.
פסוק טו:וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ נוספים, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם גם הפעם.
פסוק טז:וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ ואולי גם במדינת יהודה, שאינה נזכרת כאן במפורש, אבל ידוע שבאותו זמן התנכלו אויבים בתושביה היהודים, נִקְהֲלוּ וְעָמֹד, עמדו עַל־נַפְשָׁם, תחילה התגוננו וְנוֹחַ, נחו מֵאֹיְבֵיהֶם, ואחר כך התגברו וְהָרוֹג, הרגו בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף בכל רחבי הממלכה, ושוב – וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם.
פסוק יז:כל זה נעשה בְּיוֹם־שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְנוֹחַ מהמלחמה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה, ועשו אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לכבוד הניצחון.
פסוק יח:וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ לנקום באויביהם בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְנוֹחַ מן המלחמה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. הם חגגו את הניצחון יום אחד מאוחר יותר.
פסוק יט:עַל־כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים, כלומר אותם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, שאין להן חומה, ותושביהן היו חשופים לסכנה גדולה, היו עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר מועד של שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב לכל אחד בביתו, ויתרה מזו – מִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, הכרוך גם ביציאה מן הבית. כל זה – כדי להרבות בשמחה ולבטאה בציבור. היום שבו חגגו אז נעשה באופן ספונטני יום שמחה בשנים הבאות. מרדכי מיסד את שמחתם הספונטנית בתקנה חדשה:
פסוק כ:וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – עיקרי המאורעות שאירעו, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים,
פסוק כא:לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת חגיגות הניצחון שביוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם־חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ כימי חג ומשתה קבועים בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה,
פסוק כב:כּתאריכי היָּמִים אֲשֶׁר־נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם באותו דור, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב – לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים כדי לשתף גם את העניים בשמחה.
פסוק כג:וְקִבֵּל, לקח על עצמו עַם הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר־הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת בשעתם, וְאֵת אֲשֶׁר־כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם,
פסוק כד:ותמצית האירוע שכתב: כִּי הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל־הַיְּהוּדִים, ולא רק שונאו של מרדכי, חָשַׁב עַל־הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם. וְהִפִּל פּוּר, הוּא הַגּוֹרָל בעברית, על מנת לקבוע את התאריך לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם.
פסוק כה:וּבְבֹאָהּ – כשבאה אסתר, או: מחשבת המן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר המלך: עִם־הַסֵּפֶר יָשׁוּב, תשוב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר־חָשַׁב עַל־הַיְּהוּדִים עַל־רֹאשׁוֹ. מרדכי נזהר שלא לכתוב שאחשורוש חתם על איגרת המן. בניסוחו תיאר את אשר אירע, כאילו כשהופיע הספר, הופתע המלך לגלות שהשר שלו משתמש בסמכותו לרעה, ובעקבות זאת ציווה להענישו – וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו עַל־הָעֵץ.
פסוק כו:עַל־כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל־שֵׁם הַפּוּר שהפיל המן. עַל־כֵּן – עַל־כָּל־דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת של מרדכי הַזֹּאת, וּבדברי האיגרת נכלל – מָה־רָאוּ עַל־כָּכָה, מה הביא אותם לקבוע את הימים האלו; פור המן שגרם לדאגה, לכאב הלב ולימי האבל, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם, כיצד הגיעו אליהם בסופו של דבר הניצחון והמנוחה.
פסוק כז:קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל־זַרְעָם, וְכיוון שימי הפורים נקבעו לכלל העם לדורותיו, הם חלים גם עַל כָּל הגרים הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, אף על פי שהאירועים לא פקדו את אבותיהם הביולוגיים. וְלֹא יַעֲבוֹר. לִהְיוֹת עֹשִׂים אֶת־שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה.
פסוק כח:וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר. החג הזה מתפשט בכל תפוצות ישראל. וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם לֹא־יָסוּף, יכלה מִזַּרְעָם. הם יישארו ימי ציוּן לעולם ועד. פעמים רבות חגיגות ניצחון של עמים הן זמניות ונשכחות עם חלוף הזמן. כאן לעומת זאת, ביקשו להשמיד את העם כולו, ועל כן אין מדובר בניצחון לשעתו אלא במאורע הנוגע לכל דורותיו של העם.
פסוק כט:וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת־אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת־כָּל־תֹּקֶף גודל המאורעות, או: עם כל כוחם של מרדכי ואסתר לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית. את האיגרת הראשונה, ובה עיקרי הדברים, שלח מרדכי. לאחר מכן כתבו שניהם איגרת ערוכה ומתוקנת, ועליה חתמה המלכה.
פסוק ל:וַיִּשְׁלַח מרדכי סְפָרִים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִים, אֶל־ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, ובהם דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. ספרים אלו לא נכתבו בסגנון של פקודה כופה, אלא כהוראה משכנעת מטעם המנהיג הרוחני של היהודים.
פסוק לא:לְקַיֵּם אֶת־ יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל־נַפְשָׁם וְעַל־זַרְעָם את דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם, כשם שכל היהודים שבתקופתם ובמלכות אחשורוש השתתפו עם מרדכי ואסתר בצום ובזעקה בשעת הגזרה, ראוי שאף בציון האירוע לדורות ישתתף העם כולו.
פסוק לב:וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם, העמיד את דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר. מרדכי היה איש פרטי בלבד, ולכן כוחו מוגבל. בכתיבתה ובחתימתה של אסתר קיבלו הדברים משנה תוקף ונכתבו בספר. הוא הספר שממנו אנחנו קוראים עתה.
