פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה18 פסוקים📜
רש"ירש״י29 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא21 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג29 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי4 פסוקים📜
דברים טוביםאלשיך11 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר40 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר24 פסוקים📜
נחל אשכולר' חיים יוסף דוד אזולאי7 פסוקים📜
תעלומות חכמהיעקב בן יעקב משה מליסא20 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי5 פסוקים📜
תורה תמימההרב ברוך הלוי אפשטיין62 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ18 פסוקיםמאמרים על הפרק
רלב"ג
רלב"ג
פסוק א:
דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם: הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל: הנה הודיענו בזה תחלה מי היה מחבר זה הספר: ואולם התועלת המגיע מזה הוא כי זה ממה שיעמידנו על כוונת המחבר בדבריו וזה כי כשיתבארו לנו דיעותיו ממקומות אחרים ויראה מדבריו מה שהיה מקביל באופן מה לדיעותיו הנה נפליג העיין בדבריו באופן שנעמוד על אמתת כוונתו שהיא בלי ספק נאותית ולולא התבאר לנו זה מהמחבר היינו עוזבים העיון בדבריו כשיראו לנו בלתי נאותים בתחלת המחשבה וימנע ממנו מפני זה התועלת המגיע מהדברים ההם. והודיענו שנית איך היה אופן חבור זה הספר ר״ל שאלו הדברים היו ממה שיראה בתחלת המחשבה אשר היא קהלת ומקבצת הסותרים. והתועלת המגיע מזה הוא כשנדע אופן חיבור הדברים נעמוד על מה שבהם מהשלמות או הפכו. והמשל שאם נראה שלא השלים המחבר את דבריו באופן אשר ייעד ונשמטו מדבריו הקדמות היה ראוי שיזכרם לפי מה שייעד הנה אפשר לנו שנשלים החקירה באופן ההוא ונבחר ההקדמות הצודקות עד שישלם לנו האמת בדרוש ההוא לפי מה שאפשר בו שיקבל מן האמות וכאלו ישלים בכח המחבר בזה במה שקצר בעיון בדרוש ההוא ואם התבאר לנו שכבר השלים דבריו באופן ראוי לפי מה שייעד אז יתברר לנו שלמות דבריו ותהיה השגתינו מפני זה בדרושים ההם יותר שלמה. וכבר יועילנו בזה תועלת שנית והוא כי כשביאר המחבר אופן ההאמתה אשר יעשה בנושא אשר יחקור בו והוא מתבאר לנו שאין טבע זה הנושא שיקבל האמתה יותר שלמה הנה יתבאר לנו שא״א שתהיה בזה החקירה יותר שלמה ותכלה תשוקתינו בידיעת הדרושים ההם אל מה שנעמוד עליו מדבריו ואם יתבאר לנו שכבר יקבל זה הנושא האמתה יותר שלמה נעיין בדרושים ההם מהצד ההוא ולא תספיק לנו החקירה שחקר עליהם המחבר ההוא. והודיענו שלישית שרוב דבריו הם בלתי צודקים כדי שלא ילמוד מהם לבחור הבלתי ראוי ולזה אמר שמה שאמר קהלת הוא הבל וכזב אבל מדבריו נקבצו אלו ההקדמות התבאר הראוי מהבלתי ראוי:
פסוק א:
ביאור דברי הפרשה:
אמר להודיע מה שיפול מהספק מצד המחשבה בענין התעסקות האדם בקנין השלמויות אשר העמל בהם הוא לבקשת המועיל והם שלמות הקנין וכשרון המעשה והוא שלמות המדות ושלמות המושכלות מהדבר שישאר לאדם שלא יפסד בכל עמלו שיעמול בזה המציאות השפל אשר כל הדברים הווים נפסדים. ואולם אמר תחת השמש לפי שהמחשבה אשר חייבה שלא יהיה לאדם יתרון בזה לא חייבם אותו אלא בקניינים אשר באלו הדברים ההווים הנפסדים כי המושכלות לנו הם עצמי הדברים אשר בכאן ומהותיהם ולזה חשבו הקודמים שלא תהיה בכאן ידיעה כמו שזכר הפלוסוף בשני ממה שאחר הטבע ולזאת הסבה אמר בכאן מצד זאת המחשבה שאין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש אבל אם היה לו עמלו למעלה מן השמש הנה לא יחויב שלא יהיה לו יתרון. ואחר זה באר הסבה אשר יחשב בעבורה שאין יתרון בקנין אלו הדברים והוא שהם כלם הווים נפסדים עד שימצא בהם תמיד דור הולך ודור בא והנה לארץ עם פחיתותה יתרון על אישי האדם ושאר המורכבים שהיא קיימת ונשארת או ירצה בזה שהארץ אשר היא לעולם עומדת יש בה דור הולך ודור בא כי היא הווה נפסדת בחלקיה וזה הבאור השני הוא יותר נאות אצלינו ונתן אחר זה סבת ההוויה וההפסד אשר לאלו הנמצאים השפלים בתמידות ובסדור מדבריו בכח מחשבה שנית מקבלת למחשבה הראשונה והוא שבכאן טבעים קיימים אפשר שתהיה בהם ידיעה נשארת וזה שההוויה וההפסד ייוחס אל התקופות הארבעה אשר לכוכב כוכב כי בהיות נצוצו על הארץ יפעול בכאן באופן מה הפך מה שיפעלהו בהיות נצוצו תחת הארץ ואלו התקופות הם תקופות יומיות ועוד יתן מכוכב כוכב תקופות ארבעה מצד המזלות אשר יהיה בהם כי הפועל אשר יסודרו ממנו בכאן בהיותו במזלות הצפוניים הוא מקביל לפועל אשר יסודר ממנו בהיותו במזלות הדרומיים וכוכב אשר יהיה בו זה הענין אשר זכרנו יותר מפורסם הוא השמש כי הוא יעשה ביום האחד תקופות ארבעה ימשך מאחת אחת מהם לתגבורת ליסוד אחד מהיסודות וזה מבואר במלאכת הרפואה ויחדש השמש בשנה האחת תקופות ארבעה מתחלפות הטבעים עד שתקופת ניסן תגביר היסוד האוירי ותקופת תמוז תגביר היסוד האשיי ותקופת תשרי תגביר היסוד הארצי ותקופת טבת תגביר היסוד המימי וזה מפורסם מאד מענין השמש ולפי שאלו תקופות ילכו בסבוב ימשך מזה שמירת הנמצאות אשר בכאן על ענין אחד עם היות אישיהם הווים נפסדים ולזה אמר שכבר יזרח השמש וישקע ויעשה בזה תקופותיו היומיות וזה הולך בסבוב עד שהוא מיחל בהיותו שוקע אל שישוב לזרוח מפאת מזרח והוא גם כן חולק במזלות הדרומיים ואחר כך סובב במזלות הצפוניים רצוני שסבוביו הדרומיים הם ששה חדשים בפאת דרום וזה יהיה בהיותו במזלות הדרומיים וו׳ חדשים בפאת צפון וזה יהיה בהיותו במזלות הצפוניים והנה אלו הסבובים הם לולביים כמו שזכרו הראשונים לפי שאין השמש חוזר לזרוח ביום האחר מהנקודה בעצמה אשר זרח ביום הקודם אבל יזרח מנקודה אחרת נוטה ממנה ולזה אמר שהשמש הולך וסובב הרוח האחר מאלו כאלו תאמר הדרום או הצפון ועל סבוביו שב הרוח והמשל שהוא ילך לפאת דרום שלשה חדשים ובשלשה חדשים אחרים יתקרב לאופן המישור בשובו אל הסבובים ההם בעצמם אשר הלך בהיותו מתרחק לפאת דרום. וכבר אפשר שיפורש הרוח מענין רצון והביאור הראשון הוא יותר נאות. ולזאת הסבה אשר זכר ימצאו היסודות קיימים והווים נפסדים בחלקיהם. ולזה נמצא שכל הנחלים הולכים אל הים שהוא היסוד המים והים איננו מלא ר״ל שאין נוסף שיעורו בזה לפי שכבר יפסד ממנו כשיעור זה שיבוא בו מחוץ כמו שהתבאר בספר האותות ואל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת ובזה האופן ישאר היסוד המימי על ענינו. כל הדברים האישים ימצא בהם היגיעה עד שלא יוכל איש לדבר בהם לרבויים לא תשבע עין לראות אותם כי רבו מאד ואמנם אמר זה לפי שלא תוכל העין להשיגם כולם לרבויים ולפי שבהם עוד חלופים מצד טבעם האישיי עד שענין הדבר האשיי עתה הוא זולת עניינו אחר זמן מועט ולזה לא תמלא האוזן משמוע מוחשיה לרוב החלופים אשר בהם אלא שעם כל זה ימצאו בהם טבעים קיימים יתכן שנשאר בהם הידיעה וזה שמה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש באלו העניינים והשמירה אשר לטבעיהם מפאת הגרמים השמיימים לפי מה שנתן להם ה׳ ית׳ מהכח ביום הבראם. אין דבר שיאמר האומר זה חדש הוא כמו הענין בחדושים הגדולים אשר לא יפלו כי אם בזמן ארוך הפסד ההרים והפיכת הארץ ושוב היבשה הים והים יבשה והנה כבר היה זה לזמנים אשר היה אחד אחד מהם מלפנינו אבל הסבה שהביאה לחשוב בזה הענין שיהיה חדש היא שאין זכרון לראשונים שהיו במה שעבר מהזמן וגם לאחרונים שנראה אותם עתה לא יהיה להם זכרון עם שיהיו חדושם דבר חדש ואין הענין כן. ומזאת המחשבה השנית יתבאר בטול המחשבה הראשונה שהתחייב ממנה שלא יהיה יתרון בקנין החכמה ואמנם נשארה המחשב׳ הראשונה צודקת בקנין העושר וכשרון המעשה כי אין בהם בעצמם דבר קיים נצחי. וזה הכלל העולה מהדברים בזאת הפרשה:
אמר להודיע מה שיפול מהספק מצד המחשבה בענין התעסקות האדם בקנין השלמויות אשר העמל בהם הוא לבקשת המועיל והם שלמות הקנין וכשרון המעשה והוא שלמות המדות ושלמות המושכלות מהדבר שישאר לאדם שלא יפסד בכל עמלו שיעמול בזה המציאות השפל אשר כל הדברים הווים נפסדים. ואולם אמר תחת השמש לפי שהמחשבה אשר חייבה שלא יהיה לאדם יתרון בזה לא חייבם אותו אלא בקניינים אשר באלו הדברים ההווים הנפסדים כי המושכלות לנו הם עצמי הדברים אשר בכאן ומהותיהם ולזה חשבו הקודמים שלא תהיה בכאן ידיעה כמו שזכר הפלוסוף בשני ממה שאחר הטבע ולזאת הסבה אמר בכאן מצד זאת המחשבה שאין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש אבל אם היה לו עמלו למעלה מן השמש הנה לא יחויב שלא יהיה לו יתרון. ואחר זה באר הסבה אשר יחשב בעבורה שאין יתרון בקנין אלו הדברים והוא שהם כלם הווים נפסדים עד שימצא בהם תמיד דור הולך ודור בא והנה לארץ עם פחיתותה יתרון על אישי האדם ושאר המורכבים שהיא קיימת ונשארת או ירצה בזה שהארץ אשר היא לעולם עומדת יש בה דור הולך ודור בא כי היא הווה נפסדת בחלקיה וזה הבאור השני הוא יותר נאות אצלינו ונתן אחר זה סבת ההוויה וההפסד אשר לאלו הנמצאים השפלים בתמידות ובסדור מדבריו בכח מחשבה שנית מקבלת למחשבה הראשונה והוא שבכאן טבעים קיימים אפשר שתהיה בהם ידיעה נשארת וזה שההוויה וההפסד ייוחס אל התקופות הארבעה אשר לכוכב כוכב כי בהיות נצוצו על הארץ יפעול בכאן באופן מה הפך מה שיפעלהו בהיות נצוצו תחת הארץ ואלו התקופות הם תקופות יומיות ועוד יתן מכוכב כוכב תקופות ארבעה מצד המזלות אשר יהיה בהם כי הפועל אשר יסודרו ממנו בכאן בהיותו במזלות הצפוניים הוא מקביל לפועל אשר יסודר ממנו בהיותו במזלות הדרומיים וכוכב אשר יהיה בו זה הענין אשר זכרנו יותר מפורסם הוא השמש כי הוא יעשה ביום האחד תקופות ארבעה ימשך מאחת אחת מהם לתגבורת ליסוד אחד מהיסודות וזה מבואר במלאכת הרפואה ויחדש השמש בשנה האחת תקופות ארבעה מתחלפות הטבעים עד שתקופת ניסן תגביר היסוד האוירי ותקופת תמוז תגביר היסוד האשיי ותקופת תשרי תגביר היסוד הארצי ותקופת טבת תגביר היסוד המימי וזה מפורסם מאד מענין השמש ולפי שאלו תקופות ילכו בסבוב ימשך מזה שמירת הנמצאות אשר בכאן על ענין אחד עם היות אישיהם הווים נפסדים ולזה אמר שכבר יזרח השמש וישקע ויעשה בזה תקופותיו היומיות וזה הולך בסבוב עד שהוא מיחל בהיותו שוקע אל שישוב לזרוח מפאת מזרח והוא גם כן חולק במזלות הדרומיים ואחר כך סובב במזלות הצפוניים רצוני שסבוביו הדרומיים הם ששה חדשים בפאת דרום וזה יהיה בהיותו במזלות הדרומיים וו׳ חדשים בפאת צפון וזה יהיה בהיותו במזלות הצפוניים והנה אלו הסבובים הם לולביים כמו שזכרו הראשונים לפי שאין השמש חוזר לזרוח ביום האחר מהנקודה בעצמה אשר זרח ביום הקודם אבל יזרח מנקודה אחרת נוטה ממנה ולזה אמר שהשמש הולך וסובב הרוח האחר מאלו כאלו תאמר הדרום או הצפון ועל סבוביו שב הרוח והמשל שהוא ילך לפאת דרום שלשה חדשים ובשלשה חדשים אחרים יתקרב לאופן המישור בשובו אל הסבובים ההם בעצמם אשר הלך בהיותו מתרחק לפאת דרום. וכבר אפשר שיפורש הרוח מענין רצון והביאור הראשון הוא יותר נאות. ולזאת הסבה אשר זכר ימצאו היסודות קיימים והווים נפסדים בחלקיהם. ולזה נמצא שכל הנחלים הולכים אל הים שהוא היסוד המים והים איננו מלא ר״ל שאין נוסף שיעורו בזה לפי שכבר יפסד ממנו כשיעור זה שיבוא בו מחוץ כמו שהתבאר בספר האותות ואל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת ובזה האופן ישאר היסוד המימי על ענינו. כל הדברים האישים ימצא בהם היגיעה עד שלא יוכל איש לדבר בהם לרבויים לא תשבע עין לראות אותם כי רבו מאד ואמנם אמר זה לפי שלא תוכל העין להשיגם כולם לרבויים ולפי שבהם עוד חלופים מצד טבעם האישיי עד שענין הדבר האשיי עתה הוא זולת עניינו אחר זמן מועט ולזה לא תמלא האוזן משמוע מוחשיה לרוב החלופים אשר בהם אלא שעם כל זה ימצאו בהם טבעים קיימים יתכן שנשאר בהם הידיעה וזה שמה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש באלו העניינים והשמירה אשר לטבעיהם מפאת הגרמים השמיימים לפי מה שנתן להם ה׳ ית׳ מהכח ביום הבראם. אין דבר שיאמר האומר זה חדש הוא כמו הענין בחדושים הגדולים אשר לא יפלו כי אם בזמן ארוך הפסד ההרים והפיכת הארץ ושוב היבשה הים והים יבשה והנה כבר היה זה לזמנים אשר היה אחד אחד מהם מלפנינו אבל הסבה שהביאה לחשוב בזה הענין שיהיה חדש היא שאין זכרון לראשונים שהיו במה שעבר מהזמן וגם לאחרונים שנראה אותם עתה לא יהיה להם זכרון עם שיהיו חדושם דבר חדש ואין הענין כן. ומזאת המחשבה השנית יתבאר בטול המחשבה הראשונה שהתחייב ממנה שלא יהיה יתרון בקנין החכמה ואמנם נשארה המחשב׳ הראשונה צודקת בקנין העושר וכשרון המעשה כי אין בהם בעצמם דבר קיים נצחי. וזה הכלל העולה מהדברים בזאת הפרשה:
פסוק ה:
ביאור המלות:
שואף. מענין התוחלת והתקוה כטעם כעבד ישאף צל.
שואף. מענין התוחלת והתקוה כטעם כעבד ישאף צל.
פסוק ו:
סביבותיו. ר״ל סבובו.
פסוק י:
לעולמים. לזמנים וכמוהו ועבדו לעולם שהוא זמן היובל:
פסוק יב:
ביאור דברי הפרשה:
אמר מספר המחשבות המקבילות אשר בענין החכמה אם היא מועילה לאדם אם לא. אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים לדעת סבותיו וכל משיגיו והיא החכמה הטבעית והנה מצאתי בזה מחשבה תביא לחשוב שזאת התשוקה אשר שם ה׳ יתברך בנו לדעת אלו הענינים הטבעיים היא לנקמה ממנו ר״ל שההתעסקות בהשגת חכמת הנמצאות השפלות הוא ענין רע נתן אלהים לבני אדם להתעסק בו וזה יתבאר לפי מה שיראה בהתחלת המחשבה מצד הדברים הטבעיים בעצמם וזה שכל המעשים שנעשו תחת השמש הם דברים שלא יעמדו אפילו רגע אחד בענין אחד ולזה יחשב שכל אחד מהם הוא הבל ורעיון רוח שאין לו מציאות בעצמו הנה החומר השפל הוא מעוות עד שלא יוכל לתקון בשום פנים כי הצורך אשר תשתדל בשמירת נמצא נמצא מאלו הנמצאים לא ישמע אליה החומר תמיד אבל יגברו הכחות המתפעלות על הפועלות ויקרה מזה ההפסד והוא גם כן בתכלית החסרון עד שלא יוכל להפנות ולהיות אחד שלם וזה שכל מה שיקנה מהצורות קצתם באמצעות קצתם יוסיף שלמות אלא שעם כל זה ימצא הענין בסוף מגיע אל נמצא שישיגהו ההפסד והוא האדם. או ירצה בזה שהחסרון שיש לחומר הראשון לא יוכל להמנות לרבויו ר״ל שלא יושג מספר חסרונותיו. או ירצה בזה שיש לו חסרון עד שלא יוכל להמנות שיהיה אחד מהנמצאות לפי זה החומר אין לו מציאות לבדו כמו שהתבאר בראשון מהשמע:
אמר מספר המחשבות המקבילות אשר בענין החכמה אם היא מועילה לאדם אם לא. אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים לדעת סבותיו וכל משיגיו והיא החכמה הטבעית והנה מצאתי בזה מחשבה תביא לחשוב שזאת התשוקה אשר שם ה׳ יתברך בנו לדעת אלו הענינים הטבעיים היא לנקמה ממנו ר״ל שההתעסקות בהשגת חכמת הנמצאות השפלות הוא ענין רע נתן אלהים לבני אדם להתעסק בו וזה יתבאר לפי מה שיראה בהתחלת המחשבה מצד הדברים הטבעיים בעצמם וזה שכל המעשים שנעשו תחת השמש הם דברים שלא יעמדו אפילו רגע אחד בענין אחד ולזה יחשב שכל אחד מהם הוא הבל ורעיון רוח שאין לו מציאות בעצמו הנה החומר השפל הוא מעוות עד שלא יוכל לתקון בשום פנים כי הצורך אשר תשתדל בשמירת נמצא נמצא מאלו הנמצאים לא ישמע אליה החומר תמיד אבל יגברו הכחות המתפעלות על הפועלות ויקרה מזה ההפסד והוא גם כן בתכלית החסרון עד שלא יוכל להפנות ולהיות אחד שלם וזה שכל מה שיקנה מהצורות קצתם באמצעות קצתם יוסיף שלמות אלא שעם כל זה ימצא הענין בסוף מגיע אל נמצא שישיגהו ההפסד והוא האדם. או ירצה בזה שהחסרון שיש לחומר הראשון לא יוכל להמנות לרבויו ר״ל שלא יושג מספר חסרונותיו. או ירצה בזה שיש לו חסרון עד שלא יוכל להמנות שיהיה אחד מהנמצאות לפי זה החומר אין לו מציאות לבדו כמו שהתבאר בראשון מהשמע:
פסוק יב:
דברתי אני עם לבי אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני בירושלים ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. ובהיות הענין כן כבר יתכן שאדע מדרגת החכמה עם הסכלות כי לא יוכל לשפוט איזה יותר טוב משניהם מקבילים מי שלא ישיגם ולזה נתתי לבי לדעת מדרגת החכמה ומדרגת ההוללות והסכלות עד שאדע איזה טוב מהם ידעתי שגם זאת החקירה היא מחשבה שיש לנו בזה הענין והוא שאנחנו נמצא שרוב ההשתדלות בחכמה מזיק עד שברוב החכמה יהיה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב ויתחייב מזאת המחשבה לפי מה שיחשוב לפי המפורסם שההתעסקות בחכמה הוא רע וזה מבואר לפי המקומות הלקוחים מהפחות והיתר וכבר נבאר זה בכאן ונאמר שאם היה ההתעסקות בחכמה טוב היה התוספת בזה ההתעסקות תוספת בטוב אבל הענין בזה בהפך לפי זאת המחשבה ויחשוב שיחויב שיהיה ההתעסקות בחכמה דבר רע ומזה יתבאר לפי זאת המחשבה שהסכלות הוא יותר נבחר מהחכמה:
פסוק יב:
אמרתי אני בלבי לכה נא אנסה אותך בשמחה וראות בטוב ולא אטריח אותך בענין החכמה אשר היא מונעת האדם מהתענוג בשמחות הגופיות והנה ראיתי שגם זה הוא הבל ודבר שאין בו תועלת עד שמי שידרוך לשחוק שפטתי בו שהוא מהולל ואמרתי לשמחה שהיא ממה שלא ימצא בו תועלת. דברתי בלבי לאחוז בתענוגים הגופיים עם השתדלותי בחכמה עד אשר אבחן איזה טוב לבני האדם אם ההתעסקות בחכמה או ההתנהג בסכלות. הגדלתי מעשי המרבים תענוגים בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים עשיתי לי גנות ופרדסים נטעתי בהם עץ כל פרי עשיתי לי בריכות מים להשקות מהם יער צומח עצים קניתי לי עבדים ושפחות ובני בית היה לי גם מקנה בקר וצאן היה לי מכל האנשים שהיו לפני בירושלים כנסתי לי גם כסף וזהב ומה שהוא מהקניינים סגולות מלכים והמדינות כדי שאתענג בכל הקניינים האלו עשיתי לי שרים ושרות להתענג משיריהם ועשיתי לי מכל הזמר הנבחרים שהם להתענג בנגוניהם וגדלתי והוספתי בכל הקניינים מכל איש שהיה לפני בירושלים ולא התרשלתי מפני זה מהשתדלות בחכמה אבל שקדתי בה עם השתדלותי לאסוף אלו הקניינים. וכל אשר שאלו עיני מחמודות העולם לא מנעתי מהם לא מנעתי לבי מכל שמחה כי לבי היה שמח מכל עמלי והשמחה שהייתי שמח בכל עמלי היה לבד חלקי מכל עמלי כי אין בו תועלת זולת זה וכאשר התבוננתי בכל אלו הקנינים מצאתים כלם הבל ודבר שאין לו מציאות כלל לפי שאין יתרון תחת השמש ר״ל שאין באלו הקנינים דבר שלא יפסד. והשתדלתי לראות מדרגת החכמה עם ההוללות והסכלות לפי שכבר יחשב שאין ראוי לאדם להשתדל בחכמת הנמצאות כי השגת האדם חלושה מאד מהשיג מה שהיה מאופן החכמה בבריאת ה׳ יתברך דבר דבר מהדברים הנמצאים על האופן שהם עליו ובהיות הענין כן הנה יהיה השתדלות האדם בידיעת נימוס הנמצאות וסדרם וישרם לבטלה לפי שאי אפשר לו שישיגהו בשלמות ואם לא ישיגהו בשלמות הנה יהיה מה שהשיגו זולת מה שחקר עליו וזה ממה שיביא לחשוב שכבר יהיה לבטלה השתדלות האדם בקניין המושכלות. וראיתי אני מחשבה שנית מקבלת לזאת המחשבה והיא שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך וזה הענין מיחס הסכלות אל החכמה מבואר החכם יהלו עיניו בראשו בכל מה שישתדל בהגעתו ר״ל שבראש פעולתו יראה התכלית אשר ישתדל בהגעתו וידרוך אליו בסבות הנאותות ולזה יתכן שיגיע אל התכלית אשר כיון אליו ואולם הכסיל ילך בחשך ולא ידרוך אל מה שישתדל בהגעתו בסבות הנאותות ולזה ימנעו ממנו רוב הדברים אשר יכוין עליהם. והנה ידעתי גם אני שבכאן מחשבה תביא לחשוב שלא יהיה מעלה וחשיבות לחכמה על הסכלות והוא שכבר ימצא שמקרה אחד יקרה את כלם ויזוקו יחד ברעות העולם ואמרתי אני בלבי אחר שהענין כן שאין תחבולה לחכם להנצל מן רעות הזמן ויקרה לו מפני זה כמקרה הכסיל ולמה חכמתי אני אז יותר ודברתי בלבי שגם זאת המחשבה להניח החכמה וזה שמה שימצא שישוו בו החכם והכסיל הוא מעט וגם הזכרון שיהיה לאדם אחר המות לא ישוו בו החכם והכסיל זמן ארוך כי בימים הבאים ישכחו אלו הדברים החולפים וגם ישכח מות החכם עם הכסיל במקרה אחד. ואפשר שאומר שהרצון בזה שהוא מרחיק שימותו החכם והכסיל במדרגה אחת כי החכם יותר נשמר מההפכים מצד חכמתו מהכסיל או נאמר שהרצון בזה שזכרון החכם יותר ארוך מזכרון הכסיל עד שלא יתכן שיפסק זכרונם יחד וכבר יראה מצד אחר שהחכמה יותר יקרה מהסכלות ואם יש בהשתדלותה העדר ההנאות הגופיות וזה שאלו ההנאות הם כלם הבל ודבר בטל עד שאלו החיים הגופיים ראוי שירוחקו מזה הצד כי ימצא בחיים הגופיים מרוע הסדור והחסרון מה שלא יעלם עד שמה שידומה ימצא מהנה מכאיב וישחתו גם כן אלו הקנינים הגופיים ויסור התענוג המגיע מהם לסבות רבות אם מהמקרים הרעים הנופלים כמו המלחמה והאש הנופל ושטף מים והפיכת הארצות ושאר המקרים הנוהגים מנהגם אם מפני שכל הקניינים הגופיים הם נפסדים בהכרח בבא עת הפסדם. ועוד שאף על פי שהיו אלו הקניינים בלתי נפסדים הנה ראוי שישנאו וירוחקו כי במות האדם יבצר ממנו התענוג שהיה לו בקניינים כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו קניינו ואם אמרנו שכבר יורישם לבניו או לאוהביו וישמח ויתענג בזה הנה עם כל אלו לא תשלם לו שמחה בזאת ההורשה כי מי יודע אם זה היורש יהיה חכם או סכל וישלוט בכל עמלו שעמל והשתדל בקניינו בחכמה ובתחבולה והנה מזה הצד ידאג המוריש לא ידע איך יתנהג היורש בשמירת אלו הקניינים וגם זה ממה שיחויב ממנו שיהיה שלמות הקנין הבל ומפני זה סבבתי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש ואפילו בענייני החכמה כי כבר ימצא אדם שעמלו בקנין החכמה והדעת וכשרון המעשים ר״ל שהוא יחקור איך ראוי שיתנהג האדם במדותיו כדי שישלם בזה תקון הקבוץ המדיני ושלמות הנפש והספרים שיחבר בזה בעמל רב ויגיעה רבה והנה אם הראשון לא השלים החקירה באופן שלם יעזור האחרון המצאתו החכמה ההיא או הנימוס המדיניי וזה גם כן ממה שיביא לחשוב שראוי לאדם להרחיק היגיעה בקנין החכמה לפי שהוא אפשר שלא תשלם לה המצאתה ולא תשלם בזה נפשו גם לא ייוחס המצאת החכמה ההיא אליו אבל ייוחס אל מי שישלימה ובכלל זה הענין הוא הבל ורעה רבה תקרה בקנין החכמה ושלמות המדות:
פסוק יב:
כי מה הווה לאדם בכל עמלו שיעמול בקנין החכמה וביתר הקניינים ובמה שתשוטט מחשבתו לחקור בדבר דבר מהדברי׳ הנמצאים כי כל ימיו יהיו מכאובים לרוב תשוקתו להגיע אל האמת בדרושים וימצאהו קושי נפלא בהגעתם ואולי לא יגיעו לו עם רוב העמל ולזה יכעס תמיד ולא ישכב לבו בלילה לרוב שוטט מחשבתו בדרוש אשר יחקור בו עד שימצא הדרך אשר יוליכהו אל הדרוש והנה תמצא רבים שהשתדלו לחקור בדרוש מה וחברו בו ולא הגיעו אליו ונשאר עמלם להבל ולבטלה והנה זאת המחשבה תביא לחשוב שאין ראוי שימנע האדם משמוח בענייני העולם והנה תמצא גם כן בכאן מחשבה מקבלת לכמו זאת המחשבה והיא שאין טוב באדם שירבה להתענג במאכל ובמשתה ובשאר ההנאות בי זה ממה שיפסידהו ויפסיד קנייניו ועוד שהאדם לא ימצא שליט בזה ואף על פי שיש לו קניינים רבים אבל ימצא הרבה שיעשה האדם ולא תשלוט נפשו להתענג בקנייניו ולזה מי שיעשר וישלוט בקנייניו להתענג בהם הנה השולטנות הזה הוא לו מיד האלהים לא מבחירתו לבדה שאם היה נשלם זה מצד הבחירה היה כל אדם שליט בעמלו להתענג בו כאשר ירצה ואם היה כל אדם שליט בזה היה מתענג בקנייניו ולא ימנע נפשו טוב מהם כי מי יאכל ומי ירגיש כתענוג ההוא חוץ ממני עד שאמנע מהתענוג ההוא בעבור שיתענג בו האחר האם אאהב האחר יותר ממני זה בתכלית הבטול ולזה היה מבואר שתענוג האדם בקנייניו הוא מיד האלהים והוא ימנע הדבר מבעלי הקניינים מהתענוג בקנייניהם והנה לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ר״ל שיעזר בחכמתו מקודמים שעמלו בה ותגיע לו בלא יגיעה וכן הענין בקניינים ולחוטא נתן ענין לעמול באסיפת הקניינים לתת למי שייטב לפני האלהים וגם זה הבל ומחשבה לבד ודבר שאין לו בעצמו מציאות ר״ל אסיפת הקניינים מזולת שיאכל מהם כי האדם יאסוף ויכנוס לתכלית שימצאהו צרכיו במאכל ובמשתה ולבוש ודירה ושאר מה שיצטרך לו לכל הדברים השפלים זמן מוגבל ימצאו בו וזמן אחר ימצאו בו הפכיהם וזה ממה שיתבאר שאין יתרון באלו הדברים השפלים אם שיהיו עצמים או פעולות בעצמים וזה שכבר יוגבל לחי עת יולד בו ואחר לידתו ידרוך זמן מה אל הגדול ושלמות הבריאה והוגבל לו גם כן עת ימות בו וקודם הזמן ההוא ידרוך זמן מה אל ההפסד והמות וכן הענין בעינו בצמחים רצוני שכבר ימצא להם עת מוגבל לנטיעתם ואחר העת ההוא ידרכו אל הגדול וההוויה וימצא להם ג״כ עת מוגבל לעקירתם והוא כשהגיעו לגבול ההפסד אשר בתכליתם ואלו העתים כלם מוגבלים מצד הטבע ומצד הכוכבים השומרים החום הטבעי לנמצא נמצא הזמן האפשרי וכבר ימצא כמו זה ג״כ בעצמים במה שיסודר מהמלאכה והבחירה וזה שכבר ימצא עת יוגבל מפאת הכוכבים ישתדלו בו האנשים להרוג איש מה או מדינה מה או אומה מה וימצא עת מקביל לו ישתדלו בו האנשים לרפא האיש המוכה או הנחבלים מהקבוץ ההוא והוא מבואר שההשתדלות ברפואה הוא מקביל להשתדלות בהריגה וזה ימצא כן בבניינים והוא שכבר יוגבל עת מצד הכוכבים ישתדלו האנשים לפרוץ בית מה או מדינה מה ויוגבל עת אחר מקביל לו ישובו האנשים להשתדל לבנות בית הנהרס או מדינה הנהרסת וכבר ימצא זה גם כן במקרים וזה שכבר יוגבל עת לאדם מפאת העליוני׳ לבכות ולספוד ממה שיקרה מהרע ויוגבל לו עת מקביל לו לשחוק ולרקוד בו מרוב שמחתו ויוגבל עת להשליך אבנים אשר כנסו אותם בחומה לשמור העיר מהצרים עליה ועת מקביל לו יכנסו בו האבנים שם כדי שיהיו מוכנים להם בעת הצורך ויוגבל עת להתחבר בו האדם עם אשתו ועת מקביל לו לרחוק מזה החבור ויוגבל עת לבקש הקניינים האובדים ועת מקביל לו יוגבל לאבדם ויוגבל עת לשמור הקניינים ועת להשליך אותם ולפזרם ויוגבל עת לקרוע הבגדים [ועת לתפרם ויוגבל עת לשום יד לפה] ועת מקביל לו יוגבל לו לדבר ולענו׳ ויוגבל עת לאהוב את רעהו ועת מקביל לו יוגבל לשנוא אותו ויוגבל עת ילחם בו האיש עם איש או קבוץ עם קבוץ ועת מקביל לו יוגבל להשלים. ואולם העתים כולם הם מוגבלים מפאת העליונים אע״פ שהבחירה תמשול על זה המערכת כמו שבארנו בשני וברביעי מספר מ״י. ובהיות הענין כן מה יתרון העושה באשר הוא עמל והנה סוף כל נמצא להפסד או להשתנות עניינו אל ההפך וזה ממה שיביא לחשוב שיהיה כל עמל האדם להבל ולבטלה. ובכאן מחשבה אחרת מקבלת לזאת המחשבה והוא שאני רואה שכל מה שהגביל ה׳ יתברך לבני האדם להתעסק בו הוא טוב ויפה בעת ההוא ולזה אין ראוי שימנע האדם מהתעסק בו מפני ההפסד שיקרה לו בסוף כי העמל ההוא הוא טוב אע״פ שאינו נצחי ואולם שכל מה שהגבילו ה׳ יתברך בזה האופן הוא טוב הוא מבואר בי בזאת ההגבלה ישמור מציאות הדברים אשר בכאן אע״פ שכבר יקרה מזה רע מעט כמו שבארנו ברביעי ממ״י. וגם סדר העולם אשר נתן בלב האנשים להתעסק בידיעתו הוא טוב ויפה ואע״פ שאי אפשר לאדם שישיג בשלמות אופן חכמת ה׳ יתברך בבראו אלו העניינים עם מה שהם עליו מהמציאות כי בזה הגיע להצלחת הנפש האנושית. ידעתי כי אין טוב באלו העניינים אשר הגבילו לאדם לעשות אותם כי אם לשמוח בם כשיגיע שישתדל האדם בכל כחו לעשות טוב בחייו כי בזה ידרוך אל השלמות וישמר מהרבה מהרעות הנכונות לבא עליו. וגם כל האדם שישמח ויתענג בעמלו הוא מתת אלהים כי מאת האלהים נעזר להשליט נפשו לאכול ולשתות מקנייניו ולשמוח בהם. ובהיות הענין כן הוא מבואר שאין ראוי לאדם לבחור זה הטוב שהוא הערב כי אינו שליט על השגתו ואע״פ שיהיו לו הקניינים שמהם יוכל להתענג בדברים הערבים. ידעתי שהידיעה היא קיימת ונצחית מבין שאר הדברים אשר בכאן לפי שבכאן טבעים כוללים ומשותפים הם נשארים וזה שכל אשר יעשה האלהים מאלו הדברים האישים אשר בכאן ימצא בו צד נשאר על סדר אחר במין עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ואולם ישנה ה׳ יתברך בעת מה זה הסדור הטבע על דרך המופת כדי שייראו האנשים מלפניו וידעו כי הוא מושל בעליונים ובשפלים ומאתו הכל כי המופתים שיעשה ה׳ יתברך עם נביאיו הם רובם לזה התכלית וזה מעניינם מבואר. מה שהיה מזה הסדור הטבעי כבר הוא מתמיד על זה האופן ומה שהוא עתיד להיות כבר היה במה שעבר והאלהים יבקש תמיד הנרדף והוא מה שעתיד להיות ויעמוד המציאות בזה הצד על אופן אחד תמיד. ואפשר שירצה בזה שה׳ יתברך יבקש הנרדף מצד מערכת הכוכבים כשהיה האדם ההוא ראוי שישגיח בו ה׳ יתברך ויסבב סבות להצילו מהרע הנכון לבא עליו. ועוד ראיתי תחת השמש שבמקום האחד יוגבל עת שיעשה בו משפט ודין ואחר יוגבל לו עת מקביל לו יעשה בו העול במשפט אשר ישפטו הדיינים כמקום ההוא וגם יוגבל עת במקום מה ימצאו אנשי המקום צדיקים לפי מה שסודר מהעליונים ועת אחר מקביל לו ימצאו אנשי העיר ההיא רשעים אם לא תמשול הבחירה על זה הסדור וזה ממה שיביא לחשוב שיהיה הצדק והרשע מוגבל מפאת העליונים ולא יהיה בבחירת האדם לסור מהרע ולעשות הטוב וזה ממה שיראה ממנו שלא יהיה בכאן גמול ועונש אחר שהכל מסודר ומוגבל. ובכאן מחשבה אחרת תביא לחשוב שה׳ יתברך יגמול לצדיק ויענוש הרשע ואע״פ שכבר נראה בזה מרוע הסדור מה שלא יעלם והוא שאנחנו נמצא הרבה שיהיה צדיק ורע לו רשע וטוב לו הנה אפשר לנו להתיר זה הספק מצד מה שנמצא מההגבלה לכל מה שירצה ה׳ יתברך לעשותו כי לא נאמר שה׳ יתברך ימתין עונש הרשע אל היותר נאות כי כבר עשה ה׳ יתברך כל העניינים בעתים היותר נאותי׳ כמו שקדם. אמרתי אני על ענין בני האדם שימצא בהם צד בררם ה׳ יתברך והבדילם מבין שאר הבעלי חיים והוא השכל אשר נתן בהם ומצד שני ישותפו בו לבהמות כשהייתי חושב אם יש יתרון לאדם על הבהמה מזה הצד אמרתי אני כי מקרה האדם והבהמה אחד כי כלם מורכבים מהלחות הארבעה והם מתדמים בהרבה ממקריהם כמו ההרגש והשינה והיקיצה והאכילה והרעבון והחולי והבריאות והמות והחיים ודברים ישתתפו בו וזה ממה שיביא לחשוב שרוח אחד בעינו ימצא לאדם שלא יהיה מותר לאדם על הבהמה ועוד כי כבר ימצאו חומר האדם וחומר הבהמה הולכים אל מקום אחד בעת הפסדם כי הם שבים אל היסודות אשר הורכבו מהם ואולם זכר העפר לפי שרוב בניינם הוא מן העפר כאמרו כי עפר אתה ואל עפר תשוב או דברו להיותו קרוב ממדרגת החומר הראשון כי הולך במדרגת ההיולי לשאר היסודות ולכל הדברים הנמצאים בזה העולם השפל וזה ממה שיביא לחשוב שיהיה זה הענין בצורותיהן בו ר״ל שתהיינה צורותיהן הולכות אל מקום אחד וכמו שתפסד רוח הבהמה כן תפסד רוח האדם כי יחשב שיהיה יחס הצורה אל הצורה כיחס החומר אל החומר ואולם מפני מה שהצענו שכבר ימצא הבדל בין האדם והבהמה לא יחויב שתהיה רוח האדם נצחית וזה כי אף על פי שנודה שיש הבדל בין רוח האדם ורוח הבהמה מי יודע אם מפני זה ההבדל ימשך לרוח האדם שתעלה למעלה ותשאר נצחית ולרוח הבהמה שתרד למטה הנה אולי הם מסכימות בזה הענין אף על פי שיש ביניהם הבדל כי אין הדברים אשר ביניהם הבדל מהנבדלים בכל ענייניהם ואפשר שנאמר שהרצון בזה מי יודע רוח בני האדם אשר היא עולה למעלה בחקירתה בסדר הנמצאות וישרם מה היא ומה היא רוח הבהמה אשר היא יורדת למטה לארץ עד שיוכל לשפוט אם רוח האדם תובדל מרוח הבהמה כשהיא נצחית וזו האחרת נפסדת וזה הביאור השני הוא יותר נאות לפי מה שאחשוב. והנה מפני זאת המבוכה הנמצאת בענין ההשארות הנפש האנושית ראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו ולא יכאיב נפשו בקנין החכמה ולא באסיפת הקניינים כי מי שיתענג בקנייניו חלקו המגיע לו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו עד שיתענג אז בקניינים אשר לא התענג בהם בחייו ומי יביאנו גם כן אחרי מותו מענין הצלחת הנפש וההפסד. והנה זה ממה שיחשוב שלא יודע לרוב הספק והמבוכה אשר יפול בו כמו שקדם ולזה יחשוב שראוי לאדם שלא יכאיב נפשו ויצערנה גם כן בקנין החכמה וכ״ש ביתר הקניינים. ושבתי אני ואראה מרוע הסדור באלו הקניינים מה שיביא לחשוב שאין ראוי לבחור אלו החיים הגופיים ולהתענג בהם אבל היה המות יותר נבחר ובהיות הענין כן הנה אין ראוי שימנע האדם מהכאיב עצמו בקנין החכמה מפני אלו ההנאות הגופיות כי כלם הבל ודבר שראוי שירוחק וזה שאני ראיתי החמסים שנעשו תחת השמש והנה העשוקים בוכים מהעושק אשר עשקום עושקיהם ואין להם מנחם שיציל הגזול מיד עושקו ואין להם מיד עושקיהם כח להתגבר עליהם ואין להם מנחם שיחזק ידיהם בדרך שתושב להם הגזלה אשר גזלום או ירצה בזה שהעשוקים בוכים מהחסרון שיש להם מפני העושק אשר עושקים אותם עושקיהם ואין להם מי שייטיב להם ויחון אותם לתת להם מהונו די מחסורם ואין להם מיד עושקיהם כח להתגבר עליהם ואין להם מנחם שיכריח העושקים להשיב להם העושק והנה לרוע זה הסדור הנופל באלו הקניינים הנני משבח המתים מן החיים וטוב משניהם אשר לא נהיה כלל ולא ראה רוע הסדור הנופל באלו העניינים ובהיות הענין כן הוא מבואר שאין ראוי שימנע האדם מקנין החכמה מפני תענוג המגיע בהבלי זה העולם. וראיתי אני מחשבה אחרת תביא לחשוב שאין ראוי להניח תענוגי העולם ואסיפת הקניינים מפני עמל החכמה וכשרון המעשים ואסיפת הקניינים וזה שכבר יראה שכל עמל האדם וכשרון מעשה לא ישתדל בו כי אם על צד הקנאה כרי שישובח יותר מרעיו והנה הקנאה היא מדה מגונה מאד ראוי שתרוחק והנה זה ממה שיביא לחשוב שאין טוב באלו העניינים לפי שתחלתם מגונה והיא הקנאה ולזה יחשב שיהיה אלו העניינים הבל ומחשבה לבד. ובכאן מחשבה אחרת תביא לחשוב שאין ראוי שימנע האדם מעמל קנין החכמה וכשרון המעשה ואסיפת הקניינים והוא שאנחנו נמצא שהכסיל חובק את ידיו כמנהג האנשים הבטלים ויקרה לו מפני זה מהחסרון שיאכל וישחית את בשרו לפי שאיננו משתדל שיקנה מה שיספיק לו לעמידת גופו מפני זה ויהיה רעב תמיד. ובכאן מחשבה אחרת תביא לחשוב שהעמל באיזה דבר שיהיה הוא בלתי ראוי והוא שאנחנו נמצא שיותר יערב מלא כף נחת עם המנוחה ממלא חפנים עם העמל וטרדת המחשבה. ושבתי אני ואראה בענין העמל הבל תחת השמש והוא שכבר ימצא אחד ואין שני עמו ר״ל שאין לו בן קם תחתיו אחריו או בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו שיעמול באסיפת הקניינים גם עינו לא תשבע עושר אבל ימצא תמיד משתוקק לאסוף ולכנוס ולא תשלוט נפשו בקנייניו לשמוח ולהתענג בהם ולמי יהיה עמל ומחסר את נפשו מטובה אחר שאין לו שני שיירשנו גם זה הבל בענין הקניינים וענין רע נתן ה׳ יתברך בהם למי שיאספם. טובים השנים ממיני העמל הנזכרים מן האחד נפרד והמשל כי עמל החכמה לא יעמוד בזולת כשרון המעשה או בזולת שלמות הקנין ולא יעמוד שלמות הקנין באופן שלם בזולת החכמה או בזולת כשרון המעשה וזה מעניינם מבואר ולזה אמר החכם שהשנים כשימצאו יחד יש להם שכר בעמלם וביאר על צד המשל מעלת השנים על האחד וזה שאם יפלו השנים האחד יקים את חברו ואי לו לאחד שיפול כי לא ימצא שני להקימו גם אם לא יפולו אבל ישכבו יחד יחם לכל אחד מהם מפני חבירו ולאחד איך יחם ואם יקום עליהם אחד להתגבר עליהם השנים יעמדו נגדו וכן נמצא הענין בשוה במיני העמל הנזכרים כמו שקדם וזה מבואר מעניינם במעט עיון עם מה שקדם מהדברים. והנה החוט המשולש לא במהרה ינתק וכן הענין בשלשת מיני העמל הנזכרים כשימצאו יחד כאיש אחד שכל אחד יקים חבירו ויעמידהו כפי מה שאפשר:
פסוק יב:
והכלל העולה מהדברים הוא שהוא יספר המחשבות הנופלות בשראוי לאדם שלא ייגע נפשו בקנין שלמות המושכלות והם שבעה לפי מה שזכר:
פסוק יב:
האחת היא שזאת התשוקה אשר בנו להשיג חכמות הנמצאות יראה שהיא לבטלה לפי שאין כאן ידיעה כי אלו הדברים אשר תהיה בהם לא יעמדו רגע אחד על ענין אחד אבל הם בשנוי תמיד וכולם נפסדים ומזה יראה שיתחייב שאין בכאן ידיעה והנה זאת המחשבה קיימוה הרבה מהפלוסופים וגזרו מפני זה ביטול הידיעה כמו שזכר הפלוסוף במה שאחר הטבע וזאת המחשבה גם כן תבטל ההתעסקות בשלמות הקנין ובכשרון המעשה לפי שאין כאן יתרון באלו הדברים ר״ל כיון שלא יגיע מהם שלמות לא יגיעהו הפסד:
פסוק יב:
והשנית היא לקוחה מצד ההנאה והצער וזכר בזה בכח דבריו הקדמה היא כמו ידועה בנפשה לפי מה שיחשב והוא שהוא ראוי שיברח האדם מן הדברים המצערים ויתקרב לדברים המהנים ובהיות הענין כן והיה שיראה שרוב ההשתדלות בבקשת החכמה הוא ענין מצטער ומכאיב לקושי השגת הדברים אשר תהיה החקירה בהם עד שימצא האדם בצער וכאב לב תמיד כאשר תשוטט מחשבתו להשיג הדברים ההם ולא ימצא הדרך אשר יובילהו להשגתם הנה יחשב שיחויב מזה שתהיה החכמה דבר מצער ומכאיב לפי שהתוספת בה היא הוספה בצער וכאב עם שרבוי ההתעסקות בחכמה מונע האדם מהתענוג בתענוג הגופיים ולזה יחשב שיהיה הסכלות יותר טוב מהחכמה כי עמו יוכל האדם להמשך אל ההנאות ואל השמחות הגופיות:
פסוק יב:
המחשבה השלישית היא שאין ראוי שייגע האדם עצמו בקנין המושכלות ר״ל בהשגת נימוס הנמצאות וסדרם וישרם לפי שזה הענין לא יתכן שישיגהו האדם בשלמות וכאשר לא ישיגהו הנה יהיה מה שהשיגו זולת מה שחקר עליו וזה ממה שיביא לחשוב שיהיה מה שנשיגהו מחכמות הנמצאות דבר בדוי ושקר וזאת היא בחיי הקדמה עמוקה מאד ומסופקת:
פסוק יב:
וראוי שנשתדל בהתרתה לגודל מעלת זה הדרוש ונאמר שמה שנשיגהו מזה הנימוס הוא מצד מה זולת המושכל ממנו אצל ה׳ יתברך וזה מבואר למי שעיין בדברינו בראשון ממ״י ואי אפשר מזולת שנאמר בזה המקום מאמר מה ונאמר כי כבר התבאר שם שיש הבדל נפלא בין מי שישיג ההיולי בעצמו ובין מי שישיגהו מצד מה שהוא היולי לצורה אשר לו והמשל כי השגת צורת הכותל מצד מה שהוא חלק מהבית היא יותר נכבדת מהשגת צורת הכותל בעצמה וכן השגת המזג מצד מה שהוא היולי לבעל נפש יותר נכבדת מהשגת המזג בעצמו ומזה האופן יהיה מה שנשיגהו מחכמת הנמצאות הוא בעינו המושכל ממנו אצל ה׳ יתברך אלא שהוא מושכל אצל ה׳ יתברך בצד היותר נכבד והוא מצד שיתאחד בו זה הנימוס בכללו והאדם ישיגהו בצד היותר פחות ומזה הצד יפול הרבוי במושכלות האדם ואין הענין כן במושכלות ה׳ ית׳:
פסוק יב:
והרביעית היא שבכאן מחשבה תביא לחשוב שיהיה העסק בחכמה בלתי מועיל יותר מהסכלות ושרש ההקדמה הזאת הוא כי מה שהתפרסם לבעלי התורה שיגמל האדם על חכמתו בהשפיע לו ה׳ יתברך טובות הגופיות ויענש הכסיל על סכלותו שיגיעו לו רעות גופיות ושיהיה זה יתרון החכמה על הסכלות הנה יחשב היותו שקר וכזב כי כבר יראו בחוש שמקרה החכם כמקרה הכסיל מהפגעים והרעות ובהיות הענין כן הנה יחשב שלא יהיה בעסק החכמה תועלת:
פסוק יב:
והחמישית היא שכבר יראה שיעמול האדם בחכמה ובשלמות הקנין ובידיעה פלוסופית כשרון המעשה ויהיה עמלו לבטלה אבל יניחנו למי שיהיה אחריו שישלים החכמות האלו ויהיו נקראות על שמו ולא עמל בהם ויניח העושר שאסף וכנס בעמל רב ויגיעה רבה למי שלא עמל בו ויהיה השתדלותו בהשגת אלו השלמויות לנקמה ממנו כי לא ישאר לו מזה כי אם המכאוב והצער עם מה שיכאב לבו מפני שלא ידע אם מי שיניח לו עמלו באלו הדברים יהיה חכם או סכל כי זה ממה שידאג עליו המוריש מאד וכל שכן בעמל החכמה:
פסוק יב:
והששית היא שכבר יראה שאם היה יתרון לחכמה על הסכלות יהיה היתרון ההוא נפשיי ר״ל שתתענג הנפש במושכל לה ותשאר נצחית ובכאן מבוכה חזקה בזה אם הוא אפשר שתשאר הנפש נצחית והנה הספק יפול בזה מזה הצד והוא שכבר יראה האדם באופן מה מתחלף מהבהמות והחלוף הזה הוא מה שברא ה׳ יתברך מה לתת לו זה הכח השכלי אשר בו ישיג המושכלות וכבר יתבאר במעט עיון שכל הצורות אשר יחוברו אל הבהמות הם נפסדות לפי שהם כלם היולאנים שלא יעמדו בזולת נושאיהם הנה ידמה שיהיה ענין כן בשכל ההיולני אשר הוא צורה לאדם כי הוא שלמות לנפש המרגשת לזה יחויב שתפסד בהפסדה ומזה יחשוב שיחויב שיהיה השכל הנקנה נפסד כי יחשוב היותו שלמות לשכל ההיולאני ומזה הצד הוא דבק לנפש שהיא נושאת זאת ההכנה כי ידמה שיהיה הנושא להכנה נושא למה שיוציא ממנה אל הפועל ואם אמרנו שזאת ההכנה תצא אל הפועל כשיתקבל המושכלות קבול בלתי מעורב כמו שהוא האמת בעצמו לפי מה שבארנו בראשון ממ״י הנה עם שזה קשה ציורו כבר יפול ספק מה אם אפשר עם זה שישאר השכל הנקנה נצחי כי יחשוב שיחויב היותו נפסד מפני היותו הווה ובכאן טעו הפלוסופים האחרונים וחייבו מזה שיהיה השכל הנקנה נפסד ובכלל הנה בציור עם זה השכל ההיולאני מן הקושי העצום ולזה תפול מזה הצד המבוכה בזה הדרוש ולזה אמר זה החכם מי יודע רוח בני האדם שהיא עולה למעלה בהשגותיה העיוניות ורוח הבהמה שהיא יורדת למטה לארץ כי כל השגותיה הם בדברים המוחשים עד שיוכל לשפוט שיהיה זה ההבדל ביניהם ר״ל שתהיה האחת נצחית והאחרת נפסדת וזה כי אף על פי שימצא הבדל ביניהם בהשגותיהם הנה לא יחויב מזה שיובדלו זו מזו בזה הענין אבל אולי הם מסכימות בשהם יחד נפסדות וכבר בארנו אנחנו בראשון ממ״י שהשכל הנקנה נצחי במה שאין ספק בו והתרנו כל הספקות הנופלות בזה הדרוש:
פסוק יב:
והשביעית היא כי אנחנו נראה על הרוב כי ההשתדלות בחכמה ובכשרון המעשה תהיה התחלתה הקנאה שהיא מדה מגונה ומה שהוא מתחדש מהתחלתה מגונה הוא ולזה יחשוב שיתחייב מזה שההשתדלות בחכמה ובכשרון המעשה מגונה:
פסוק יב:
ואולם הטענות שיקים בהם שההשתדלות בעיון הוא טוב הם חמש:
פסוק יב:
האחת הוא שאנחנו נראה שיש יתרון רב לחכמה על הסכלות וזה שהחכם יכוין בפעולותיו מראשיותיהם התכלית המכוון בהם וייושרו פעולותיו בשלם שבפנים להשגת התכלית ההוא ויכונו מפני זה מחשבותיו אבל הכסיל בחשך ילך ולא יגיעו לו מבוקשיו כי אם במקרה כי לא ידע להשתדל במבוקשיו בדרבים הראוים ולזה יבצר:
פסוק יב:
והשנית היא שאין ראוי להניח העסק בחכמה מפני מה שימשך ממנה מהעדר ההנאה באלו החיים הגופיים וזה שאלו ההנאות הם כלם הבל ודבר בטל עד שאלו הגופיים ראוי שיורחקו מזה הצד כמו שהתבאר במה שקדם לנו מהבאור באלו הדברים:
פסוק יב:
והשלישית הוא להתחייב שההשתדלות בכל אחד ממיני העמל טוב בעתו ואף על פי שהוא נפסד בסוף וגם סדר העולם אשר נתן בלב האנשים הוא טוב מאד ואף על פי שאי אפשר שישיג האדם מנימוס הנמצאות מה שהוא מושג ממנו אצל ה׳ יתברך מראש ועד סוף כי בזה תתחדש ההצלחה הנפשית ואם היא במדרגה רחוקה מאד ממדרגת ה׳ יתברך וכבר העירונו על זה במחשבה השלישית ממחשבות הקודמות:
פסוק יב:
והרביעית היא לחייב שהידיעה היא נשמרת ודבר בלתי נפסדת כי היא לדבר מתמיד לא יפסד ר״ל שהיא לטבעים המשותפים והם לא יפסדו כי מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה ואולם הפרטיים והם הנפסדים לא תהיה בהם הידיעה מצד מה שהם פרטיים:
פסוק יב:
והחמישית היא לחייב כי ה׳ יתברך יגמול חוב לצדיקים ויענוש הרשעים ולזה ראוי להתעסק בחכמה ובכשרון המעשה וזה כי אנחנו נראה על הרוב בא העונש לרשעים והטוב לצדיקים ועל מה שנראה שלא יגיע העונש לרשע יחויב לנו שנתיר הספק בזה כי עת לכל חפץ כמו שנתפרסם מן החוש כי ה׳ יתברך עשה כל הדברים יפים בעתם וה׳ יתברך יבחר העת היותר נאות להגיע בו עונש הרשע וגמול הצדיק:
פסוק יב:
ומפני קיום אלו המחשבות השניות וחזקם ובטול המחשבות הקודמות וחולשתם החליט זה החכם המאמר שההתעסקות בשלשה מיני העמל מקובצי׳ מן האחד והמשל ששלמות החכמה עם שלמות הקנין טוב משלמות החכמה לבדו בי בשלמות הקנין עזר להשגתו לא מעט וכן הענין בכשרון המעשה עם השגת החכמה ובכלל הנה האחד מאלו יקים את חברו וכן הענין בשלמות הקנין עם כשרון המעשה וזה מעניינם מבואר וקבוץ שלשת מיני העמל הוא היותר טוב שאפשר כי כל אחד יעמיד חברו וישימהו באופן היותר שלם שאפשר:
פסוק יג:
ביאור המלות:
לענות בו. הוא מגזרת ענין. והרצון בו להתעסק בו.
לענות בו. הוא מגזרת ענין. והרצון בו להתעסק בו.
פסוק יד:
ורעות רוח. כמו רעיון רוח.
פסוק טו:
להמנות. שהחומר אשר הוא סבת העוות והחסרון כמו שהתבאר בטבעיות הוא חסר עד שלא יושג בו המעיין באופן שיהיה אחד כי באחד ימנה כל נמנה. או יהיה הרצון בזה שלא יוכל להמנות חסרונותיו כי עצמו מספר.
פסוק יז:
הוללות ושכלות. הוא כמו סכלות בסמ״ך.