בְּרֹב חָכְמָה רָב־כָּעַס... – דרישה עצמית מוגזמת לשלימות מוחלטת
יש מתחבולות היצר שמכניס בלב האדם נטיה עודפת למושלמות, דהיינו שכל מעשיו יהיו כליל המעלות בשיא הליטוש והברק. אנשים אלו פועלים מתוך גישה שכל מחוייבות המוטלת עליהם אין ערך לעשייתה, אלא רק כאשר היא מתבצעת בשלימות המרבית. נקבע בדעתם שאם לא יגיעו אליה הרי זה כאילו עבודתם לריק, וכבר עדיף מבחינתם לא לעשות מאומה. מכיוון שלהגיע לשלימות בדרגה כזאת היא משימה קשה, אזי הם מחפשים אמתלות להתחמק לגמרי מכל החובה, ויוצרים לעצמם השקפה השוללת את החוב לגמרי.
מי שאין רגשות החובה תוססים בקרבו בעוצמה כזו, לוקח את חובותיו על עצמו בנקל ועושה כמיטב יכלתו כפי אפשרויותיו, ונמצא מקיים לכל הפחות את חובתו היסודית. דווקא אותו שחש את גודל עוצם החוב ויש לו רגשות התובעים ממנו לבצע זאת באופן מוצלח, ממילא הדבר כבד עליו ואינו עושה גם את המעט שיש בכוחו.
דוגמא: אדם אשר מצד גודל מעלתו הרוחנית ורוחב הכרתו והתבוננותו בעוצם כבוד ה' וקדושתו, יש לו השגה רמה כיצד נראית תפילה אמיתית, וכיצד תפילה צריכה להיות. אמנם כדי להגיע לזה נדרשים מאמצים וריכוז כוחות נפש לכוונה ועמידה נכונה לפני ה', לכן מתייאש ומתעצל ואינו מתאמץ כלל. דווקא אדם פשוט אשר אין לו השגות גדולות ודרישות גבוהות מעצמו, הריהו מתפלל כפי יכלתו במידה של התאמצות וכוונה שהוא מסוגל אליה.
דוגמא נוספת: אדם שיש לו רגש עז להכרת הטוב ומכיוון שהוא מאד עירני לדבר הוא חש בחובה לעשות זאת באופן מושלם, משימה שקשה לו לעמוד בה. לפיכך רגשותיו משחדים את שיפוטו, להחליט שלפי האמת אינו צריך כלל להכיר טובה בכגון דא, וכל זאת נגרם לו כיוון שאינו מוכן בשום אופן לקיים חובתו למחצה לשליש ולרביע, ולכן אינו עושה כלום ונמצא בועט וכופר בטובה.
כן הוא הדבר בכל העניינים של תורה ועבודת ה' ומידות טובות והנהגות ישרות. נמצא שדווקא זה בעל הרגשות בגלל חשיבותו ורוממות השגותיו, נופל בשל כך למדרגה נמוכה של חדלון עשיה. הוא בחינת מה שאמר שלמה בפסוק האחרון בפרקנו:
כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב׃
(קהלת א יח)