ובשנים עשר וגו'. הנה אומר שיום י"ג היה יום אשר שברו וגו' ונהפך הוא וגו' יראה שפת יתר כי מי לא ידע בכל אלה מהראוי יאמר ובשנים וגו' בי"ג יום בו נקהלו היהודים בעריהם וגו' וכן אומרו דבר המלך ודתו הוא כפל כי גם דתו דבר המלך הוא ועוד אומר ונהפוך הוא מהראוי יאמר ויתהפך אשר ישלטו וגו' ולא ונהפך הוא שהוא ל' בודד ועוד שאחר אומר נקהלו היהודים וגומר טרם יאמר וכל שרי המדינות וגו' היה ראוי יאמר פסוק ויכו היהודים וגו' ועוד אומר המה בשונאיהם כי מלת המה מיותרת. אך הנה כתבנו למעלה כי באגרות ראשונות נכתב כתב המפורש אל שרי המדינות ואל הפחות להשמיד להרוג ולאבד וגו' אך מה שהיה ניתן דת ע"י כרוז לא היה רק להיות עתידים ליום הזה ולא ידעו על מה דתם כי ילמד סתו' מן המפורש אשר ביד השרים כי היו כתביה' ביד' חרש לאמר ביום מועד כי היו עתידים לעשות כל הנמצא כתוב בספריהם ובהתהפכות הגזרה לבל יראה כשב מגזרתו אשר אין להשיב כתבו אל השרים שהקודם עודנו עומד והרשות נתונה להשמיד וגו' אלא שהמלך מחזיק ביד היהודים להקהל ולעמוד על נפשם שלא יטו שכמם לפני הבאים להשמיד ולהרוג אותם כ"א יעמדו לעומתם להציל את נפשם מיד הבאים להורגם במכת חרב והרג כי אל השרים היה בלתי אפשר לכתוב באופן אחר. אך פתשגן הכתב להנתן דת ע"י כרוזא קרא בחיל היה יותר מזה כי מצאו מקום להיות אז יותר והוא כי למה שמה שניתן דת בתחלה בגלוי לא היה כ"א סתם להיות עתידים ולא נודע למה היה היעוד פירשו כרצונם שלא בלבד יהרגו את הבאים להורגם כ"א ולהיות ג"כ היהודים עתידים ליום הזה לינקם מאויביהם שהוא גם הבלתי קמים להרגם כאשר דקדקנו הוי"ו שבמלת ולהיות גם אומר למעלה בספרי השרים להשמיד וגו' את כל חיל וגו' הצרים אות' ופה נאמר אויביהם שהוא כי לא ניתן רשות בספרי השרים כ"א לעמוד נגד הצרים אותם בפועל אך בפתשגן להנתן דת בגלוי היה להנקם מהידועים שהם אויביהם מבלי יקומו עליהם להצר להם. ובזה נבא אל הענין והוא כי הנה היהודים היו במבוכה גדולה באומר' הנה בפנינו דבר המלך בספרי השרים ודתו אשר בא להנתן דת סותרים זה את זה זה כי בזה לא ניתן רשות רק לעמוד על נפשם נגד הבאים להורג' והדת ניתנה גם להרוג את הבלתי קמים והיו נכוים בב' אשות אמרו אם אמרנו נעשה כאשר ניתן דת להתחיל להרוג אויבינו מבלי שיקמו הם תחלה הלא נירא פן יקומו השרים להראות כתביהם שלא ניתן רשות רק לעמוד על נפשם נגד הבאים להורגם ויהיו השרים בעוכרינו. עוד ב' יראו מהמן כל העמים אשר שמעו את הדת ניתנה בראשונה להיות עתידים ליום זה כי הלא משמעות הדבר היה כי הכרוז עם כללות העמים ידבר שיהיו עתידים לעשות מה שיתגלה ביום מועד מספרי השרים והיו חושבים כי כללות העמים ישלטו בעם א' ואין נפרד מכללות העמים כ"א ישראל ומם גם אם הגיע לאזנם הדת שניתן בשושן להשמידם וע"כ בראות עתה שאצ"ל שיעמדו על נפשם כ"א גם מעצמ' יקומו להרוג את אויביה' הלא יאמרו כי כרוז זה הב' מנגד את הקודם ואין להשיב כי איך יהיה פי' אל הקודם והאחד היה נראה שכל העמים יהיו עתידים וזה הוא כי היהודים בלבד יהיו עתידים ואם ישראל לא יעשו רק עמוד על נפשם העמים יחרישו אך להיות ישראל קמים מעצמ' לא יעצרו כח לסבול וב' הדברים האלה נאמרים באמת על האחד שהיה מפחד ניגוד הדת אל ספרי השרים אמר אשר הגיע דבר המלך ודתו כמדובר שדבר המלך היה הפך דתו שע"כ פחדו פחד פן יקומו השרים כאמור. ועל הב' אמר ביום אשר שברו וגומר לשלוט בהם שהוא מל' הכרוז הא' שהיה נראה שאל כללות העמים היה הציווי על עם פרטי והדת שניתן עתה הוא דתו הנזכר נהפוך הוא אל דבר מלך בספרי' ואל אשר חשבו אויבי היהודים על פי הכרוז האחד כי זה הדת הוא לא בלבד אשר ישלטו היהודים על הבאים להורגם כ"א גם המה בשונאיהם כלומר המה יתחילו בשונאיהם וז"א ונהפוך הוא כי נהפוך הוא זה מזה וייכלו להתעורר נגדם אם יחזיקו בכרוז הזה הב' ע"כ על ב' טענות אלו לא ערבו ישראל לבם להתקומ' להנקם מאויביהם רק נקהלו היהודים בעריהם וגו' אך לא להנקם מאויביה' הבלתי קמים עליהם רק לשלוח יד במבקשי רעתם הם הקמים עתה להרע להם וזהו מבקשי רעתם שהוא לעמוד על נפשם בלבד כדברי הספר החתום אשר ביד השרים והנה המה ראו כי איש לא עמד בפניהם להצר להם באופן שלא הרגו איש כי לא עמדו עליהם כדי שיעמדו הם על נפשם נמצא שלא הורגש רושם גדולתם ביום ההוא ע"כ אמרו בלבם כי טוב טוב הי' לתפוש מאמר הדת ניתנה לקום ישראל מעצמם לאויביהם מבלי שיקומו הם תחלה וע"כ נועצו לעשות כן והנה ינגד לזה ב' העכובים אחד מהשרים פן יקומו עליהם על שאין כן בספריהם. והב' מהמון העם אשר שברו לשלוט בהם ועתה לא בלבד יעמדו על נפשם כ"א גם יתקוממו מעצמם עליהם עכ"א כי הנה ראו שלא היו עכובים לא זה ולא זה כי הנה על פחד העמים אין פחד כי הלא המה ראו כי פחדם נפל על כל העמים וגם מהתקוממות השרים לא היה פחד כי הלא וכל שרי המדינות וגו' מנשאים את היהודים ביום ההוא שנקהלו שעי"כ איש לא עמד בפניהם כי בזה הרך לבבם ע"כ אז ראו לתפוש בפתשגן כתב הדת ויכו היהודים בכל אויביהם מבלי יבקשו רעתם והתקומם על היהודים ועל פי דרכו נתן טעם אל היות השרים מנשאים את היהודים עם היות שהספרים שבידיהם לא הית' טובתם שלימה ולא די שלא מיחו ביד ישראל כ"א היו בעוזרם להנקם מאויביהם והוא כי נפל פחד מרדכי עליהם. וש"ת האם יעלה על רוחם הלוך ילך מרדכי אל כל מדינה ומדינה להשתרר עליהם לז"א כי גדול מרדכי בבית המלך לומר ב' טעמים א' כי אינו דומה להם כי כל א' משרי המדינות איננו גדול כי איש איש במקום ממשלתו אך אם בלכתו אל בית המלך איננו גדול בבית ההוא ולא יחשב אך מרדכי היה גדול עודנו בבית המלך. עוד ב' שע"כ יראו ממנו בעצם כי הלא ה' עמי כי הלא שמעו הולך בכל המדינות כי את אשר היה כסאו גם בבית המלך מעל כל השרים אשר אתו גברה ידו עליו עד אותו תלה על עץ ויירש את ביתו וגם המלך השיב כתב אשר נכתב וגו' למענו ע"כ ע"י שמעו זה נשאו ק"ו בעצמם לומר מי שהיה כסאו מעל כל השרים וגם היה מכור לו בכלל היהודים לא עמד בפניו על אשר שלח ידו ביהודים ואיך נעמיד אנחנו אם נשלחה יד ביהודים במעשה כי הלא גם עלינו יעבור כוס המן האגגי ע"כ היפכו ויהיו מנשאים את היהודים:
ויכו היהודים וגו'. הנה יקרא אויב אשר האיבה בלבו גם שלא יפעל פעולת האיבה אך שונא יקרא אשר גם יורה השנאה ויפעול הצרה כעמלקים ודומיהם אמר כי באויבים שהיה איבה בלבם בלבד ולא שונאים באים להצר בפועל הכו לקצתם מכת חרב בלבד ומהם הרג לגמרי ומהם גם אבדן שהוא עדי אובד כל זרעו לאיש לפי רעתו אך בשונאים מבקשי רעתם לקיים את אגרת ראשונות להשמידם בהם עשו כרצונם כלומר כרצונם לעשות ביהודים שהיה להשמיד וגו' כן עשו בהם וזהו ויעשו בשונאיהם כרצונם לא אחד בהם שאמרו לצרתו די במכת חרב או הרג כאשר באויבים רק עד אבדן בעצם עד תומם:
ובשושן הבירה וגו'. ראוי לשית לב למה בביזה לא שלחו את ידם. וגם אומרו בא מספר ההרוגים לפני המלך מה בצע להביא מספרם לפניו והיות של שושן הבירה ביחוד ולא צוה להביא גם משאר מדינות המלך ועוד באומר בשאר מדינות המלך מה עשו כי הלא יראה ק"ו שיש עליו פירכא כי הנה יותר יראה שיערבו אל לבם לעשות בשושן אחת אפים כי שם בית אסתר אחותם ומרדכי היהודי הגדול בבית המלך ועוד באומר ומה שאלתך וגו' כי הלא כמו זר נחשב מה ראה המלך להיות נקל בעיניו אשר נעשה בשושן שיעל' על רוחו שעדין לא שככה חמת המלכה בהרוג ואבד ת"ק איש ואת פרשנדתא וגו' שהוצרך לאמר לה ומה שאלתך וגומר ותעש. ועוד תחת מה הקשית לשאול ינתן גם מחר לעשות כדת היום ולא שתה לבה פן יקצוף המלך על קולה כי לא אמרה די לצרה בני מלכותו ועוד ידה נטויה. ועוד מה נשתנית שושן הבירה מכל מדינות שבכל המדינות נתרצתה בנקמת יום א' ובשושן הבירה שני ימים ועוד או' ותנתן דת בשושן מה צורך הנתן דת אחר עשותה במאמר המלך. אמנם הנה כתבנו פעמים שלש כי בספרי האף נכתב ההשמד השמדם השרים חרש לאמר ביום מועד אשר ימצא כתוב בספרים אך לא ניתן דת ע"י כרוז גלוי לכל העמים כ"א סתם להיות עתידים ליום הזה ולא נודע על מה נועדו עד יום מועד כי אז ילמוד סתום מן המפורש ביד השרים אך בשושן מעת שלוח ספרי האף ניתן דת להשמידם מהטעם הנ"ל. ומה' יצא לענותם תחת הנאתם שם מסעודת אחשורורש ועל כן בהתהפכות הגזירה בכל מדינה ומדינה יכלו להכריז גלוי לכל העמים להנקם מאוביהם ולא הרגישו שהיה המלך מהפך ומשיב גזירתו אחור אך בשושן בהעביר כרוז להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם הלא יורגש ההתהפכות בצד מה גם באמור להם כי הדת הא' שניתן להשמידם אמת הוא אך נותן להם רשות להנקם מהבאים להורגם על פי הכרוז הראשון ואלו ואלו עושים רצון המלך באופן שלא יבצר מהיות מורך בלבב אישי ישראל לאזור חיל שם ואדרבה הגוים יזכרו הדת הקודמות להתאזר נגדם ויעלה על רוחם כי המלך עודנו עומד בגזרתו הא' אך מאת מרדכי ואסתר יצא הדבר הזה כי על פיהם ניתן דת. הב' ובשושן ובשב ואל תעשה יעמוד המלך לבל הקניטם אך לא יבצר כי עושי רצונו יהיו בעיניו מקיימי הדת הא' ע"כ נועצו היהודים לבל שלוח יד בביזה להורות כי הרוגי מלכות המה בגזרת המלך וע"כ ממונם למלך כחק המלכים כי הרוגי מלכות ממונם למלך ע"כ בבזה לא שלחו את ידם להודיע ולהודע כי מהמלך יצא הדבר והרוגיו המה וגם המלך פעל ועשה עוד אחרת להוראה זו להחזיק לב היהודים ולתת מורך בלב אויביהם במה שבא מספר ההרוגים לפני המלך להורות כי מצותו פעלו ומקבל מספר ההרוגים להודיע כי בזה הוא חפץ. ובגלל הדבר הזה כי היה מורך בלבב ישראל אשר בשושן יותר מבשאר מדינות ע"כ הטיב אשר דבר המלך בק"ו אשר אמר בשושן הבירה הרגו וגו' ואת עשרת בני המן תלו כלומר אם במקום אשר ניתן דת בגלוי ראשונה להשמידם ערבו אל לבם ישראל להרוג כשיעור הזה בשאר מדינות המלך שהדת הא' היה סתום להיות עתידים ליום הזה סתם שעתה מפרש בב' להנקם מאויביהם מה עשו כי אין ספק שהרבו לשלוח יד עד בלי די ולמה שעוד יש פתחון פה לאויבי היהודים אשר בשושן לחלוק ולומר הלא גזרת המלך אשר נתנה בשושן בראשון להשמיד את היהודים לעולם עומדת כדת מדי ופרס די לא תעדא והנה אם יתקוממו המון עם על המלך לאמר דע מלכא די דת למדי ופרס די כל די מלכא יהקים לא להשניא והננו ועשינו גזרתך. הא' אשר כתבת וחתמת. המלך מה יעשה למו והלא כמקרה דריוש אביו גם הוא יקרנו כי מטעם זה השליכו את דניאל בגובא די אריותא על כרחו של מלך עכ"א לה המלך ומה שאלתך וגו' עוד ותעש לומר הנה היחלה חיתתכם ליפול עליהם בראות תליית המן ואשר הובא מספר ההרוגים לפני ועדיין אפשר לא נכנע לבם בעצם ויחזיקו בדת אשר ניתן בשושן להשמידם ומי יודע אם ישכימו בבקר לקיים את הדת אשר ניתן שם להשמידם ומה גם גואלי הדם אשר נשפך היום כי יחם לבבם איש על אחיו או על קרובו ע"כ מה שאלתך נעשה עוד בם להכניעם יותר לבל יערב אל לבם להתקומם אז פיה פתחה בחכמה ותאמר ינתן גם מחר וגומר לעשות כדת היום ואת עשרת וגו' כי הלא יראו ויחתו ויכירו כי כלתה אליהם הרעה מאת המלך וגם ע"י הרג יום אחר יום ימות לבבם בקרבם ולא תקום עוד רוח באיש להתקומם נגד כנף איש יהודי והמלך הבין דרכה ויאמר לה לעשות כן והתחכם יותר בב' דברים להחזיק הדבר מהיום. א' שצוה להנתן דת מהיום לעשות גם מחר כדת היום כי בזה יראו כי דת היום מאת המלך היה בעצם ולא ממרדכי ואסתר. ב' כי מהיום יתלו את י' בני המן שעי"כ תפול חתת ישראל מהיום לבלתי עלות על לב איש להתעורר על הדבר וזהו ותנתן דת בשושן וגם י' בני המן תלו ואח"כ ויקהלו וגו' ביום ארבעה עשר וגו' שמורה באצבע כי נתינת הדת ותליית בני המן לא הי' בי"ד כי אם בי"ג שהוא יותר ממאמר אסתר שלא אמרה לתלותם עד המחרת וגם לא הזכירה מנתינ' הדת כלום והוא הגדיל לעשות בתוספת טובתו לתת מורך בלבם לבלתי התעורר מהיום זולת מציאות עשות ביום י"ד כדת היום. עוד כיון המלך בשני הדברים האלה אשר צוה לעשות מיום י"ג כי הנה היה אפשר לא יבצר מורך בלב ישראל בצד מה באומרם אם דבש מצאנו בפי המלך להרוג יום אחד נאכל דיינו ולא נפליג לעשות כן גם יום מחר ומי יודע אם גם שאמר המלך לעשות כן אולי לא שלם לבו בדבר ובשלוח ידם שנית יתחמץ לבבו ויקצוף ויהפך לבבו על היהודים ע"כ נתן הוא ית' בלב המלך כי מיד מהיום ההוא יום י"ג צוה שתנתן דת בשושן וגם לתלות את בני המרצח למען חזק לב בני ישראל ולתת מורך בלב אויביהם כי עתה יאמרו לא על מנם מעתה תלה אותם אם לא להורות כי חזק ואמיץ לבו בדבר ומהיום עושה הוראת חפצו לעשות מחר וע"י כן התחזקו ויקהלו וז"א גם ביום י"ד לומר שהיות נקמה אחר נקמה יום אחר יום היה נראה הפצר וכבדות שע"כ ירפו ידיהם עכ"ז על ידי מה שתלו אותם מיד ויקהלו עם היות גם ביום י"ד שהוא תוספת על נקמת יום י"ג כי ערבו אל לבם אל כי ראו בשער עזרתם מאת המלך וז"א גם:
ושאר היהודים וגו'. אחר אומר מה שהוצרך לעשות בשושן משנה שברון ועל מה שניתן דת בשושן ראשונה להשמידם כמדובר אמר כי בשאר מדינות המלך ערבו את לבם אז יותר כי לא פורש בפתשגן הכתב גלוי לינתן דת להשמיד רק סתום להיות עתידים ליום הזה ובהתהפך הדבר ניתן דת מפרש כמפרש הקודם להיות היהודים עתידים לינקם באויביהם כמפורש למעלה באר היטב אך קצת נסתפקו אם יקומו מעצמם להרוג בשונאיהם מבלי יבקשו רעתם או אם יקהלו בלבד לעמוד על נפשם להציל עצמם מהקמים עליהם אך אם איש אל ירב אתם גם הם לאו ישלחו את ידם ולא יתגרו בם והוא כי הלא המה ראו כי כתב אשר נכתב אל שרי המדינות ופתשגן כתב הדת אשר ניתן להעביר כרוז בגלוי יחדו לא היו תמים כי הנמצא כתוב בספרי השרים לא היה רק להקהל ולעמוד על נפשם להנצל מיד הבאים להורגם אך בפתשגן הכתב לינתן דת היה להיות עתידים להנקם מאויביהם שהוא מבלי יקומו הם על היהודים ע"כ שם פחדו פחד פן אויבי היהודים יערבו אל לבם להתקומם באומרם כי רבים אשר אתם מאשר את היהודים חלושי צבא כי יד השרים והסגנים תהיה במעל ההוא מפי כתבם שלא מיחה המלך בשונאי ישראל מהתקומם על היהודים כ"א הרשה את ישראל לעמוד על נפשם ע"כ נועצו לבלתי היחל לשלוח יד להנקם מאויביהם עד חקור דבר אם נפלה חתיתם על אויביהם אם אין ויאמרו בלבם נקהל ונעמדה יחד ונראה אם רם לבבם ויקומו עלינו למלחמה די לנו עמוד על נפשנו בלבד ואם נראה כי לבם חלל בקרבם ולא יערבו אל לבם לקום עלינו אז נחרץ כי ה' אתנו לא נראו' ונקומה עליהם להרוג ולאבד ויעשו כן וזה אומרו נקהלו היהודים כי ראשונה לא היה דעתם רק הקהלם באחדות ועמוד על נפשם שהוא להציל נפשם מידם בלבד להנצל מידם אך בראותם כי ונוח מאויביהם שאצ"ל שלא היו קמים על היהודים כ"א גם היו מראים להם קורת רוח שהי' להם נוח מאויביהם אז אמרו הנה יד ה' עזרתה לנו נקומה נא על שונאינו ואז נתרצו והרוג בשונאיהם ושינה את טעמו מאויבים לשונאים הלא הוא כי כללות העמים אויביהם המה בעלי איבה בלבותם ובייחוד שונאים הם עמלקים שטבע' להוציא האיבה אל הפועל וראשונה חשבו כי השונאי' יערכו אתם מלחמה והיה דעתם לעמוד על נפשם להציל את עצמם ובראות כי לא ערב אל לבם ויותר עליהם האויבים שהיה נוח ליהודים מהם אז קמו והרוג בשונאיהם אך באויביהם לא עשו עיקר מהריגה כי אם למי מכת חרב בלבד ולמי הרג אך בשונאים הרוג בעצם וראשונה והוא אומר למעלה ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב וכו' אך ויעשו בשונאיהם כרצונם של שונאיהם לעשות ביהודים שהוא להשמיד להרוג וכו' ובבזה לא שלחו את ידם מהטעם הנזכר למעלה:
ביום שלשה עשר וגו'. הנה מהראוי היה יעשו משתה ושמחה בי"ג כי הוא אשר נהפך להם ממות לחיים ועשו בשונאיהם כרצונם אך לזה נשית לב אל או' ונוח בי"ד בו כו' למה הפסיק בין נוח למשתה ושמחה ולא אמר ונוח ועשה משתה ושמחה בארבעה עשר בו ועוד מה ענין נוח זה אם הוא ממלאכה היא הפך הקבלה שלא קבלו זה עליהם ואם הוא כענין נוח האמור למעלה איך נאמר למעלה בי"ג ופה בי"ד ולמה לא עירבם. אמנם הנה אין ספק כי ביום י"ג לא מצאו מנוחה בלבם כ"א אז גדל פחדם ומורא' כיום מר וילחמו בעד נפשם מפחד לבב ומה גם למאמר השאלתו' ור"ת כי יום י"ג היה זמן קהלת צום לכל כי יום צרה ותוכחה היתה להם ולא עוד כ"א שגם בהתימם להרוג בשונאיה' ביום ההוא לא סרה דאגת לבם באומר' מי יודע אם יחם לבב גואלי הדם איש בבנו ובאחיו ובבקר השכם ילבשו קנאה להקהל על היהודים לאבדם לתת נקמת דם אחיהם השפוך בהם א"כ מדאגה מדבר גם ביום י"ד עמדו היהודים על משמרתם לראות מה יעשו ויראו כי נפל חיתיתם על שונאיה' אז בראות כי הניח ה' להם מכל אויביה' מסביב אז שמח לבם על מנוחתם ועשו אותו היום יום משתה ושמחה וזהו ונוח בי"ד בו כי בתחילת היום ראו נוח אז ועשו אותו יום משתה ושמחה כי עד אז לא האמינו בחיים ומה שאירע לשאר מדינות המלך בי"ג שהיה יום קרב ומלחמה אירע לבני שושן בי"ג ובי"ד מהטעם הנדבר למעלה וז"א והיהודים אשר בשושן נקהלו בי"ג ובי"ד בו והחלו לנסות בתחלת יום ט"ו כבני שאר מדינות בי"ד בו וראו נוח בט"ו בו ע"כ עשו את יום ט"ו משתה ושמחה מה שלא ערבו אל לבם לעשות משתה ושמחה ביום הקודם כי חרדה גדולה היתה בלבם:
על כן. ראוי לשום לב מה המה ד' מיני שמחות האלה שמח' ומשתה כו' אשר נקבו בשמות כי לא דבר רק הוא התאחדם על הנס ועל הפורקן ההוא ועוד מה היה כי מרדכי היהודי החליף השטה כי תחת היום טוב שם מתנו' לאביונים באמרו לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים אמנם אומר כי הגאולה ועל התמורה אשר המיר להם ה' רע בטוב עשו אלה למו הלא הוא כי הנה על פתגם מעשה הרעה אשר נכתב על היהודים לאבדם שמו לבם רז"ל לדרוש ולתור על מה עשה הב"ה לעמו ישראל ויהי דעת רשב"י כי היה על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר אך דעת כל חכמי מדרש חזית הלא הוא על שנהנו מסעודתו של אחש' ויאמרו לאמר כי שם נמצאו ושם היו שתים רעות א' הנאת הסעודה ב' היזק ראיית עיניהם אשר היו זונים אחריהם בראות שוא זונות אשר הציבו לעומתם והנה כתבנו למעלה כי לא יבצר כי זה וזה גורם כאשר הכרחנו למעלה ולא עוד כ"א גם אם אמרנו כי אחת היא רעתם או עון הצלם או עון הסעודה אין ספק כי בחפש דרכם לשוב לתקן את אשר עותו להשיב חמתו ית' כי הוא טרף וירפאם יך ויחבשם אל שתים הרעות חששו להעלות ארוכתם ולרפא שברם בתשובתם ע"כ בשובם עד ה' שמו לבם אל רעותיהם להכנע עליהם לפני אלהיהם וע"כ אמרו אם על עון הצלם נהיה הדבר ונתחייבנו מיתה ככל עובד ע"ג שאחת דתו להמית ע"כ נדמה עצמנו כמתי עולם כי כל עומד ליהרג בגזרת המן כהרוג דמי ומעתה נכנע כמתים שלא נותרה בם נשמה וזכר לדבר ננהוג אבלות על עצמני וזהו ובכל מדינה וכו' אבל גדול ליהודים כמתאבלים על עצמם אם הוא על עון הסעודה אם על בחינת עון אכל ושתה על כן נצומה לעומתו וז"א וצום ואם הוא על עינים רמות להביט בזונות העינים שנהנו יבכו וז"א ובכי והנה גם זה לעומת זה כעון הצלם וכעון הסעודה הצד השוה שבהן שהיה העון בקיבוץ ובכנופיא כל אחד מישראל חטא ברבים לעיני כל יתר אחיו אשר לפניו באופן שזולת המכשלה שתחת יד כל אחד מהם היה כל איש נכשל בעון אחיו שכל אחד רואה את אחיו חוטא ובלתי מוחה בין אשר חטא בין גם אשר לא חטא ויהי שם עמהם ע"כ היתה תקנת קלקלתם זו הספד שהוא קבוץ עם להספיד כאלו כל איש מהם מספיד על כל איש זולתו כי זה דרך ההספד כי אין דרך ההספד להספיד איש על עצמו כ"א על זולתי וזהו על האמור וגם מטעם שכל המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה מש"כ יתר הדברים כי אבל לא יחוייב יהיה בקבוץ וכן צום ובכי כי אפשר יתאבל או יצום ויבכה איש איש לבדו ועל עצמו אך הספד אין מציאותו זולתי בקבוץ אנשים רבים ועל הזולת וע"כ צותה אסתר ותאמר לך כנוס את כל היהודים שהוא לתקן בקבוץ מעין המאורע ברע שהיה בקבוץ והוא ענין כוונוהו ג"כ הם בהספד כמדובר כי בקבוץ יהיו כמצטערים כ"א על צרת זולתו שהיא הצעה ליענות כעני וכל המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה ועל כל אלה בתשובתם עד ה' הורו הכנעה בד' דברים הנאמרים אבל וצום ובכי ומספד כמאמר הכתוב ובכל מדינה וכו' ועל כן כאשר ראה ה' את עניים ויציל' מצרתם עשו לעומתם ד' סוגי שמחות להודות לשם ה' אשר הפך להם טובה תחת רעה בכל ארבעתן והוא כי עשו י"ט תחת אבל ומשתה תחת צום שמחה תחת הבכי ומשלוח מנות תחת ההספד והוא כי כאשר היו מספידים איש על רעהו על היותו נכשל איש בעון אחיו ומיצר כל איש בצרת אחיו ולא הנה פונה איש לעברו להצר על עצמו ע"כ ומשלוח מנות איש לרעתו להחזיק טובה איש איש את כל זולתו על הצר לו על צרתו והיו ב' מנות כי כל א' היה צר לו על גופו ועל נפשו של חברו שהיו אבודים מתים בעון בעצת המן וע"כ תחת ד' צרותם אבל וצום ובכי ומספד החליפו לעומתם שמחה ומשתה וי"ט ומשלוח מנות איש לרעהו והנה מסקנת הגמ' כי"ט להבטל ממלאכה לא קיבלו עלייהו והוא כאשר יבוא כי מה שהיהודים הפרזים וכו' היו עושים שמחה וכו' וי"ט לא היה רק שהחילו לעשות כן מעצמם אך לא בקבלה מחוייבת עד אשר כתב להם מרדכי כאשר יבא בס"ד שיקבלו עליהם ובכן בראותו כי יום טוב שהוא לשבות ממלאכה לא קיבלו עלייהו שהוא משום חסרון כיס ע"כ מה עשה התחכם לעשות דבר שמבלי קבלה יתבטלו ממלאכה והוא כי אין צער ביטול המלאכה רק לעניים ולאביונים מבקשים לחם ואין ע"כ גזר שיקבלו במקום יו"ט לתת מתנות לאביונים למה שעל ידי כן לא ידאגו האביונים ללחם איה על ביטול המלאכה כי הלא לחמם ניתן מאת העשירים לאכול ולשתות כהם וגם כי כה משפטם כי מגביות פורים לפורים שיהיה להם לאכול לשבעה וע"כ כתב מרדכי אליהם לעשות אותם ימי משתה וכו' ומתנות לאביונים שעל ידי כן איש על מקומו ישישו בשמחה וישבתו ממלאכה אם דל ואם עשיר:
ויכתוב. לבוא אל ענין המקראות האלו נשית לב אל ההערות הראויות להעיר עליהן א' אמרו ויכתוב מרדכי את הדברים האלה מה המה הדברים האלה אם הם לקיים עליהם וכו' אין לשון אלה צודק רק בשעה שמונחים לפניו ולא במה שעתי' לומר ואם היה מתחי' לספר דברי האגרת החרשתי באמור שחוזר תיבת אלה אל מה שמתחיל לספר מש"כ באמרו וישלך ספרים וגו' טרם יפרש מה המה אלה. ב' כי הכל מיותר ויתחיל ויאמר וישלח ספרים ואנחנו נדע כי כתבם. ג' כי מהנראה שלא כתב מרדכי רק כתב זה ואיך יאמר אחרי כן ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי וכו' לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית איזו היא השנית ואם היא על זאת שכתב' אסתר את כל תוקף לקיים האגרת השני' שהיא מה שאומר אח"כ דברי שלום ואמת לקיים את ימי הפורים וכו' וקרא שנית בערך הראשונה שכתב מרדכי לא יתכן כלל שאין במשמע רק שע"י ספרים אלה ששלחה מחזיקים האגרת שקדמה ולא שמחזיקים דבריה את עצמ' ועוד שא"כ מאי שנית מי לא ידע שבערך הראשון היא שנית. ועוד למה יאמר שמחזיקים את השנית ולא את הא' כיון ששתיהן ענין אחד וכן כל משמעות הספרים האלה שכתבה אסתר אינה רק להחזיק מה שקיומו וקבלו היהודים למעלה עליהם ועל זרעם ע"פ הכתב הא'. ד' אמרו וקבל היהודים למה לא נאמר וקבלו כמאמרו אחרי כן קיימו וקבלו שעם שהמסורת הוא ל' יחיד המקרא ל' רבים ופה מקרא ומסורת ל' יחיד. ה' אמרו כי המן בן המדתא וכו' חשב וכו' מי לא ידע בכל אלה. ו' מה נשתנה מקום זה שכינהו לאגגי לצורר היהודים. ז' מה ריבה הכל שאמר צורר כל היהודים. ח' שלא היה לו לעשות עקר רק מהמעשה ולא מהמחשבה ומה ענין אמרו חשב על היהודים וכו'. ט' למה התחיל באבוד ויצא בלהומם ולאבדם. י' כי גדול' מאלה הית' להשמיד להרוג ולאבד כו'. י"א באמרו ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב כו' כי הלא יראה משולל ההבנה באיזה ספר אמר ישוב מחשבתו ולמה יאמר שאמר ישוב מחשבתו ולא אמר העיקר שאמר לתלותו על עץ. י"ב אמרו ישוב מחשבתו ולא אמר ישוב מאמרו כי אמרו וגם הכתיבו. י"ג אמרו ע"כ קראו לימים האלה פורים מי אמר נפקותא זו אם סתמא דמגלה אינו מקושר עם הקודם ומהראוי יקדים מה שנמשך מהאגרת שהוא ע"כ על כל דברי האגרת הזאת וכו' ואח"כ יאמר ע"כ קראו כו'. י"ד אמרו הזאת מי לא ידע כי זאת ולא אחרת היא. ט"ו אומרו ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם כי הם דברים מיותרים ומשוללי טעם כתפלים מבלי מלח. י"ו למה קראו לימים פורים לשון רבים על שם הפור שהוא אחד ואם הוא להיות הימים שנים הלא חג הפסח הוא ז' ימים ולא נקרא פסחים. י"ז שהיה לו להורות הרבוי בימים ולא בפור. י"ח אחר אמרו וקבל היהודים למה חזר ואמר קיימו וקבלו וכו'. י"ט אמרו על זרעם ועל כל הנלוים עליהם מה שלא נזכר עד כה בדברי מרדכי. כ' אמרו והימים האלה נזכרים ונעשים כי אמרו נזכרים בכלל נעשים היה. כ"א כי כל פסוק והימים וכו' הוא בכלל מה שנאמר למעלה קיימו וקבלו וכו'. כ"ב אמרו ותכתוב אסתר וכו' כי אחר שקיימו וקבלו מה בצע בכתיבה זו עתה. כ"ג שהיה לו לומר וכתבו אסתר ומרדכי ולא ותכתוב אסתר ואחרי כן כלאחר יד אומר ומרדכי היהודי. כ"ד מאי את כל תוקף איזה תוקף כתבו על הקודם וגם כי טוב טוב היה לומר לשון קיום וחזוק מלשון תוקף. כ"ה מה באו לרבות האת והכל: והנה לבוא אל הביאור נזכירה ראשונה מאמרנו למעלה כי כתבי האף והחימה ב' סוגים היו אחד חרש לאמר אל שרי עם ועם ואל אחשדרפני המלך והפחות להשמיד וכו' אמנם מה שהיה הדת ניתן גלוי לכל העמים לא היה זולתי להיות עתידים ליום הזה ולא נודע להמון על מה יתעתדו ובכלל הדבר כי גם היהודים לא ידעו בפירוש הגזרה העומדת לעומתם כ"א מדאגה מדבר פן עליהם יתלחשו כי לא היו שולחים ומכריזים רק במקומות אשר ישבו שם יהודים באופן דלא בפי' אתמר אלא מכללא אתמר וע"כ גם שבכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים המה לא ירדו עד סוף דעתם וע"כ תחת ה' דברים יקל גדר הנס בעיניה' אחד כי לא ידעו אשר היה כתוב בספרי הסגנים והפחות ושרי המדינות שהיה להשמיד וגו' רק אשר שמעו מה שהדת ניתנה בגלוי להיות עתידים ליום הזה וע"כ אפשר חשבו כ"א רעה בא אליהם לא הגיעו עד שערי מות כ"א לשלול שללם ולבוז ביזם וכיוצא. ב' כי לא ידעו גדולת המן לפני המלך שהחשיבו לבלתי שוב מגזרתו למענו. ג' כי לא ידעו אם רעים היו ישראל בעיני המלך ויהיו בעיניו במכור אותם כמוכר שדהו מפני רעתה כ"א אולי טובים היו בעיניו ולא עשה כ"א להפיק רצון המן ולא מלבו וע"כ חזר בו. ד' כי יעלה על רוחם כי לא מה' יצא הדבר כ"א מרעת המן אשר חשב על היהודים והוא בנה וה' הרס כי לא אשמים היו אז ישראל לפניו יתברך. ה' כי יאמרו בפרט בני המקומות הרחוקים אשר לא שמעו את דבר המלכה אשר שתה נפשה בכפה לבוא אל המלך אשר לא כדת הלא יקל הדבר בעיניהם באמרם המלך אחשורוש לא ידע כי כלתו היא יהודית לכן ביודעו הרס בעברתו מבצרי המן הרע והשיב את ספריו ואותו תלה באופן יקל הנס והפורקן מהם. ונבא אל הענין והוא כי הנה בשנה ההוא בימים אשר נחו בהם היהודים שהוא בכל עיר ועיר זולת שושן ע"י מה שראו שנחו מאויביהם ביום י"ד עשו אותו יום משתה ושמחה ואשר בשושן שהיה להם נח מאויביהם ביום ט"ו ועשו אותו גם הם יום משתה ושמחה אך בשנים שאח"כ בני שושן לא עשו כלום מעצמם אך היהודים הפרזים להיותם יושבים בערי הפרזות גדל ניסם בעיניהם ויהיו עושים את יום י"ד משתה ושמחה וגו' מעצמם שנה שנה דרך רשות ולא בקבלת חובה לא עליהם ולא על זרעם אך בני שושן לא היו ממשיכים הדבר זולת השנה עצמה וזו שעל אותה שנה נאמר במדינות המלך על יום י"ד ועשה אותו יום משתה ושמחה וכן בני שושן בט"ו בו אך אח"כ לא אמר שהיו עושים שמחה ומשתה רק שאר מדינות ולא כלן כי אם הבלתי מוקפות חומה וזהו ע"כ היהודים הפרזים וגו' עושים וגו' אך לא הכרכים המוקפים והיה הדבר כי זולת היות להם חומה סביב גם לא גדלה תשועת נפשם מיד שונא בעיניהם מפאת אלו הה' דברים שמפסידין את השחיטה ומסירים אותם מלבם כי לא עלה על רוחם כי היו כצאן לטבח כבהמה לשחיטה כאשר היו ע"כ המוקפים משכו ידיהם והפרזים לא עשו רק בתורת נדבה אך מרדכי ידע גודל הנס על כן שם על לבו שלא בלבד יקבלו עליהם הדבר חובה בני שושן והדומים להם בט"ו והיושבים בערי הפרזות בי"ד על עצמם כ"א גם חובה על זרעם ועל הנלוים עליהם הם הגרים עכ"א בלבו אם אמור אומר להם מעתה יקבלו עליהם ועל זרעם חובה לעשות את ימי הפורים יתחמץ לבבם מלקבל וישחיתו דברי בעבור הה' דברים שכתבנו על כן מה עשה התנכל להכנס בדבר קו לקו להכניסם בעול הקבלה ולהשמיטם מהטענות המרפות ידיהם וזה כי אמר ראשונה לא אבקש מהם רק יקבלו על עצמם הדור הזה אשר ראו את כל הטובה הבאה אליהם ולא יכבד עליהם ולמען יקבלו חובה אשר החלו בתורת נדבה מה עשה טרם ידבר אליהם בשלוח ספרים שיקבלו עליהם כתב בספר את כל הנ"ל מענין המן אשר גדלו המלך ככל אשר חשב על היהודים לאבדם ואשר מכר לו המלך את עם ה' וכל החרדה אשר חרד מרדכי עליהם ואשר שמה נפשה בכפה אסתר בגלל הדבר ואשר הצילם ה' הלא הוא מאיש יהודי והלאה וזהו ויכתוב מרדכי את הדברים האלה שבהם כל ענין המן ככתוב בנוסח המגלה ומרבה האת גם ענין מרדכי ואסתר אשר לעומתו שהוא מאיש יהודי כי משם הוא ענין הנס כי ע"כ היתה סברת האומר כי חיוב קריאת המגלה הוא מאיש יהודי והוא כי בהודעה זו יתבטלו כל הה' דברים המקילים בעיניהם גודל הנס והוא כי הלא ימצאו כתוב פתגם מעשה הרעה אשר היה כתוב בספרי הסגנים והפחות ושרי המדינות כתב מפורש להשמיד וגו' ויסירו מלבם הדבר האחד מהה' אשר חשבו כי לא עלה מות בחלוני גזרותם וגם ימצאו כתוב פרשת גדולת המן אשר גדלו המלך וגומר כי בזה נתבטל הדבר הב' העולה על רוחם להקל גדר הרעה אשר היתה עליהם. וגם הג' אשר לא ידעו כי גם המלך היה להם לאויב הוא נלחם בם עתה עיניה' יראו כי עשר ידות להמן במלך לעשות מעשהו זר מעשהו להאביד שארית ישראל יותר ממנו כי ימצאו כתו' בס' כי תחת תת המן הטבעת למלך נתן המלך טבעתו להמן כמז"ל כי יותר היה חפץ המלך רעה לישראל מהמן כמשל בעל התל ובעל החריץ. וגם הד' העולה על רוחם כי אם המן אמר ותהי ה' לא צוה כי טובים היו חללי חרב המן בעיני ה' ועכ"ז קצף עליו קצף רב קצף וישפוך עליו חמת אפו עתה יראו ויבושו כי הלא ה' פעל כל זאת ולולי מרדכי ידע את כל אשר נעשה בשמים ושב עד המכהו ויצא אל רחוב העיר ויצעק וגו' וממנו ראו וכן עשו ישראל תשובה שלימה ויצומו ג' ימים כל העם הנמצאים בשושן לא הושיעם ה' כי מה' יצא הדבר והוא טרף וירפאם ובכלל הדבר הוא גם אשר עלה הגורל בעזרו שיורה כי גם מן השמים נלחמו לולי ה' שהיה לנו. וגם הה' אשר יאמרו כי לא גדלה רעתם כי הלא אחות היה להם בבית המלך מיד כאשר הודע אליו אשר היא יהודית הפך פניו לשנוא את המן ועמד וימודד לו מכ"מ ואת בתינו הציל עתה ימצאו כתוב בספר כי אדרבה היא גם היא היתה במצודה רעה כמאמר מרדכי אליה ואת ובית אביך תאבדו ותערה למות נפשה ותצום היא ונערותיה וכל עם הארץ ג' ימים לילה ויום לבא אל המלך אשר לא כדת כי אחת דתו להמית אשר לא יקרא ויבא ולולי ה' היה לה גם עליה עבר כוס תרעלת המן האגגי כי כל אשר עשה המלך לתת את שאלתה ובקשתה הוא יתברך היה עושה ולא המלך אחשורוש למענה ומה גם עתה כי הלא אדרבה היה הסתר פנים באשר היא יהודית ותנח עליה שבט הרשע ותנשא לאחשורוש כאשר יראו כתוב בספר מאיש יהודי והלאה אשר הוא מאמר הכתוב באומר ויכתוב מרדכי את הדברים האלה שהוא כי שם נכתב כל הנוגע אל כל הענינים האלה שהוא מאיש יהודי ואילך כמדובר ואחר שכתוב זה שהוא נוסח המגלה מאיש יהודי עד כה לשלוח ולהודיע בכל הגלילות את כל הקורות אותם שהוא או' ויכתו' מרדכי את כל הדברים האלה שלח עם זה ספרים אל כל היהודים לקיים עליהם שהוא על עצמם עד תום כל הדור שאירע להם הנס גם שלא יהיה על זרעם כ"א שיקבלום הם עליהם חובה כי עתה ע"י מה שנמצא כתוב בס' מאיש יהודי עד כה יוסרו בלבם הה' דברים המקילים מעליהם הנס והפורקן וייטב לבם לקבלם חובה אך ראשונה לא בקש מהם רק על הדור ההוא וזהו לקיים עליהם כלומר ולא עדיין על זרעם להיות עושים חובה את יום י"ד אשר החילו בתורת נדבה וגם את יום ט"ו לשושן אשר לא היחלו כמדובר רצה לחייבם וזהו כימים אשר נחו בהם היהודים שהוא אלה בי"ד ואלה בט"ו. ועוד כיוון באומר כימים וגו' לומר שלא יאמרו הלא עיקר הנס היה בימי הפסח כי אז תלו את המן ואת בניו ויתהפכו הכתבים מרעה אל טובה והלא אז הם ימי שמחה כי פסח הוא לה' ולמה נחדש עוד ימים אחרים לז"א כימים אשר נחו בהם היהודים שהוא באדר כי אחר כל הנעשה בפסח לא סר מעליהם אימת מות עד הגיעו ימים אשר היו כאגרות ראשונות כי כתב אשר וגו' אין להשיב וז"א כימים אשר נחו בהם וגו' והחדש אשר נהפך וגו' למעט חדש ניסן כי עדין לא נחו וגם אינו החדש אשר נהפך וגו'. ועל קבלה זו שהיא לדור ההוא להיות עושים שנה בשנה הוא אומר וקבל היהודים לשון יחיד שהוא על דור יחידי ההוא ואמר את אשר החילו לעשות הוא מה שכתבנו שהחילו מעצמם בתורת נדבה להיות עושים ועתה קבלו עליהם חובה את אשר החילו מעצמם בנדבה. ואחרי ככלות הכל לקבל עליהם בעצמם חובה את ימי הפורים האלה אז ראה להטיל עליהם חובה גם על זרעם ועל כל הנלוים אליהם הם הגרים כי אחר קבלם על עצמם יקל הדבר לקבל אח"כ גם על זרעם וע"כ אחר ששלח ספרים לקבל עליהם כתב עוד אגרת שנית לקבל גם על זרעם וזהו ואת אשר כתב מרדכי אליהם שהוא כתב אחר שכתב שנית מרדכי אליהם ונוסח הכתב הוא כי המן בן המדתא וגו' עד ע"כ קראו לימי' וגו' ובהתימו נוסח הכתב אמר ע"כ על כל דברי האגרת הזאת וגו' קיימו וקבלו יותר מאשר קבלו בכתב ראשון כי אז היה עליהם ולא על זרעם ועתה ע"י האגרת הזאת הב' קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם וע"כ הנלוים אליהם וצורך האגרת הזאת השנית וענין מאמריה לקבל על ידה גם על זרעם הוא כי הלא גם על כל דברי המגלה אשר כתב להם מרדכי מאיש יהודי והלאה הלא עדין הי' להם מקום לומר הלא לא יאמן היתה הצרה כ"א על עצמנו אך לא על זרענו ולכן גם קבלת ימי הפורים תהיה עלינו ולא על זרענו כי הלא גם המן לא היה כל עיקר כעסו רק על מרדכי על בלתי כרע והשתחוה לו וכל ישעו וכל חפץ לא היה רק עליו וגם שויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו הלא יתפשט גם על כל האנשים אך לא על טף ונשים וזה יהיה ענין מאמרו אל המלך יכתב לאבדם שהוא את העם אך לא את הצאצאים והצפיעות ומן הסתם יאמרו כי זה היה מה שנחתם בספרי השרים אך לא להשמיד ולהרוג מנער וגומר והוא במה שהכרחנו למעלה כי אגרות ראשונות אשר נשתלחו לשרי המדינות לא נודע מה שהיה כתוב בהם כי לא נגלה גלוי לכל העמים רק להיות עתידים ליום זה ולא ידעו מה זה ועל מה זה וגם אחרי בא אגרות שניות לא נראו עוד אגרות ראשונות על דבר כבוד המלך בל יראה היותו הפכפך וגם שתתבטל בם רצון מלך בשניות כי כתב האחד אשר נכתב בשם המלך אין להשיב באופן שלא יאמינו לקול האומר כי כן היה באגרות ראשונות לעקור גם את זרעם כי גם כשיעוד מרדכי כי כן היה הלא הוא לא ראה ועוד יחזיקו בסברא זו באומרם היתכן ערב המן אל לבו להכתיב יותר על אשר דבר אל המלך באומר יכתב לאבדם כי גם שאמר לו המלך והעם לעשות בו כטוב בעיניך יהיה על העם אך לא על זרעם. שנית כי יאמרו לו יונח כי המן הרע לבבו למרע עד כלה ונחנו פשענו ומרינו ונתחייבנו לה' ומאתו נהי' הדבר הלא לא יתכן גזר רק על הגדולי' אך לא על אשר לא הגיע לכלל עונשי' לשמי' שהם פחותי' מבני כ' ומה גם הקטנים שלא חטאו ואם המן בקש לעקור את הכל אלהים לא יעזבם בידו כאשר היה. ג' כי גם לא מאת המלך אחשורוש היתה שומה להשמיד להרוג ולאבד גם את זרעם כי הלא מאמר המן אליו לא היה רק יכתב לאבדם והיא מלה סובלת שני פירושי' או אבוד ממון או אבוד נפשות ואפשר יאמר נא ישראל מי יודע אם בלב המלך היה על אבוד ממון וגם אם על אבוד נפשות כוון היה עליהם ולא על זרעם כי מה שהכתיב המן בספרים לא הודע נסחו למלך כי אם שברשיונו הכתיב המן כאשר עם לבבו והמלך לא ידע והיה עם לבבו שלא יכתוב יותר על מאמרו אליו באמרו יכתב לאבדם וע"כ צוה לחתום בטבעתו אך אחרי אשר הודע אליו הדבר על פי המלכה צוה להכתיב הפך הדברים באמרו עבדי רמני ונפשו אותה ויעש וע"כ יקל הדבר בעיני ההמון וימאנו מלקבל עליהם ועל זרעם ויאמרו די לקבל על דורם ע"כ מה עשה מרדכי חזר וכתב אגרת שנית להסיר זאת מלבם למען יקבלו עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים אליהם וזה אמרו וקבל היהודים את אשר החילו לעשות כמדובר שהוא על דורם על פי האגרת הראשונה וגם אשר כתב מרדכי אליהם אגרת שנית אשר לשון האגרות הוא כי המן בן המדתא האגגי וכו' עד אמרו על שם הפור וכהתימו נוסח האגרת אמר ע"כ על כל דברי האגרת הזאת השני' וגו' וגם הוסיפו וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם וע"כ נאמר לשון רבים לכלול כל הדורות מה שעד כה לא קבלו רק על עצמם ע"י האגרת הראשונה וענין האגרת השנית הלא היא אל עלה על רוחכם לבלתי קבל גם על זרעכם באמור כי אולי המן כל כעסו לא היה רק על מרדכי שלא כרע והשתחוה לו ואותו דמה להרוג אלא שויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי אם להתפשט גם על עמו אך לא משפט מות כאשר למרדכי כי לאבדם שהוא אבוד ממון או אבוד נפשות אך רק על עצמם אך לא על הצאצאים והצפיעות או שמא תאמרו כי גם שהמן היה לבבו למרע לא מן ה' היה הדבר כי אם הוא בנה וה' הרס. וגם לא תאמרו כי גם לב המלך לא היה לכלות כל זרע ישראל באופן תקל בעיניכם פתגם מעשה הרעה להיות כמו זר בעיניכם לקבל חובה גם על זרעכם כי הלא על הא' דעו כי המן אשר הזכרתי באגרת הא' כי הנה למה שהוא בן המדתא האגגי שבא מאגג מלכו ויש לו איבה ישנה מימות שאול הוא צורר כל היהודים ולא בלבד את מרדכי שלא השתחוה לו ולא בלבד אל העם הגדולים כי אם גם צורר כל היהודים שכולל ברבוי הכל גם הקטנים על בלתי השאיר שריד כלומר לכן ראוי תקבלו על זרעכם שגם הם היו באותו הנס ועל הב' שיעלה על רוחכם כי לא מה' היתה הגזרה דעו לכם כי מתחלה לא חשב על היהודים רק לאבדם ולא גם את זרעם ועכ"ז עם היות שעל מה שהיה במחשבתו הפיל פור עכ"ז הוא הגורל יצא מן השמים להומם ולאבדם פי שנים על מחשבתו והוא כדעת המדרש כי נכתבה בבית דין של מעלה אגרת כליה. ועל השלישית שיעלה על רוחכם שלא מהמלך אחשורוש נהיה הדבר ולא חשב להכתיב רק לאבדם שהוא כלוי נכסים או אבוד עצמם אך לא גם כלוי בנים כי כה אמר לו המן ועלה על דעתו כי כן נעשה פתגם מעשה הרעה ולא יותר דעו איפה כי לא כן הוא כ"א גם אם מחשבת המן לא היתה לכליה רק לאבוד נפש גדוליה' לא חשב כזאת המלך על מחשבת המן רק על הכל ובכל הודו לו כי הלא ובבואה לפני המלך אמר המלך לאסתר עם הספר ישוב כו' כלו' גם שקדמו אגרו' ראשונות ואין להשיבם ע"י ספר ההפוך שאכתוב הנה זאת אעשה לך להחזיק זה הספר השני שעם הספ' שאכתוב אצרף גם דבר אחר עמו שהוא שישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו שיתלו אותו ואת בניו על העץ באופן שתפול אימתה ופחד על המבקשים לקיים אגרות ראשונות ושיעור הכתוב הביטו וראו כי לא היה בלב המלך כשהודה להמן שהיתה מחשבת המן על הגדולים שאבות יאכלו בוסר אך לא ששיני הבנים תקהינה כי אם הבין שמחשבת המן היתה גם על כלוי בנים כי הלא בבואה לפני המלך אמר לאסתר עם הספר שנכתב אעשה שישוב מחשבתו אשר חשב על ראשו והנה תלו אותו ואת בניו על העץ וא"כ אמור מעתה אם בלב המלך לא היה בשמעו יכתב לאבדם רק כלוי ממון או נפשות הגדולים ולא את בניהם למה תלה גם את בניו עמו הרי היה יותר ממחשבתו אשר חשב על היהודים והוא לא אמר רק ישוב מחשבתו אשר חשב על היהודים וא"כ איפה אין ספק כי במה ששמע המלך באומרו יכתב לאבדם גם כלוי הזרע היה מה שהבין בכלל הדבר ועכ"ז הסכים המלך עמו וא"כ גם עתה על זרעכם ראוי תקבלו כאשר היתה הגזרה מאת המלך מתחלה גם על הזרע ושמא תאמרו כי הן אמת שהיה לב המלך והמן גם על זרע ישראל אך על ה' מי יאמין שגזר גם על הקטנים ומה גם תינוקות שלא חטאו ע"כ אמר הנה לכם עוד ראיה כי הגזרה מאת השמים היתה גם על זרעם כי הלא ע"כ יצדק מה שב"ד של סנהדרין הגדולים ברוח הקדש קראו לימים האלה פורים לשון רבים על שם הפור היחידי שהלא כמו זר נחשב אך אין זה רק כי הפור הא' נעשה כפול כי בהפילו הפור לא חשב לאבדם ויצא לו כפול להומם ולאבדם שהוא עליה' ועל זרעם וכהתימו דברי האגרת הזאת השנית אמר מה שהעדיפו לקבל עליהם נוסף על קבלתם על הראשונה והוא אומרו ע"כ על דברי האגרת הזאת היא השנית וגם זולת דברי האגרת ראו שתי הכרחיות כי ודאי הגזרה היתה עליהם ועל זרעם כי הלא מאשר ראו מה שנעשה על ככה שהוא על מה שראו שנעשה על הגזרה מדה כנגד מדה הכירו כי גם על הזרע היה בלבו להסכים עם המן שהוא כי תלו גם את בני המן וגם מה שכתבנו למעלה שעשו בשונאיהם כרצונם שהוא להשמיד ולהרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ככל אשר היה רצונם לעשות בישראל והוא מאמר הכתוב אשר נתן המלך ליהודים וכו' להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז ביום אחד מזה לקחו ראיה ממנו יתברך כי מאשר השליט' ה' בם על זרע שונאיהם מזה הוציאו כי כיוצא בזה היה נגזר עליהם וע"כ השיב להם ה' רעתם בראשם וזהו ומה ראו על ככה שהוא על מה שראו שעשה ה' להם על אשר יזמו לעשות עוד טענה שנית והיא כי גם שלא הגיע אליהם כתב אשר נכתב לשרם בעת הגזרה הרעה שהיה כתוב בהם להשמיד וכו' מנער וכו' כמדובר למעלה שלא נודע רק להיות עתידים ליום הזה סתם אמר כי מאשר הגיע אליהם בכתבי ההתהפכות אשר היה כתוב בהם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ביום אחד מזה שהגיע אליהם יצא להם מה שהיה באגרות ראשונו' אשר לא הגיעו אליהם כי הנה אלה היו לעומתם ועל פי ראשונות נהפך הדבר באופן שעל מה שנמצא כתוב בספרים שהגיעו ידעו נוסח אשר לא הגיעו וזהו ומה הגיע אלהם ע"כ קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים אליהם הם הגרים שבהיות כליה גם על זרע ישראל גם גרים לא יהיו עוד. ועל פי דרכנו זה יתכן אמרו קיימו וקבלו שיראו דברים שלא כסדרן כי הלא הקבלה קודמת לקיום שע"כ פירשו ז"ל קיימו מה שכבר קבלו בסיני כאשר יבוא ביאור המאמר ההוא בביאורנו על התורה בס"ד ולפי פשוטו כיון מאמרנו למעלה אשר התחכם מרדכי לבלתי אמור להם מתחלה שיקלו חובה גם על זרעם פן יכבד עליהם ע"כ סיבב את פני הדבר קו לקו שע"י האגרת הראשונה הטיל עליהם חובת עצמם ואח"כ שקבלו עול חובה על דורם היתה זאת הכנה להוסיף אחרי כן ע"י האגרת השנית גם על זרעם וזה גלה הכתוב אחר סיימו האגרת הזאת הב' ואמר קיימו וקבלו כלו' ע"י מה שקיימו תחלה ע"י האגרת הראשונה נמשך שגם קבלו עתה בשנית עליהם ועל זרעם:
והימים האלה וגו'. אחר אמרו קבלת ישראל את הימים האלה אמר כי הימים האלה נזכרים במקרא מגילה ונעשים שמחה ומשתה וגו' עוד יתכן בשום לב למה קרא את קיום המצות עשיית ימים ועוד כי תחלת הפסוק הוא כמספר מה שהיו עושים ומקיימים קבלתם וסוף הפ' הוא כמגיד העתיד ואומר שלא יעברו וגו' ועוד אומר והימים האלה לא יעברו כי מהראוי יאמר ושמחת הימים האלה לא יעברו אך לא והימים כי הלא הימים הולכים ועוברים וגם אומר האלה מיותר ובלתי צודק במה שאינו מונח לפנינו וגם או' מתוך שהוא מיותר ומשולל ענין ולא היה ראוי יאמר כי אם לא יעברו מהיהודים ועוד כי אומר וזכרם לא יסוף מזרעם הוא הנ"ל ולמה הוכפל ועל פי דרכנו נשית לב אל מז"ל כל הנביאים וכל הכתובים בטלים לימות משיחנו חוץ ממגלת אסתר שנאמר וזכרם לא יסוף מזרעם ע"כ. והלא כמו זר נחשב היתכן יתבטלו ספרי הקודש ואם יש טעם לבטולם מה יתרון מגלה זו עליהם כי גם שברוח הקדש נאמר' הלא הנבוא' גדול' מרוח הקודש ולמה גרעו דברי הנביאים ממנה. אמנם הנה ידענו מחכמי האמת כי הימים שנעשה בהם עסק תורה ומצות קונים הויה וקיום וזה ענין ויקרבו ימי ישראל למות ויקרבו ימי דוד למות כי ימי שנות הצדיקים חיים וקיימי' ומתקרבי' בסלוקן לפאר ולהדר את עושם כמעידים ומגידים על התורה ומצות שקיימו בהם. ונבא אל הענין והוא כי אחר אומר קיימו וקבלו שהוא בהכירם גודל הנס והפורקן כאשר הפליג להם מרדכי בכתבו ומה גם לרז"ל האומר כי גדול ליהודים היה הנס ההוא מיציא' מצרים כי שם היה מעבדות לחירות ופה ממות לחיים ואמרו בגמרא כי ע"כ היה ראוי לגמור בו את ההלל מק"ו אלא שקריאת המגיל' היא הלולה. והוא מאמרנו בביאור תלים על פסוק שאמר' אסתר במזמור המיוחד לה אספרה שמך לאחי וגו' שהוא במה שאספרה שמך לאחי היא קריאת המגילה ברבים הוא כאלו בתוך קהל אהללך שהוא ההלל וזה יתכן כוונו פה במאמר רוח הקדש באומר והימים האלה וגו' והוא כי אחרי אומר גודל הנס כי ע"כ קיימו וקבלו גם על זרעם ראה והנה קושיא נופלת על הדבר והיא למה לא נגמור בימי הפורים את ההלל לז"א אל יקל בעיניך מקרא מגילה כי הלא דע לך כי הימים האלה נזכרים ונעשים לו כ"כ איכות מקרא מגילה גדול שע"י היות הימים האלה נז' על ידי קריאת המגילה נעשים הימים עצמם שקונים הויה וקיום וקדושה שהוא כימים שאדם עוסק בהם בתורה וזהו נזכרים ונעשים עד גדר שנוכל לו' בהם האלה כאלו קיימים ומונחים לפנינו ונראים באצבע ולא עוד אלא שלא יעברו מתוך שגם אחר עבור יום הפורים לא חלף עבר כ"א קיים באיכו' קדושה אשר קנה עד גדר שלא יעבור איכות הקדושה מתוך היהודים כאלו תמיד הם מצויים והוא כענין שבתות ומועדי ה' ולא עוד אלא שכ"כ גדלה מעלת המגילה הזאת כי זכרם לא יסוף מזרעם והוא מז"ל כי כל ספרי נביאים וכתובים יתבטלו לימות משיחנו וזו קיימת לעד כספר התור'. ולבא אל תשובת אשר הערנו על זה נזכירה מז"ל במסכת תענית שאמרו שאין דבר בנביאים וכתובים שאינו רמוז בתורה שע"כ שאל בריה דר"ל את רבי יוחנן היכן היה רמוז פ' אולת אדם תסלף דרכו וגו' וא"ל בש"ר הושעיה רבו שהוא בפ' ויאמרו מה זאת עשה אלהים לנו הנה שהכל רמוז בתורה אלא שצריך חכמה רבה להבין הדבר מתוך התורה כי ע"כ הוצרך ר"י לאומר בשם רבו. ונבא אל הענין והיא כי בימות משיחנו שתמלא הארץ דעה נבין לאשורנו מתוך התורה כל מה שבנביאים וכתובים וע"כ יתבטלו כי לא יהיה לנו צורך אליהם אך מגלה זו גם שגם היא רמוזה בתורה כמז"ל מנין להמן מן התורה וכו' מנין לאסתר מן התורה וכו' מנין למרדכי וכו' כמפורש אצלנו לעיל עכ"ז לא תתבטל והוא כי הנה ארז"ל שלא היה מקום לסנהדרין בימים ההם לכתוב את המגילה אלא שמצאו בתורה כתוב זאת זכרון בס' שאומר בס' הוא מיותר אלא שבא לרבות על המגילה שנק' ס' וע"כ אחשוב כי ע"כ ראו רז"ל לומר שלא יתבטל הס' הזה כי מצות התורה היא לכותבו וע"כ כאשר אין התורה מתבטלת גם מה שצותה לכתוב לא יתבטל מש"כ בכל ספרי נביאים וכתובים שלא צותה התורה לכותבם ויתכן יהיה הענין כי במגילה הזאת תלויי' העולם וישר' המקיימים אות' והתורה שעל ידה מתקיימים כנודע והוא כי הנה אם אין ישראל אין עולם כמאמ' קטיעא בר שלום מפסוק כי בארבע רוחות וגו' והוא מז"ל בראשי' ברא אלהים בשביל ישראל שנקראו ראשית וכן אם אין תורה אין יש' ואין עולם כמז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית וכן בגמ' בבריאת העולם נאמ' ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי וארז"ל על הה"א יתירה שאמר הב"ה כל מה שבראתי תלוי ביום הששי לסיון שאם יקבלו את התורה מוטב ואם לאו אין עולם והנה נס של מקרא מגילה היה כי היו אז מתבטלים ישראל והתורה והעולם לולא עשה ה' ככל נפלאתיו באופן שאם לא ע"י נס זה גם לא יגיעו לימות משיחנו וא"כ איפה איך זכר דבר כזה כי יתבטל אפילו בזמן ההוא כי גדול הוא מאד מש"כ בעניני נביאים ושאר ספרי כתובים נוסף על זה כי הלא ארז"ל שבימי אחשורוש קיימו מה שכבר קבלו בסיני באופן שהתור' עצמ' אשר איננה בטלה עולמית היא כמתקבלת בימי הפורים ואיך יתבטל זכרונם. וע"ד הפשט אפשר במה שהקפידו מרדכי ואסתר בזכרון ימי הפורים האלה ומזכירם כמה פעמים להיות עושים את יום י"ד ואת יום ט"ו ולא קבעו יום קבוע לכל המקומות כדרך המועדים וילכו אמר רוב מנין לקרא כלם כעיירות בי"ד או אחר רוב בנין שיעשו הכל כימים שנחו בהם היהודים במקום שהיו שם מרדכי ואסתר שהיא בט"ו אך אחשוב רצו יהיה רמז למה שכתוב בתורה כי יד על כס יה וכו' והוא משז"ל כי נשבע הוא ית' שלא יקרא השם בארבע אותיותיו עד ינקם מעמלק וז"א כי יד שהוא השבועה על כס שיקרא י"ה בלי חבור הב' אותיות אחרונות עד ימחה את זכר עמלק וע"כ ביום מועד העיירות נרמזה השבועה שהוא י"ד כד"א יד על כס וביום מועד המוקפין נרמוז נוסח השבועה שהוא הקרא ית' יה שעולה ט"ו לרמוז שהדבר ההוא סיוע להצלתנו ולא בזכותינו. והנה האריכו המפרשי' לתת טעם אל הפרש המוקפים חומה לימשך אחר שושן ולא יבצר מהיות גם מקום אל הרמז והוא כי בשושן היו מוקפים חומת זכות מרדכי ואסתר כי כן חומה עולה נ"ט וכן עולה במ"ק בזכו"ת ש"ל מרדכ"י ואסת"ר כי בזכותם היו מוקפין חומה וע"כ עשו בט"ו כי עזרם שם י"ה וע"כ סמכו על ימות יהושע בן נון שעמד לו שם זה שע"כ קרא משה להושע בן נון יהושע יה יושיעך וכו' הוא שם י"ה שעזרו מאז נגד עמלק:
ותכתב אסתר וגו'. אחר ספרו את כל התלאה אשר מצאת' עם המלך והמן ויצילם ה' ושע"כ גדלה מעלת מקרא מגילה שלא תתבטל לעולם כאומר וזכרם לא יסוף מזרעם והלא יאמר איש אם היה זה מבלילה ההוא או מאיש יהודי והלאה שידבר על ספור הצרה וההצלה ועל יד מי היה הדבר שהוא כי איש יהודי היה ושמו מרדכי ויהי אומן את הדסה היא אסתר החרשתי אך מה שמן ויהי בימי אחשורוש עד איש יהודי שאין שם מענין הנס מה בצע בספור ההוא ומה גם להגדיל ערכו על כל ספרי נביאים וכתובים שהם מתבטלים וספור זה יהי' קיים כי הלא מה יתן ומה יוסיף לנו כי נדע תוקף מלכותו שבע ועשרים ומאה מדינה וגם תוקף ממשלתו כי כל שרי המדינות שהזכיר בא לפניו באומר ושרי המדינות לפניו וגם תוקף עושרו שבהראותו את עושר כבוד מלכותו ויקר גדולתו הוצרכו שמונים ומאת יום ושעשה משתה וכו' וכן תוקף כעסו שכעס על אשתו אשר לא כדת והרגה ואשר שמע את דברי ממוכן ובתוקף אהבתו אותו הרג את אשתו בשביל אוהבו מה בצע בכל הדברים האלה לז"א דע איפה כי גם שמרדכי לא עשה עיקר מסיפור המגילה ולא כתב רק מאיש יהודי כמו שכתבנו על פסוק ויכתוב מרדכי את הדברים האלה אך אחרי כן ותכתב אסתר את כל תוקף הוא כל מיני תוקף המלך שהוא מויהי בימי אחשורוש עד איש יהודי כי שם יש מיני תוקף רבים כאש' הזכרנו וזהו רבוי האת ורבוי הכל וזאת עשת' אסתר והסכים עמה גם מרדכי וזהו שלא נאמר ויכתבו אסתר וכו' ומרדכי כו' וגם הקדים הכתוב את אסתר למרדכי מה שלא עשה כן בפ' שאחר זה כי אם הקדים את מרדכי אך הוא כי בזה היא התעוררה בדבר בעצם בראשונ' ואחריה מרדכי נמשך וזהו ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף ולמה עשתה כך לז"א לקיים עליהם את אגרת הפורים הזאת השנית והוא מה שכתבנו כי כתב הראשון אשר כתב היה לקבל עליהם שהוא על בני הדור ההוא בתורת חובה לעשות את ימי הפורים האלה והאגרת השנית היתה לשיקבלום חובה גם על זרעם ואמ' עתה כי ראתה אסתר כי גם בזאת השני' גם שקבלוה יהיה צד רפיון בדבר כי לא תספיק להחזיק הקבלה ההיא על זרעם שהוא לדורות עולם אם לא בכתוב להם את כל תוקף שהוא גם מויהי בימי אחשורוש עד איש יהודי וזהו מה שנכתב למעלה קיימו וקבלו בחסרון וי"ו במלת קבלו להורות כי עדיין היה רפיון בקבלת זרעם בצד מה ולא היה בטחון בעצם רק בדור היחיד ההוא ע"כ גם שהמקרא היא ל' רבים על שקבלוה מעתה גם על זרעם עדין אפשר שבדור אחר ירפו ידיהם באופן שלא יתקיים הענין כי אם בדור אחד בלבד זה רמז בהיות המסורת ל' יחיד לכן לקחו זה הדבר בעצם ע"כ ותכתב וכו' את כל תוקף כדי לקיים ע"י כך את אגרת הזאת השנית שכתב מרדכי שהיא לקבלם חובה גם על זרעם והוא כי הנה גם שביטל מרדכי בכתבו זאת טענות שהיה אפשר שהיו עם לבבם להקל הנס בעיניהם עדין נשארו עוד טעמים חזקים מהם והם אחד כי אולי יאמרו יש' למה נקבל הדבר חובה גם על זרענו והלא לא גדול כ"כ הנס וכמעט היה בדרך טבע כי היתכן נתן המלך בכיס עיניו ואחר עשותו את רצון המן ראה והנה אין הצר שוה בנזק המלך שיאבד הון רב מכל מסים וארנוניות של עם כבד ע"כ אחרי מוכרו שב ורפא לו כחס על עצמו וביטל גזרתו וישלח יד במבקשי רעתו. או יאמרו הלא יד השרים שרי המדינות הם שעמדו לנו כי לא יבצר מהיות להם הנאה מהיהודים הגרים אתם כי ע"כ החביאו אגרות ראשונות ולמלך אין שוה להקניטם פן ימרדו בו וע"כ שב מדעתו. או יאמרו הנה אין זה כי אם שמלך הפכפך היה והפה שאסר הוא הפה שהתיר. או יאמרו מלך אוהב משפט היה ובהתימו לבגוד בעצת המן ראה כי אשר לא כדת נחרצה נעשתה ושב וירפא למו. או יאמרו טענה גדולה מכל אלה הנה מתחלה לא היה פחד כי עזה כמות אהבתו את אשתו ולמעלה הצילנו ע"כ יעצוה כליותיה לכתוב את כל תקף להאביד ולהרוס כל הטענות האלה והוא כי בראות יש' תוקף מלכותו קכ"ז מדינו' ושכל שרי המדינות לפניו שיראו כי משל ממשל רב וכל שרי המדינות באו שעריו להורות כי היו סרים אל משמעתו ונכנעים אליו ויכרה להם כירה גדולה לקשר את האהבה לא יאמרו יש' כי מיראת המלך פן ימרדו בו השרים היפך גזרתו וכן בראותו תוקף עשרו כי בהראות את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו הוצרך ק"פ יום לא יאמרו כי לבלתי הפסיד מסים וארנוניות שב ורפא לו כי הלא איש כזה כסף לא יחשוב וזהב לא יחפוץ בו וגם ע"פ דרכם יראו כתוב שם עון הסעודה של כל העם הנמצאים שהם ישראל כמשז"ל ויגדל נס ההצלה בעיניהם וגם בראות' כי אשר על אשתו אשר אהב גזר עלי' מות ולא נהפך מסברתו לא יאמרו מלך הפכפך היה כי מי שעל אשתו לא חס להתהפך איך נהפך על יש' וגם בראות' כי אשר גזר על ושתי כי אשר לא כדת היה כי אין טענות ממוכן כפי הדת כמפורש למעלה ועכ"ז לא שב אפו ממנה לתקן את אשר גזר עליה לא יאמרו על אשר הכיר כי אשר לא כדת נעשה ליהודים חזר בו כי הלא ראו תוקף לבו לבלתי שוב מאשר גזר בלא משפט וגם בראותם תוקף עשותו בשביל אוהבו כי הרג את אשתו בשביל אוהבו כמשז"ל כי ממוכן הוא המן אשר אהב בהיות כי את ושתי אהב ויהללה לפני כל שרי המדינות כמאמר' ז"ל ועכ"ז נדחית אהבת' מפני אהבת המן ואיך עתה יאמר נא יש' כי הרג את המן בשביל אשתו והלא הוא הפך מדתו באופן שע"י ראות כל יש' שבדור ודור את כל תקף הכתוב מויהי בימי אחשורוש יחזיקו בקיום האגרות הב' אשר כתב מרדכי לקיים חובת ימי הפורים האלה גם על זרעם כי הלא כל הטענות האפשריות להרפות ידיהם נתבטל וע"פ הדברי' ההם באופן יענו ויאמרו עלינו לשבח לאדון הכל שאלו לא הצילם ה' ככל נפלאותיו היה נמחה כל זרע ישראל ח"ו כי המלך והמן לא ישאירו עוללות ובכן תחזקנה ידיהם בקבלתם את ימי הפורים חובה עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוי' אליהם כדברי האגרת השנית אשר כתב מרדכי וזהו ותכת' וכו' לקיים וכו' ולהיות כי הטענה העיקרית היותר קרובה להחזיק בה יש' להקל הנס היתה באומרם שאחות היתה להם בבית המלך נגע הדבר עד נפשה פן תהיה היא כלי להרפות ידי ישראל מלהכיר את מעש' ד' כי נורא הוא ויחטאו לה' ע"כ התעוררה להכתיב את כל תוקף קודם למרדכי כי בכלל הדבר ההוא תוסר מלבם גם טענה זו עם השאר באמת באמור כי אדרבה דרך המלך אחשורוש היתה להרוג אשתו בשביל אוהבו ואיך נהפך אך אין זה כ"א שמה' צבאות היה הדבר שסיעף פארה במערצה וע"כ נא' ותכתב אסתר וגו' ולא נא' ויכתבו וגו' ומרדכי וגו' גם הקדים אסתר למרדכי כי החילה מהטעם הנז' והוא הסכי' עמה כנ"ל ונרמז טעם זה בכתוב באו' המלכה בת אביחיל מה שלא נאמר בהזכירה בפ' אחרי' אך כיון לומר מה שהתעוררה ותכתב היא קודם למרדכי הלא הוא על היותה מלכ' כלומר כי ע"כ היה מקום יאמרו יש' כי להיות' מלכה עשה המלך למענה הציל את עמה וחששה פן תצא תקלת הקל יש' בנס על ידה והיא בת אביחיל איש צדיק ומבית אביה למדה לחוש פן תצא תקלה על ידה. או רמז באומר בת אביחיל כי צדיק הוא כלומר ואיך נשאת לערל בת איש צדיק אם לא לשימשך טובה מהדבר ואיך יתהפך שתהיה היא כלי להקל יש' בנס באומרו כי בדרך טבע היה הדבר ויהיו כפויי טובה לה' חלילה וע"כ בראות יש' כך אדרבה יאמרו כי גם המלכה היתה באימת מות פן יהרוג המלך אשתו מפני אוהבו ויחזיקו טובה למלכם ית' וז"א בסוף הענין ומאמר אסתר קיים וגו' לומר אל יקל בעיניך מה שכתבה לאסתר לקיים את איגרת מרדכי השני' אחר שעלי' נאמר קיימו וקבלו וגו' כי הלא דע איפה כי מאמר אסתר הוא מה שקיים את דברי הפורים האלה בעצם שאל"כ היה רפיון בדבר וע"כ ונכתב בספר כל תוקף הנזכר שהוא מויהי בימי עד איש יהודי כי עד כה כתבה להודיע כל תוקף לחזק לבם ועדיין היה ספק אם יקבעו הדבר מויהי בימי וגו' בנוסח המגילה ובראות שעי"כ קיים הדבר בלבם אז קבעו מויהי בימי וגו' בנוסח המגל' וזהו ונכתב בספר היא המגילה שנקרא ספר ובדבר הזה מצאנו ראינו טעם נכון אל חסרון הוי"ו בתיבת וקיבלו באו' קיימו וקיבלו גו' שהוא כי עדיין לא היתה קבלה גמורה כ"א היה רפיון מה עד שותכתוב אסתר וגו' שעי"כ מאמר אסתר קיים בעצם כמדובר:
וישלח ספרים וגו'. ראוי לשים לב מה היה כי בכל הספר ששלחו עד כה לא נא' דברי שלום ואמת כ"א באלה. ועוד למה הוצרכו עתה ספרים אחרים. ועוד למה שלחם מרדכי לבדו. ועוד או' כאשר קיים עליהם אם הוא נוסח הכת' היה ראוי יאמר עליכם ולא עליהם. ואם הוא שע"י כתיבת שלו' יקבלו הדב' הכא בספר הראשונים קבלו. ועוד שאם הוצרכו ספרים אלו הלא מרדכי שלח' וא"כ מהראוי יאמר ומאמר מרדכי קים ולא ומאמר אסתר קים את ימי הפורים וגו'. ועוד כי אומר כאשר קים עליהם מרדכי וגו' הוא מיותר כי מי לא ידע שעל ידם נתקיים הדבר. ועוד כי אומר קיים עליהם בלתי צודק רק צוה עליהם וכיוצא אך ל' קיום אינו צודק רק על המקיים ע"ע כענין קיימו וקבלו וגו'. ועוד שאם קבלו את ימי הפורים לא קיימו וקבלו דברי צומות וזעקה ואיך יאמר וכאשר קיימו על נפשם דברי הצומות וזעקתם. אך יאמר כי בראות מרדכי את אשר עשתה אסתר והסכים הוא עמה לכתוב את כל תוקף שיהיה מקרא מגלה מויהי בימי להורות כי לא היה להקל על הנסים ועל הפורקן מהטענות הנזכרים ובפרט מאומר כי מתחלה לא היה פחד כי גם המלך לא עשה רק טרם ידע כי כלתו אשר אהב יהודית היתה אך אין ספק כי לא יבצר מהגיד לו בבא עת פקודה אשר היא יהודית ויהפך לבו להשמיד וגו' את כל מבקשי מות עמה ומולדת' שע"כ להסיר מלבם כתבה את כל תקף שהוא מויהי בימי עד איש יהודי למען משם יראו כי אדרבה היא גם היא היתה בסכנה פן יעשה לה כמעשהו עם ושתי שהרג אשתו בשביל אוהבו ממוכן הוא המן וע"כ לא ישיתו לב אל הטענה ההיא והנה בראות מרדכי את הדבר הזה אמר בלבו מי יודע אם יקבלו יש' טענה זו שגם היא היתה בסכנה פן יהרגנה בשביל אוהבו המן כאשר עשה בושתי כי הלא אפשר יאמרו כי נהפוך הוא כי אדרבה יאמרו כי עתה לא ישוב יהרוג אשתו זאת בשביל אוהבו כ"א יאמר המלך כמז"ל שאמר הנה המן הרע הזה רודף אחר נשים כי כן עשה לושתי עד שהרגה והגם לכבוש וגו' ואז"ל כי זהו וחמת המלך שככה שחמת המלך על שע"י המן הרג את ושתי שככה בתלותו אותו ע"כ מה עשה מרדכי שלח ספרים בהנח' ההיא אשר אפשר יחשבו שמעולם לא היתה המלכה בסכנה כי אם אדרבה קרוב הי' הדבר מאד להנצל כל עמה אגבה וכן יחשבו אל מרדכי כי גדול היה בשער המלך ומה גם מאז עשה לו את כל הכבוד ההוא להלבישו בלבו' מלכות ולהרכיבו ברחוב העיר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש וגו' ותלו את אויבו על העץ וניתן לו את בית המן מחדש ניסן כי אין ספק כי מאז לא הי' בסכנה אשר היו יש' לחדש אדר שאח"כ ע"פ סברא זו שאפשר יחשבו יש' כי מרדכי ואסתר לא עליהם היתה אימת מות מגזרת המן רצה מרדכי להוכיח כי גם מזה ראיה לקבל כל יש' עליהם ועל זרעם חובת ימי הפורים האלה מק"ו ומה אם מרדכי ואסתר המלכה שלא עליהם היתה אימת מות קבלו עליהם חובת הימים האלה מה גם עתה כל יש' שבכל מדינות המלך שהיו כצאן לטבח והציל' ה' בימי הפורים האלה ויעשו בשונאיהם וזה אמרו לקיים את ימי הפורים האלה כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה לומר כי כאשר קימו עליהם מרדכי היהודי עם היותו מרדכי היהודי הידוע שהוא גדול למלך וגם אסתר עם היות' מלכה שהיו בטוחים ועכ"ז קים עליהם חובה וכ"ש שארית יעקב וגדולה מזו אנו אומרים שלא בלבד אנו אומרים שתקבלו שמחת ימי הפורים כמו שקבלו מרדכי ואסתר כ"א שיקבלו ישראל חובה שמחת ימי הפורי' כאשר קבלו וקימו מרדכי ואסתר על נפשם ועל זרעם של ישראל דברי הצומות וגם זעקתם שצעקו בשביל ישראל מרדכי ברחוב העיר ואסתר בתפלה כדברי המדרש ובגמ' על פסו' אלי אלי למה עזבתני זהו ק"ו עצום מאוד אם מרדכי ואסתר קיימו צומות וזעקות בשביל יש' לא כ"ש שיקבלו ישראל ע"ד צרת עצמם לפחות חובות זכר שמחה על הצלת' וזהו וכאשר קיימו על נפשם וגו' שהוא וכאשר קיימו מרדכי ואסתר וגו' ועל זרעם של ישר' דברי הצומות כי גם אסתר אמרה גם אני ונערותי אצום כן וגם זעקתם שזעקו על ישראל והנה בדברי הספרי' האלה יש ב' בחינות. אחד מה שאומר שלו יונח כי מרדכי ואסתר היו בטוחי' מרעת המן עכ"ז משם ראיה שמוטל על ישראל לקבל את ימי הפורים חובה. ב' הראיה שמביא שהיא שאחר ששניהם קבלו עליהם ימי הפורים וגם הצומות וזעקתם מק"ו מוטל על ישראל לקבל חובת ימי הפורים והנה הענין הראשון שהוא כי שניהם היו בטוחים שהם דברי שלום ליכנס ע"פ מה שאפשר שהוא סברתם אך אינן דברי אמת כי הלא לא בטוחים היו כי הלא מרדכי הוא האומר ואת ובית אביך תאבדו שהיא והוא שמבית אביה היו בסכנה אך לדבריהם קאמר להו אך מה שאמר שקימו שניהם ימי הפורים והצומות וזעקתם הם דברי אמת כי היה מפורסם ומביא למקומות הרחוקים ראיה מן המפורסם וזהו שהקדים ואמר דברי שלום ואמת על ב' הבחינות כמדובר ואומר הכתוב כי מאמר אסתר קים וכו' לומר כי הנה רצה מרדכי להתחכם פן לא יאמינו למאמר אסתר בכותבה את כל תוקף להורות כי גם היא היתה בסכנה ולא יקטן בעיניהם הנס על שאחות היה להם בבית המלך שע"כ מוטל עליהם לקיים את ימי הפורים וע"כ שלח הוא ספרים לומר שלו יונח ששניהם לא היו בסכנה. חובה עליהם לקבל מק"ו אמר עתה כי מאמר אסתר הוא שקים את ימי הפורים האלה לא הספרים ששלח מרדכי כי האמינו למאמרה ונכתב בספר של נוסח המגילה מויהי בימי שהוא מאמר אסתר כמדובר:
