פסוק א:דִּבְרֵי קֹהֶלֶת, כינויו של שלמה, שאנשים נקהלו לשמוע את דברי חכמתו, בֶּן־דָּוִד שהיה מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.
פסוק ב:הֲבֵל הֲבָלִים, הבל מוחלט הוא העולם, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים, הַכֹּל הָבֶל. קהלת מסכם את המציאות כולה כדבר שאין בו ממש ומשמעות.
פסוק ג:מַה־יִּתְרוֹן, איזה רווח יש לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בעולם הזה?! דברים רבים נעים ומתרחשים כאן, אך לדבר מהם אין ערך. יתר על כן, גם כאשר נמצא דבר בעל ערך, הוא כלֶה ואינו משאיר חותם. לפעמים האדם שפעל אותו נוכח בסופו במו עיניו, ולפעמים יראו זאת רק הדורות הבאים.
פסוק ד:דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. למרות הפעלתנות והשינויים הרבים – הארץ עומדת במקומה. העולם כולו נתון וכבול במחזוריות שאינה מובילה לשינוי כלשהו.
פסוק ה:וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא, שקע הַשָּׁמֶשׁ, וְאֶל־מְקוֹמוֹ, שממנו זרח ביום הקודם, שׁוֹאֵף, רוצה, רץ ללא הרף להיות זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. מנגנון מעגלי קבוע זה מעורר את התהייה מה השתנה מיום ליום.
פסוק ו:ברם מהלך השמש מורכב יותר – הוֹלֵךְ אֶל־דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל־צָפוֹן. בחלק אחד של השנה השמש דרומה מן המרכז, ובעונה אחרת היא נוטה מעט צפונה, ואף על פי כן היא חוזרת בסופו של דבר לאותו מקום – סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, משתנה הכיוון, הצד וְעַל־סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. הכול שב למקומו.
פסוק ז:כָּל־הַנְּחָלִים הֹלְכִים, זורמים אֶל־הַיָּם עוד ועוד, וְלמרות זאת הַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל־מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים – שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת במחזור המים הקבוע.
פסוק ח:כָּל־הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לאים ובלים; או: פועלים ושבים לפעול ומייגעים את עוסקיהם. לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר את כל מה שהיה רוצה לדבר, לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת את כל מה שהייתה רוצה לראות, וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ כדי סיפוקה.
פסוק ט:לסיכום, מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. הדברים מתרחשים שוב ושוב במחזוריות משעממת.
פסוק י:יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר מישהו עליו: "רְאֵה־זֶה, חָדָשׁ הוּא". אך גם זה כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. גם כשנדמה שיש חידוש, בהתבוננות שנייה נוכחים לדעת כי זוהי אותה מהות ישנה ומוכֶּרת, ואולי רק חזותה החיצונית השתנתה.
פסוק יא:עתה חוזר למה שפתח בו. המציאות הטבעית קבועה ומחזורית, ולאדם בעמלו תחת השמש אין תועלת ושארית, שהרי דור הולך ודור בא ואֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים, כי הם נעלמו כבר. לעתים נדמה שהאחרונים ייזכרו מפני שמעשיהם יתועדו. כנגד זאת אומר קהלת: וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא־יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם, בתודעתם של אלה שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה, אחריהם. כל מעשה האדם נעלם ונשכח ודבר לא יזכה לחיי נצח, לא בפועל ולא בזיכרון.
פסוק יב:אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם, והיו בידי כל האפשרויות.
פסוק יג:וְנָתַתִּי אֶת־לִבִּי לִדְרוֹשׁ, לחפש וְלָתוּר, לחקור בַּחָכְמָה עַל כָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם, והגעתי למסקנה שהנעשה תחת השמים הוּא עִנְיַן רָע שנָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת, לעסוק בּוֹ. שכן התעסקות זו – אין עמה לא תועלת, לא שמחה ולא יצירה.
פסוק יד:רָאִיתִי, בדקתי אֶת־כָּל־הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, דברים בטלים, שמי שעושה אותם דומה למנסה לרעות את הרוח. רועה צאן עשוי להפיק חלב, צמר או בשר ממעשיו; מי שמתיימר לרעות רוח לא יפיק ממנה דבר. יתר על כן, האתגר לרעות – לתפוס או להוביל – את הרוח החמקמקה מופרך מיסודו.
פסוק טו:כל מעשה שנעשה תחת השמש הוא מְעֻוָּת אשר לֹא־יוּכַל לִתְקֹן, להיתקן, וְחֶסְרוֹן אשר לֹא־יוּכַל לְהִמָּנוֹת, להתמלא.
פסוק טז:דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם־לִבִּי, אני מהרהר לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָה לְפָנַי עַל־יְרוּשָׁלִָם, וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת.
פסוק יז:וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת גם חָכְמָה וְדַעַת וגם הֹלֵלוֹת, השתוללות וְשִׂכְלוּת, סכלות, טיפשות. יָדַעְתִּי שֶׁגַּם־זֶה, החידוש והעיון בנושאים אלה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ, רעיון הבל. אין ממש ואין תועלת לא בחכמה ולא בסכלות.
פסוק יח:החכמה אינה מנחמת ואף אינה מועילה, כִּי בְּרֹב חָכְמָה – רָב־כָּעַס. ככל שאדם מחכים והבחנותיו מתעדנות, דברים רבים יותר מכעיסים אותו. ומי שיוֹסִיף דַּעַת – יוֹסִיף לעצמו מַכְאוֹב – כאב העולם, כאב האכזבה ממנו וכאב הוספת הדעת.
