א אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֙כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃ ב בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר׃ ג גַּם־תנין (תַּנִּים֙) חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר כי ענים (כַּיְעֵנִ֖ים) בַּמִּדְבָּֽר׃ ד דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם׃ ה הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת׃ ו וַיִּגְדַּל֙ עֲוֺ֣ן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם׃ ז זַכּ֤וּ נְזִירֶ֙יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶג צַח֖וּ מֵחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֙צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם׃ ח חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תָּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ׃ ט טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָז֙וּבוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי׃ י יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃ יא כִּלָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסוֹדֹתֶֽיהָ׃ יב לֹ֤א הֶאֱמִ֙ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ וכל (כֹּ֖ל) יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם׃ יג מֵֽחַטֹּ֣את נְבִיאֶ֔יהָ עֲוֺנ֖וֹת כֹּהֲנֶ֑יהָ הַשֹּׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים׃ יד נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻשֵׁיהֶֽם׃ טו ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יפוּ לָגֽוּר׃ טז פְּנֵ֤י יְהוָה֙ חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ זקנים (וּזְקֵנִ֖ים) לֹ֥א חָנָֽנוּ׃ יז עודינה (עוֹדֵ֙ינוּ֙) תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ׃ יח צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛ינוּ מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽינוּ׃ יט קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ׃ כ ר֤וּחַ אַפֵּ֙ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם׃ כא שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם יושבתי (יוֹשֶׁ֖בֶת) בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֙יִךְ֙ תַּעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי׃ כב תַּם־עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֺנֵךְ֙ בַּת־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אלון בכות

יהונתן אייבשיץ

פסוק א:
איכה יועם זהב וכו'. כוונת המקונן יובן היות ידוע דהחורבן היה בעון העגל כמש"ה וביום פקדי ופקדתי ודרשו חז"ל אין לך פקידה וכו'. וישראל חשבו שכבר תם עון העגל ע"י זהב המשכן כמ"ש יבוא זהב של משכן ויכפר על העגל. ולכך צווח המקונן איכה יועם זהב ותש כחו לכפר על עון העגל. ישנא הכתם הטוב. ידוע מ"ד בגמ' נצבה שגל לימינך בכתם אופיר בשכר שהיתה תורה חביבה על ישראל זכו לכתם אופיר. וידוע דאף שעבדו ישראל ע"ג מ"מ כבדו התורה כדמצינו באחאב ולכך צווח המקונן ישנא הכתם הטוב איך נשתנה הכתם הטוב הלא ראוים הם לכך חלף עבודתם שמחבבין את התורה. וידוע דהלוחות היו של אבני קדש ומעשה אלהים המה ושברן משה כעין חרבן בהמ"ק ששפך חמתו על עצים וזה היה כוונת משה באמת. וישראל חשבו שבזה נסתלק עון העגל. ועל זה צוח המקונן תשתפכנה אבני קודש היינו הלוחות נשברו לעין כל בראש כל חוצות וסברו דבזה נסתלק עון העגל אבל בעו"ה חוזר וניעור וק"ל:
פסוק ב:
בני ציון היקרים היינו זרע מלכות בית דוד הנקראים בני ציון היקרים. המסולאים בפז ר"ל מעלתם הי' בעטרת פז כמ"ש תשית לראשו עטרת פז ופירש"י עטרת מלכם שהיה בו נזר והוא עדות שראוי למלוכה שהכתר הולמתו בראשו שהיה חוטר יוצא מהעטרה לגומא שבראשו והיה סימן שראוי למלוכה. ואם אדם אחר לבש עטרה זו בקל תפול מראשו. משא"כ לזרע בית דוד הולמתו בראשו ועטרתם עומדת לעד וז"ש המסולאים בפז בעטרת פז. איכה נחשבו וכו' ידוע דחנה אמרה רמה קרני בה' קרני ולא פכי שאול שנמשח בפך לא נמשכה מלכותו דוד שנמשח בקרן נמשך מלכותו. והיינו כי קרן הוא מטבע הבריאה דבר קיימי כי הטבע לא ישונה. אבל הפך הוא מעשה ידי יוצר הוא דבר בלוי ואבד. וכן היה מלכות שאול. וז"ש המקונן בני ציון וכו' היינו זרע בית דוד המסולאים בפז בעטרת פז המורה על קיום מלכותם. איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר שגם הם לא נמשכה מלכותם כמו מלכות שאול הנמשח בפך וק"ל:
פסוק ג:
גם תנין חלצו שד וכו'. ידוע מ"ד דדניאל נענש על שהשיא עצה לנ"נ שיתן צדקה. ולכאורה תמוה למה ענוש יענש הלא מטבע השלם שישלים לזולתו. רק י"ל דכתיב חסד לאומים חטאת דכשהאו"ה עושים צדקה וישראל אין עושים הדין מתעורר על ישראל. ובזמן הלז היו ישראל אכזרים על הצדקה ודניאל השיא עצה לנ"נ ליתן צדקה ובזה התעורר הדין על ישראל לכך נענש דניאל. וידוע דנ"נ נקרא תנין וז"ש המקונן גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן ר"ל נ"נ נתן צדקה ופיזור נתן לאביונים אף שהיה בטבע תנין ואיש אכזר. ולא כן עשו בני ישראל כי בת עמי היה לאכזר. והנה כתיב בפסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה פי' דבאמת אם עני בא אצלם נתנו לו צדקה. אך הרחיקו עצמם מהעניים ומעלימים עיניהם מהם לבל יראו צרתם אשר גברה עליהם. וזהו הרחוקים מצדקה שהרחיקו עצמם מצדקה. וזהו כיענים במדבר דענין היענה הוא דאינה מרחמת על בניה ונודדת למדבר וכן הרחיקו עצמם מצדקה וק"ל:
פסוק ד:
דבק לשון יונק אל חכו בצמא. מצינו הכתוב אומר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. והיינו דהעולם עומד על גמילות חסדים והצדקה ואמרו חז"ל כל הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים הרי זה עושה צדקה בכל עת וצדקה כזו מצויה בכל אדם וז"ש מפי עוללים ויונקים וכו' וזהו מגין עלינו מן האויב. אמנם בגולה דבק לשון יונק אל חכו בצמא ופסקה גם צדקה זו וע"י כן גבר האויב וק"ל:
פסוק ה:
האוכלים למעדנים נשמו בחוצות. יובן עפ"י מ"ד בגמ' האוכל בשוק דומה לכלב והתם מבואר אם הוא רעב ביותר מותר לאכול אפי' בשוק. ואמרו לית עניא מכלבא ולכך אינו מתעכל מזונותיו עד ג' ימים מעת לעת. ולכך האוכל בשוק מסתמא הוא רעב ביותר ולכך דומה לכלב דלית עניא מכלבא. וז"ש המקונן האוכלים למעדנים הכוונה שלא היו מתאוים לאכול להיותם רעבים רק שאכלו המעדנים על השובע דרוחא לבסימא שכיח. ועכשיו נשמו בחוצות ר"ל שרעבים ביותר וצריכין לאכול אפי' בשוק ככלב כנ"ל וק"ל:
פסוק ה:
האמונים עלי תולע חבקו אשפתות. יובן עפ"י מ"ד בגמ' אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ אם אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש אי אזיל מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה יום שיהיה לעפר רמה ותולעה ויסבול יסורים קשים ומרים בגיהנם וקשה למה לו להתגרות במנוול זה היה לו להזכיר מיד בראשונה יום המיתה דודאי יועיל אכן יש לומר דודאי אין לך הצלה גדולה מתורה וק"ש. רק כוונת הגמ' כך הוא שימשכהו לבה"מ ואם לאו שאינו בעל תורה יקרא ק"ש ואם לאו שהוא עם הארץ ואינו יכול לקרות אז יזכיר לו יום המיתה. וידוע דישראל נקראים תולעת יעקב דכמו שהתולעת אין כחה אלא בפה כך ישראל אין כחן אלא בפה לתורה ולק"ש. וז"ש המקונן האמונים עלי תולע ר"ל שנתגדלו בכח הפה ובזה יוכלו להתגבר על היצה"ר ע"י הפה בתורה וק"ש. עכשיו בגלות נשתכח מהם הכל ונעשו ע"ה ואין להם כח לגרש היצה"ר רק ע"י הזכרת יום המיתה וזה שדייק חבקו אשפתות וק"ל:
פסוק ו:
ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום. לכאורה תמוה דח"ו שיהיה עון ישראל בערך עון סדום דאנשי סדום היו רעים וחטאים רעים בעה"ז וחטאים בעוה"ב דאין להם חלק לעוה"ב וישראל יש להם חלק לעוה"ב. רק י"ל דאנשי סדום לא נענשו בעוה"ז רק על השוגג כמ"ש וחטאתם כי כבדה מאוד וחטא הוא שוגג. אבל על העוונות במזיד לא נענשו בעוה"ז רק צפון להם לעה"ב ולכך אין להם חלק לעוה"ב. אבל ישראל כדי שיהיה להם חלק לעוה"ב נענשו על המזיד בעוה"ז. וז"ש המקונן ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום דייקא כנ"ל. ואמר ההפוכה כמו רגע וכו' ולא חלו בה ידים. ופירוש התרגום דלא שריאו בה נביאיא לאתנבאה לאהדרותיה בתיובתא. שלא נבאו הנביאים לאנשי סדום על פורענתם דמוטב שיהיו שוגגים וכו' אבל לישראל הוכיחו להם נביאיהם דמוטב שיתפרעו על המזיד בעוה"ז ועוה"ב צפון להם לקבל שכרם ודו"ק:
פסוק ז:
זכו נזיריה משלג וכו'. ידוע דכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין דהיין מביא לידי חימום וחימוד ואדמימות פנים. ולכך כשהאדם רואה שיצרו מתגבר עליו יאמר הריני נזיר מן היין ואחת לאחת תפרד ממנו אהבת וחמדת העבירה. וידוע דאדמימות פנים מורה על החימום וחימוד. וז"ש המקונן דלא תאמר מה שנזרו מן היין הוא שהיה בם חימום לזה אמר זכו נזיריה משלג צחו מחלב שלא היה בם חימום וחימוד וגם לא מדאגת שיגבר כח התאוה עליהם. ואעפ"י שאדמו עצם ר"ל שהיה להם אדמימות פנים לא היה כמו אדמימות עשו שהיה איש אדמוני רק שהיתה האדמימות מפאת נשמתם כמו דוד המע"ה שהיה אדמוני ויפה עינים וז"ש מפנינים ר"ל מפנימיות נשמתם ודוקא מבחוץ אבל מבפנים היה בלי גוונים וזהו ספיר גזרתם וק"ל:
פסוק ח:
חשך משחור תארם. נ"ל דידוע דבגולה נסתלק הרה"ק ואין כאן חכמתם אדם תאיר פניו. אבל באמת לא נסתלקה השכינה מכל וכל רק שהיא בסתר. וז"ש חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות למראית עין אינו ניכר. אבל באמת היה במצפון ועדיין לא פסקה הרה"ק מאתנו רק היותו בנסתר וק"ל:
פסוק ח:
צפד עורם על עצמם וכו'. נ"ל דכתיב ויעש ה' לאדם כתנות עור היינו דמקודם היה הבדל בין עור לבשר אבל לאחר החטא נדבק העור בבשר. והיינו כי עץ הדעת טוב ורע ר"ל דהקליפה היה רע והפרי היה טוב ובעץ הדעת היה הפרי והקליפה דבוקים ביחד ולכך היה עץ הדעת טוב ורע. ואדה"ר שאכל מעץ הדעת היה עונשו שנדבק העור בבשר והיה לאחדים. וז"ש צפד עורם על בשרם שהיה בתכלית הדביקות ושורש רע ניכר אצלם. יבש היה כעץ כמו עץ הדעת שהקליפה והפרי דבוקים ביחד והוא טוב ורע כן היה אצלם העור והבשר דבוק בתכלית וק"ל:
פסוק ט:
טובים היו חללי חרב מחללי רעב. נראה לבאר דלכאורה איפכא מסתברא דאותן המתים ברעב נפלו ביד ה' והמתים בחרב נפלו בידי אדם ודוד אמר נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה. רק י"ל דאותן הנדקרים בחרב היה עדיין הצואה ממאכל ומשתה בקרבם והיה זב לחוץ ונמאס כל הגוף והיה מתועב ומשוקץ בעיני אדם וכל הרואה נפשו עגומה עליו ומתרחק ממנו וידוע משאחז"ל סימן טוב לאדם כשנפרעים ממנו לאחר מיתה. ולכך אמר המקונן טובים היו חללי חרב מחללי רעב והטעם שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי שמה שבקרבם זב לחוץ והיו לביזה ולשמה וזאת היה להם לכפרת עון ולכך טובים היו חללי חרב וכו' וק"ל:
פסוק י:
ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן. יובן עפ"י מה דידוע דבעת הגולה בחרו במות יותר מבחיים בראותם שפלות ושבר ישראל. וז"ש ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן והיו לברות למו והטעם לזה אמר על שבר בת עמי כדי שלא יראו במפלתן של ישראל וזהו היה טובה להם ולכך לא נכמרו רחמים על בניהם וק"ל:
פסוק יא:
כלה ה' חמתו וכו'. ידוע דשני משחיתים היו אף וחימה ומשה הרג לחימה כמ"ש חימה אין לי ונשאר רק אף לחוד. וידוע דהקב"ה עשה טובה לישראל במה שהחריב הבית' ושפך חמתו על עצים ואבנים. וזהו היה משום שהיה אף לבד ולא היה בו כח לקטרג כל כך על ישראל. אבל אולי היה חימה ח"ו קיים היה מקטרג לבל ישפוך חמתו אלא על ישראל. וז"ש המקונן כלה ה' חמתו הרצון שכלה לחימה והרגו ונשאר רק אף לבד וזהו שפך חרון אפו ויצת אש בציון על עצים ואבנים ושכך חמתו. דלולי זאת היה ח"ו גם חימה מקטרג על ישראל והיה אין תקומה מפני שני משחיתים הללו. אבל באשר שכלה חמתו שפך רק אף הנשאר על חומת בת ציון וק"ל:
פסוק יב:
לא האמינו מלכי ארץ וכו' מחטאת כהניה וכו' השופכים בקרבה וכו'. יובן כוונת המקונן דהנה כבר הקשינו לשאול מה צריך הקב"ה לגלותם אם חטאו ישראל הלא באמת יכול לכלותם בדבר ובמגפה בארציהם. רק י"ל דאם עשה ה' ככה לא היה ח"ו שריד ופליט בצדיקים כיון שניתן רשות למשחית וכו'. אבל בגלות נמלטו הצדיקים כידוע דבבית ראשון נמלט ירמיה וחביריו ובבית שני ר"י בן זכאי וחביריו. רק היא גופא קשיא הלא יש לצדיקים חטא משפט מות הואיל ולא מיחו כידוע בגמ' דשבת שנהפך מדת הרחמים למדת הדין. רק י"ל דאותן שמיחו להם הרגו כידוע. וז"ש לא האמינו מלכו ארץ וכו' כי יבא צר ואויב דהם סברו דיהרוג ויכלה אותם בארצותם ואף לצדיקים על שלא מיחו. לזה אמר שהוצרכו לגלות כדי שימלטו הצדיקים. וא"ת מה נשיאות פנים יש בדבר לזה אמר השופכים בקרבה דם צדיקים אותם שמיחו להם וא"כ אין לצדיקים אשמה בזה לכך גלה אותם כנ"ל וק"ל:
פסוק יב:
או יאמר דהנה מיתת צדיקים מכפר על עון הדור רק התינח אם הדור מצטערים במיתתם אבל כשאינם מצטערים אינה מכפרת. וז"ש לא האמינו כי יבא צר ואויב וכו' דמיתת צדיקים מכפר' לזה אמר מחטאת כהניה וכו' השופכים בקרבה דם צדיקים וא"כ אין מצטערים ולכך אינו מכפר ג"כ והוצרכו לגלות וק"ל:
פסוק יד:
נעו עורים בחוצות. יובן עפ"י מה דידוע דהשכינה גם היא עם ישראל בגולה. וגלות השכינה הוא בשביל ישראל שעושים עבירות בפומבי לעין כל. וז"ש נעו עורים היינו שטח עיניהם מראות והעונות סימו את עיניהם ועברו בחוצות לעין כל וגם הם שפכו דם לא בהסתר ובמארב כי אם לבושיהם נגאלו בדם באשר לא יוכלו ליגע בלבושיהם עד שכל רואיהם ישפוטו ששפכו דם והם לא נסוגו אחור וא"כ העבירה בפומבי וזהו גרם הגלות בעו"ה דנחשכו עינינו וק"ל:
פסוק טו:
סורו טמא קראו למו. י"ל דקאי על פריצי ובריוני ישראל אשר הרגו לחסידי וחכמי ישראל ואמרו שחייבים מיתה על שרוצים למסור ירושלים ביד אויב וא"כ הם מוסרים וחכמי ישראל אמרו שהגיע זמן הגלות וא"כ למה נלחם בחנם עם מי שהשעה משחקת לו כמו שגער ר"י בן זכאי לדלתות ההיכל כדאי' בגמ'. שיודעים היו שיחרב הבית. אבל הפריצים באמת כיחשו זאת ואמרו שלא יהיה עוד גלות וסוף שירחם ה' עליכם ויושיע ירושלים וח"ו למוסרו ביד אויב וכל האומר למסור דינו כמסור וחייב מיתה וז"ש סורו טמא קראו למו ר"ל הפריצים קראו להכשרים כי נצו גם נעו למסור ירושלים ביד אויב אמרו בגוים לא יוסיפו לגור שלא יהיה עוד גלות. וסוף שירחם ה' והם המורדים ואין בוטחים בה' כלל ולכך שפכו דמם והרגו חסידי עליון וק"ל:
פסוק טו:
או יאמר דבאמת לא היה חטאם גדול כ"כ שיגרום הגלות. רק בלא"ה גזירת בין הבתרים היתה שהראה הקב"ה לאברהם ד' מלכיות ומאז נגזר עליהם גירות. והעו"ג אמרו שחטאם גרם זאת שחייבים גלות כי כבד עונם מנשוא. וסורו טמא קראו למו וכו' אמרו בגוים לא יוסיפו לגור דלא נגזר עליהם גלות מימי קדם ואם כן עונם גרם להם זאת וק"ל:
פסוק טז:
פני ה' חלקם וכו'. דאיתא כי באפם הרגו איש וכו' אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל והפירוש הוא דידוע דמי שהוא בעל כעס וחימה. או שצריך להיות לו אימתא דרבים לבטל ממנו הרוממת לב והגדולה. או שצריך לגלות ממקומו שלא יהיה לו חיבור עם אחד. וז"ש כי באפם הרגו איש ולא יספיק להם אימתא דרבי' דבעטו במי שגדול בהם ולכך אחלקם ביעקב ואפיצם להכניעם. וז"ש פני ה' חלקם ר"ל חרון אף ה' חלקם וגרם להם הגלות לזרותם בארצות. לא יוסיף להכותם בעריהם ע"י אימתא דרבי' והטעם כי פני זקנים לא נהדרו דאין להם אימת' דרבים והוצרך לגלותם כנ"ל וק"ל:
פסוק יז:
עודינו תכלינה עינינו וכו'. ידוע דאף בעת הגלות היה יצה"ר דע"ז תקוע בלבותם וחשבו שע"י עבודתם לע"ז ישיגו לכל טוב כמאמר הנשים לירמיה ומעת חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל. וז"ש עודינו אף בעת הגלות תכלינה עינינו אל עזרתינו הבל אל העצבים וכוכבי שמים להתעשר והוא באמת הבל. ולכך לקו מכ"מ בצפייתנו צפינו אל גוי לא יושיע וק"ל:
פסוק יז:
או יאמר כי ישראל בטחו על השבעת השרים שלמעלה שיושיעו אותם ובאמת לא היה נעלם מהם דביכולת הקב"ה לשדד מערכתם. רק שסברו שכולי האי לא יעשה להם הקב"ה שיושיע להאויבים הנלחמים עמהם כי די לו לסלק השגחתו מהם לבלתי יושיעם ולמסרם תחת מקרי המזלות כמ"ש אף אני אלך עמכם בקרי. ובכוונה זו סברו שיהא ידם למעלה בהשבעת השרים וז"ש עודינו תכלינה עינינו אל עזרתינו הבל להשביע השרים. והטעם כי בצפייתנו צפינו אל גוי לא יושיע ר"ל דודאי לא יושיע להאויב רק יניחם למקרים והם יכולים להשביע להשרים וק"ל:
פסוק יח:
צדו צעדינו מלכת ברחובותינו. ר"ל דמצינו שיעלו לעו"ג אם אתם רוצים ללחום עם ישראל בדקו מקודם אם הם מצוים בבה"כ ובהמ"ד ואז לא תשלטו בהם וזהו צדו צעדינו מלכת ברחובותינו ללכת לבה"כ ולבהמ"ד וק"ל:
פסוק יח:
מלאו ימינו וכו'. דאי' כלו הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה הרצון דכל הקיצין שאמרו חכמינו הם אמת ובעו"ה לא נושענו היות דישראל הוצרכו לשוב בתשובה ובעו"ה לא נעשית התשובה. וזהו כלו כל כל הקיצין באפס תקוה וז"ש המקונן מלאו ימינו כי בא קצינו דכל הקיצין הם אמת רק שרפנו ידינו מתשובה. ולכך בכל הקיצין היה עת צרה לישראל כי הגיע זמן לגאול ולא שבנו בתשובה וק"ל:
פסוק יט:
קלים היו רודפינו מנשרי שמים. ידוע כי המלאכים הממונים על הכוכבים קרוים נשרי שמים כי כי הם מקבלים השפע מנשר שבמרכבה. וגם השרים שמחזאי ועזאל שנפלו משמים היו מהם ולכך קרוים נשרי שמים לשון נפילה כמו פירות הנושרין. והם חשבו לעכב ע"י האויב כנ"ל אמנם הקב"ה נותן להם כח לעמוד נגדם וזהו שאמר קלים היו רודפינו מנשרי שמים וק"ל:
פסוק יט:
על ההרים דלקונו. ידוע מ"ד בבלעם וישת אל המדבר פניו ופי' התרגום על שעבדו שם העגל ונ"ל דמצינו דבלעם אמר כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו היינו דזכות אבות היא שעמדה להם ולכך וישת אל המדבר פניו דהיינו המעשים אשר עשו במדבר וזהו מתיש כח זכות אבות וז"ש על ההרים דלקונו היינו שנשתכח זכות אבות והטעם במדבר ארבו לנו על עון העגל הנעשה במדבר וק"ל:
פסוק כ:
רוח אפינו משיח ה' וכו'. נ"ל דידוע מ"ד בגמ' הני תרי בריוני דהווי בשיבובתי' דר"מ כ"ז שהי' ר"מ קים לא חזרו בתשובה דהם סברו דר"מ מתפלל עליהם אבל כד שכיב אמרו לית מאן דיגין עלן אהדדו בתיובתא. ולפ"ז באמת זה גורם לפעמים מיתת ת"ח כי הרשעים בוטחים בתורתן שיגינו עליהם ואינם שבים כנ"ל וז"ש המקונן רוח אפינו משיח ה' היינו ת"ח שבדור הנקרא משיח ה' ששמן משחת קודש עליו נלכד בשחיתותם והטעם באמת הוא לפי שאשר אמרנו בצלו נחי' בגוים והוא יגן עלינו. ולכך נאבד הת"ח ומת שלא יבטחו בו ההמוני ומכח זה ישובו בתשובה וק"ל:
פסוק כא:
שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוז ידוע כי עון הוא ארם והיא הרשיעה לישראל וכן אדום הרשיעה לישראל. ולכך צריכה לשתות ב' פעמים כוס התרעלה מפאת ארם ומפאת אדום ולכך אמר תשכרי ותתערי היינו להקיא כדי שתשתה עוד פעם וק"ל:
פסוק כב:
תם עונך בת ציון וכו'. ידוע דישראל כשחוטאים תיכף הם מתחרטים ולבם כואב. אבל הרשעים אף כשחוטאים אין להם חרטה כלל אדרבה הם שמחים ברעה אשר עשו. ולכך ישראל אינם נענשים כלל בעשותם דבר בשגגה דאלו היו יודעים לא היו עושים ונענשים רק על המזיד. אבל הרשעים השמחים בדבר עבירה נענשים על השגגה דאף שיודעים אעפ"כ חוטאים במרד ובמעל. וז"ש תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך כי על החטא אין נענשים. אבל פקד עונך בת אדום וגם גילה על חטאתיך כי משמחתך על העבירה גלית דעת על החטאים שבשגגה דאף במזיד היית עושה ועל שניהם תיענש וא"ש וק"ל: