פסוק א:אֵיכָה, איך יוּעַם, יוכל להתעמעם ולכהות ברק זָהָב?! איך יִשְׁנֶא, ישתנה מראהו של הַכֶּתֶם הַטּוֹב, הזהב?! איך תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי־קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת?! איך כל היפה ויקר הערך מושפל ומתבזבז?!
פסוק ב:בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים, שהיו מוערכים בַּפָּז, בזהב – אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי־חֶרֶשׂ, כדי חרס חסרי ערך מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר?!
פסוק ג:גַּם־תַּנִּים, צורת הרבים של תן, או: לווייתנים חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן. אפילו אצל בעלי החיים הללו, שחלקם טורפים כל דבר, מתעוררים רחמים בנסיבות מסוימות, ואילו בַּת־עַמִּי נתונה לְאַכְזָר, למידת אכזריוּת. האמהות שצמקו שדיהן מן הרעב, ומתוך דחף ההישרדות שלהן אינן מספקות את צורכי ילדיהן. כַּיְעֵנִים, המפקירים את צאצאיהם בַּמִּדְבָּר. במדבר אין דואגים לזולת, וכך אירע לישראל בארצם.
פסוק ד:דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל־חִכּוֹ בַּצָּמָא, מפני שאין חלב ליונקים. עוֹלָלִים, ילדים רכים שָׁאֲלוּ, ביקשו לֶחֶם, אבל פֹּרֵשׂ לחם אֵין לָהֶם מחמת המצור על ירושלים.
פסוק ה:הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים, אלה שנהגו לאכול מעדנים נָשַׁמּוּ, נעשו שוממים וחסרי כול בַּחוּצוֹת, ברחובות. הָאֱמֻנִים, המורגלים עֲלֵי, בבגדי תוֹלָע, בגדים יקרים הצבועים בצבע אדום מיוחד, חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת, כי לא נותר להם דבר.
פסוק ו:וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת־עַמִּי יותר מֵחַטַּאת סְדֹם, שהרי עונשם היה כבד מעונשה של סדום, הַהֲפוּכָה שנהפכה כְמוֹ, בִּן רָגַע, וְלֹא־חָלוּ, תפסו בָהּ יָדָיִם של אויב. בירושלים, לעומת זאת, נמשכו הייסורים עוד ועוד.
פסוק ז:בעבר זַכּוּ, היו נקיים נְזִירֶיהָ של ירושלים יותר מִשֶּׁלֶג, צַחוּ, היו לבנים וטהורים יותר מֵחָלָב, אָדְמוּ עֶצֶם, מראם היה אדום יותר מִפְּנִינִים, אבנים טובות אדומות, כמו סַפִּיר הייתה גִּזְרָתָם, צורתם.
פסוק ח:אנשי ירושלים הנקיים, הטהורים, המעודנים והיפים, שבימים אחרים עסקו רק בדברים שבקדושה, כעת חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם, מראם, לֹא נִכְּרוּ, אי-אפשר להכירם בַּחוּצוֹת. צָפַד, התייבש עוֹרָם ונדבק עַל־עַצְמָם, לעצמותיהם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ.
פסוק ט:טוֹבִים הָיוּ, טוב היה לחַלְלֵי־חֶרֶב, למתים במלחמה יותר מֵאשר לחַלְלֵי רָעָב, מפני שֶׁהֵם – חללי הרעב יָזֻבוּ הפרשות שונות מגופיהן המְדֻקָּרִים, המבוקעים מִפני המחסור בתְּנוּבוֹת שָׂדָי, השדה. פירוש אחר: חללי החרב ימותו מדושנים.
פסוק י:יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, והילדים הָיוּ לְבָרוֹת, למאכל לָמוֹ – לאמותיהם בּשעת שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי.
פסוק יא:כִּלָּה ה' אֶת־חֲמָתוֹ, כעסו, שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ, זעמו, וַיַּצֶּת־אֵשׁ בְּצִיּוֹן, וַתֹּאכַל האש את כל העיר עד שכילתה אף את יְסֹדֹתֶיהָ.
פסוק יב:לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי־אֶרֶץ, כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל, העולם, כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם, שהייתה עיר כה מרכזית, מבוצרת ומוגנת.
פסוק יג:כל זה בא מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ, שהיו נביאי שקר ומעֲוֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ, הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים ממניעים של רדיפת בצע וכבוד.
פסוק יד:העיר כולה מָלאה בדם חללים. נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת באין להם מדריך, נְגֹאֲלוּ, התלכלכו בַּדָּם, שהרי לא ראו היכן נמצאים המתים. בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ, עד שאי-אפשר היה לגעת בִּלְבֻשֵׁיהֶם המוכתמים,
פסוק טו:והיה צורך להזהירם – "סוּרוּ, טָמֵא", קָרְאוּ לָמוֹ, להם, "סוּרוּ, סוּרוּ, אַל־תִּגָּעוּ", כִּי הם נָצוּ, התלכלכו גַּם־נָעוּ. אָמְרוּ בַּגּוֹיִם: "הם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר עוד בירושלים, או: בארצנו".
פסוק טז:פְּנֵי ה' חִלְּקָם, ה' נתן פניו בהם ופיזר אותם, ולֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם, מכיוון שפְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ, הם לא עזרו לנזקקים ולא דאגו לצורכיהם.
פסוק יז:עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ, עדיין אנחנו נכספים אֶל־עֶזְרָתֵנוּ שמתברר שהיא עזרת הָבֶל. בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל־גּוֹי, עם אחר, אבל התברר שהוא לֹא יוֹשִׁעַ.
פסוק יח:האויבים צָדוּ, לכדו את צְעָדֵינוּ, ואנו מנועים אפילו מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ. קָרַב קִצֵּנוּ, סופנו, מָלְאוּ יָמֵינוּ, כִּי־בָא קִצֵּנוּ.
פסוק יט:גם אלה שלא נשארו בעיר אינם מוצאים מחסה – קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ יותר מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם ועל כן השיגו אותנו. עַל־הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ, רדפו אחרינו, בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ.
פסוק כ:רוּחַ אַפֵּינוּ, מְשִׁיחַ ה', מלך יהודה שנמשח בשמן המשחה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם, בשחת, במלכודת של האויבים. זה המלך אֲשֶׁר עליו אָמַרְנוּ: "בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם".
פסוק כא:לעג מריר כלפי בני אדום, שבזמן הקינה חיו באושר ובשלווה: שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי, בַּת־אֱדוֹם היוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ, הרי גַּם־עָלַיִךְ תַּעֲבָר־כּוֹס הנקמה והפורענות הזו, ואת תִּשְׁכְּרִי, תהפכי שיכורה משתייתה וְתִתְעָרִי, תיהרסי.
פסוק כב:תַּם־עֲוֹנֵךְ, בַּת־צִיּוֹן, לֹא יוֹסִיף ה' לְהַגְלוֹתֵךְ. קיבלת את העונש במידה הראויה, ובכך שילמת על כל חטאייך. לעומת זאת, פָּקַד, זכר ה' את עֲוֹנֵךְ, בַּת־אֱדוֹם, גִּלָּה עַל־חַטֹּאתָיִךְ. אתך הוא עוד יבוא חשבון על פשעייך.
