לפרק ב'

מתנות עניים ללא טובת הנייה

וּֽלְנָעֳמִ֞י מידע (מוֹדַ֣ע) לְאִישָׁ֗הּ אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃
וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל־נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה־נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַאֲלַקֳטָּ֣ה בַשִׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי׃ וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַחֲרֵ֖י הַקֹּצְרִ֑ים וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ׃
(רות ב א-ג)

כתב הרמב"ם כי הקוצר שדהו "לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה"(משנה תורה הלכות מתנות עניים א א). גם באילנות צריך להניח בסוף השדה לעניים שיקטפו. "וכן בלקט. כשקוצר ומאלם – לא ילקט השיבולים הנופלות בשעת הקציר אלא יניחם לעניים. שנאמר 'וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃'(ויקרא יט ט)... וכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה – הרי זה לא יקחנה שנאמר 'וְשָֽׁכַחְתָּ֧ עֹ֣מֶר בַּשָּׂדֶ֗ה לֹ֤א תָשׁוּב֙ לְקַחְתּ֔וֹ'(דברים כד יט) "(משנה תורה הלכות מתנות עניים א ד-ה).

בצדקה, בתרומות ומעשרות, בעל הבית קובע מי יקבל את התרומות והמעשרות שלו מבין הכהנים, הלוויים או העניים. אבל בלקט, שכחה ופאה אין בעל הבית יכול לקבוע מי יקבל את שלו. הוא לא יכול לכוון שיהיו אלה עניים מהמשפחה שלו. "כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנייה לבעלים אלא העניים באין ונוטלים אותם על כרחם של בעלים"(משנה תורה הלכות מתנות עניים א ח).

ולא עוד אלא שאפילו גר תושב או גוי יכול לקחת מתנות עניים אלו. "אין מונעים עניי גויים ממתנות אלו, אלא באים בכלל עניי ישראל ונוטלים אותם מפני דרכי שלום"(משנה תורה הלכות מתנות עניים א ח; וראה שולחן ערוך יורה דעה שלב). ולכן אף על פי שלא נקבעה עדיין ההלכה שרק מואבי לא יכול לבא בקהל ה', אבל מואבית יכולה לבוא בקהל, אפשרו לרות ללקט בשדה. וגם מואבי שהתגייר, הגרות שלו תופסת לגבי זה שהוא חייב במצוות. אבל להינשא לישראלית הוא לא יכול (שולחן ערוך אבן העזר ד ג).

שמירה על צניעות במקום העבודה

וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים יְ-הוָ֣ה עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ יְ-הוָֽה׃
וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֙עַז֙ לְנַעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֑ים לְמִ֖י הַנַּעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת׃
וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר הַנִּצָּ֥ב עַל־הַקּוֹצְרִ֖ים וַיֹּאמַ֑ר נַעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥בָה עִֽם־נָעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב׃
וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳטָה־נָּא֙ וְאָסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַחֲרֵ֖י הַקּוֹצְרִ֑ים וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֙קֶר֙ וְעַד־עַ֔תָּה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט׃
וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל־ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל־תֵּלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם־נַעֲרֹתָֽי׃
עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙ וְהָלַ֣כְתִּ אַחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת־הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ וְצָמִ֗ת וְהָלַכְתְּ֙ אֶל־הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים׃
(רות ב ד-ט)

איסור ייחוד קיים בדרך כלל רק במקום סגור ולא במקום פתוח. אבל במקום שיש קשר קבוע בין אנשים, יש איסור ייחוד אפילו אם המקום פתוח. לכן ההלכה אומרת "מי שאין לו אשה, לא ילמד תינוקות, מפני שאימותיהם מביאות בניהם. ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו"(שולחן ערוך יורה דעה סימן רמה סעיף כא). כל זה בגלל הקשר הקבוע שיש לאימהות עם אותו אדם שאינו נשוי, אף שהן נשואות. אבל אם הוא נשוי – מותר, אף שאשתו לא עמו בבית.

בימינו מלמדים נשים ורווקים בבתי-ספר, כי הילדים לא לומדים בבית המלמד כמו בעבר, אלא במקום שיש בו הרבה אנשים. וכן בגלל שהאימהות לא מביאות את הילדים אל המורה. אבל אם יש קשר של קביעות – אסור. אם אחד מהצדדים פרוץ – גם אם הוא נשוי – אסור. זו הסיבה שבגללה אומר בועז לרות לשהות בקרב הנערות ולא בקרב הנערים. כי חברה מעורבת באופן קבוע אסורה על-פי ההלכה, אפילו אם אין ייחוד.

מצווה לקרב את הגרים

וַתִּפֹּל֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָּנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה׃
וַיַּ֤עַן בֹּ֙עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ אֶת־חֲמוֹתֵ֔ךְ אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָּבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל־עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃
יְשַׁלֵּ֥ם יְ-הוָ֖ה פָּעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְ-הוָה֙ אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּֽחַת־כְּנָפָֽיו׃
וַ֠תֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ׃
וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֙שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקּֽוֹצְרִ֔ים וַיִּצְבָּט־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע וַתֹּתַֽר׃
(רות ב י-יד)

הגמרא מזהירה שלא להונות גר:

תנו רבנן: "וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ" – באונאת דברים הכתוב מדבר... הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה.
(בבא מציעא נח:)

הגמרא  מביאה סיפור על רבי יוחנן שהיה בוכה כשהיה מגיע לפסוק: "וְקָרַבְתִּ֣י אֲלֵיכֶם֮ לַמִּשְׁפָּט֒ וְהָיִ֣יתִי ׀ עֵ֣ד מְמַהֵ֗ר בַּֽמְכַשְּׁפִים֙ וּבַמְנָ֣אֲפִ֔ים וּבַנִּשְׁבָּעִ֖ים לַשָּׁ֑קֶר וּבְעֹשְׁקֵ֣י שְׂכַר־שָׂ֠כִיר אַלְמָנָ֨ה וְיָת֤וֹם וּמַטֵּי־גֵר֙ וְלֹ֣א יְרֵא֔וּנִי אָמַ֖ר יְ-הוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃"(מלאכי ג ה); "עבד שרבו מקרבו לדונו, וממהר להעידו, תקנה יש לו?! אמר רבי יוחנן בן זכאי, אוי לנו – ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות. אמר רבי שמעון בן לקיש, כל המטה דין של גר, כאילו מטה דינו של מעלה, שנאמר "וּמַטֵּי־גֵר֙" – וּמַטִּי כתיב (כלומר כביכול מטה אותי, ה' יתברך)"(חגיגה ה.).

לכן כתב הרמב"ם שיש שתי מצוות באהבת הגר, האחת, מפני שהוא בכלל כל יהודי שמצווה לאהוב. האחרת, מפני שהוא גר. והתורה אמרה "ואהבתם את הגר" – "ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת עצמו שנאמר 'ואהבת את ה' א-להיך' – הקב"ה עצמו אוהב גרים, שנאמר 'ואוהב גר' "(משנה תורה הלכות דעות ו ד).

נדיבות על חשבון בעל-הבית

וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃
וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ׃
וַתְּלַקֵּ֥ט בַּשָּׂדֶ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וַתַּחְבֹּט֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֔טָה וַיְהִ֖י כְּאֵיפָ֥ה שְׂעֹרִֽים׃
(רות ב טו-יז)

אסור לפועל להיות נדיב על חשבון בעל-הבית. מסיבה זאת היה אסור לפועלים לאפשר לרות ללקט בין העומרים, כיוון שהם עדיין לא אספו את העומרים, ואין בהם דין שכחה. ממה שהתיר בועז לתת לה מהאוכל של הפועלים אנו לומדים שאין רשות לפועל לתת לאדם אחר בלי רשות של בעל-הבית, וכן למי שמתארח בבית-מלון אסור לתת לאורחיו מאוכל המלון.

וַתִּשָּׂא֙ וַתָּב֣וֹא הָעִ֔יר וַתֵּ֥רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֑טָה וַתּוֹצֵא֙ וַתִּתֶּן־לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הוֹתִ֖רָה מִשָּׂבְעָֽהּ׃
וַתֹּאמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤טְתְּ הַיּוֹם֙ וְאָ֣נָה עָשִׂ֔ית יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ וַתַּגֵּ֣ד לַחֲמוֹתָ֗הּ אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה֙ עִמּ֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛וֹ הַיּ֖וֹם בֹּֽעַז׃
(רות ב יח-יט)

הגמרא אומרת:

אמר רבי יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם חוץ מאישה תינוק ותינוקת.
אשה מאי היא? פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת, עשתה לי פולין. ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהן כלום, שנייה ולא שיירתי מהן כלום, ביום שלישי הקדיחתן במלח. כיון שטעמתי משכתי ידי מהן, אמרה לי, רבי מפני מה אינך סועד? אמרתי לה כבר סעדתי מבעוד יום. אמרה לי היה לך למשוך ידיך מן הפת... רבי שמא לא הנחת פאה בראשונים (כלומר ביומיים הקודמים)? ולא כך אמרו חכמים, אין משיירין פאה באילפס, אבל משיירין פאה בקערה?
(עירובין נג:)

גם בימינו הדין כך. כי האוכל את כל מה שהגישה לו בעלת-הבית עלול לגרום לה הרגשה רעה, שמא האוכל לא הספיק והוא נשאר רעב. שהרי אכל את כל מה שהגישו לו, ואם היו מגישים יותר, היה בוודאי אוכל יותר. אבל אם השאיר מעט אוכל בצלחת, הרי זה לא רעבתן וגם מתחשב במי שטרח לבשל את האוכל הזה.

צניעות בלשון

וַתֹּ֨אמֶר נָעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַי-הוָ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹא־עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת־הַחַיִּ֖ים וְאֶת־הַמֵּתִ֑ים וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֙נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא׃
וַתֹּ֖אמֶר ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֑ה גַּ֣ם ׀ כִּי־אָמַ֣ר אֵלַ֗י עִם־הַנְּעָרִ֤ים אֲשֶׁר־לִי֙ תִּדְבָּקִ֔ין עַ֣ד אִם־כִּלּ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַקָּצִ֖יר אֲשֶׁר־לִֽי׃
וַתֹּ֥אמֶר נָעֳמִ֖י אֶל־ר֣וּת כַּלָּתָ֑הּ ט֣וֹב בִּתִּ֗י כִּ֤י תֵֽצְאִי֙ עִם־נַ֣עֲרוֹתָ֔יו וְלֹ֥א יִפְגְּעוּ־בָ֖ךְ בְּשָׂדֶ֥ה אַחֵֽר׃
וַתִּדְבַּ֞ק בְּנַעֲר֥וֹת בֹּ֙עַז֙ לְלַקֵּ֔ט עַד־כְּל֥וֹת קְצִֽיר־הַשְּׂעֹרִ֖ים וּקְצִ֣יר הַֽחִטִּ֑ים וַתֵּ֖שֶׁב אֶת־חֲמוֹתָֽהּ׃
(רות ב כ-כג)

מי שיש לו עין חדה שם לב שיש פה שינוי בלשון. רות אומרת שבועז אמר לה לדבוק עם נעריו, ובאמת הוא אמר לה לדבוק עם נערותיו! על זה מדייק רב חנן בן לוי (רות רבה [לרנר] ה י), ואומר כי משום זה הפסוק קורא לה: "ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֑ה". נעמי מתקנת אותה ואומרת לה ברוח הקדש: "ט֣וֹב בִּתִּ֗י כִּ֤י תֵֽצְאִי֙ עִם־נַ֣עֲרוֹתָ֔יו". רות מקבלת את ההערה וַתִּדְבַּ֞ק בְּנַעֲר֥וֹת בֹּ֙עַז֙ לְלַקֵּ֔ט עַד־כְּל֥וֹת קְצִֽיר־הַשְּׂעֹרִ֖ים וּקְצִ֣יר הַֽחִטִּ֑ים.