פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה23 פסוקים📜
רש"ירש״י18 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא29 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג18 פסוקים📜
אשכול הכופראברהם סבע26 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי10 פסוקים📜
עיני משהאלשיך42 פסוקים📜
אגרת שמואלר' שמואל די אוזידה137 פסוקים📜
נחל אשכולר' חיים יוסף דוד אזולאי7 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי7 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם27 פסוקים📜
תורה תמימההרב ברוך הלוי אפשטיין39 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ23 פסוקיםמאמרים על הפרק
אגרת שמואל
ר' שמואל די אוזידה
פסוק א:
ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז. ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו ותאמר לה לכי בתי. ותלך ותבא ותלקט בשדה אחרי הקוצרים ויקר מקרה חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים יי עמכם ויאמרו לו יברכך יי. ויאמר בועז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת ויען הנער הנצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים ותבא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט. ויאמר בועז אל רות הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשרה אחר לא תעבורו מזה וכה תדבקון עם נערותי. עיניך בשדה אשר יקצורין ותלכנה אחריהן הלא צויתי את הנערי' לבלתי נגעך וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים ותפול על פניה ותשתחו ארצה. ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה. ויען בועז ויאמר לה הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום. ישלם יי פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם יי אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני כי דברת על לב שפחתך ואנכי לא אחיה כאחת שפחותיך. ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ ותשב מצד הקוצרים ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר. ותקם ללקט ויצו בועז את נעריו לאמר גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה וגם שול תשלו לה מן הצבתים ועזבתים ולקטה ולא תגערו בה. ותלקט בשדה עד הערב ותחבוט את אשר לקטה ויהי כאיפה שעורי'. ותשא ותבא העירה ותרא חמותה את אשר לקטה ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה. ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום ואנה עשית יהי מכירך ברוך ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז. ותאמר נעמי לכלתה ברוך הוא ליי אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש מגאלנו הוא ותאמר רות המואביה נם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקון עד אם כלו את כל הקציר אשר לי ותאמר נעמי אל רות כלתה טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשרה אחר ותדבק בנערות בועז ללקט עד כלות לציר השעורים וקציר החיטים ותשב את חמותה:
פסוק א:
ולנעמי מודע לאישה וגומר כתוב הר"ר שלמה ן' אלקאבץ הלוי ז"ל בא להורות עוצם שלמות שתים נשים אלו נעמי ורות כי עם היות לנעמי מודע לאישה איש גבור חיל והיה האיש ההוא גדול לא השליכה יהבה עליו נעמי ולא הודיעו דבר ורות גם היא הטתה שכמה לסבול את אשר לא נסתה כי בת מלך ריא ובכל זאת השליכ' נפשה מנגד להחיות נפשה ונפש חמותה. ופה מקום ספק איננו קטן והוא בהיות בועז איש גבור חיל ירא אלקים וסר מרע איך לא חשה נפשו היקרה על הנשים האלמנות והאומללות עד שהוצרכה רות ללכת על כל גרנות דגן והוא העיד שקדמה לו ידיעה בכשרות רות וטובתה כמ"ש הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך וגומר וכמ"ש בהיותו מודע לאלימלך בן אחיו והאיך התנכר אליו ועיני אלמנתו יכלה באופן שהוצרכה למכור חלקת השד' אשר לה כי לא תספיק חת אשר לקטה לכל צרכי הבית וכן אמר להלן חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי ואם היה טרם לכת למואב היה המוכ' אלימלך לא נעמי כ"ש כי לא יעלה על הדעת שאלימלך ימכור שדהו ודעתו לשוב לארצו כנראה מלגור בשדי מואב לגור ולא להשתקע כ"ש שהיה לו צאן ובקר וגמלים שהוליך עמו למואב כמו שכתבנו בשם רז"ל ולא היה מוכר השדה ומוליך המקנה באופן שאין ספק כי בבא נעמי ורות סמוכה עליה והמה יחפות רגל לובשות בלויי הסחבות וכמו שקדם למעלה שהוצרכו נעמי למכור חלקת השדה לכסות בשר ערותן והשאר תאכלנה מעט מעט עם מה שתביא רות ורות בשערה בנפשה כי לא יספיקו דמי השדה לאכול ולשבת בבית כדרך כל כבודה בת מלך מפני זה הוצרכה לגוף רגליה בשדות ללכת אחרי הקוצרים ומכ"ז חטא בועז גדול ורב עד שאינו רחוק שנא' כי על בלתי התעוררות זה כיון הנביא בשכתב מודע ביו"ד ולא בוא"ו כקריאתו להורות כי התנכר אליו ולא נודע במעשיו היותו בן אחיו כמשפט להולכי תום לחוס על דל ואביון ומבשרו לא יתעלם ואלמנותיו לא תבכינה:
פסוק א:
והר"ר שמריא האיקרטי ז"ל חשב שהתחסד עמהן וכי בבואן לבית לחם הלך להקביל פניהם במנחה כדרך הקרובים וכי על כן אמר אשר לא עזב את החיים ואת המתים כי בחייהן התחסד עמהן ודברים כאלה הנאמרי' בדרך נבואה. והר"ר יצחק עארמאה ז"ל עמד על הספק הזה והתירו וזה לשונו וקשה איה גמילות חסדים של בועז איש גבור חיל ממשפחת אלימלך להתעלם מבשרו ושתבא כלתו ללקוט אחרי הקוצרים באחת הנבלות וכל ישעו וכל חפצו שלא יגערו בה ובאמת היה ראוי להושיבה ולכלכלה שם עם חמותה בכבוד כמו שמחוייב לעשות לאיזה עני בן טובים ויש לומר שמתחילה כשראה אותו והוגד לו מצניעותה וחסידותה וזריזותה מיד נכנסה כלבו ונתן עיניו בה להכניסה בביתו אלא שרצה לבודקה ולהכירה היטב בהמשך הזמן לפי שהיא נכריה ויש לחוש ולכן צוה לה שלא תלך ללקוט בשדה אחר ושתקבע ישיבתה עם נערותיו והוא עצה נכונה מאוד ואולי רוח הקודש נזרק בפי' למה שאמרה בתשובות אלה הדברים מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואמרו ז"ל מלמד שנבאתה בעצמ' שהוא מכיר' באישות. ועוד שם במדרש גושי הלום למלכות כד"א כי הביאותני עד הלום וזהו שאמרה נעמי בשובהה לא בועז מודעתנו אשר היית עם נערותיו כלומר לפי הקורבה לא היה ראוי שתהיה עם נערותיו אלא בכבוד עמו בבית רק שכיון להכירך היטב ולזה השיאתה עצה נכונה לפי עניינה ותנאיה כשרות רות ומעלת בועז והשקפותיו והסכמת נעמי בהתחבר כל אלה ד' שם ובם להסכים על ידיה והעד הפרי עכ"ל הן אמת אם היות הדעת הזה בתחלת העיון טוב ויפה וכאשר יובא בכור ההשכל והבינה נראם היותו בלתי מספיק וכמעט אומר בלתי נאות וזה כי נמצא לפי זה צדקות בועז וחסדו עם רות כענן בקר וקרוב לאתנן יותר מצדק' אחרי שנתן עיניו בה להכניסה בביתו ולבודקה יפה יפה היה עושה עמה מה שעשה ועל כן אמר לה שלא תלך בשדה אחר ודברי' כאלה בלתי ראויים לבועז הצדיק וכשנעלם עין מזה או ניפהו או נצפהו מחוץ היתכן כי לבדוק לרות ילבין פני נעמי ואלמנה לא ייטיב:
פסוק א:
והנראה אלי בהיתר זה הספק הנה הוא ככר קדם לנו דעת ר' יצחק בגמ' פרק המוכר את הספינה אותו היום שבאת רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בועז היינו דאמרי אינשי עד דלא שכיב שכבא קיימא מנו ביתי' וכן בפ"ק דכתובות והא בועז אלמון שנשא אלמנה ואין ספק כי היא היתה אשה בת גדולים ונפשו מרה עליה ובבואנה נעמי ורות בעת ההוא עת רעה לא היה לו לבועז להטפל ולפקח בעניניהם כי הוא היה עסוק בהספדו באופן שלא ראו זה את זה ובמלאת שבעת ימי אבלו הלך בועז לחלקת שדהו ואם שהיה מן הראוי שהקוצרים יקדימו לו שלום מצד חשיבותו והיותו בעל השדה להיות עדיין אבל לא שאלוהו כדין וכהלכה הוא שואל בשלום אחרים ששרויין בשלום ואחרים אינם שואלים בשלומו דאין לו שלום וזה טעם ויאמר לקוצרים ד' עמכם וכמו שיבוא בס"ד וכשמוע בועז בא נעמי ורא' את רות מלקטת אחרי הקוצרים שפט בצדק כי נעמי קיימה בעצמה ושונא מתנות יחי' ושהיה לה שדה ודברים אחרים כמו שנראה מפסוק כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי אשר יראה שהיו להם שדות וכרמים והשכל מחייב שלא מכרו מהם ובר כי לא הותר להם למכור כדאמרינן בסיפר' מנין שאין אדם רשאי למכור שדהו ולהניח אפונדתו וליקח בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אא"כ העני וכו' וכן בפסיקתא ובודאי שכשהלכו עדיין הלכו בעושר ולא הותר להם למכור כמדובר ואחרי שהיו לה שדות ולא רצתה למכור יראה שיש לה על מה שתסמוך ויהיה זה כמו כן תשוב' לטוב הגואל הקרוב שהתיצב על על דרך לא טוב ולא חמל עליהן וכן לכל בני יהודה כי שרים רבים נכבדים המה סוף דבר בועז הצדיק חשב שהיה לנעמי על מה שתסמוך למלאכה וכי אין מזונות רות עליה שלחה על פני השדה ללקט אחר אשר תמצא חן בעיניו ואחרי שאין מדעת נעמי להנות בעוד יש לה אינו מן הראוי להעבירה מדעתה וגם לרות אינו מן הראוי לשלוח לה שום דבר פן יהיה לבוז אחרי שהוא אלמון והוא אלמנה ודי להתיר לה פיסת בר בצינעא ע"י הקוצרים וכבר הורונו ז"ל פחדת בועז מהחשד בפסוק אל יודע כי באה האשה הגורן אמרו כל אותו הלילה היה בועז שטוח על פניו ואומר רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שלא יתחלל שם שמים ובכן יצא בועז צדיק בדינו בדבר הזה לפי שיעורי. הגם הלום אחרי כתבי דברים הללו ראיתי אמרי הה"ר יוסף זלה"ה מסכימים עם מה שכתבתי ושמחתי עכ"ל:
פסוק א:
ולי נראה לתרץ קושיא זו למה בועז הצדיק התנכר אליהן והניחן בחוסר כל עד שהוצרכה רות ללכת וללקוט לקט שכחה ופיאה כדי לזון את נעמי אבל אפשר שהכתוב בעצמו תירץ זה כי אלו לא היתה אלא נעמי לבדה בוודאי שלא היתה מניחה בועז אלא היה מכניסה לתוך ביתו ומושיבה בקתדרא ולה מטה ושולחן וכסא ומנורה כי עצמו ובשרו היא ומבשרו לא היה מתעלם וזהו בעצמו מה שאמ' הכתוב ולנעמי מודע לאישה וגומר כלומר אילו לא היתה אלא נעמי לבדה בודאי שמודע וקרוב היה לה ובודאי שהיה מכניס' לתוך ביתו בקרוב ובפרט בהיותו איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז ולא העלים עין משתיהם אלא כדי שלא יחשדו אותו שנתן עיניו ברות והעד לאמת החשדה שישלח להם בכל יום מתנות ומגדנות וכדי להנצל מהחשד העלים עין משתיהם אף מנעמי כי בהדי הוצא לקי כרבא וכאשר ראתה רות כי בשלה הצער הגדול הזה גם על נעמי כי לא חשבה שמפני החשד התנכר אליהן אלא מפני כי נעמי היתה באה בחברות אשה זרה ונכרים על כן העלים עין משתיהן כי לא רצה להתאכסן לשתיהן על כן ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו כלומר אם בעיני בועז לא מצאתי חן כלל עד שבשבילי ריחק גם אותך ובשלי הצער הזה עליך א"כ עלי מוטל הדבר הזה ללכת ללקט אחר האיש אשר אמצא חן בעיניו ללקוט בשדהו ולכן כאשר אמר לה בועז אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה אז השיב' לו מדוע מצאתי חן בעינך להכירני ואנוכי נכריה נחשבתי בעינך עד עתה ולהיו' שהיה בועז בוש מלומר לה שמפני החשד נמנע מלהביאם אל תוך ביתו וגם לא שלח אליהם שום דבר לא ממאכל ולא מלבוש כדי שלא יחשבוהו האנשים לאתנן זונה ולהיות לו בושה לומר לה טעם זה להרחקתו אותם על כן ענה לה דברים אחרים ואמר לה הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך וכל זה כעורבא פרח והשיאה לדבר אחר ולדבר על לבה על כל הטובה אשר עשתה ושהשי"ת ישלם לה פעלה ומשכורתה:
פסוק ב:
בהיות שלמעלה אמר ולנעמי מודע לאישה ואפשר שכוונה לומר כי מיד בבואן שמה אשר היה בתחלות קציר שעורים מיד נודע לנעמי מודע ועשה מעשה קרוב ויצא לקראתה להקביל פניה ולגמול חסד עמה ויהי כי ראתה רות הקרוב הזה לנעמי מיד אמרה אלכה נא השדה הכונה לשדה בועז קרובך ואלקטה בשבלים אחר אשר ידעתי כי אמצא חן בעיניו להיותו קרובך ובשרך ותאמר לה לכי בתי ואמר לנו הכתוב כי לח הוצרכה לשאול איזו היא דרך שדה בועז כי האלהים אנה לידה מבלי שאלה כלל וזהו ויקר מקרה חלקת השדה לבועז:
פסוק ב:
א"נ אמרה לא אעשה כשם שעושים כל המלקטים בשדות כי קודם שימצאו חן בעיני בעל השדה לוקטים ולפעמי' אחרי החילם ללקוט מוצאים חן בעיניו ולפעמים אינם מוצאין חן כלל לא בתחלה ולא בסוף ולכך אמרה כי לא תתחיל ללקוט עד אשר תמצא חן תחלה בעיני בעל השדה ואח"כ תלקט וזה ואלקטה אחר אשר אמצא חן בעיניו לא קודם מציאת החן:
פסוק ב:
א"נ אחר שאמר אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וצוה את נעריו אל יגערו בה אז לא הביא' את אשר לקטה ויהי כאיפה שעורים אבל עתה אמרה ואלקטה בשבלים עם שבליהן אלקטה ואבא אל הבית ואחר כן אחבוט אותו בתוך הבית:
פסוק ב:
ואפשר עוד לומר בכוונת הכתוב ותאמר רות המואביה אלכה נא וגומר לא אעשה כדרך הנשים שרוצות לטייל בשדות שהולכות ומלקטות לאטם כרי להתעכב בשדה זמן רב אלא אלכה והנני באה תיכף ומיד וזהו נא דקאמר להורות על מהירות בואה וגם לא אלך משדה לשדה אחר כדרך שאר המלקטים כי אם אל המקום הראשון אשר אנך שם אהיה וממנו אשיב אל הבית וזהו השדה דקאמר לומר כי לא תלך כי אם אל שדה אחד וגם לא אלקוט יותר מדיני כי שני שבלין לקט שלשה אינן לקט וזהו שאמר ואלקטה בשבלים מיעוט רבי' שני':
פסוק ב:
א"נ אמרה אלכה נא השדה ואלקטה ולא אלך עם בני אדם שאינם מהוגנים אלא אלכה ואתלוה בדרך עד בואי השדה ללקוט עם בני אדם מהוגנים וכשרים וזהו אחר אשר אמצא חן בעיניו מרוב ענותנותו עמו אלך וכן עשתה כי הלכה ובאה אל הדרך והיתה רואה אנשים שאינם הגונים וחוזרת לביתה עד כי ראתה אנשים הגונים ואחריהם הלכה בחברתה וזהו שאמר ותלך ותבוא ותלקט כי הלכה ובאה עד כי האלהים אנה לידו אנשים כשרים שתתלוה עמהם ובזה ידוייק שלא אמר ותלך ותלקט ותבוא:
פסוק ב:
א"נ אמר ותלך ותבוא ותלקט ולא אמר ותלך ותלקט ותבוא הודיענו גודל צניעותא כי כדי להיות תמיד פניה אחר הקוצרים כדי שלא יסתכלו בה ויתנו עיניהם בה היתה הולכות ובאה כי אף שהיא היתה מלקטות אחורי הקוצרים מ"מ לפעמים הקוצר מחזר עצמו אל צד אחר לקצור מה שבצדדים ופינה לכאן ולכאן והיא היתה מכוונת בזה כי כשהיה הקוצר מחזיר פניו ופונה למקום לא היתה יושבות במקומה כי אז יוכל לראותה אלא היתה הולכות ובאה תמיד כדי להיות אחורי הקוצר ומסתתרת עצמה אחריה':
פסוק ב:
א"נ אמר זה להודיע גודל חריצותה כי היתה מלקטות קל מהרה כ"כ עד שהיתה מלקטת כל הנשאר אחרי כל הקוצרים כי אף שהיה שם שורה גדולה של קוצרים היא היתה הולכות ובאה כ"כ בזריזות עד שהיתה מלקטות הנשאר אחרי כולם כי היתה הולכות מאחרי זה לאחרי זה וכן על זה הדרך אחרי כולם ואחר כך חוזרות ובאה אל מקומה הראשון ומלקטת הנשאר עתה אחרי הקוצר הראשון והולכות אל שאר הקוצרים וזהו שאמר אחרי הקוצרים כי סיבות הליכתה וביאתה היתה כדי ללקט כל הנשאר אחרי כל הקוצרים א"נ אמר כן להורות על נדיבות לבו של בועז כי היה נדיב נדיבות יעץ כי דרך כל בעלי השדות לצוות את פועליהן הקוצרים שיתנו לב לבל ישכחו הרבה כי אחרי שנפל מאתם יעברו על לאו לא תשיב לקחתו ובועז הצדיק לא היה מצוה כן אל קוצרי שדהו כי הוא חפץ שישכחו הרבה כדי לשמח לב העניים והאביונים ועם זה נבין מה שאמר הכתוב להלן וגם שול תשולו לה לא אמר ותשולו לה וגו' כי זה כבר היו מצווים כן מבועז שישולו לה מן הצבתים כדי שיהיה לקט הרבה לעניים אבל עתה ברות צוה להם עוד שיוסיפו שכחה הרבה וזהו שכפל ואמר ברות וגם שול תשולו לה באופן שנראה מכאן שבועז היה חפץ שישכחו הרבה כדי לשמח לב העניי' ואמר הכתוב כי כ"כ היתה הלקט והשכחה שהיה בשדהו כי אף שלקטה בהליכה אף בביאתה בדרך אשר הלכה בה בתוך השדה היתה מוצאת ללקט עוד וזה מריבוי הלקט הנמצא בשדה אשר קרה מקרה ללכת שמה אשר היה לבועז הצדיק אשר היה ממשפחו' אלימלך שלעולם היה מצוה את קוצריו שישולו וישכחו מן הצבתים וז"ש ויקר מקרה חלקת השדה לבועז וגומר:
פסוק ב:
א"נ אמר ותאמר רות המואביה אל נעמי כלומר עם היות מואביה ודרך המואבים להיות אכזרים ובפרט בענין המזונות כמו שאמר הכתוב על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ורות עם היותה מואביה ריחמה על נעמי חמותה ורצתה לרחם עליה לזון ולפרנס אותה אף אם תתבזה היא ללכת ללקוט כשאר עניי ישראל ולא עוד אלא שחילת' את פני חמותה שתתן לה רשות ללכת וזהו שאמ' אלכה נא השדה ואין נא אלא לשון בקשה וכאילו אמר נא אלכה השדה ואמרה ואלקטה בשבלים כלומר ולא בעמרים כי אולי ירע בעיני בעל השדה או בעיני הקוצרים ויכלימוהו ועל כן מצינו לקמן שהזהיר בועז לקוצרים גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה אבל היא בצאתה אמרה לנעמי שלא תלקט אלא בשבלים ואמר אחר אשר אמצא חן בעיניו כלומר מאחר אשר בזה האופן שאמרתי בוודאי אמצא חן בעיניו כלומר לפחות בין כל הקוצרים אשר בשדה ימצא איש אחד ביניהם אשר יהיה איש כשר והגון ואני לא אלקט אחר כל הקוצרים רק אראה ואבחין הקוצר אשר אמצא חן בעיניו ולא ירע לו בלקיטתי אחריו אלך בלבד וכיון שאמרה לה כל התנאי' האלו ידעה כי אשה כשרה היא ולא מלבה היתה יוצאות רק על צד ההכרח על כן אמרה לה לכי בתי כלומר ידעתי והכרתי שאת צדקת כאילו את בתי על כן אמרה לכי בתי:
פסוק ג:
ואמר, ותלך ותבוא ותלקט לא אמר ותלך ותלקט ותבוא סמוך ההליכה לביאה להקישם ומקיש ההליכה לביאה כי כשם שהבאי' בעת בואם מהשדות נושאים בר ולחם ומזון ששים ושמחים בביאתם אמנם בהליכה דואגים כי אינם יודעים אם יביאו שום דבר או יגערו בהם או לא ימצאו אמר עתה ברות כי כך היתה שמחה בהליכה כמו בביאה כי אחר שמן השמים הביאוה לידי מדה זו הכל קבלה עליה בסבר פנים יפות ותלך ותבוא ואיתקש ההליכה לביאתה והכל בשמחה ובטוב לב ותלקט בשדה אחר הקוצרים הכוונה כי עם היות שהיא חשבה שהלואי בכל הקוצרים תמצא אחד שיהיה ראוי והגון כדי שאלך אחריו ושלא יהיה רע עין וכמו שאמרה אחר אשר אמצא חן בעיניו ועתה מצאה את כל הקוצרים הגונים וכשרים באופן שלקטה אחרי כל הקוצרים ולעיל אמר אחר וכאן אמר אחרי לפי שאילו לא היתה הולכות אלא אחר קוצר אחד לבד ללקוט השכחה שהוא שוכח בנקל היה לה ללקוט שכחת קוצר אחד ובודאי שלעולם תהיה הולכות סמוך אל הקוצר לכן אמר אחר דכל אחר הוא סמוך אמנם עתה שמצאה חן בכל הקוצרים והלכה ללקוט אחרי כל הקוצרים שכחות כולם בוודאי שבין הזמן שהיא עסוקה ללקוט שכחת כולם יתרחקו הקוצרים ממנה כי הם קוצרים והולכים ועל כן אמרה אחרי כי אחרי הוא מופלג ונתן טעם למה הלכה אחרי כל הקוצרים לפי שקרה מקרה שהלכה בחלקת השד' לבועז אשר ממשפחת אלימלך ונקטינן דמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים הא לדבר אמת כל משרתיו צדיקים ולכן כיון שראתה שהיו כולם צדיקם הלכה אחרי כל הקוצרים כדאמרן:
פסוק ג:
ובמדרש ויקר מקרה א"ר יוחנן כל הרואה אותה מריק קרי. דרשו זה מדלא קאמר קרא ותיקר חלקות השדה וגומר והיה כינוי ותיקר שב אל רות ולמה אמר ויקר לשון זכר כי בזה הוצרך לומר מקרה ששב כינוי ויקר שהוא לשון זכר אל המקרה וכאילו אמר ויקר המקרה שלה חלקת השדה וגומר ובזה הלשון האריך הכתוב למעניתו ללא צורך ולכן דרשו כי ויקר שב אל איש הזכר הרואה אותה שהיה מריק קרי והכוונה ויקר האיש מקרה בסיבתה אבל עדיין צריך לדעת איך נמשך עם זה סוף הפסוק דקאמר חלקת השד' לבועז וגו' ואפשר דלעולם רז"ל לא מפקי קרא מפשטיה וממשמועותיו אלא מדשני קרא ואמר ויקר מקרה כדאמרן רמז ברמז אותה הדרשא שכל הרואה אותה כו' גם אפשר כי לפי שכל הרואה אותה מריק קרי על כן האלהים אנה לידו חלקת השדה לבועז שכל משרתיו היו צדיקים ולא יפגעו בה בשדה אחר פן יתעללו בה:
פסוק ג:
ועוד אפשר שהשמיענו שכל הרואה אותה מריק קרי ואפילו הקוצרים אשר היו בחלקת השדה שבודאי היו צדיקים כל הרואה אותה מהם היה מריק קרי לרוב יפיה ותוארה:
פסוק ג:
ומורי זלה"ה כתוב אומרו אחר אשר אמצא חן בעיניו הדבר קשה כי היתה אומרת בפיה שהיתה חפיצה ורוצה לקיטת השבלים כמעט כמו אתנן המציאות חן ואפשר שמלת חן מצאנוהו בכל מקום מצד הטוב לא מצד הרע כדכתיב כי לוית חן וגומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם וכיונה רות בדבריה שלא תלך ללקוט כי אם אחר האיש אשר תמצא שיש בעיניו חן רצה לומר שמשתמש בעיניו בעבודת ד' ולא בראייה אסורה שאם היתה רואה אותו משתדל להביט ולהסתכל בה הרי ניכר היות בעיניו רשע לא חן והיתה בורחת מאצלו וסרה מאחריו הרחק כמטחוי קשת עכ"ל:
פסוק ג:
ובמדרש ותלך ותבא עד כדין לא אזלת ואת אמרת ותבוא ר' יהודה בר סימן אמר התחילה מסיימת לפניה את הדרכים. וכוונתם ז"ל שבעת לכתה היתה מסיימת את הדרכים לצורך ביאתה כדי שלא תטעה בביאתה למצוא הדרך ופשוט הוא וכן פירש מורי זללה"ה וכתב שכן נראה לו עיקר וגם כתב שאפשר שתהיה כוונתה שאחרי שהלכה חזרה לבוא בכל הדרך ההוא כדי לסיים את הדרכים ואחר כך חזרה ללקט עכ"ל:
פסוק ג:
עוד כתב מורי זלה"ה שיתכן לומר על דרך הפשט כי באולי חלקת השדה לבועז היתה סמוכה לעיר יותר משדות אחרים ואע"פ שהיא תכף ומיד פגעה בחלקה ההיא מ"מ הלכה עוד משם והלאה אולי ימצא אחרים במציאות חן יותר וכמו שהיא הבטיח' אחר אשר אמצא חן בעיניו ולכן הלכה שדות הרבה ואח"כ חזרה ובאה ללקט בחלקה אשר הניחה כי לא מצאה חן כמו בחלקה ההיא ויקר מקרה במציאות חן חלקות השדה לבועז עכ"ל ורב אחרון כתוב אחר אשר אמצא חן בעיניו כלומר בעיני בעל השדה והכתוב קצר. ותלך ותבא וגומר רז"ל דרשו עד כדין לא אזלת ואת אמרת ותבא ר' יהודה בר סימן אמר התחילה מסיימת לפניה הדרכים ואפשר לומר שהגיד הכתוב חריצות הנערה שלא עמד בטלנית אפילו רגע אך לעולם היתה הולכות ובאה בתוך השדה ומלקט' ודקדק הכתוב ואמר אחרי הקוצרים להגיד מה שאמרו רז"ל בסמוך למי הנערה וגומר שאמר כיון שראה אותה בועז התחיל שואל עליה כל הנשים משחקות עם הקוצרים וזו מצנעת עצמה כל הנשים מלקטות בין העמרים וזו מלקטות מן ההפקר והיינו אחרי הקוצרים ולא עמהם שלא ללקוט בין העמרים ולא לצחק עם הנערים עכ"ל:
פסוק ג:
והרשב"א הלוי ז"ל כתב דע שאלהינו יתברך שמו ברא השוטרים הרודים בעם הם הנקראים בפי חכמי האמת קליפות והם נקראי' רעה ועל זה נאמר לא תאונה אליך רעה כלומר הזהר שלא תעליל עליך הקליפה הנקראות רעה עלילות ברשע ותאונה לשון תואנה כך פירשו בספר הזוהר בפרשת וישלח יעקב ובפרשת ויהי בשלח ועל זה נאמר יש רעה חולה כי הקליפה הזאת הנקראת רעה שולטות באדם הכילי ההוא ומחזקת אותו לחולה ואינה מנחת אותו לאכול באופן שהוא מחליא' אותו כך דרשוהו בספר הזוהר בפרשת בשלח ושם נאמר כי על זה נאמר הכתוב עושר שמור לבעליו לרעתו כי הרעה הנאמרת משמרת העושר ההיא ואינה מנחת אותו לעשות טוב ולא להנות ממנו עד שיבוא בעליו של העושר ההוא כי איש אחר יאכלנה הכלל כי הקליפה הזאת נקראת רעה וגם בעליו נקרא רע עין, ושלמה צווח אל תלח' את לחם רע עין כי הוא מרשות הקליפות ועל כן הזהיר' התורה ולא ירע לבבך בתתך לו כי הצדקה היא מצד הטוב ולכן אין לערב רע עמה ולכן פיה פתחה בחכמה אחר אשר אמצא חן בעיניו כי לא יהי' רע עין אבל שיהיה טוב עין עכ"ל:
פסוק ג:
ותאמר לה לכי בתי כתב החסיד הר"ר יוסף יעבץ בנמוקיו לא מפני מיעוט ערכך אצלי אני מסכימה לכך אלא שהשעה צריכה לכך וזה טעם בתי עכ"ל, ותלך ותבוא כתוב הר"ש ן' אלקביץ הלוי אפשר שתהיה הכוונה על כל הימי' כי תמיד כל היום היתה הולכות ובאה עד כלות קציר השעורים וקציר החטים עכ"ל:
פסוק ג:
והר"ר יצחק עראמה ז"ל כתב ותלך מבית' ותבוא השדה ותלקט, והר"ש ן' אלקאביץ הלוי כתוב ז"ל ואני שמעתי שיערה כמה מהלך היתה יכולה ללכת ובהגיעה לסוף הגבול המשוער אז ותבוא ותלקט כי אם היתה הולכות ומלקטות היתה הולכות ובאה ומשאה על שכמה ובזה תקל הטורח כי תוך עד סוף הגבול ואז בבואה היתה מלקטות באופן כי בהיות המשא כבד ובזה מן הקלות מה שלא יתעלם עכ"ל:
פסוק ג:
ואומרו אחרי הקוצרים כתב הר"ר יוסף גאקין ז"ל למדנו מוסרה שלא לקחה אפילו ממה שבצידי הקוצרים כי אם ממה שאחריהם שכבר הניחוהו לדעת או נתייאשו ממנו וגם כדי שלא יסתכלו בה לא הלכה כי אם אחריהם עכ"ל ויקר מקרה חלקת השדה כתב הר"ר יצחק עארמא ז"ל ויקר מקרה כענין אנוכי בדרך נחני ד' בית אחי אדוני כי מה טוב הזדמן לצדיקים בלא ספק, ובמדרש כל הרואה אותה מריק קרי שהיה קשה בעיניהם לייחס ענייני זו אל המקרה ודרשוהו ליופי עכ"ל, ובמדרש לקח טוב ויקר מקרה מלמד שמלאך הוליכה כענין שנא' ויקר אלהים אל בלעם עכ"ל ועם זה אפשר שיובן מה שאמר הכתוב ותלך ותבא ותלקט כי כיון שהמלאך הוליכה כיון ששמה לדרך פעמיה ללכת תכף באה אל השדה כהרף עין על ידי המלאך שהוליכה וזהו ותבוא ואח"כ ליקטה:
פסוק ד:
והנה בועז בא מבית לחם וכיון שראה אשה יפה כזאת בשדה אשר כל רואה אותה מיד רואה קרי כאמרם ז"ל בויקר מקרה וגו' לכן ויאמר לקוצרים ד' עמכם להצילכם מיצה"ר ואל יעזוב אתכם ביד יצריכם הרע המפתה אתכם ליתן עיניכם באשה הזאת ויאמרו לו יברכך ד' כי גם לך צריך ברכה זאת. או אפשר אמרו לו כי לו לבדו ברכה זאת לא להם לפי שהוא אלמון ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. והראב"ע ז"ל כתוב ויאמר לקוצרים ד' עמכם לעזור אתכם בעבור שהם עמלים יברכך ד' שיתן ברכה בקציר עכ"ל, ואני אומר שאפשר שהם אמרו לו יברכך ד' לפי שהוא נתאלמן מקרוב ואפשר שמיום שמתה אשתו לא בא לשדה כי היה אבל ולא בא אלא באותו היום ולפי שלמדונו רז"ל כי השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה על כן אמרו לו יברכך ד' כלומר ימציא לך אשה הגונה כדי שתהא שרוי בברכה:
פסוק ד:
א"נ אמר להם ד' עמכם בהיות שמצות רבות תלוית בענין הקצירה אם בעזוב עומר שכח' שלא לשוב לקחתו וגם בלקט והפיאה ושלא לגעור בעניים הבאים ללקט רק לקבלם בסבר פנים יפות וכיוצא על כן הזהירם ואמר להם הזהרו באופן שיהיה ה' עמכם ולא יסתלק מביניכם ולכן הוי זהירין לבלתי תחטאו רק קיימו כל המצות התלויות בקצירה בסבר פנים יפות וכיון שראו שבהיות הוא בעל הקציר ובעל הממון עם כל זה היה נותן בסבר פנים יפות ומזכירם על הנתינה א"כ מי שהוא טוב עין הוא יבורך ראוי הוא שיבורך ולכן ברכוהו ואמרו לו יברכך ד' כלומר יברכך בממון וכמו שדרשו ז"ל בפסוק יברכך ד' וישמרך, אי נמי לפי שבועז באותה שעה פגעה בו מדת הדין זו מדת אלקים ומת אשתו על כן לא מצא ברכה יותר חשובה מזו להתפלל עליהם שלעולם לא יתנהג עמהם במדת אלקים שהוא מדת הדין אלא שם ההויה שהוא רחמים הוא יהיה עמהם וז"ש להם ד' עמכם והם השיבו ואמרו לו יברכך ד' כלו' יאמר די לצרותיך ולא יתנהג עמך עוד במדת הדין מדת אלהים אלא במדת רחמים וז"ש יברכך ד' שהוא מדות רחמים, אח"כ מצאתי קרוב לזה בהר"ש אלקבץ הלוי ז"ל:
פסוק ד:
ורב אחרון כתב והנה בועז בא וגו' מגיד גודל השגחת השי"ת שגם שבועז אפשר שלא היה הולך שם אותו היום עכ"ז לזכות הצדקת הזמינו הקב"ה שם והיינו דקאמר והנה בועז בא וגומר ויאמר לקוצרים וגומר אפשר להעיר למה לא הזכיר הכתוב שראה בועז את רות ואח"כ שאל עליה אלא אמר בועז לנערו וגומר בזולת הגדת ראייתו אותה ולכן אומר דאפשר דבועז הבין מרחוק בשדהו והכיר במילוי עינו שהיתה שם נערה מחודשת בלתי רגילה ללכת שם וחשב שמא היה בלב הקוצרים דבר בליעל אשר לא נכון ולכך כשבא אל השדה תכף אמר להם ד' עמכם כאיש מתמי' על דבר זה שאמר מה זאת לכם ד' עמכם יהיה והם השיבו יברכך ד' בכל משלח ידיך כי אין פרץ ואין יוצאת אתנו:
פסוק ד:
והר"ש ן' אלקביץ הלוי ז"ל כתב האמת כי עתה שלמו לו ימי אבלו שבעה ועדיין הוא שואל בשלום אחרי' ואחרים אינם שואלים בשלומו ולכן הוצרך הוא להתחיל בשאלה תחלה ויאמר לקוצרים ד' עמכם עכ"ל וקרובים דבריו לדברי בפירושי ראשון שפירשתי:
פסוק ה:
ויאמר לנערו הנצב על הקוצרי' למי הנער' לא אמר מי הנערה כדי לדבר בלשון קצר כדרך החכמים המדקדקים בדבורם וזה שאם יאמר מי הנערה והם ישיבוהו רות עדיין צריך אח"כ לשאול למי היא בת מי היא או אשת מי הוא כי לא יכיר בה בשמה להיותה אשה על כן שאל מתחילה למי הוא כדי לדבר בלשון קצרה:
פסוק ה:
א"נ בועז רצה לידע אם היא אשת איש או פנויה אבל היה בוש לשאול שאלה זו בפירוש שמא יחשדוהו כי נתן עיניו בה לישא אותה כי אלמון היה ובנקל יחשדוהו על כן שאל בסתם למי הנערה הזאת כלומר ברשות מי היא ולמי הנערה שאם יאמרו בת פלוני היא יהיה הוכחה כי פנוי' היא ועדיין היא ברשות אביה ואם היא אשת איש וכבר יצתה מרשות אביה בודאי שיאמרו אשת פלוני היא ועל כן שאל למי הנערה הזאת. והנער הנצב על הקוצרים בשמעו כי שאל להכירה ואמר למי היא ולא אמר מי הנערה וגו' הבין הוא כי כוונתו אם יש לה בעל וזהו למי היא היא אשת איש או פנויה וחשב מחשבות כי נתן בועז עיניו בה על רוב יפיה ורצה שיגלה את אזניו אם היא פנויה ליקח אותה לו לאשה:
פסוק ו:
ויען ויאמר הרחיב פה האריך לשון לספר לו בגנותה ושלא היתה ראויה להנשא לאיש כמוהו בתחלה אמר עליה דברים אשר לא כן יאמר שהיתה מסלסת בשערה ומקשטת את עצמה ועושה מעשה נערות וזהו נערה דקאמר וכמו שאמרו ז"ל אצל והוא נער דיוסף עושה מעשה נערות ואפשר גם כן שבאומרו נערה כיון לומר שאינה ראויה אליו שהוא זקן ובא בימים וזו נערה קטנה ולא יאות לזקן כמוהו כפי שניו וגם אם כדברי רז"ל היתה בת ארבעים שנה אם כל זה כ"כ היתה יפיה כי גם אם היתה בת ארבעים היתה נראית כבת שבע או כבת עשר ועל כן אמר נערה וכמו שדרשו ז"ל בשרה בת מאה וגו' ועוד כי מואביה היא ואפשר שרמז בדבריו שלא היה יכול לישא אותה כי לא יבוא עמוני ומואבי כתיב וזאת היא מואבית והנער אפשר שלא ידע ההלכה דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית שעדיין לא נתחדשה ההלכה דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. מה שכתבתי בפי' נערה מואבי' מצאתי אח"כ בהרשבא הלוי ז"ל שפירש כן:
פסוק ו:
ועוד אפשר שכיון באומרו מואביה היא כלומר עדיין לא נתגיירה בכל לב ובכל נפש כי עודה מחזקות ברשעתה וזהו מלת היא יתירא דקאמר כלומר כי עדיין היא מואביה ואמר השבה עם נעמי כלומר שכל סוף מגמתה בבואה פה לא היה לאהבת ד' ולחסות תחת כנפיו כי אם לאהבת נעמי וזהו השבה עם נעמי ואף גם זאת האהבה כבר אבדה כי זאת האהבה היתה לה בצאתה משדי מואב ועתה כעת אין לה אפילו האהב' ההיא וזהו משדי מואב דקאמר כי אז בעת צאתה היתה לה אהבה עמה ועתה לא כן:
פסוק ו:
ואפשר גם כן שכיון באומרו משדי מואב כלומר ראה מאיזה מקום שבה יחידה עם נעמי לבדה משדי מואב ובוודאי כולם שטופים בזמה והתעללו בה כי ממי יפחדו שלא לבוא עליה ואשה שהתעללו בה ערלות ערלים אינה ראויה אליך ויוסף עוד לספר בגנותה מה שאין בה ואמר כי היא חשודה בגזל ותאמר בלבה אלקטה נא כלומר נא כעת לעת הקוצרים לא אשלח ידי כי אם בלקט כדרך החסידים ואחר שירחקו מאצלי אספתי עומרים שלמים ואגזול אותם ולא יראו בי להיות' רחוקים ממני והעד שזו היתה כוונתה ראותי כי ותבוא ותעמוד ונתערבה כאן מאז הבוקר ועד עתה להמתין עד שנתרחק מאצלה כדי שתוכל לגזול אשה כזאת צריך האדם לשמור ממנה ולבלתי עזבה להכנס בביתו בדרך קבע כי תגזול כל אשר בבית וזהו שאמר זה שבתה הבית מעט כלומר אשה כזאת שיש לה דופי זה צריך שלא תכנס בבית אחרים אלא מעט פן תגזול כל אשר להם:
פסוק ו:
והרשב"א הלוי כתב נערה מואביה היא כלומר שאף אם נאמר שהיה נודע להם חידוש הלכה דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית לאו משנת חסידים היא ואינו מן הראוי שמי שיקוה לצאת ממנו שבט המושלים ישא עמונית או מואבית ואף אם תהיינה מותרת הלא תראה הגואל פלוני אלמוני כמה ברח מזה כמי שנשכו נחש ולמה יקחנה בועז שהוא גדול ממנו בתורה התמו בנות ישראל הכשרות אשר הורתן ולידתן בקדושה ועוד השבה עם נעמי משדי מואב כי נתגדל' בין צרי עין אשר לא יאות לאיש כמוך נדיב על על נדיבות יקום והנה אליעזר עבד אברהם ביקש ליצחק נערה מורגלת בנדיבות והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה וגומר ואמרה שתה וגומר אותה הוכחת לעבדך ליצחק ואחרי שזו הורגלה בין צרי עין ודאי תהיה מורגלת בצרות עין ומה גם בהיותה מואביה אשר הצרות עין טבעי להם באופן שתהיה צרת עין בטבע ובהרגל עכ"ל. אי נמי לא אמר מי הנערה הזאת אלא למי הנערה לפי שבועז בראותו אשה כזאת יפה כלבנה ברה כחמה אמר בלבו בודאי הגמור כי אחד מהקוצרים קדשה כבר כי אי אפשר שלא יתנו עיניהם בה ובפרט נער הנצב על הקוצרים שהוא יושב ובטל כי הקוצרים שהם טרודים במלאכתם אפשר שלא היו להם פנאי לראותה אבל הנער הנצב על הקוצרים אפשר שהוא קידש אותה לו בשוה פרוטה ועל כן שאל ממנו למי מכולכם מקודשת הנערה הזאת וכיון ששמע הנער הנצב על הקוצרים דברי אדוניו שהיה חושדם שקדשו אותה ואם תהיה פנויה עדיין ישאנה לו כי חשק ביפיה עד כי חשד אותם שלא היה אפשר שלא קדשוה כבר לרוב יפיה התחיל לדבר בגנותה ואמר כי אינה הוגנת לו כי היא נערה מואבי' והיא מהם אשר שנא ד' אלהים וגם מזלה רע עד כי לא נשאר לנעמי מכל בניה ובנותיה כי אם היא לבדה כי מעת אשר בא אל ביתה צרה ויגון מצאה לה ובסימן רע באה ובמזלה הרע הרגה את בעלה וזהו שאמר השבה עם נעמי לבדה כי לא נשאר לה אלא היא לבדה באה עמה וגם היא מעם הפרוצים בעריות וזהו משדי מואב וכאומרם ז"ל שהיו פרוצים בעריות ובהכרח היא ג"כ תהיה פרוצה כהם:
פסוק ו:
א"נ סיפר מפריצותה כי בשלמא נעמי שהיתה אשה זקנה שתבא בדרך לבדה לא תפחד כלל כי מי יביט בפניה אבל אשה בחורה ויפה כזאת השבה עם נעמי שתיהן לבדנה בדרך וממרחק רב כזה משדי מואב בודאי שאשה פרוצה היא שאלמלא היתה צנועה היתה מפחדת שלא יפגעו בה אנשים שאינם מהוגנים ויתעללו בה ואף אם נאמר שלא פגעו באדם והיא לא נטמאה מ"מ אם היא לא היתה פרוצה לא היתה שמה לדרך פעמיה עם נעמי לבד בלא חברת אנשים כל זה מורה על רוב פריצותה ואף גם זאת יש לה שהיא עצלנית ואינה חפיצה אלא להיות יושבות ובטלה כל היום כי באה אל השדה ותאמר אלקטה בדבור פיה לבד ולא עשתה מעשה כלל הבטיחה לעשות ולא פשתה ותבוא ותעמוד עומדת ובטלה מאז הבוקר ועד עתה ועל כן לא אמר ותבוא מאז הבוקר ותעמוד עד עתה כי אין הכוונה שעמדה שמה מן הבוקר אלא שעמדה בטלה ולא לקטה דבר מאז הבוקר ועד עתה כל אלו המדות הרעות יש אתה וזאת היתה לה כי נחרבה ביתה בזמן מועט על רוב פשעיה ומיד מת בעלה כי מדותיה המגונות גרמו שתשב בביתה זמן מועט ותחרב ביתה כי אולת בידיה תהרסנה:
פסוק ו:
א"נ אמר כי הראתה סימני טהרה כחזיר ולבה יקבוץ און לה כי אמרה אלקטה אחרי הקוצרי' רחוק מאוד מהם להראות שאני צנועה ועל כן ותבא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה להמתין שנתרחק מאצלה ואז תתחיל ללקט כדי שלא נסתכל בה ויהי כן ד' עמה כאשר זאת היא כוונתה כי אם כוונתה להתעכב בשדה הרבה כי מדתה להיות אשה אשר בביתה לא ישכנו רגליה ואינה רוצה לישב בבית כי הומיה היא וסוררת בביתה לא ישכנו רגליה וז"ש זה שבתה הבית מעט כלומר זה אין זה כי אם רוע לב שרוצה לשבת בית מעט ולכן המתינה שנתרחק מעליה ולא מרוב צניעותה אלא מפני כי שבת' הבית מעט ובבית' לא ישכנו רגלי':
פסוק ו:
הנה פירשתי דברי הנער לגנאי של רות. אח"כ מצאתי להרשב"א הלוי שפירש כן במה שאמר הכתוב זה שבתה הבית מעט ועוד כתוב כי עד אתה דבר בגלויות טבעים אליה היותה נערה ומעם טמא ומתגדלת עם בלתי הגונים ואלה הגנויו' ואם הם רבי' אינה היא סבתם ועתה דיבר בגלויות הרגליים אשר הוא סיבתם ואמר ראשונה שיש לה עין רעה לא יספוק לה כל השדה כולה וזה יראה הלקיטה אם בכמות ואם באיכות ואולם באיכות אמר אלקטה נא ואספתי בעמרים מה שאין בו דין לקט כי אם בשבלים והיה זה מהמגיד שקר מפורסים כמו שנראה ממאמרה אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים אמנם זה להוציא דיבה עליה אמר היפך מאמרה ואם נחזיק בדברי רש"י שהם שני דברים לקט ושכחה גם יורה על הנאמר כי לא תתפייס בזה או בזה אלא בזה ובזה ואמנם בכמות אמר ותבוא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה כי לא יספיק לה שעה אחת או שתים אבל כל היום כולו וביען בעת ההיא עדיין לא היתה עת האוכל כנראה מהמסופר לפני' מפליג בקדימה ואמר מאז הבוקר ולא אמר מהבוקר כאלו רצה בזה שהיתה מעוררת השחר ובטרם יכיר איש את רעהו היתה באה וזהו מאז הבוקר ועד עתה עכ"ל:
פסוק ו:
והנה עד עתה פירשנו כל דברי הנער הנצב על הקוצרים לגנאי וכל הדברים אשר דיבר הנער על רות הכל שוא ודבר כזב וגדול עונו מנשוא אם לכך כיון להעליל על אשה כשירה דברים אשר לא היו מעולם והמה מהגנאי אשר המשורר ע"ה נתרעם על מספרי לשון הרע במזמור הושיעה ד' כי גמר חסיד וכדי שיוסרו מספרי לשון הרע יראו ויקחו מוסר אבאר פירוש המזמור שאמרו דוד ע"ה כשה ה בורח משאול והיו הולכין ובאים לשאול לגלו' אזנו היכן דוד שרוי כענין הזיפים שאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו ואלו היו מראים פני' לדוד והיו מבטיחים אותו שישב ביניהם ולא ימסרוהו ביד שאול עד שלכך הוצרך לשאול באורים ותומים היסגרוני אנשי קעילה ויאמר יסגירו וזה בוודאי כי אנשי קעילה היו מבטיחים אותו שישמרו אותו ולא יסגירוהו ולכן שאל אם ישמרוהו כדבריהם או יסגירוהו ואמר לו ד' שלא יבטח בדבריהם כי יסגירוהו ולכן אמר הושיעה ד' כי הריני קרוב למיתה שימיתני שאול כי כולם רוצים להסגירני ביד שאול וז"ש כי גמר חסיד ועל עצמו אמר כן כענין שאמר שמר' נפשי כי חסיד אני ולכן אמר הושיע' ד' כי גמר זה החסיד כמעט שימיתוהו שאול ואנשיו והרי הוא הולך למות לפי שפסו ואפסי אמונים מבני מאדם ואין איש אמת בארץ שהרי כולם מבטיחים אותי ובקרבם ישימו ארבם להסגירני כיד שאול ושוא ידברו איש את רעהו וגומר אמר כי כ"כ הורגלו לדבר שוא ודבר כזב עד שאינם מדברים איש את רעהו בשפתותיהם רק בלבותם כשזה מדבר יודע חבירו כי שקר הוא מדבר ושהדברים הם הפך ממה שהוציא בפיו וזה משיבו דברים לפי דבריו וגם בתשובתו יש בלבו הפך מה שאומר בפיו וחבירו מבין כי בלבו דבר אחר הפך ממה שאומר בפיו באופן כי בלב ולב ידברו זה מבין לבו של זה וזה מבין לבו של זה ובזה הם מדברים בלבם ולא בפיהם:
פסוק ו:
א"נ ביען כי צריך לאדם להפך יצרו הרע ליצר הטוב ושיסכימו שניהם לעבודתו ית"ש ולאהב' אותו כענין ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך אמר כי אלו הרגלו כ"כ לדבר שקר עד שאף יצרם הטוב הושוה והוסכם ליצרו הרע לדבר שקרים וז"ש בלב ולב ידברו השוא והשקר בב' הלבבות ובב' היצרים הם מדברים כי נהפך יצרם הטוב ליצה"ר ואמר יכרת ד' כל שפתי חלקות לא לבד המדברי' אתי השקר ולשאול האמת אלא אף המדברים לי האמת ולשאול השקר גם אלו יכרתו לפי שאלו אומרים שבסיבות לשונם יעלה במעלה גדולה וז"ש אשר אמרו ללשונינו לגביר ויעלה במעלה בסיבות לשונינו כי כבר דברנו טוב עם שאול וכן עם דוד באופן כי איזה משניהם שימלוך על ישראל ייטיב עמנו וז"ש שפתינו אתנו כבר שפתינו הכין לנו הכנה לעלות במעלה איזה משניהם שיהי' אדון לנו וז"ש מי אדון לנו כי מי שיהיה אדון לנו וימלוך על ישראל יאהוב אותנו כי שפתינו הכין לנו להיותינו אהובים בעיני שריהם וביען כי גם ענוש לצדיק לא טוב וכמ"ש דוד במקום אחר אל עון פלט למו באף עמים הורד אלהים אשר המפרשים פירשוה בתמי' על און פלט למו ואני אומר כי אפשר לפרשו בניחותא כי גם ענוש לצדיק לא טוב ולא הוה רוצה שיענשו בעבור האון שעשו לו כן אמר על און אשר עשו לי איני תובע כעת עלבוני אלא בעידן ריתחא שיהי' לך אף בעמים אז הורד אלהים אותם אשר עשו לי און ובעידן ריתחא יענשו אגב אחרים ולכן אמר כאן אין אני אומר כי על הרעה הזאת אשר הם עושי' לי שמשקרים בי יכרתו רק משוד עניי' ומאנקת אביונים שכבר הם חייבים ממקום אחר על אותו און יכרתו ויהיה עתה כי על פי דרכו אנצל גם אני מידם וז"ש עתה אקום יאמר ד' על מה שהם חייבים מקדמת דנא עתה אקום כי על פי דרכו שאנקם מהם אשית בישע את זה החסיד כשתמיד הוגה בתורתו יומם ולילה וז"ש אשית בישע יפיח לו אמרות ד' כלומר על פי דרכו אושיע את דוד שיפיח לו תמיד אמרות ד' כלומר שהוגה תמיד בתורה וכיון שהוזכר התורה סיפר בשבחה וז"ש אמרות טהורות יובן במ"ש ז"ל מצינו שעיקם הכתוב שנים ושלשה תיבות שלא להוציא דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה אשר איננה טהורה וז"ש אמרות ד' כלומר אם תראה בתורת ד' אמרות רבות אל יקשה בעיניך שהיה יכול לדבר בלשון קצרה ולומר בהמה טמאה דע לך שאין זה עיקום כי אין בתורה עיקמנות ואם עיקם שם היינו כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו ולומר טמא רק רצה לומר אמרות טהורות אמנם האמת כי התורה ככסף צרוף בעליל לארץ ואם תקשה ותאמר ממקום שבאת משמע שאינה ככסף צרוף שהרי שם כתוב גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה ואיכא למידק אמאי לא ערבינהו וליתנינהו בהמה ועוף בחדא מחתא ולכתוב הכי מכל הבהמה הטהורה ומעוף השמים תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ואי הוה כתיב הכי לא היה צריך לחזור ולכתוב פעם אחרת שבעה זכר ונקבה ותו איכא למידק כי היכי דנקט בבהמה חלוקות טהורה ואשר לא טהורה אמאי בעוף לא זכר כלל חלוקות אשר אינני טהור ואם נאמר כי לא הוצרך להזכירו משום דממילא משתמע מן חלוקות בהמה טמאה אם כן גם חלוקות עוף טהור למה כתביה דהא הוה משתמע מחלוקת בהמ' טהורה דמאי שנא באופן כי לכאורה משמע כי מה שחזר ואמר גם מעוף השמים תקח לך שבע' שבעה הוא מיותר הני שבעה שבעה לכך הודיענו המשורר כי גם אותם שבעה שבעה דנקט בעוף מזוקק הוא אותו שבעתים והוכרח לעשות חלוקה בפני עצמו בעוף ולא לערבינהו בבהמה וזה כי ידוע הוא כי קרבן העוף הוא קרבן העני אשר אין ידו משגת היה מביא שתי תורים או שני בני יונה והנה ידוע הוא מה שצוה הוא ית' להביא ז' ז' מן הבהמה טהורה היינו כדי שיהיה לו לנוח להביא מהם קרבן ואם היה מערב קרא העוף אם הבהמה הטהורה הוה אמינא דודאי מה שצוה השי"ת ז' ז' העיקר הוא בשביל קרבן הבהמה שהוא קרבן חשוב ומתנה הראוי להתכבד אמנם העוף כדי נסבה לפחות כדי שלא לבייש גם קרבן העני אמנם הייתי אומר כי עיקר צווי ז' ז' לא היה אלא מפני קרבנות של הבהמה לכך רצה הקב"ה לגלות כי כך חשוב בעיניו ית' הב' תורים של העני כמו הקרבן של העשיר ולכך עשה מהעוף חלוקה בפני עצמה ופסוק בפני עצמה בצוותו שיפריש ויקח מהם שבעה שבעה וז"ש פסוק בפני עצמו ובמלת גם להורות כי שקולין הם ויבואו שניהם וז"ש גם מעוף השמים ז' ז' ולזה לא ערבינהו אלא נקט בהם פעם אחרת ז' ז' להודיע כי שוה הוא לפניו ית' קרבן העני לקרבן העשיר ולכן לא עשאו טפל לערבינהו עם הבהמ' הטהור' וכתב בעוף לחודי' פעם אחרת ז' ז' וז"ש מזוקק שבעתים כי כפי הטעם שאמרנו גם אותן השבעתי' שכתוב שני פעמים הוא מזוקק להודיענו כי לפני ית' חשוב קרבן עני לקרבן עשיר ומטעם זה מפורש אצלי מאי דכתיב בפרשת ויקרא כי בקרבן העשיר כתיב אם עולה קרבנו מן הבקר ובקרבן הפני כתיב ואם מן העוף עולה קרבנו ולמה לא אמר ואם עולה קרבנו מן העוף אלא כוונתו להודיענו האמור כי בתחלה אמר אם עולה קרבנו מן הבקר כלומר ידעתי כי העולה האמיתות אשר היא חשוב' בעיניך היא מן הבקר כי היא היותר עולה חשובה אמנם אני באתי לחדש לך כי אם יהיה מן העוף עולה קרבנו ומלת עולה קרבנו היא גיזרה כי אפי' שיהיה מן העוף אני מחשיב אותו לעולה שלימה וזהו שאמר עולה קרבנו ונחזור לענינינו כי לכך נקט גם בעוף שבעה שבעה בלחודייהו להשוות קרבן העוף לקרבן בהמה וז"ש בכאן מזוקק שבעתי' ואחר שסיפר בשבח התורה משום כיון שהזכירו סיפר בשבחו חזר לענינו הראשון ואמר אתה ד' תשמרם כלומר ואם אתה ד' חפץ על כל אלה אשר עשו לשומרם ואין אתה חפץ להמיתם וז"ש אתה ד' תשמרם כלומר אם אתה להיותך בעל הרחמים כי כן מורה שם זה אתה אומר לשומרם על הפחות הצילם מידם וז"ש תצרנו מן הדור זו לעולם והנון של חצרנו היא דגושה והוא כנוי אל היחיד הנזכר אשר אמר עליו אשית בישע האיש אשר יפיח לו ויהגה באמרות ד' אמרות טהורות לפחות אם תרצ' לשמור את הדור ואתה ד' תשמרם לפחות תצרנו לזה שיפיח לו אמרות ד' תצרנו ותצילנו לו מן הדור זו לעולם וכ"ש כי למה זה ועל מה זה יהיה מזלם קבוע תמיד ברום הגלגל כי ראוי הוא כי כשם שגלגל חוזר בעולם כי לפעמים האדם ברום המעל' ולפעמים למטה לארץ עני ואביון כן יהיה ג"כ לאלו כרשעים כי יחזור גם הגלגל חוזר חלילה ולא יהי' קבועים במסמרות במעלתם וז"ש סביב רשעים יתהלכון ראוי שיתהלכון ויחזרו חוזרים חלילה כשאר בני אדם וז"ש כרום זולות לבני אדם כלו' כמו הרום והזלות והזלזול ועניות לבני ארם כי לפעמים הם ברום ולפעמים הם בזלות ועוני כן ראוי שיהי' גם לאלו פעמים כן ופעמים כן וסביב סביב יהלכו גם המה ושיהי' הגלגל חוזר גם עליהם ולכן היה מתפלל דוד עליהם שיפלו במכמורות רשעים על היותם בעלי לשון הרע כי שוא ידברו איש את רעהו שפת חלקות בלב ולב ידברו כי לשון הרע הוא שקול כע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים כי בכל אחת מאלו לא נאמר אלא גדול בשפיכות דמים גדול עוני מנשוא ובעריות ואיך אעשה הרע' הגדולה וגו' ובע"ז אנא חטא העם הזה חטא' גדול' אמנם במדבר לה"ר נאמר בו לשון רבים כמש"ה לשון מדברת גדולות ואם הנער כיון בדבריו להוציא עליה שם רע ודאי גדול עונו מנשוא ולכן אפשר לדרוש כל דברי הנער הנצב על הקוצרים לכף זכות לקיים מאמר התנא והוי דן את כל האדם לכף זכות:
פסוק ו:
ואפשר לפרשם שלא דיבר אלא בשבח של רות ואמר ויען הנער ויאמר נערה מואבי' וגומר ומה זאת היא ראויה אליך כי היא נערה ראויה לילד והוא מתו כל בניו וצריך שלא ישא אשה אלא שתהיה ראויה לילד לא זקנה ואומרו מואביה היא כלומר אין עליך לחוש אל מה שאמר הכתוב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' כי למדתנו רבנו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וזהו שאמר נערה מואביה הוא ועוד תראה את טוב כוונתה ושנתגיירה לשם שמים כי שבה עם נעמי עם היותה עניה שכולה וגלמודה בעירום ובחוסר כל והלא תראה מהיכן שבה מארצה וממולדתה משדי מואב ועזבה את אביה ואת אמה עם היותה בת מלכים ושבה עם נעמי עם היותה בחוסר כל זה יורה שלא נתגיירה אלא לשם שמים:
פסוק ז:
ועוד יש בה מן המוסר ודרך ארץ כי אפילו הלקט שהתורה זכתה לה בו לא רצתה ללקט אלא בשאלת רשות ובלשון בקשה וז"ש ותאמר אלקטה נא כאילו אמר ותאמר נא אלקטה ואין נא אלא לשון בקשה ואף גם זאת כי אפילו הלקט שהתורה זכתה לה בו לא רצתה ללקט כי אם בשכר טורחי ועמלי שאטרח ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים והענין כי מנהג הקוצרים לקצור ולעשות עמרים עמרים ומניחם אותם במקומם ואחר כך מאספים הם או אחרים כל אותם העמרים אל מקום אחד ועושים מהם תל גבוה כולם במקום אחד ולכן אמרה הניחני נא ואלקטה בלקט וגם אני אעשה זאת לכם ואקל מעליכם טורח אסיפות העמרים אל מקום אחד כי אני אלך אחרי הקוצרי' ואטרח ואספתי בעמרים אשר יקצרו אאסוף את אל מקום אחר הרי שלא רצתה אפילו בלקט כי אם בשכר טרחה ועמלה ואמר ותבא ותעמוד מאז הבוקר ועד פתה להורות על חריצותה כי לחם עצלות לא תאכל ומאז הבוקר ועד פתה לא ישבה לנוח אלא עמדה עומדת על עמדה וטורחת וזהו שאמר ותבא ותעמוד כלומר שלא ישבה לנוח אלא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה:
פסוק ז:
ואומרו זה שבתה הבית מעט אפשר כי שם בשדה היה בית אשר שם היו נערות בועז יושבות ואותה שעה אשר הי' הנער מדבר עם בועז על ענין רות אפשר שהיתה רות יושבות לנוח שם בבית עם נערות בועז ולכן אמר הנער לבועז אף אם אתה רואה אותה בתוך הבית לא מפני שהיא עצלה כי עתה הלכה לשבת בבית לנוח מעט וז"ש זה שבתה הבית מעט כלומר עתה מעט זמן יש שישבה אבל מאז הבוקר ועד עזה עמדה על עמדה על רגליה ולא ישבה כלל אלא ותבוא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה ובזה קרובים דברי לדברי ה"ר שמרי' האקרטי ז"ל:
פסוק ז:
והנה אח"כ מצאתי לרב אחרון שפירש דברי הנער הלז לשבחה של רות ובמקצת דברים קרובים דבריו לדברי והנני מציגם לפניך ז"ל אמרו לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת כי בראות נערה מחודשת בלתי רגילה לבוא שמה חשבה לזונה ואולי אחד מהנערים הביאה שמה ועל כן אמר של מי מהקוצרים האלה היא הנערה הזאת והוא השיב אל אדוניו אל ישית אל לבו חטאת לנער מהנערים כי נערה מואביה הוא השבה וגו' ואם כוונתה היתה לדבר נבלה לא הית' באה עם חמותה רק היתה נשארת בארצה והנה מאז הבוקר באה אלינו לא ראינו בה ערות דבר כי הנה נראה בעניינה שאמרה אלכה ללקט העומרי' אחרי הקוצרים ולא עמהם או לפניהם ולהשמר מכל דבר רע גם מאז הבוקר שבאה עמדה פה לעין כל ולא נסתרה מעינינו ולא זזה ידה מתוך ידינו ומה שעיניך רואות כי היא יושבות כעת בצל סוכות הקוצרים מעט זמן הוא שישבה וטעם בית כמו סוכה וכן כתוב הראב"ע:
פסוק ז:
או אפשר שזה היום יום ז' הוא לביאת רות ונעמי ובו ביום יצא בועז מאבלו ולהפיג צערו יצא אל השדה כי בו ביום התחילו הקוצרים לעשות במלאכתו כי קודם זה היה אסור אסור להם ולהיות כי בטרם זה היה בועז אסור בשאלת שלום ובעניית שלום הגיד כי היום הזה בא ונתן להם שלום והחזירו לו שלום ושאל לנער בת מי הנערה הזאת ויען כי אין לה אב ואם בארץ הלזו והאשה קרובה לו כאילו רצה לרמוז לו שהיא נאותה לו וזה כדברים מכוסים וערום יבין לאשורו וזהו שאמר נערה מואביה היא כלו' נערה בת בנים היא גם מואביה ואין לה אב ואם וקרוב במלכות הזה וכמה מהאנשים חפצם לקחת בת יחידה גם היא ששבה עם נעמי ורמז לו בזה חסידותה וטוב מזגה שבאת לחסות תחת כנפי השם ית' גם שהיתה קרובה לנעמי ומגואליה היא גם שהיא משתדלות ועוסקות וצנועה וטובה כי הנה להיותה עניה ומרודה לתת טרף לנפשה הוכרחה לצאת החוצה ודקדקה ללקט ולאסוף אחרי הקוצרים ולא עמהם כנזכר והנה עמדה על רגליה בעסק מלאכתה מאז הבוקר ונראה מזה ששבתה בבית מעט כלומר כי כשהיתה בביתה שובתת ממלאכתה מעט הוא יראה מזה כי היא חרוצה במפעליה עכ"ל:
פסוק ז:
והר"ר יצחק עארמה ז"ל כתב, נערה מואבי' היא השבה עם נעמי ומוסריה בידה והנה ידוע שאמש באה העירה ותבוא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה אם כן זה שבתה הבית מעט שלא עמדה בבית יום או יומים לנוח מיגיעת הדרך וזה יורה זריזותה וטעם הקילוס שמא יכניסנה בביתו לשם שירות הואיל והיתה חרוצה במעשיה מאוד עכ"ל, ודומים לזה דברי הרלב"ג ז"ל. וה"ר יוסף גאקין ז"ל כתב מאז הבוקר נגה באה וזו סיבה שלקטה מאוד כדי שלא יחשדוה כי בעבור יפיה נתחסד עמה ונתן לה משל בועז ע"כ:
פסוק ח:
ויאמר בועז אל רות הלא שמעת בתי, דברי הנער הלז שאמר כי לא תחפוץ לשבת בית כי אם יוצאנית ועל כן תשמרי והזהרי מאוד לא תעשה באופן שיאמנו דבריו ותהיה נקיה מד' ומישראל ולכך אל תלכי ללקוט בשדה אחר כי יאמת ויקוים דבריו בלכתך בשדה אחר כי יאמר כי להיותך רוצה לילך פעם בחוץ פעם ברחובות ע"כ הלכת משדה זו אל שדה אחר ובזה הרי את מקיימות דבריו שאמר זה שבתה הבית מעט שכוונתו לומר כי בביתה לא ישכנו רגליה וכאמרן לעיל ועל כן העצה הנכונה לך והנקי מדברי הנער היא זאת כי לא תלכי בשדה אחר וא"ת עוד אוסיף על זאת ולא אצא מפתח ביתי ולא אבוא לא אל שדה זו ולא אל שדה אחר ויותר טוב הוא לי שאמות ברעב בירכתי ביתי ולא לילך להתבזות לעיני בני אדם אשר חרפתם מרובים ולא יבזו אתי כדרך שביזה אותי הנער לז"א וגם לא תעבורי מזה השדה ותשבות בביתך כי אין זו עצה טובה אלא בואי לכאן ותלקט וכה תדבקון עם נערותי וכוונתו שתבא ללקט אם כדי שתהנה היא משדותיו וגם כדי לזכות את עצמו כי יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עס בעל הבית וכשם שעשית עד עתה שהלכת אחריהן מרחוק רב והנהגת בעצמך מדות הצניעות כן תעשה גם כן מכאן והלאה ותן עיניך בשדה אשר יקצורין ואחרי תומם לקצור כל השדה והלכה אחריהן רחוקה מהם ולא מיראה אולי יגעו בך אני אומר לך שתלכי רחוקה מהם כי אם מפני הצניעות אבל הם לא יגעו בך כי הלא צויתים לבלתי נגעך ואם צמית לא תלכו את לשאוב כי הוא פריצות גדול שתשאבי בפניהם ואינו כבודך אלא והלכת אל הכלים ותשתי מאשר ישאבון הנערים:
פסוק ח:
ואפשר לפרשו לפי הדרך שפרשנו שדברי הנער הם כולם מספרים בשבחה של רות וכמו שפרשנו לעיל עתה היות דברי בועז אל רות מיוסרים על זה ויאמר לה הלא שמעת בתי כלומר הרי כבר שמעת בתו כל השבחים הללו ששיבח אותך הנער ולכן ראוי הוא לך שלא תלכו ללקט בשדה אחר כלומר בשדה של אחר שהוא אחר אצלך כי בודאי לא יקרבוך ולא ישבחוך כאשר עשו לך פה וזהו שדה אחר דקאמר הרי טענה אחת שאין ראוי לך שתלכו ללקוט בשדה אחד ועוד טענ' ב' מלבד זו והוא אומרו וגם לא תעבורי מזה והכוונה שאפשר שכל שדות של בועז היו קרובים לעיר יותר מכל שאר כל השדות וההולך לכל שאר השדות היה בהכרח שהיה פוגע בשדות בועז בתחל' והיה עובר מעליהם ללכת אל שאר השדות אשר היו יותר רחוקים ולכן אמר וגם לא תעבורי מזה כלומר גם אם נאמר שאפשר שגם כן יקרבוך בשאר השדות וגם כן ישבחוך אין ראוי שתעבורי משדות אשר תפגעי בהם בתחלה ותלכי אל שדות אחרים הרחוקים מזה וזהו שאמר וגם לא תעבורי מזה הרי שתי טענות שבשביל כל אחת מהן ראוי שלא תלכי אל מקום אחר ללקוט כ"ש בהתחבר שתיהן וזהו מלח וגם דקאמר שמוסיף טענה אחרת על הראשונה ואמר עוד טענה שלישית והיא וכה תדבקון עם נערותי כלומר כי בשאר השדות לא יש שם נערות שתוכלו להדבק בהן אמנם פה בשדותי יש נערות וכה תדבקון עם נערותי. אמר עוד טענה רביעית והוא אומרו עיניך בשדה אשר יקצורין ואפשר שכל שדותיו של בועז אשר היו עתידים לקצור אפשר שכולם היו סביב סביב אל אותו השדה אשר היו שם נערות בועז ומשם שלטא בהוא עינא לכל שדה ושדה אשר היו עתידים לקצור והפסוק הזה הוא מקושר עם הפסוק דלעיל בסופו שאמר וכה תדבקון עם נערותי מכאן מזה השדה הנך רואה בעיניך כל שדה ושדה אשר עתידין לקצור וזה שאמר עיניך בשדה אשר יקצורן אמנם שדות אחרים אפשר שיתעללו בך לפי שהם בהחבא ובמסתרים שדה לפנים משדה אבל שדותי הם במקום מגולה כי הנה מכאן שלטא בהו עינא עיניך בשדה אשר יקצורין. אמר עוד טענה חמישית והוא אומרו והלכת אחריהן דייק דכתיב מלת אחריהן בנון והוא מן הראוי להיות כתובה במ"ם אבל הכוונה שהי' מעיד על נעריו שכולם היו צדיקים גמורים וכשתהי' הולכות אחריהן הוה ליה כאלו את הולכות אחרי נשים ולא אחרי אנשים וכמו שכאשר תלכי אחרי נשים אין לך פחד שיתעללו בך כי הן נשים כמותך כך כאשר תלכי אחרי נערי הוה ליה כאילו תלכו אחרי נשים ולכן כתיב אחריהן בנין ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי גם כאשר אמר לעיל וכה תדבקון עם נערותי על הנערים קאמר כי לא היו נערות לבועז בשדה אלא נערים וקראם נערות להחזיק את לבה שלא תפחד מהנערי' שיתעללו בה על כן אמר לה שלא תפחד כלל שתוכל להדבק בהם כאלו היא מתדבקות עם נערות לפי שהיה יודע בהם שכולם צדיקים ובזה אתי שפיר מאי דקאמרי רות לקמן גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין ולא מצינו שאמר לה כך אלא כך אמר לה וכה תדבקין עם נערותי ובמה דפרישית אתי שפיר דלעולם כאשר אמר לה וכה תדבקין עם נערותי על הנערים קאמר וקראם נערות להורות על חסידותם כי תוכל רות להדבק בהם כאילו הם נערות מסכים למה שפירשנו במה שאמר והלכת אחריהן בנון וזה בעצמו רמזה לה נעמי באומרה לה טוב בתי כי תצאי עם נערותיו כי הנערים שלו הוה ליה כאילו הם נערות ובזה לא קשה מידי מהשינוי הנמצא בסיפור הלז כי בועז אמר לה וכה תדבקין עם נערותי והיא אמרה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין. אמר לה עוד טענה ששית כי מלבד חסידותם אשר הכיר כי כל משרתיו צדיקים עוד נוסף על זה כי הם מוזהרים ומצווים ממנו לבלתי נגוע בה כלל וזהו שאמר הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך אמר עוד וצמית והלכת אל הכלים ושתית וגו' הכוונה אשר שראה שהכל מתוקן מבלתי חששא כלל לא נשאר חשש כלל אלא ממקום שאיבות המים כי אולי היה רחוק מעט ממקום השדות אשר היו שם נעריו ואולי אם תלך לשאוב ממקום שאיבת המים אולי יפגעו בה אנשים שאינם מהוגנים ע"כ אמר לה אם צמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים ולא תלכי לשאוב ממקום שאיבת המים:
פסוק ט:
ואפשר עוד לומר עיניך בשדה אשר יקצורין שהכוונה לפי שראה ראינו כי שש הנה שנא ד' והאחת מהם עינים רמות כי העין הוא סרסור העברה ולכן הזהירה התורה ואמרה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כלומר כי אם תתורו ודאי שתהיו זונים ועושים מעשה אחרי הראיה כי עין רואה ולב חומד ואח"כ כלי המעשה גורמים ולכן אמר לה הזהרי שלא תרים את עיניך לא למעלה ולא מן הצד מן הצדדים ולא תסתכלי אלא לצורך עצמך ולצורך מלאכתך עיניך בשדה אשר יקצורין לראות וללקט השבלים של לקט ושכחה ופאה ועל דבר הרחקת העין מראות ברע אמר שע"ה עיניך לנוכח יביטו ועפעפך יישירו לנגדך אשר הרצון בו שיעשה כמו שהיה עושה רב ע"ה שלא היה מביט לעולם חוץ לארבע אמותיו וז"ש עיניך לנוכח יביטו כלומר השמר לך פן תשא עיניך השמימה ותראה נשים בעליות ובעד החלונות רק לעולם עיניך לנוכח יביטו כלומר לנוכח דרכיך ולא למעלה ואם לפעמים תפגע באשה שהיא באת נגדך ולא כסת' פניה הרי עפעפיך כי לכך נוצרו כדי שהם יישירו את דבר העברה הבאה נגדך כי תעצים העפעפים על העין. אמר עוד ולא זו בלבד תעשו אלא והלכת אחריהן כלומר הזהרי בכונה מכוונת שלא תלכי לצידי הקוצרים כי אולי יסתכלו ביך ויבואו לידי הרהור עברה אלא תתכווני שלעולם ועד והלכת אחריהן ממש ומגבן כדי שבשום צד לא יוכלו להסתכל ביך ועל כל אלו ההכנות שאמרתי נוסף עליהם צוויתי את הנערים לבלתי נגעך כי יד ליד לא ינקה רע ולכן לא יגעו בך אפי' באצבע קטנה וזהו לבלתי נגעך ולכן אנכי מצוך שאם צמית בעודך לוקטות בשדה לא תשאלו מן הקוצרי' שיתנו לך הכלי של מים שיש עמהם בשדה אשר הם קוצרים אלא והלכת אל הכלים ושתית מאשר תשאב הנערים בכל אלו ההכנות הרי את ניצולת מכל דבר רע.
פסוק ט:
ואפשר עוד שאמר עיניך בשדה לפי שברוב הדברים שלטא בהו עינא בישא והעין הרע שולט בכל דבר לכן בועז בהכירו כי רות היא צדקנית ועינה היא עין טובה ובכל אשר תראה ותסתכל בעיניה שם צוה ד' את הברכה ועליה נאמר טוב עין הוא יבורך על כן כדי שתתברך תבואתו צוה אותה שתסתכל בעיניה בשדה אשר יקצורון כדי שתשרה ברכה בשדותיו אמר עוד והלכת אחריהן לפי שידוע שעינא ולבא תרי סרסורא דעברה והעין הוא הסרסור הראשון של עבירה כי העין רואה והלב חומד ועל כן הזהיר הכתוב באומרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ובהיות כי בועז רעה והבחין צדקתה וישרה של רות ולעולם עיניה תחזנה משרים על כן אמר לה והלכת אחריהן כלומר אף אם כולי עלמא אין ראוי שילכו ויתורו אחרי עיניהם אין את כמותם אלא את והלכת אחריהן כלו' אחרי עיניך תלכי ושינוי מלת אחריהן שב אל עיניך דרישא דקרא ודרך זה רמוז בזוהר בפרשת ויקהל:
פסוק ט:
והרשב"א הלוי ז"ל כתוב זה לשונו עיניך בשדה אשר יקצורין פה השיאה עצה טובה והגונה עוד דקדק בדברי הנער המוציא דבה עליה באומרו ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים אשר דברי אחרי הקוצרים אצל האמת רב דברים ודקדק שלא יחדל פשע בהם כאילו רצה לומר שהיתה הולכות אחריהן כחוטפות מידם אשר על זה אמר לנעריו בצוותו אותם וגם שול תשולו לה אשר כל זה להקהות שני עד שקרים על כן הרבה לה דברים לדבר לה דברי' טובים עיניך בשדה אשר יקצורון כלומר לא תלכי עמם בעת היותם קוצרים שלא תהא נראית כחוטפו' אבל עיניך תחזינה מישרים השדה אשר יקצורין ואחרי אשר יקצורין תלך אחריהם ולפי שזה אפשר שימשך כי בלכתה בשדה אחרי כלות הקוצרי' לקצור יתעולל בה אחד מהנערים מה שלא יהי' בהיותה בשדה כלם לכן אמר הלא צוויתי את הנערי' לבלתי נגעך אף אם תהי' יחידה בשדה הנה צוויתי אותם בפרט עליך ואין ספק כי הצוואה הזאת היא האמורה למטה כדברי הר"ר יצחק עארמא ז"ל ונראה לי כי לא צוה להם מקודם עד ידבר על לבה כי לא ידע אם תקבל היא דבריו או אם עשה תעשה לה כנפי' ותרחוק נדוד משם אחרי שכבר דובר בה כי עוד ומה בצע הצוואה זו אם היא לא תתרצה בזה ולכן לא צוה עד חקור את לבה וצמית והלכת אל הכלי' עוד הוסיף להשיא' וליעצ' עצה נכונ' עד מאור והוא שתרחיק ממנה לזות שפתי' וזה שאם היא תשאל לאח' מהנערי' שישאב לה לא תצא מידי ספק כי יאמר האומר שעיני' נתנם בו ולכן יעצה שתלך בין משאבי' ושם תשתה מאשר ישאבון הנערי' לא שהיא תאמר לאחד מהן לשאוב וביותר צריך זירוז בדבר שיש בו חסרון כבוד כי הבזיון דבק בנפש כדברי הרב המורה ומה גם בהיות' כלילות יופי ובקל יוכלו לחשוד אותה. ושוב מצאתי אל החסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל שכתוב בנמוקיו ושתית מאשר ישאבון לא שיתנו לך הם כי זה התחלת הפריצות ע"כ ושמחתי עכ"ל:
פסוק ט:
ורב אחרון כתב הלא שמעת בתי מה ששאלתי לנער ולא תחשוב ששאלתי את פי הנער להיות רע בעיני היותך לוקטות בשדה שלי כי אדרבה הנני מצוה שלא תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה כלומר מזה הדרך ששבחך הנער הנצב שאת אוספות אחרי הקוצרים ולא עמהם לא תעבורו ממנו וכשתרצו לדבר דבר לפקח עמלך טוב שתדבקי עם הנערות ורמז לה שלא תדבר עם הנערים ולא בשדה זו בלבד אני אומר לך שתלקטו לפי שאמרתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר כי הנה כוונתי היא שלא תלקטי בשדה איש אחר אך אם יהיה השדה שלי לקטי כרצונך כי עיניך בשדה אשר יקצורון והלכת תמיד אחריהן כלומר אחר הנערות כי הנה צויתי את הנערים לבלתי נגעך גם לשמירת נקיותך איני רוצה שתלכי עד הבאר כשתרצי לשתות רק תלכי אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים ועם הקפדתם בשתיית המים אשר טרחו בשאיבתם הנה עם כל זה לא יפגעו ביך וזה הטעם הלא צויתי את הנערים וגו' עכ"ל:
פסוק ט:
והר"ר יצחק עארמא ז"ל כתב לא תעבורי מזה ירצה שלא תלך לביתה עד כלות קציר כדרך שאר המלקטות עכ"ל, ע"ד אחר תעבורי:
פסוק י:
אמר, ותפול על פניה ותשתחו ארצה. הנה רות ראתה את דברי הנער מרים כלענה ודברי בועז מתוקים מדבש על כן עשתה שני דברים הפכיים נפלה על פניה מרוב שיחה וכעסה על דברי הנער ותשתחו ארצה על דברי בועז הצדיק אשר ניחם אותה וידבר על לבה ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני לגמול חסד עמדי ודברת על לבי באומרך לא תעבורי מזה וגם תדבקין עם נערותי וצוית את הנערים לבלתי יגעו בי כי אין טעם למציאות חן הזה כי אם בלבד הטהור עשות זה כי לפי דברי הנער הלז הנצב על הקוצרים אנכי נכריה עדיין כאומרו מואביה היא עלי פודה מחזקת בטומאתה ועדיין היא גויה ואין ראוי כי אשה זרה ונכריה במעשיה תמצא חן בעיניו על כן היא קא תמה ואמרה מדוע מצאתי חן בעיניך ואנוכי נכריה לפי דברי הנער:
פסוק י:
א"נ אמרה מדוע מצאתי חן בעינך במה שרצית להכירני ושאלת אלי למי הנערה הזאת ואנוכי נכריה כלומר והנה אנוכי נכריה כשאר כל הנשים הבאות ללקוט כי הם כנכריות ואין להם מכיר ואין שואל עליהם מי הן ומדוע מצאתי חן בעיניך להכירנו ולשאול עלי למי הנערה הזאת ויען בועז ויאמר לה הכוונה כי פנה אותה על שאלתה ששאלה מדוע מצאתי חן בעיניך וגו' וגם אמר לה אמירה אחרת מחודשת וזהו ויען ויאמר והעניה היא דברי הפסוק הזה והאמירה היא בפסוק שלאחריו במה שאמר לה ישלם ד' פעלך וגו' ועל שתיים אלה אמר ויען בועז ויאמר לה ופירש העניה ואמר הוגד הוגד לי כפל ואמר הוגד הוגד לומר שכל כך היה הדבר אמת ויציב ומפורסם לרבים עד שהוגד הוגד לי מפי מגידים רבים מגיד אחר מגיד:
פסוק י:
וגם אפשר שרמז בשתי ההגדות שהוגד לו שהיתה שלימה וצדקת במה שבין אדם לחבירו וגם הוגד לו צדקתה במה שבין אדם למקום ועל הגדות מה שבין אדם לחבירו אמר כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך והוא המבואר לעיל בסיפור המגילה ומה גם מה שאמרו רז"ל שויתרה לה על כתובתה וגם הוגד לי כי בלב שלם ונפש חפיצה נתגיירת ואינך גויה ונכריה רק ידעתי נאמנה כי עזבת את אביך ואת אמך והכוונה על דרך מה שאמר הכתוב אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את יולדתי וזהו שאמר ותעזבי אריך ואמך ותלכי אל עם אשר לא ידעת וגומר:
פסוק י:
א"נ רצה לפרט החסד שעשתה עם חמותה כדי להגדיל אותה ואמר כי לא עשתה כדרך שאר הנשים שהדרך הוא להיות איבה ושנאה בין כלה לאחותה ואת לא כן ואף אם תמצא לומר שתשבו בשלום כלה בחמותה בחיי בעלה אחרי מות בעלה אי אפשר כי בחייו תשב בשלום עם חמותה לעשות נחת רוח עם בעלה אבל אחרי מותו אין בכל הנשים מי שלא תשנא חמותו ואת עשית עמה אף אחרי מות אישך ואם לא היה לך אב ואם ותתחבר לה להיותך יתומה לא היה ראוי להחזיק לך טובה כ"כ כי להיותך יחידה ויתומה אהבת אותה ורצית בה אבל אב ואם היו לך ותעזבי אביך ואמך וחלכי אל עם אשר לא ידעת וגו' ועל כל אלה אמר ישלם ד' פעלך וגו':
פסוק י:
והרשב"א הלוי ז"ל כתב מדוע מצאתי חן בעיניך וגו' פיה פתחה בחכמה כי אין מן הפלא אם נחשדה אחרי דקים להו לרבנן שסתם גויה זונה ומה גם בנות מואב אשר זה דרכן להפקיר עצמן כנודע ואדרבה נפלאות היא מבועז מדוע מצאתי חן בעיניך להכירנו כי אני צנועה בכל דרכי בהיותי מעם נכרי וכן תרגום המתרנם ואנא מעמא נוכראה מברתהון דמואב ומעמא דלא אידכי למיעל בכנישתא דה' הנה כי הם שני דברים מתמיהים הא' בהיותה מבנות מואבה המפקירות עצמן מתחילה ועד סוף כי הבכירה קראה שמו מואב לא כן הצעירה שאמר' בן עמי כדאיתא בפרק רביעי דנזיר ובב"ר פרשת כ"א והשנית בהיותה מהאסורים לבוא בקהל וזה גם העמונית שוה אבל בנות מואב נתייחדו לזנות וכאומרו ויחל העם לזנות אל בנות מואב ולכן אמרה מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני שאני צנוע' ופרוש' בהיותי מעם המיוחרים בזנות מלבד היותי מעם אשר איננו כשר לבוא בקהל וכאילו בזה הורתה כי אינו מן הפלא כי ידברו עליה רעות ואדרבה בהיות בועז הצדיק מדבר עליה טובות נפלאו' היא בעיניה עד כאן לשונו:
פסוק י:
והחסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל כתב בנימוקיו התרגום אמר הוגד לי הלכה עמוני ולא עמונית אולי כי בעבור זה רמז לה את אשר עשית וגומר כי גמלת חסד ולא נתרחקו עמון ומואב אלא על אשר לא קדמו וגומר עכ"ל:
פסוק יא:
ובאומרו ותלכו אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום כתב הרשב"א הלוי ז"ל דברי רז"ל שרירין וקיימין כי זה להם שלשה ימים שנתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית והיא לא ידעה מזה דבר אשר זה יורה גודל פרי לבבה לב טהור להתגייר מבלי פנות לשום דבר עכ"ל:
פסוק יא:
ורב אחרון ז"ל כתב הנה רות כשמעה נפלה פניה וחשבה בלבה אולי נתן עיניו בה ולכן הטיב עמה ורצתה לדעת כוונת הטבותיו מה היתה וזה בלשון צח נסתר ותשתחו ותאמר מדוע מצאתי חן בעיניך וגומר והוא דרך מוסר כמו שאומר הגדלת חסדך להיטיב למי שאינו ראוי וכדאי להטבתך אך אמרה זה בלשון שאלה קצת לגלות כי היתה רוצה לדעת כוונת הדברים באמיתות אז בועז הבין מאמר' והשיב לה ואמר הנה מה שהטבתי עמך הוא מעט מזעיר בערך מה שראוי לי כי הן אמת הוגד לי שני דברים אחד כל אשר עשית את חמותך. ועוד את שנית שמעתי צדקתך כי נתגיירת בהיות לאל ידיך לשכון בטח בדד בית אביך ואמך או לפחות בארץ מולדתך ובהיות לך כל אלה כי עזבת את כולן ובאת אל עם אשר לא ידעת זה יורה כי גם גר צדק את ומאהבת השי"ת נתגיירת ולא לתוחלת תקות דבר גופני וזה הוראה כי את טובות המזג וטובות הנפש עכ"ל:
פסוק יב:
ישלם ד' פעלך וגו' הכתוב הזה יתפרש בדרך תפלה או בדרך הבטחה יהיה שכר אם על החסד אשר עשתה עם חמותה כמבואר אמר ישלם ד' פעל' ואמר מלת ישלם להודיע ולרמוז אלו מה שאמר הכתוב מלוה ד' חונן דל הוה ליה כאילו הלוה אותם המעות להשי"ת ולכן השי"ת גמולו ישלם לו כאילו הלו' לו י"ת והאל י"ת משלם את חובו וז"ש ישל' ד' פעלך כי מה שהתחסד' עם חמותך הוה ליה כאילו הלוית לש"י והוא ישלם פעלך וכנגד מה שאמר ותעזבי אביך ואמך שהוא עזיבות הע"ז כד"א אומרים לעץ אבי אתה על זה ותהי משכורתך שלמה כלומר שכר הרבה שאין לו הפסק כלל מעם ד' אלהי ישראל כלומר בעולם הבא להיות נהנה מעמו ממש וכענין שאמרו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה וזה על אשר באת לחסות תחת כנפיו ונתגיירת בלב שלם ובנפש חפיצה מבלי פנים חיצונית כלל רק לחסו' תחת כנפיו י"ת:
פסוק יב:
א"נ הפליג לדבר בשבחה שכמעט זכותה גדול מזכותו של אברהם אבינו ע"ה שהיה ראש לכל הגרים ולכן אמר ותהי משכורתך שלימה כי אף אם נאמר שזכותו של אברהם אבינו יחסר בהמשך הזמן ע"ד מ"ש ז"ל תמה זכות אבות עכ"ז זכותך ומשכורתך לא יחסר לעולם אלא לעולם תהיה משכורתך שלמה מעם ד' אלהי ישראל והטעם לפי שלך יתר שאת על אברהם אבינו לפי שאברהם אבינו לא בא מאליו עד שהקב"ה אמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך ואז עזב את אביו ואת אמו על פי מאמר האל ית' אמנם את באת מאליך לחסות תחת כנפיו וזהו אשר באת לחסות תחת כנפיו כלומר באת מאליך לחסות תחת כנפיו ומה גם אשר נעמי הפצירה בה שתשוב אל עמה ואל אלהיה והיא לא שמעה בקולה אלא באה לחסות תחת כנפיו ית':
פסוק יב:
אי נמי בהיות כי גמילת חסדים היא אחד מהדברי' שאדם עושה אותם אוכל פירותים בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא ולכן על החסד אשר גמלה עם חמותה אמר לה והיה שכרך כי ישלם מפעלך ותאכל הפירות בעולם הזה והקרן יהיה שלם וישאר קיים לעולם הבא וזהו שאמר ותהי משכורתך שלמה לעולם הבא כל הקרן בשלימות מעם ד' אלהי ישראל אשר בזה הגמילות חסדים שעשית זכית אשר באת לחסות תחת כנפיו שתזכה להיות לחסות לעתיד לבוא תחת כנפיו ית' והמלך ברחמיו יסתר אותך ותחסה בסתר כנפיו ובסתר אהלו לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו ותזכה להיות בישיבה עליונה תחת כנפי השכינה:
פסוק יב:
ומצינו במדרש שהפליגו לדבר בשכרן של גומלי חסדים ואמרו בא וראה כמה גדול כחן של צדקה וכמה גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי החיות ולא בצל כנפי כרובים ולא בצל כנפי שרפים אלא בצל מי שאמר והיה העולם שנאמר מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון עכ"ל:
פסוק יב:
והנה ראיית הכתוב מובנת כפי פשוטה אמנם נרחיב ביאורה עם ביאור הכתוב הקודם שרצה להפליג לדבר בגדולות צדקתו וחסדיו ית' עם בריותיו ואמר צדקתך כההרי אל כלומר שהיא רבה וגדולה כהררי אל ההרים הגבוהים ומשפטיך תהום רבה כלומר להיות כונתך לעשות צדקה וחסד עם כל בריותיך לכן כן הדינין תקיפין וכל המקטריגין אתה משליך אותם בנוקבא דתהומא רבה וזה שאמר משפטיך תהום רבה כלומר כל הדינין תקיפין אתה משליך אותם בתהום רבה ובזה אדם ובהמה תושיע ד' כלומר בין האדם החשוב והצדיק ובין האדם אשר נחשב כבהמה והוא הרשע את כולם תושיע ד' במדות רחמיך וחסדיך כי אין שטן ואין פגע רע שיקטרג עליהם ואמר עוד מה יקר חסדך אלהים כלומר אין ערך ודמיון לחסידך שאתה מתחסד עם בריותך ואין סוף לחשיבות חסדיך כמה וכמה הוא יקר ויעיד עליו הגמילות חסדים של בני האדם כי בני האדם המתדמים אליך להיותם גומלי חסדים והיה שכרם בשכר החסד שעשו כי בצל כנפיך יחסיון בצל מי שאמר והיה העולם וגם ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם ואם החסד של בני האדם כ"כ יקר וגדול כי משכרו יודע יקר תפארת גדולתו וזה עם היות שחסד בן אדם להבל נחשוב בערך חסדו ית' א"כ מזה יודע מה יקר חסדך אלהים וז"ש ובני אדם בצל כנפיך וגו' והוא כלומר ובני אדם העושים חסד וגומלים חסדים זוכים אשר בצל כנפיך יחסיון א"כ זה לעד ולאות אשר מה יקר חסדך אלהים וכדאמרן:
פסוק יג:
ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני וגו' לפי מה שאמרו ז"ל שאמר לה שמחיצתה בעולם הבא תהיה עם האמהות שרה ורבקה ורחל ולאה החזיקה לו טובה בשתים אחת כי נחמתני במה שהבטחתני שאני מזומנת לחיי העולם הבא עם האמהות וגם על מה שדברת על לב שפחתך באמרך אל תלכי ללקוט בשדה אחר ושתית מאשר ישאבון הנערים וגו' ואם כן איפה אחר שמצאתי חן בעיניך להכירנו בשתים אלו לא אהיה כל ימי אלא כאחת שפחותיך וקנויה לך לשפחות עולם:
פסוק יג:
ואפשר עוד בכוונת ואנוכי לא אהי' כאחת שפחותיך לפי שהיא הבטיחה שיהי' חלקה עם האמהות ולכן אמרה לו אמצא חן בעיניך כי נחמתני במה שהבטחתני אבל הריני רצויה ומפוייסת אשר אנוכי הלואי שאהיה ותהיה מחיצתי לעתיד כאחת שפחותיך וזה לפי שהיא חשבה שאין לה חלק כלל באלהי ישראל משום דכתיב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' אבל אתה אחר אשר נחמתני הלואי ואולי שיהיה חלקי כאחת שפחותיך כי מי אני ומי בית אבי שיהיה חלקי עם האמהות ופירש לא אהיה כאילו אמר הלואי שאהיה:
פסוק יג:
ואפשר עוד לומר כי בהיות שראתה שעד עתה מצאה חן בעיניו במה שניחמה וגם דיבר על לבה כי ניחמה בהבטחת שכר העולם הזה שאמר ישלם ד' פעלך וגם דיבר על לבה במה שהבטיחה בשכר העולם הבא באומרו ותהי משכורתך שלמה כי על זה היו כל מחשבות לבה כל היום לא יחשה בחשבה אם תזכה לחיי העול' הבא אם לאו ואתה דברת על לבי והוצאתי מן הספק אשר היה בלבי ואם כן אוסיפה עוד לשאול מאתך שאמצא חן בעיניך ואל תחשביני ותשווני כאח' שפחותיך כאשר אמרתי לי וכה תדבקין עם נערותי הלא הם השפחות וכאלו אמר אחר אשר נחמתני ודברת על לב שפחתך אמצא חן בעיניך ואנוכי לא אהיה כאחת שפחותיך ואל תשווני אליהם לומר שאדבק עמהם וכן עשה בועז כי לעת האוכל לא הניחה שתאכל עם נערותיו אבל אמר לה לעת האוכל גושי הלום במסיבתינו ואכלת מן הלחם ואל תשבי במסיבות נערותי וכן עשתה ותשב מצד הקוצרי' ויצבט לה קלי והנערות אוכלות לבדהן:
פסוק יג:
ורב אחרון ז"ל כתב אפשר לומר שאמר אמצא חן בעיניך כי נחמתני וכי דברת עם היות ידעתי כי גם שברכתך תחיל עלי אגיע להיות כאחת שפחותיך וזה מצד החסרון מקבל הברכה אנוכי:
פסוק יג:
והרשב"א הלוי כתב ישלם ד' פעלך כלומר אל תדמי בנפשך שדברים הללו שדברתי לך הן שכר פעולתך כי זה ניתן אליו ית' ומה רב טובך אשר צפן לך ד' אלהיך וזהו ישלם ד' פעלך. ואומרו ותהי משכורתך שלמה לפי האמת נראה כי מה צורך לומר שלמה וכי הוא ית' יתן שכר חסר עד שיצטרך לומר שלמה ובאמת יראה כ"כ מיותר עד שרז"ל במדרש דרשו שלמה רמז לה שלמה יעמוד ממך:
פסוק יג:
ועוד אפשר שרצה להתנצל ממנה מפני מה הצריכ' לבוא ללקוט בשדות כמו שנאמר לעיל אחרי היותו גואל קרוב ומצאה ידו כדי גאולתו ויותר ולחצו אל התנצלות זה כפי שיעורי נועם מאמריה מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנוכי נכריה (כאלו אמרה מה זה כי שאלת על אמתך והיום רבו הדלות האומללות ההולכות בשדו' ובכרמים ואין דורש ושואל להם דבר ואנוכי וכו') שאם היה לך איזה קורבה עמי היה הדבר נודע אבל אנוכי נכריה הבט ימין וראה ואין לי מכיר לא קרוב ולא רחוק ואפשר שכל זה כמתנכרה כי רחיק הוא שלא שמעה בקול אישה או חמותה בהיותם בשדי מואב כי יש להם בארץ יהודה קרובים נכבדי ארץ ראשי אלפי ישראל המה ובבואה הנה באה אל שדה בועז וידעה מי הוא אלא שכיונה בזה להוכיחו על פניו כמתנכרה ואמרה ואנוכי נכריה והוא בברכו אותה רצה להתנצל מזה והותחל הוגד הוגד לי וגו' ידעתי מי את וכל אשר עשית מיום היותך עד היום הזה כאמור האמנם לא עשיתי המוטל עלי כגואל להנאתך ולטובתך שלא למעט בזכיותך רק שישלם ד' פעלך ותהיה משכורתך שלמה ולא חסרה בנכיתו ממך את אשר התחסדתי עמך אם היה דרך גמול על אשר עשית את חמותך הסתרתי פנים ממך ביען תהיה משכורתך שלימה כמו שקדם עכ"ל:
פסוק יג:
עוד כתב זה לשונו ותאמר אמצא חן בעניך וגו' ואנוכי לא אהיה וגו' לפי פשוטו של מקרא הפליגה בדברי מוסר לאמר אף אם דברת ואמרת על לב שפחתך כאילו אני כדאית להיות שפחתך דברתי כמנהג של עולם שאין השתעבדות פחות ושפל ממנו כי גם יודעת אני כי כפי גודל ערכך וקוטן ערכי כתותי מכתת שיעורי עד שאיני כדאית להיות כאחת שפחותך עכ"ל והמתרגם תרגם ואמרת אשכח רחמין בעיניך רבוני ארום נחמתני לאכשרתני למדכי בקהלא דה' וארום מלילתא תנחומין על לב אמתך דאבטחתני למחסן עלמא דאתי היך בצדקותא ואנא לית לי זכו למהוי לי חולקא לעלמא דאתי אפילו עם חדא מן אמהתך עכ"ל ודברים מבוארים ואין צריך פי' לפירושם:
פסוק יג:
והרב מורי זלה"ה כתב אפשר לפרש ג' פסוקים אלה בדרך קצר ונמשך והוא שרות בראותה את כל המעשים אשר עשה עמה בועז ואת דברי נחומיו חשבה בלבה שהיה אפשר כל זה לאחד משתי סיבות או שיהי' מדאגה מדבר שמא אם לא יקרבנה בדברים טובים תחזור לסורה וכענין ואהבתם את הגר או בסיבה אחרת בשביל מה שעשתה את חמותה ולכן אמרה מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני אולי הסיבה היא בשביל שעדיין אנוכי נכריה בעיניך והוא אמר לה אין הטעם אלא בשביל כי הוגד הוגד לי וגו' ואז השיבה היא אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני במה שאתה מחזיק אותי לכשרה וכי דברת על לב שפחתך מה טוב הצפון אע"פ שאנוכי מכרת את עצמי וערכי שאפילו להבא הלואי ואשיג לערך אחת משפחותיך הנכריות עכ"ל:
פסוק יג:
והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב אחר שסיפר בועז הטובות שעשתה רות אמר בוודאי שאין בזה יכולת ואפשרות ביד שום אדם לשלם שכר פעולתך כי רבה היא בלתי לד' לבדו וזהו אומרו ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ד' אלהי ישראל וביאר הטעם למה יבוא לה השכר מאתו ית' והוא להיות כוונתה בכל פרטי מעשיה אלא לבוא לחסות תחת כנפיו ית' כו' והיא גם היא תשיב אמריה ותאמר לו אמצא חן בעיניך אדוני וגו' ירצה מקושר לפי דרכנו אמרה שבלי ספק תמצא חן בעיניו והוא אומרו ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך רצה לומר ידעתי באמת שאמצא חן ושאנכי לא אהיה כאחת שפחותיך רק כאחת קרובתיך:
פסוק יג:
עוד כתב אפשר שרמז לדרוש יקר הערך והוא כי השפחות הן עובדות מוכרחות והאוכל הניתן להם הוא בעד פעולתן בלתי השקפה מצד שלמותם רק לקיימה כדי שלעולם בהם יעבודו אמנם האיש הישראלי העובד את השי"ת הנה הוא עובד מאהבה כבן את האב שאביו ישלם לו מצד שלמותו שלא הי' חייב לעובדו בתורת חיוב רק מצד אהב' ולא כעבד את אדוניו לכן אמר' לו ואנוכי לא אהי' כאחת שפחותיך ירצה לא אהי' בעבודת כאחת שפחותיך בעבודתם כפי ברכתך אשר ברכתני שיהא משכורתי שלימ' מעם ד' אלהי ישראל וגומר עכ"ל. וי"מ אתה נחמתני ודברת על לב שפחתיך אמנם אנוכי לא שיערתי בעיני שאהי' בעיניך אפי' כאחת שפחותך:
פסוק יד:
ויאמר לה בועז האוכל גושי הלום. הר"ר יצחק עארמה ז"ל כתב כי שיעורו הפך לעת האוכל אמר גושי הלום. ואני אומר כי אין צורך בהיפוך אפילו כפי ההבנה הפשוטה כי הענין מובן מעצמו כ"ש דלדידי מה שאמר הכתוב לעת האוכל אינם דברי כותב המגילה מודיע לנו אימת אמר בועז לה גושי הלום והודענו הזמן שאמר לה גושי הלום וגו' שהי' לעת האוכל זה אי אפשר חדא שהם דברי מותר דמאי איכפת לן אם כשקראה לאכול היה פת האוכל או לאו ודי כשיאמר ויאמר לה בועז גושי הלום וגו'. ועוד כי על הסתם כיון שקראה לאכול עת האוכל היה ודאי ועוד שאם הכונה היא הודעת הזמן אשר קראה הכי הל"ל בעת האוכל בבי"ת כלומר בזמן עת האוכל והוא בי"ת זמנית אז אמר לה גושי וגו' ולמה בלמ"ד אשר על כן נראה לי כי מה שאמר לעת האוכל הם דברי בועז אל רות לא הודעת הזמן שקראה כי אין צורך בו כדאמרן והענין כי בועז זימנה את רות מהיום לכל שאר הימים לעת שיהי' עת האוכל שתגש הלום לאכול וזה שאמר ויאמר לה בועז לעם האוכל גושי הלום הכונה שכך אמר לה לזמן שיהי' עת האוכל גושי הלום מכאן והלאה ואכלת וגו' ולא תצטרכי שיקראו לך בכל יום כי הריני מזמן אותך ומעתה אני אומר לך כי לעת האוכל גושו הלום ואכלת מן הלחם וזה אמר לה ודאי ביום הראשון ושכן תעשה בכל שאר הימים ואמר ואכלת מן הלחם בה"א הידועה ולא אמר ואכלת לחם להודיע לה כדי שלא תתבייש כי אין לו כזה חסרון כיס ולא הוצאה יתירה בעבורה רק מן הלחם הידוע אשר יש להם תאכל גם היא כי לא יצטרך להרבות בשבילה כי ממה שיאכלו מאה יאכלו מאה ואחד באופן כי איני מוצא הוצאה יתירה בשבילך ואם לא תרצי לאכול מן הלחם שלי כי תחשבי כי הוא הוצאה יתירה לי לפתות פתך אשר הוא פת שלך אותו הפת שיש לה תטבול אותו בחומץ שלנו כי אין בטיבול החומץ שום הוצאה יתירה ובזה ידוייק מלת פתך שהיא מיותרת ומה גם שהיה ראוי שיאמר וטבלת הפת בחומץ ומדקאמר פתך בכנוי הכוונה לרמוז לכדאמרן עם זה ידוייק למה שינה מלשונו דנקט בתחילה לחם והנ"ל וטבלה לחמך בחומץ אבל בהיות כי הפני רוב הפעמים אין לו לחם שלם רק חתיכות של פת על כן נקט פתך מלשון פתות אותה פתים ובהיות שהכוונה כדאמרן כי על פת שהיה לה משלה קאמר ועל הסתם היו חתיכות פת ולא לחם שלם על כן אמר פתך מלשון פתות אותה פתים כדאמרן. ואומרו גושי הלום ומן הראוי היה שיאמר גושי הנה כמו שאמר שלמה המלך כי טוב אמר לך עלה הנה אמנם בועז רצה להרחיק לזות שפתים ממנו כי הבנת מלת הנה היא שמקרבו אצלו ואומר לו עלה הנה אצלי כלומר פה סמוך לי ובוודאי כי בועז לא הי' רוצה שתגש אצלו לאכול משום ולזות שפתים הרחק ממך אבל כאשר ראה אותה שהיתה חוץ מן המסיבה אמר לה גושי הלום כלומר גש הלאה במקום המסיבה ואכלת מן הלחם וכן עשתה שנגשה אבל מפני הצניעות לא נגשה בעצם אלא ותשב מצד הקוצרי' כלומר לצדי הקוצרים ולא שוה ממש בשור' אשר היו הקוצרים יושבים אלא ישבה מן הצד מפני הצניעות. וגם אפשר לומר כי בועז לא היה אוכל במסבת הקוצרים רק היו משימים לו לבדו ולהם לבדם ולכן לא אמר גושי הנה כי לא קראה שתגש אצלו אלא שתגש הלום במסיבות הקוצרים:
פסוק יד:
ואפשר לומר כי רז"ל הוקשה להם כי הל"ל גושי הנה אם הענין כפשוטו על כן אמרו אין הלום את מלכות:
פסוק יד:
ויצבט לה קלי פירושו ויושט לה כדפירש רש"י ז"ל והכוונה כאשר ראה בועז צניעות' כי ישבה מצד הקוצרים על כן הושיט לה בועז בידו מעט קלי כי כן דרך הבעל הבית כאשר רואה שהאורח בוש לאכול מושיט לו בידו מן המאכל ונותן לו וכן בועז ויצבט לה קלי כלומר ויושט לה קלי. ובמדרש ויצבט לה קלי קליל זעיר בשתי אצבעותיו א"ר יצחק את שומעת מינה תרתי או ברכה שרתה באצבעותיו של אותו הצדיק או ברבה שרתה במעי' של אות' צדקת דכתיב ותאכל ותשבע ותותר ונראין הדברים שהברכה שרתה במעיה של אותה צדקת ע"כ דרש שנתן לה קליל זעיר בשתי אצבעותיו מדנקט לשון ויצבט שהוא לשון הושטה ולא אמר ויתן לה קלי להודיע שלא היה במה שנתן שיעור נתינה אלא הושיט לה מעט מזעיר בדרך הושטה בשתי אצבעותיו והכריח דנראין הדברים שהברכה שרתה במעיה של אותה צדקת מדקאמר ותותר ולא אמר ונותר כי לפי האמת המותר הוא נותר מאליו אחרי שכבר שבע האדם מלאכול ואינו יכול לאכול עוד שאר המאכל נשאר מותר מאליו ולא שייך למימר שהאוכל הותיר אותו אמנם להודיענו כי זה המותר לא נותר מאליו כי לפי האמת לא היה באותו המאכל שיעור כדי שתשבע כי לא נתן לה אלא קליל בשתי אצבעותיו אמנם לפי שסיבות מה שנותר היתה היא ששרתה ברכה במעיה על כן אמר ותותר בתי"ו של כינוי הנקיבה כאילו היא היתה סיבות מה שנותר כי בזכות' נותר ששרתה ברכה במעיה וכן דייק לקמן דקאמר את אשר הותירה משבעה ולא אמר את אשר נותר משבעה להודיענו האמור שהוא הותיר' אותו על ידי ששרתה ברכה במעיה של אותה צדקת:
פסוק יד:
והרשב"א הלוי ז"ל כתב ויאמר לה בועז וגומר רז"ל בקבלתם האמיתות קבלו היות תיבת לה רפויה שלא כמשפט ואמרו במסורת שלשה לה דלא מפיק ה"א ויקרא לה נובח בשמו, לבנות לה בית בארץ שנער, ויאמר לה בועז וגומר ובמדרש רבתי דרות אמר לה ח"ו אין את מן האמהות אלא מן האימהות ונובח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה ויקרא לה נובח בשמו מלמד שלא עמד לה אותו השם ודכוותה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקר תשועה ע"כ. הנה פירשו תיבת לה בלא מפיק כאילו כתוב לא באל"ף וכוונת בועז להשיב לדברי רות דברי ניחומין כי אחרי שהיא מרוב ענותנות' אמרה ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך השיבה כדרכי טובו ויאמר לא כלומר לא תהי' כזאת שלא תהי' מן האמהות הן השפחות אלא כאימהות שבנו את בית ישראל וכן ויקרא לה נובח בשמו כאילו כתיב לא באלף כי לא עמד לה אותו השם וכיוצא בו בשאת שתי נשים את האיפה האמור בזכרי' הנביא וישאל הנביא אל המלאך אנה המה מוליכות את האיפה והושב לו לבנות לה בית בארץ שנער כתיב לה רפה לומר שאין לשקר תשועה כי אחרי שהאיפה הזאת היא איפות רזון מורה על החנופה וגסות הרוח אין ראוי שתבנה ותהי' לה בית מנוח' כי לא טוב יהי' לרשע ולכן כתיב לה ברפ"ה כאילו כתוב לא באל"ף כמדובר וכן כתבו התוספות בשם י"מ בהאיש מקדש וקרוב לזה פירש רבינו בחיי בפרשת מטות. ואמר לה גושי הלום ואכל מן הלחם הנה ממאמר וטבלת פתך בחומץ שומע אני שאין כוונת ואכלת מן הלחם כמשמעו לחם בלבד שאם כן הוא הי' לו לומר וטבלת אותו בחומץ מלבד היות זימון זה נקלה עד מאוד לאכול פת לחם בחומץ ומצינו כי תיבת לתם הנה היא נאמרת בתורתינו על כל מאכל אשר יאכל בסעודה להיות עיקר קביעות הסעודה על לחם אמר הכתוב לאכול לחם עם חותן משה ובוודאי שסעודה גדול' הית' שם מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם עד שסעודות שלמה בשעתו נקראת לחם דכתיב ויהי לחם שלמ' וגו' וכן כתב רש"י בביאור מגילו' קהלת בפסוק לשחוק עושים לחם וזה לשונו לחדוות מזמוטי חתנים ומלכים עושים סעוד' וסתם סעוד' גדולה קרוי' לחם כד"א בלשאצר מלכא עבד לחם רב ע"כ וכן מצאתי שוב בדברי הר"ר יוסף יחייא ז"ל והביא ראי' מאומרו ביוסף שימו לחם כי לא יוכלין המצרים לאכול את העברים לחם עכ"ל ובעיני הדברים כ"כ פשוטים כי לא הי' צריך להאריך בראיות כאשר האריך. ובאומרו וטבלת פתך בחומץ כתב עוד הר"ש הלוי ז"ל שכן דרך הקוצרים להיו' טובלין פתן בחומץ בשעת השרב כדברי רז"ל בויקרא רבה פל"ד והי' זה מפני כי החומץ הנה הוא משקיט הצמא ומחזיק האצטומכא ועומד כנגד העיפושים כדברי הרלב"ג ז"ל ומפני היות' בת מלכים אשר לא נסתה כף רגלה הצג בשדות פחד פן יכה שרב ושמש ע"כ יעצתה עצה טובה עכ"ל:
פסוק יד:
והחסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל כתב ויאמר לה גושי הלום וגו' כל מי שלא יהיה כפוי טובה וישבח המעניקו יפתה לבו לעשות עמו יותר ולזה אמר מה שאמר וצוה מה שצוה עכ"ל. ובמדרש א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם שאם הי' ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפו הי' מוליכו אצל אביו ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו וראך ושמח בלבו בתופים ובמחולות הי' ולא לקראתו ואלו הי' בועז יודע שהקב"ה מכתי עליו ויצבוט לה קלי עגלות מפוטמות הי' מאכילה עכ"ל:
פסוק יד:
וכתב הרשב"א הלוי ז"ל נהירנא כד הוינא טליא ששמעתי בביאור מאמר זה דבר נאה והוא כי שלשה דברים מוציאין את האדם מן העולם הזה אם מפני שיש בדבר ההוא טורח וירא מנוחה כי טוב ואיננו רוצ' להטות שכמו לסבול הטורח ההוא ועל כן יושב לו מנגד ואם בשביל שיש בדבר ההוא חסרון כבוד אליו ובהיותו רודף אחר הכבוד בורח מהעדרו ואם בשביל שיש בדבר ההוא חסרון כיס בא ר' יצחק ללמד דעת את האדם שלא ימנע אדם את עצמו לאחת מאלה אחרי שיודע שהקב"ה כותב וקובע לו שכר וכנגד הטורח הביא דבר ראובן שלא השיב אחור ימינו אף אם היו כולם מוסכמים לדעת אחד לשפוך את דמו והתעסק עמהם עד התיקם מאותה המחשבה ואם הי' יודע שמעשיו בספר נכתבין הי' עוד רב עמהם עד הביאו אותו אל אביו. וכנגד הכבוד הביא דבר אהרן בסוד ד' הנודע לנביא לישראל טרם זרוח שמשו של משה רבינו ע"ה כדאמרינן בשמות רבה פ"ג אצל שלח נא ביד תשלח ועכשיו הי' ניטל כבודו וניתן למשה ובכל זאת שמח ואם הי' יודע שזה ניכתוב בספר בודאי בתופי' ובמחולות הי' יוצא לקראתו וכנגד הממון הביא דבר בועז הצדיק כי נתן מלחמו לדל ואם הי' יודע כי טוב בעיני ד' להיות זאת זכרון בספר אין ספק שהי' מאכילה עגלות מפוטמות זה הנשמע והנראה אלי עוד היות נראים פה שלשה מקורי שלמיות מחשבה דיבור ומעשה כנרמז בפסוק בפיך ובלבבך לעשותו ונדרשו פה כסדר הכתוב כי על הדיבר הביא דבר ראובן כי לא בחיל ולא בכח גבר על אחיו כי אם ברוח שפתיו שפתי צדיק וכנגד המחשב' הביא דבר אהרן דבר המסור ללב כדכתיב וראך ושמח בלבו וכנגד המעשה הביא דבר בועז שהוא ענין מעשה רב. ובנשמע ובנראה עדיין הומה לי לבי באמרם בא הכתוב ללמדך שאם עושה מצוה כו' שאילו הי' ראובן יודע כו' שנראה היותם משמשים על מנת לקבל פרס וביען לא נתברר להם שכר פעולתם לא עשו המצוה כהוגן וזה דבר מתמיה על בעלי תשובה כראובן ועל חסיד בחיר ד' כאהרן ועל צדיק גמור כבועז:
פסוק יד:
ולכן נראה לי שהקב"ה ראה להליץ בעד שלשת' בדבר מעשיהם הטובים כי הנה יראה דבר ראובן אם בטרחו אם בדבורו שלא עשה הדבר כהוגן אחרי שיעץ להשליכו הבור והבור רק אין בו מים ואז"ל מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו ומה זו הצלה ובוודאי יראה כי כוונתו בכוונת' להמיתו רק שלא יתאכזרו בידיהם כנגדו על כן הוא ית' הבוחן לב וחוקר כליות העיד עליו למען הציל אותו מידם ופירש אלו היה יודע ראובן כלומר אם היה יודע שהיה הוא ית' צריך להליץ במדו ולהכריז עליו שהיה נקי מהדבר הזה הוא היה משים נפשו בכפו והיה מוליכו על כתפו למען דעת הכל כי כוונתו רצויה וכן דבר אהרן כי מי יודע מה בלבו ואף אם נאמר וישק לו אין מזה ראיה כי נמצא כזה בעשיו וישקהו ואם ננקד לכן הוצרך הוא ית' להשמיע תהלתו באומרו וראך ושמח בלבו וכן דבר בועז אשר נראה נותן בעין רעה וצרה שנתן בראשי אצבעותיו והוצרך רוח הקודש להודיע שנתן בעין טובה עד שהיה כדי שביעה. וכן מצאתי במדרש רבתי דרות ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר הנה שדרשו זה מסיפיה דקרא דותאכל ותשבע ותותר ואם היו הצדיקים הללו יודעים שהיה צריך הקב"ה להצילם משוט לשון היו הם מתאמצים לעשות מעשיהם מנוק' ומשופה מחשד ולכן כל בר לבב יעשה מעשיו בלבב שלם בתכלית השלימות להיות נקי מד' ומישראל עכ"ל ואל אלהים הוא יודע ועד כי הדרך הזה אות באות עיינתי אותו ולפי שקדמני בו העתקתי אותו על שמו ואפריון נמטייה כי יפה פירש והוא ענין נחמד:
פסוק יד:
אמנם עוד אפשר לי לומר כי כוונת בעל המאמר להודיענו שעיקר העבודה תלויה בלב ורחמנא לבא בעי וכשעושה האדם המצוה במחשבה בלבד מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה בשלימות ומכתיב עליו שעשאה וז"ש בעל המאמר א"ר יצחק בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם כלומר כי בהיות הלבב שלם אפילו שהמעשה לא היה שלם מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו בשלימות וראיה מראובן שהפועל היה פועל חסר כי אותה העצה אשר יעץ מהבל ימעט שאמר השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ואלמלא הקב"ה עוזרו היה מת כמאמר רז"ל מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו אבל כוונתו היתה שלימ' למען הציל אותו ולא מנע עצמו מלהרכיבו מל כתפו להביאו אל אביו אלא מפני שחשש אולי לא יעלה בידו ואולי אם יפציר עמהם להשיבו אל אביו יהרגו את שניהם ולכן חשב כי אולי באותה העצה אשר יעץ יוכל בערמה להשיבו אל אביו ולזה בוודאי אילו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו ויצילהו מידם כי אם היה יודע זה אז בוודאי שהיה מובטח שיוכל להצילו ושתעלה בידו ההצלה ובוודאי שהיה מרכיב אותו על כתפו ומביאו אצל אביו אבל חשש אולי לא תעלה בידו ההצלה אם לא יהיה בערמה ובתחבולה ולכן יעץ להשליכו בבור כי חשב שע"י זה יוכל להשיבו אל אביו ולא כן היה להצילו אף אם המעשה לא עשאו בפועל כתב עליו השי"ת ויצילהו מידם הרי ראיה אחת שכאשר עשה האד' המצוה גם אם הפועל יהיה חסר הלבב יהיה שלם עמו ית' ומעלה עליו הכתוב כאלו עשאו:
פסוק יד:
ועוד ראיה מאהרן הכהן שהוא לא מנע עצמו מלצאת לקראת משה בתופים ובמחולות אלא מפני החשד ואדרבה אם היה יוצא בתופים ובמחולות אדרבה היה פרסום בדבר כ"כ והיה מקיץ את הליצנים הנרדמים בקול תופים והמחולות יקיצו וכפרסום גדול כזה יבואו להתלוצץ עליו כי יאמרו כי לא הוציא התופים והמחולות אלא כדי שיחשבו האנשים שאין לו קנאה מאחיו מרע"ה ושנפשו מהקנאה נטהרת ותחתיה תעמוד הבהרת לכן בחר יותר שלא לעשות שינוי כלל דשב ואל תעשה שאני אבל אלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו וראך ושמח בלבו כי אז כיון שהקב"ה היה מכתיב עליו זה היה יוצא מן החשד והיה נסתר ונסכר פי דוברי שקר בוודאי שהיה יוצא בתופים ובמחולות לעשות המצוה בשלימות אבל עשה הפועל בשב ואל תעשה לצאת בלא תופים ומחולות כדי שלא לתת מקום לבעל דין לחלוק כי שב ואל תעשה שאני והאלהים שידע שהיה לבו שלם כתוב עליו וראך ושמח בלבו, הרי ראיה שנית שאם יעשה האדם מצוה יעשנה בלבב שלם אפילו שהמעשה לא יהיה שלם הקב"ה מכתיב עליו כאילו השלים אותו כיון שלא מנע עצמו מלעשותו אלא לסיבות עבודת ד'. וראיה שלישית שהעיקר תלוי בכווונת הלב מבועז וזה שאילו היה יודע בועז שהקב"ה היה מכתיב עליו ויצבט לה וגו' היה מאכילה פטומות כלומר בועז בוודאי שכפי גודל צדקתו וחסידתו וותרונתו והרחמנות שלו בוודאי שהיה מאכיל אותה פטומות אבל כדי להרחיק עצמו מן החשד שלא יאמרו שעיניו נתן בה ועל כן שינה אותה במאכל' להאכיל אותה עגלות מפוטמות לכן כרי להנצל מן החשד לא עשה המצוה בשלימות אלא האכילה מאשר אכלו הנערים אבל אילו היה יודע בועז שהקב"ה היה מכתיב עליו מה שהיה נותן לה כי באותה הכתיבה היה ניצול מן החשד כי כולם יעידון יגידון כי כיון שהקב"ה כתבו שהוא חוקר לב בוודאי ידע הוא ית' כי לשם מצוה נתכוון ולכך כתבו ואולי היה שמץ מנהו של עבירה בוודאי שלא היה כותבו באופן שאילו היה יודע בועז שהקב"ה היה מכתיב עליו בוודאי שאז היה מאכיל אותה עגלות מפוטמות כי לא היה מקום כלל לחושדו אכל כיון שלא ידע זה חשש אל החשד ולא נתן לה אלא קלי והש"י ראה טוהר לבו ומחשבתו והכתיב עליו המצוה אשר פשה גם אם לא היה עשייה בשלימות כי אם מעט קלי והקב"ה הכתיבו כי רחמנא לבא בעי הרי על פי שלשה עדים יקום דבר שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם כי זה הוא העיקר:
פסוק יד:
ורב אחרון ז"ל כתב ותשב מצד הקוצרים דקדקה לשבת מצד הקוצרי' ולא לפני הקוצרים פן יביטו בה ולא לאחריהם פן תביט באיש מהם. ובועז נתן לה קלי ולא לחם בחשבו שהיה לחם אך קלי שהוא בישק"גוו בלעז ראוי לינתן על כל לחם והגיד הכתוב שזה הקלי שנתן לה בועז לדמות פירות שעל השבע מה אכלה ושבעה ועשתה באופן שהותירה עכ"ל:
פסוק יד:
ומורי זללה"ה כתוב ויאמר לה בועז לעת האוכל גושי הלום וגומר נרא' שהמתין לומר לה כן עד עת האוכל לפי שאם היה אומר לה מקודם היתה משמטות את עצמה ומתביישת ומסרהבת והיה צריך לקרותה פעם אחרת ותנן אל תרבה שיחה עם האשה ועוד שאם היה אומר לה מקודם היה מקום לחשד דשמא נתן עינו בה ולפיכך המתין עד עת האוכל שאז אם היו כולם אוכלים והיא לבדה אינה אוכלות היה נראה אכזריות אם לא יקרא אותה ואז אמר לה גושי הלום ולא תשמיטי את עצמך כי אין ההזמנה אלא לדבר מועט וז"ש ואכלת מן הלחם וגומר עכ"ל:
פסוק יד:
ומצאתי כתוב וטבלת פתך בחומץ לא קראה כדי שתאכל מן הלחם שהביא' היא כי אם לתת לה משלו ואמר פתך לרמוז כי הכל שלה וברשותה כי אילו תאכל משל עצמה ע"כ ותרגומו וטמישי סעדיך בתבשילא דאתבשל בחלא עכ"ל:
פסוק טו:
ויצו בועז את נעריו לאמר גם בין העמרים וגו' אמר לאמר מיותר לפי שדרך הנערים לעשות פחות מעט ממה שאומר להם אדונם לעשות וזה להנאת אדוניהם וכאן היתה כוונתו של בועז שלא לבד תלקט בשדה במקום פנוי מעומרים כי אם גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה ולאמר להם זה כדי שיעשה כוונתו הוסיף לצוות אותם יותר ואמר וגם שול תשולי לה וגומר כדי שאף אם יעשו הנערים פחות ממה שאמר לא יחסר זה שתלקט גם בין העמרים וז"ש ויצו להם צואה נוספות והקדמה למה שהיה רוצה לאמר להם שגם בין העמרים תלקט צוה להם והצוואה היא זאת וגם שול תשולו לה וגומר ואם יחסרו מזה ולא ישולו לה לפחות לא יפחתו מלהניחה ללקט בין העמרים:
פסוק טו:
א"נ נפרש מלת לאמר שהיא מיותרת באופן אחר והוא כי לא היה בועז חושד את נעריו שיכלימוה כי בוודאי בועז הצדיק לא היה מקרב אליו לעבוד עבודתו אלא צדיקים וישרים בלבותם כי מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים ואם כן אין לומר שיחשדם שיכלימוה כי בוודאי יחושו שלא להלבין את פניה בלא חשש בועז כי היא מעצמה בהיותה מלקטות בין העמרים בפני נעריו של בועז והם רואים אותה אפשר שתקבל בושה וכלימה מהם אף אם הם לא יאמרו לה דבר להכלימה היא מעצמה תכלם ולכן צוה את עבדיו לחזק את לבה בדבריהם ושיאמרו לה שגם בין העמרים תלקט ובהיות הרשות נתונה מפיהם לא יהיה סיבה שתכלם וזה לאמר דקאמר צוה את נעריו לאמר לה שגם בין העמרים תלקט וימשך מ"ה שלא תכלם היא מעצמ' מסבתכם. אח"כ מצאתי להרב מורי זלה"ה שפירש קרוב לדברי אלה שסיים במה שאמר ולנו תכלמו' שהכוונ' שתהי' אמירתם זאת לא בהצנע ולא בקולות נשמעים פן תכלם ותבוש רות מהשומעים ובזה אתי שפיר לישנא דקרא דאי לאו הכי הל"ל גם אם בין העמרים תלקט לא תכלימוה עכ"ל. ואומרו ותקם ללקט הורה לנו גודל זריזותה כי דרך מי שאכל ושבע ודשן שרוצה לנוח מעט אחר האכילה וגם לישן קימעא וזו לרוב זריזותה ותאכל ותשבע ותותר ולא רצתה לנוח כלל אלא תיכף ותקם ללקט. אח"כ מצאתי להה"ר יוסף יחייא ז"ל שכתב כדברי זה לשונו ותקם ללקט תיכף אחרי אכלה כי לא בקשה מנוחה אחר האכילה לרוב זריזותה וכדי שלא לבא לידי מתנות בשר ודם עכ"ל:
פסוק טו:
והר"ר יוסף גאקין כתב לא המתינה עד שיקומו הקוצרים אבל מיד שאכלה קמה בחריצות ואז שלא בפני' אמר בועז לנעריו וגומר עכ"ל:
פסוק טו:
והר"ש ן' אלקבץ הלוי כתב הטעם לגם בין העמרים תלקט כי אחר שנחשדה במה שלא היה בה והוא הלקיט בין העמרים אשר לא כדת וכמו שהנער הנצב על הקוצרים הוציא דבה עליה שאמרה ואספתי בעמרים אחרי הקוצרים ומן הראוי שכאשר דובר עליה יעשו לה גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוהו עם היות הדבר הזה יוצא מההקש התוריי:
פסוק טו:
ואפשר שתהיה תיבת ותקם על דרך הנדרש בבר"ר פ"ד אצל וישא יעקב רגליו א"ר אחא חיי בשרים לב מרפא כיון שנתבשר בשורה טובה טעין לביה ית רגלוהי הדא אמרא כריסא טענא רגלייא ע"כ וזהו ותקם ללקט כי אחרי שנתבשרה בשורות טובות קימה היתה לה ותקם ללקט ומלאתי במדרש כיון שנתרחקה אמר בועז לנעריו גם בין העמרים והיה זה להצילו מהחונף וגניבות דעת שלא יחשבו הנערים שהיה הדבר הזה פטומי מילי בעלמא בעודה לפניהם אבל אחר אשר נתרחקה אמר בועז כדברים האלו למען ידעו ויאמינו כי מלב ונפש הוא אומר ועם היות דבריהם אמת אף גם זאת רואה אני את דברי הה"ר יצחק עארמא ז"ל שכתוב ויתכן כי המאמר הזה הוא מאוחר והוא מ"ש תחלה הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך ע"כ ובזה יאמנו דבריו ולא הוציא שקר מפיו עכ"ל:
פסוק טז:
ואומרו וגם שול תשול לה הכוונה שצוה להם עוד שיעשו עצמם מוטעים וכשגגה היוצאות מידם ישכחו עוד ולהורות על רבוי הפעמי' שיעשו את עצמם מוטעים לכן כפל שול תשולו ואמר מלת לה כלומר שתהיה השכחה לה ולא לאחרים לפי שעניים רבים מחזרין בשדה ללקוט וצוה את נעריו שישכחו עוד בכוונה ויהיה באופן שהשכחה יהיה לה ולא לאחרים וז"ש שול תשולו לה ופירש להם היאך יעשו ואמר ועזבתם ולקטה כלומר העזבון והשכחה אשר תעזבו בכוונה יהיה באופן שתלקט אות העזבון היא ולא אחר וזה שאם אתם רואים אותה באה מצד זה העזבון שתעזבו יהיה מאותו הצד שהיא באה בו ובכן תלקטהו היא ולא אחר ואף אם תקח יותר ויותר לא תגערו בה ח"ו.
פסוק טז:
והרשב"א הלוי ז"ל כתב מאמר ולא תגערו בה יראה דברי מותר כי אם עשו לה שכחה מה שאיננו שכחה והתירו לה אגודות השבלין מימרא בעי שלא יגערו בה:
פסוק טז:
והכוונה אצלי כי הם שתי גזרות האחת וגם שול תשולי לה מן הצבתים כמ"ש והשנית ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה כלומר שלא תאמרו אחרי שנתן לה מה שלא ניתן לאחרות די לה זה ותניח לקט האמור בתורה ליתר האלמנות על כן אמר ועזבתם ולקטה כלומר עזבו אותה ללקט כדרך המלקטות האחרות ולא תגערו בה לאמר שהיא רוצה לזכות לכמה שולחנות:
פסוק טז:
ועוד יראה לי ענין ועזבתם ולקטה כי להיות הפלגות יופי רות רב ועצום כמדובר אמר בועז שלא יסייעוה בלקיטה שלא ימשך מזה אליה שם רע אבל יניחוהו לפניה והיא תלקוט כי תמיד חשש על כבודה וענין ולא תגערו בה כלומר על שום דבר אחר לא תגערו בה ולא תדברו אליה קשות כי בת מלך היא כדברי המדרש עכ"ל. ורב אחרון ז"ל כתוב גם בין העמרים וגומר גם שתלקט בין מקומית קבוצי העמרים כפי המנהג שמקבצים אותם במקומות מתחלפים והמלקט שם אפשר שישלח ידו גם אל העמרים הניחוה ואל תכלימוהו ותאמרו שלא תלקט במקום ההוא ולא זו לבד שבלים מפורדים אלא אף צבתים שאין בהם דין שכחה עשו באופן שאתם שוכחים קצת צבתים ועזבוה ולקט' אותם ולא תגערו בה באמרכם אינה שכחה והוא שיעור רב עכ"ל:
פסוק יז:
ותלקט בשדה עד הערב הורה צדקתה וענותנותה כי אף שהיו מניחים אליה דרך שכחה כדי שתלקט שיעור רב היא היתה מדקדקת ולא רצתה לשלוח ידה רק במה שהיה דינה מה שהיה לקט לקטה ולא יותר כי שתי שבלים לקט ולא יותר וזהו ותלקט דקאמר לא פשטה ידה רק בלקט ועוד שלא הלכה משדה אל שדה כדרך כל שאר העניים רק בשדה אחד באותה השדה שהיתה שמה שם לקטה עד הערב ולפי שיראה זה מדרך העצלות כי לא היתה ממהרת ללקט ולכן נתעכבה בשדה אחד ובלקט לבד עד הערב לזה אמר כי גם ותחבוט את אשר לקטה ועם היות שלא שלחה ידה רק במה שהיה לקט שם צוה ד' את הברכה ויהי כאיפה שעורים ועל כן נתעכבה עד הערב כי לחבוט איפה שעורים צריך זמן רב ולא היה מעצלות שהיה בה ח"ו:
פסוק יז:
ואפשר שהודיענו זריזותה במה שחבטה את אשר לקטה כי לא רצתה לשאת אותו כאשר הוא וכמו שהיו נושאת כל שאר הנשים כי ראתה כי אין תועלת במה שתשא עליה משא גמל של תבן וקש וגבבה אבל חבט אותו ולא שמה על שכמה אלא בר ולחם ומזון ויהי כאיפה שעורים והלואי שתוכל לשאת אותה ובוודאי שאילו היה נושא' אותו בקשו ותבנו שהיתה מפסדת שהיתה מביאה קש במקום שעורים לכן ותחבוט את אשר לקטה:
פסוק יז:
ואפשר עוד שהודיענו שהיה איפה שעורים כי ידוע שהאיפה שלשה סאין ומשא אדם בינוני כשמסייעין אותו להרים משאו עליו הוא ממש טעין וגמרי עולא דמדליא אינש על כתפו מעצמו אינו אלא שליש משאו ממשוי שמסייעין אותו אחרים להרים דהיינו סאה וחצי ושישית של סאה וזאת מרוב כחה וגבורתה עם היות מה שלקטה כאיפה שעורים דהיינו שלש סאין היא בעצמה נשאתו על כתפה וז"ש ותשא ותבוא העיר כי לא הוצרכה לסיוע אחרים לישא משאה על כתפה כי היא לבדה נשאתו:
פסוק יז:
אי נמי אמר ותלקט בשדה עד הערב כי בהיות שהיו הנערי' עוזבים לה הרבה במצוות אדוניהם ועושים את עצמם כמוטעים ושכוחים הרבה היתה מוצאת כ"כ ללקט כי ישבה בשדה אחר בשד' ההוא עד הערב וז"ש ותלק' בשד' אחד לבד עד הערב להודיע לנו גודל חריצותה במעשי' אמר כי אף שהיה בין הערבים כששבחה ממלאכת הלקיט' כי עד שהיה ערב עסקה בלקיטה ובערב עמדה מללקוט באותו הזמן המועט שנשאר משם עד הליל' חבטה את אשר לקטה שהי' כאיפ' שעורים ותשאהו על כתפ' ובאת מן השד' עד העיר ועדיין היו שהות ביום כדי שתוכל חמותה לראות את אשר לקטה לאור היום וזה ע"ד מה שאמרו רז"ל אצל אסור לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה והביאו ראיה מקרא דכתיב לך נא ראה וגומר ופירוש רש"י ז"ל שהזהירו שילך בעוד שהיה אור היום ולא בלילה וזהו לך נא ראה בעוד שאתה יכול לראות שהוא בעוד שהוא יום כי בלילה החושך יכסה ארץ לא יוכל לראות וזהו שאמר כאן ותרא חמותה כלומר עדיין היה השמש במרומים כשבא' אל חמות' כי ראתה חמותה לאור היום את מה שלקט' ולא הוצרכ' לאור הנר ועם היות שהוצרכ' להתעכב בלקיט' עד הערב מרוב הלקט שהית' מוצא' מ"מ באותו הזמן המועט ותחבוט את אשר לקטה שהיה כא פה שעורים ותשא אותו ותבוא הפיר ועדיין לא בא השמש מרוב מהירות' ותרא חמותה לאור היום את אשר לקט' ואמר ותוציא ותתן לה את אשר הותיר' משבע' כי רז"ל אמרו על ויצבט לה קלי שנתן לה דבר מועט בין שלשה אצבעותיו לקח ונתן לה ואינו יודע אם שרתה ברכה בידו של צדיק או במעיה של צדקת והם ז"ל הכריחו ממקום אחר כי במעי' שרת' הברכ' ואפשר לנו לומר כי הכתוב כיון כאן לזה ותוצא ותתן לה את אשר הותירה ואף שלא היה ראוי להותיר כי מעט היה מה שנותן לה מ"מ היא היתה הסיבה שהותירה מסיבות ששבע היא במהרה וזהו משבעה דקאמר מסבת שביעת' במהר' ששרת' ברכ' במעי' הותירה מה שהותיר' ולרמוז לה שהיא היתה סיבות מה שהותירה להן לא אמר את אשר נותר משבעה וכדפרישנא לעיל ואפשר לומר עוד במה שאמר ותרא חמותה את אשר לקטה דנראה שהם דברים שאין להם לא טעם ולא ריח כי בוודאי שכיוון שהביאו לעיר שתראה אותו אמנם אפשר שיהיה פירושו מלשון רואה אני את דברי אדמון כלומר ראתה וישרה בעיניה את אשר לקטה שהיה בוודאי בזריזות גדול שאם היתה אשה אחרת לא היתה מלקטות החצי ממה שהביאה היא. או אפשר לפי שכיון שהביאה אותו מחובט שחבטה את אשר לקט' אחר שהוא מחובט יראה לעין כל שהיא דבר מועט מה שלקט' לפי שהוא בר ומנוקה מתבן וקש ולא יוכל השכל לדון ולידע כמה וכמ' שבלים צריך לטרוח וללקוט כדי לחנוט אותו השיעור אמנם נעמי חמות' בטוב טעם ודעת שהיה בה ראת' והבחינה בדעת' את כל אשר טרחה ולקטה בשבלים כמה שיעור רב היה צריך ללקוט כדי שתצא ממנו איפה שעורים וידעה והבחינה טוב הזריזות והחריצות שהיה בה. אח"כ מצאתי כדברי בהר"ש אלקבץ הלוי ז"ל:
פסוק יז:
א"נ גזרת ותרא חמותה את אשר לקטה וגו' הוא הכתוב השני שאומר ותאמר לה חמותה וגו' והכי קאמר ותרא חמותה את אשר לקטה שהיה שיעור רב וראתה עוד שהוציא' מאכל מחיקה אשר הותירה משבעה כי נתנו לה לאכול ולשבוע ולהותיר ועל כן ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום שאל' ממנה אמור נא לי איפה לקטת היום ואנה עשית שעשו עמך כל הכבוד וכל החסד הזה יהי רצון שיהיה מכירך ברוך כלומר האיש אשר עשה עמך כל הטובה הזאת יהי רצון שיהיה ברוך כלומר שיהיה ברוך ולא ארור כי אפשר שיהי' אחד מבני בליעל שנתן עיניו ביופיך ועל כן התחסד עמך לפני' מן השורה ולכן אמרה יהי מכירך ברוך כלומר יהי רצון שיהי' איש ברוך וטוב עין ומנדיבות לבו וטוב מדותיו וצדקתו עשה לך כל זה ולא שנתן עיניו ביופיך וכיון ששמעה רות שהיה חושד אותה שקבל' חסד ממי שאינו הגון עלה עשן באפה ודבר אתה קשות וז"ש ותגד לחמות' דברים קשי' כגידים:
פסוק יז:
א"נ שסיפרה לה כל הענין בפרטות בהגדה ובהמשך להודיע מעשיו של אותה האיש שעשה אמה כי צדיק וישר הוא בכל מעשיו ואח כ אמרה לה שמו וזהו שאמר עוד ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז:
פסוק יז:
ואפשר ג"כ שאמר לה שם האיש להורות שהיה איש צדיק כי שמו יורה על מעשיו הטובים כי שמו בועז להורות שבו עוז ותעצומות להתגבר על יצרו ולהלחם בו על דרך מה שאמרו בגמרא במעשה דכידור שהיה נקרא כידור ואמרו אותו החכם עליו כי דור תהפוכות המה כו' אז אמרה לו ברוך הוא לד' כלומר צדיק הוא וברוך מפי ד' כי הרשעים הם זדים ארורים מפי ד' אמנם זה ברוך הוא לד':
פסוק יז:
ורב אחרון ז"ל כתוב ותחבוט מהרה חוש' בין הערבים לראות אשר לקטה והיה איפה שעורים והוא שיעור רב והגיד הכתוב את זריזותה שבזמן הראוי בכל היום לא חבטה רק כין הערבים גם לא רצתה להביא השעורי' בשבלים כאשר תעשינה שאר המלקטות כי יהיו לה למשא כבד רק תבואה נקיה הביא וז"ש ותשא ותבא העיר כלומר אם היתה התבואה בקשים היה נמנע אצלה להביאם העיר כי יכבד עליה משאה אך אחר שחבטה יכלה להביא את הזרע עכ"ל והר"ר יוסף יחייא ז"ל כתוב ותלקט בשדה וגו' סיפר בשבחה שאף שראתה היות בועז נדיב לב והרגישה בדבריו בצוותו את נעריו את האמור לא רצתה ללקט בין העמרים ולא בין הצבתים רק לקטה בשדה בהפקר אשר הוא מתנת ד' לענייו ולכן הוצרכ' לטרוח בלקיטתם עד הערב מה שלא היתה טרחות כ"כ אם היתה לוקטות מן המוכן עכ"ל וטעם ותחבוט כתב הר"ש ן' אלקבץ הלוי מצאתי במדרש לקח טוב כדי שלא לשאת העמרים על שכמה ואין ספק כי היה זה מאשה משכלת שלא ל טריח עצמ' במה שאין בו צורך גם מפני מראית העין והוא נכון ובו בחר החסיד הר"ר יוסף זלה"ה בנימוקיו עכ"ל ובמדרש לקח טוב ותשא ותבוא העיר מלמד שלא עמדה בשום מקום שלא תועד עם הפריצים ע"כ ודייק באומר מלת מלמד דאי לא תימא הכי מה בא ללמדינו:
פסוק יז:
והר"ש ן' אלקבץ הלוי כתב אפשר שעם שבועז כבר דבר עליה דברי' טובים וצוה לנעריו להשגיח אליה בכל זאת לא בטחה בהם כי אין אפטרופוס לעריות אלא ותשא ותבוא העיר בפעם אחת כמו שנשכו נחש פן יפגעו בה אנשים שאינם מהוגנים עכ"ל:
פסוק יז:
ואני אומר כי אפשר שלסיבה זו חבטה את אשר לקט' שאם הית' מביאה אותו בקשיה היתה צריכה ללכת ולבוא שני' או שלשה פעמים כדי להביאו כי לא תוכל שאתו בשעה אחת והלואי בשנים או בשלשה פעמים ופחד' אולי תפגע בדרך עם אנשים שאינם מהוגנים לכן ותחבוט ותשא ותבוא העיר בפעם אחד:
פסוק יז:
והר"ר יצחק עראמה ז"ל כתב ותשא ותבוא העיר כי באת אותו היום ליטול רשות מחמותה להשאר מכאן והילך עם נערות בועז עכ"ל:
פסוק יח:
ותרא חמותה כתב הר"ש ן' אלקבץ הלוי ז"ל הכוונה שרות לא הראתה לה שלא להתגאות ולהתייהר בחריצותה וזהו ותרא חמותה את אשר לקטה:
פסוק יט:
ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום ואנה עשית וגומר חמר לה שני דברים אחד איפה לקטת היום שעשה האיש בעל השדה עמך טובה ואנה עשית שעשית את טובה עמו הרי שני דברים שהוא עשה עמך גם את עשית עמו לפי שהעני עושה טובה עם בעל הבית כי מתברך בשבילו וז"ש איפה לקטת היום אמר על הטוב' שקבל' היא ועל הטובה שעשתה עם בעל השדה אמרה ואנא אשית ופירשה דבריה ואמרה לה למה אני אומרת ואנה עשית שאת עשית טובה עם בעל השדה לפי שיהי' מכירך בריך בשכר הטוב' אשר עשה עמך יהיה ברוך כי יברכהו אלהים ולכן אני אומרת שאת עשית עמו ותגד רות לחמותה את אשר עשתה עמו כלומר אינו נערך מה שאני עשית עמו אל מה שעשה הוא עמי ולכן אין להזכיר ולומר שהוא עשה עמי דבר אלא הכל עשיתי אני עמו כי יהי' שכרו גדול וזהו שאמר ותגד לחמותה כי לא היה כדברי' רק היא עשתה עמו לבד ולא הוא עמה ואח"כ אמרה לה אמירה אחרת שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ועל כן אמר ותאמר שם האיש כי זו היא אמירה אחרת:
פסוק יט:
א"נ לפי שראתה כי הביאה כאיפ' שעורים שהוא שיעור רב יותר הן הראוי ללקט אמרה לה איפה לקטת היום ואנה עשית שיעור רב כזה בוודאי שיהי מכירך ברוך כלומר האיש שיקח אותך לו לאשה ויכירך באישות בוודאי שיהי' ברוך ומאושר כי אין זאת רק מרוב מהירותך וחריצותך לעשות מלאכתך כי אשת חיל את שלל לא תחסר לעולם ולחם עצלות לא תאכל ויהי' נודע בשערים בעלך בשבתו עם זקני ארץ. והוא מרוב ענותנות' אמר' לחמות' אין זה ממני ומחריצותי רק מטובותיה דבעל השדה כי איש חסד הוא וז"ש ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו כי מטובו ומנדיבות לבו שמתחסד עמה יותר מן הראוי היה זאת שלקטה הרבה ולא מזריזות' ואח"כ אמרה לה שם האיש אשר עשית עמו היום בועז וזאת היא אמירה שנית:
פסוק כ:
ותאמר נעמי לכלת' ברוך הוא לד' כלומר עד עתה הייתי אני מברכת אותי בחשבי שהוא אדם הצריך לברכתי אבל עתה שהודעתני שהוא בועז אמרה זה אינו צריך לברכתי כי ברוך הוא לד' ברוך הוא ומבורך מפיו ית' כי בועז הצדיק הזה כן דרכו עם כל העולם אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים דכל העולם וכל מעשיו הם אילו לרדוף אחר גמילות חסדים דחיים והמתים:
פסוק כ:
ואמרתי זה לפי שראיתי למפרשים שהוקש' מה היא החסד שעשה עם המתים דבשלמא עם החיים עשה חסד עם רות ונעמי אבל עם המתים אלימלך ומחלון וכליון מה חסד עשה עמהם ולזה תירצו כי המתים יש להם נחת רוח מן הטובה המגעת לקרובים החיים וכיון שעשה בועז טוב' עם רות גם בעלה המת שש וקבל נחת רוח ועם היות שהדברים הללו פשוטים ומתיישבים עם כל זה נוכל לומר דמתים דקאמר קאי אמתים דכולי עלמא כי בועז הצדיק תמיד היה עוסק בגמילות חסדי' דחיי' והמתים וכדאמרן:
פסוק כ:
א"נ אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים דקאמר לאו אבועז קאי רק על הש"י כי בעל החסד והרחמים הוא ועושה חסד עם החיים בעול' הזה ועם המתים בעולם הבא וזהו שאמר ברוך הוא בועז לד' אשר לא עזב השי"ת חסדו את החיי' ואת המתים וכן לא יעזוב חסדו ויברך את בועז על כל הטובה הזאת אשר עשה עמך כי אנו אין לנו יכולת לגמול חסד עמו כאשר התחסד הוא עמנו:
פסוק כ:
א"נ לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין וכל שכן שאינו רוצה שתתבזה בשדה ללכת ללקט באוכל לנפשה ולכן אמרה נעמי ברוך יהי' בועז לד' אשר בזאת הטובה שעמה עמך לא עזב חסדו את החיים עמי ועמך ועם המתים שאינם רוצים שתתבזה אשתו בשדות אנשים אחרים אשר לא ידעת מתמול שלשום ובזה שלא הוצרכת ללכת אל שדות אחרים עשה חסד עם המתים חמיך ובעליך הרוצים שלא תתבזי ועם החיים ג"כ ולפי שיאמר לה רות וכי עתה בשדה הזו של בועז שהלכתי לא נתבזית כי איש זר הוא אתי שלא ידעתיו מתמול שלשום ויותר כבוד היה לי לשבת בביתי ובחומותי לכן אמר' לה נעמי ממה שהלכ' אל שדה של בועז לא הגיע למתים שום בזיון כי קרוב לנו האיש מגואלינו הוא וז"ש פעם שנית ותאמר לה נעמי אמירה שנית לתרץ קושיא שיש על דברי' ואמר' כי קרוב לנו האיש ממנו אין שום בזיון נמשך:
פסוק כ:
ובמדרש ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום תני בשם ר' ר' יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל בית שכן אמרה רות לנעמי שם האיש אשר עשיתי עמו היום ולא אמר אשר עשה עמי אלא אשר עשיתי עמו היום בועז הרבה פעולות והרבה טובות עשית עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת עכ"ל:
פסוק כ:
ראוי לדעת למה תפסו בתחלת הפסוק שהם דברי נעמי כיון שהראיה הוא מדברי רות שאמרה שם האיש אשר עשיתי עמו ולא אמר' אשר עשה עמי ועוד יש להבין שגם מדברי נעמי נראה שהיה אפשר לדרוש דרשה זו והכי היה יכול לומר מדקאמרה ואנה עשית ולא אמרה ואנה עשו עמך אלא ואנה עשיתי הרבה פעולת עשית עמו וכו' ואפשר שזאת הראי' רצה בעל המאמר לשלל אות' כי אין מדברי נעמי ראיה לדרש' זו ולכן תפס בדברי נעמי ואמר ותאמר לה חמותה איפה לקטת היום כלומר אילו לא היתה אומרת נעמי לרות אלא אנה עשית הייתי דורש דיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני כו' מדלא קאמר ואנה עשו עמך כדאמרן אבל נעמי אמרה שתים איפה לקטת היום ואנה עשית נראה שהשוה עשיית העני עם מה שעשה בעל הבית כי באומרה איפה לקטת היום הרי מה שעשה בעל הבית אמור ובאומרה ואנה עשית הרי מה שהעני עושה עם בעל הבית אמור באופן שהייתי אומר דשקולים הן אבל מדברי רות נשמע שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם ב"ה שכן אמרה רות לנעמי שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ולא אמר אשר עשה עמי כלומר ולא הזכיר כלל רות החלוקה אשר בעל הבית עושה עם העני זה היה להורות שיותר ממה שבעל הבית עושה וכו' ובהיות שאינו נערך כלל עם מה שהעני עושה עם ב"ה לכן לא הזכירו ובזה מדוייק הכפל שכפל ר' יהושע שאמר ולא אמר אשר עשה עמו כלומר ולא אמר נמי אשר עשה עמי ולימא הכי שם האיש אשר עשו עמי ועשיתי עמו היום וגו' אלא אמר אשר עשיתי לבד וזהו הוא הכרח שיותר ממה שבעל הבית עושה עם וכו':
פסוק כ:
ואפשר עוד להרחיב הפירוש הזה והוא כי נעמי הקדימה הטובה שעשה הבעל הבית עמה וז"ש איפה לקטת היום ואיחור את הטוב שהיא עשתה עמו ואמר ואנה עשית ונתן טעם לדבריה למה הקדימה לטוב בה' ואמרה יהי מכירך ברוך כלומר המקדים לא יושג ובשביל שהכירך ראוי שיהיה ברוך וכל הברכות ראויות אליו בשביל שהכירך הוא ואין לך מכיר וכששמעה רות כי מיעטה נעמי הטוב אשר העני עושה עם ב"ה לכן חרה לה ודברה בלשון דברים קשים כגידין וזהו ותגד לחמותה והקדימה את הטוב אשר עשתה היא עמו וז"ש ותגד לחמותה והקדימה את הטוב אשר עשתה היא עמו ולפי שלפחות היה מן הראוי כי גם אם לא הקדימה הטוב שעושה ב"ה עם העני לפחות היה לה לאחר אותו ולמזכירו בסוף דברי' ולומר שם האיש אשר עשה עמי וגו' והיא לא רצתה להזכירו כלל ואפי' לבסוף ולכך לא אמרה אותו דרך הגדה וקושי על כן מלת ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו וגו' כלומר אפילו בסוף דברי איני מזכיר שהוא עשה עמי לפי שאינו נערך כטיפה מן הים מה שעשה עמי למה שאני עשיתי עמו כי הרבה פעולות כו' בשביל שהאכילני פרוסה אחת וכמאמרם ז"ל:
פסוק כ:
א"נ דקדק בייתור לשונו שאמר ולא אמר אשר עשה עמי אלא אשר עשיתי עמו הרבה פעולות כו' אפשר שרצה להודיענו איך היתרון שיש לזה על זה הוא דבר שאין לו שיעור וזה כי אם היתרון היה דבר מועט בוודאי שרות לא היתה משבחת את עצמה שהיא עשתה עמו בהיות שהמקדי' לא יושג ואפילו אם היא גם היא עשתה עמו יותר ממה שבע"ה עשה כיון שהפרש היתרון הוא דבר היה מזכיר את טובת בע"ה כיון שהוא הקדים להטיב עמה או לפחות היה מזכיר את שתיהן אבל בהיות שלא אמר אשר עשה עמי ולא הזכיר החלוק' הזאת כאלו לא היתה אלא אמר אשר עשיתי וגומר זה יורה שהיתרון של זה על זה הוא דבר שלא ישוער וזהו שסיים ואמר הרבה פעולות על טובות העולם הזה וקראן פעולות להיות שהן נפעלות בעה"ז לעין כל וכנגד טובות העה"ב אמר והרבה טובות שהן טובות צפונות לעולם הבא ע"ד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כי הן טובות אשר עין לא ראתה אלהים זולתך והכל בשביל שהאכילנו פרוסה אחת, ועם זה אפשר לפרש מה שאמר שם האיש אשר עשיתי עמו היום וגומר כי נראה מלת היום מיותרת לגמרי כי כבר אמר לעיל איפה לקטת היום וגו' וידוע כי אותו היום היה הראשון שיצאתה ללקט וגם אם היה רוצה להזכיר מלת היום היה לו להזכירו ברישא ולימא הכי ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו היום ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו וגו' אי נמי לימא הכי שם האיש אשר היום עשיתי עמו בועז אבל כיון שכונתה היתה לרמוז שהרבה טובות עשתה היא עמו לכן אמרה שם האיש אשר עשיתי עמו וגו' כלו' באלו הטובות אשר עשיתי עמו לפי האמת היו' צדק עליו שם בועז לפי שהיום נתעטר בטובות ועוז ותעצומות כדאמרן באופן כי היום צדק עליו שמו של בועז במה שעשיתי עמו לא כן אתמול ולכן אמר היום בועז כלומר היום הוא נקרא בועז באמת:
פסוק כ:
ובפשט הכתוב אפשר לומר עוד בשנעורר קצת הערות שיש בכתוב וכבר כתבם הר"ש הלוי ז"ל הלא המה ראשונה כפל ענינו איפה לקטת היום ואנה עשית כי איפה ואנה כולם שאלת המקום. ב' לקטת ועשית שניהם ממין אחד כי אין מעשה אחר אשר יעשון כי אם הלקיטה וכן נראה ממה שלא השיבה כי אם אל המעשה ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו ותאמר שם האיש אשר עשיתי וגו' וא"כ מה כפל זה ואם הוא לצורך למה לא השיבה לשתי השאלות. ג' כפל ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו ותאמר שם האיש אשר וגו' ולפי הנראה היינו את אשר עשתה עמו היינו שם האיש אשר עשיתי עמו. ד' כי בא האחד בלשון הגדה והב' בלשון אמירה. ה' כי ותאמר הוא מיותר לגמרי כי היא המדברות ולא הפסיקה חמותה. ו' תיבות היום למה ונודע כי זה לה יום א' לצאת השדה. והמסתב' לי בזה הוא כי הנה רות עשתה שני מעשים הא' הלקיטה אשר דרך כל הבא ללקט כי בזה זכתה לו התורה. ב' עשתה ענין החבטה ותחבוט את אשר לקטה וזה שלא כדרך כל המלקטים כי אין דרך לחבוט אותו בשדה של בע"ה והיה בידו של בפ"ה למחות בידה על זה ושתוליכהו לביתה ושם תחבוט אותו ויש מקום לקפידא לנוח ובפרט דנפק מניה חורבא לכל שאר המלקטים כי ישמעו ולמדו לעשות כן והוא עיכוב רב וטורח רב לבעל השדה ועל שתים אלו אמרה על הלקיטה אמר' איפה לקטת היום ואמרה מלת היום בלקיטה לחודה ולא אמר' איפה לקטת ואנה עשית היום והיה שב מלת היום ללקיטה ולעשיה שהיא החבטה אבל אמר' איפה לקטת היום כלומר ידעתי בתי ידעתי שכל היום צריך ללקוט השיעור הזה שהבאת ובלקיטה היית מתעכבות כל היום וכן היה כדכתיב ותלקט בשדה עד הערב נראה דכל היום עד הערב היה צריך ללקיטה ולכן אמרה איפה לקטת היום ואומר' מלת איפה כוונתה לידע איה פה לקטה וזו היא ומלת איפה, אמנם מה שאמר ואנה עשית הכוונה שתמהה על החבטה היכן חבטה אותו כי אין דרך שום בעל השדה להניח לחבוט בשדהו לכן אמרה ואנה כלומר איני יודעות לך באיזה מקום היכן עשית ולכן אמרה ואנה עשית וקרא החבטה עשיי' כי הוא התיקון האחרון של התבואה כי הוא מוכן ומתוקן ועשייה הוא לשון תיקון כמו עושה אדם שפמו וכו ועל ענין שהניחוה לחבוט שם אמרה יהי מכירך ברוך כי בוודאי לא היה מניח לחבוט בשדהו אלמלא למי שהוא מכירו וכיון שהתנהג עמך כאילו היה מכירך ברוך יהיה ומבורך ולכן כיון שעיקר התמיה לא היה אלא לדעת איך הניחוה לחבוט ולתקן שם השעורים לכן השיבה לזה, וממילא תדע איפה לקטת כי בכלל מאתים מנה וז"ש ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו כלומר הגידה לה בדרך הגדה ובדרך פרט איכות האיש ומעשיהו וצדקות האיש אשר עשתה עמו וחבטה בשדהו ולא דבר לה מאומה מצד צדקותו וחסידותו אשר הכירה בו ולפי שהרגישה קושי אחד בדבריה שאם הכירה מדת האיש וחסידותו במה שצוות' עלי' לקוצרים ועזבתם ולקטה וגומר או במה שדבר עמה עיניך בשדה אשר יקצורון והלכת אחריהן היינו כדי שתלך ללקוט במה שזכתה לה התורה ובזה בעין יפה הוא נותן אבל בענין החבטה בשדהו מאין יודעת שלא ירע בעיניו הדבר שמלאך לבך ולעשות מה שאינו נהוג כי המשנ' ידו על התחתונ' ובפרט במה דנפק מני' חורב' להבא לשאר המלקטות שישמעו וילמדו לעשות כן כדאמרן לכן אמרה תשובה לקושי הזה שהוא בדבריה ותאמר שם האיש אשר עשיתי עמו וגומר כלומר אני בדקתי בשמו ששמו בועז שמורה שיש בו עוז ותפארת בכל מעשיו ולכן בראותו את שמו ידעתי כי איש חסיד הוא ולכן מלאני לבי לחבוט שם את אשר לקטתי כי משמו שנקרא בועז ידעתי שאיש חסיד הוא ולא ירע בעיניו הדבר כלל:
פסוק כ:
והרשב"א הלוי ז"ל כתב בתירץ הקושית שהקשינו ואמר כי אחר החיפוש נמצא כי שתי התיבות האלה איפה ואנה היותן מורות על שאלות המקום תתחלפנה בפחות ויתר וזה כי תיבות איפה מורה על המקום הקרוב וזה נודע מהרכבתה כי היא מורכבת מאיה ומפה ופירושו איפה וכן הוא פסוק מי איפה הוא הצד ציד על דעתי וזה כפי הנדרש בב"ר ויהי אך יצא יצא יעקב אמר ר' איבו פולייונו של אבינו יצחק מפולש היה זה יצא מכאן וזה בא מכאן רבנין אמרין כמין איסטרופומיט, הדלתות היו נכפלים לאחוריהם עמד לו יעקב אחר הדלת עד שנכנס עשו ויצא לו הה"ד אך יצא יצא יעקב נראה כיוצא ואינו יוצא ע"כ נראה היות תיבת איפה מורה על קירב המקום עד שלא טוב בעיני רבנן דברי ר' איבו שהיה פולייונו של אבינו יצחק מפולש זה בא מכאן וזה יוצא מכאן אלא שעמד לו אחרי הדלת ועל כן צעק מי איפה מי הוא ואיה הוא שהי' פה עמי עומד ברגע הזה:
פסוק כ:
ואני המחבר נראה לי דאי משום הא לא אירייא דעד כאן לא פליגי ר' איבו ורבנן אלא בפסוק אך יצא יצא יעקב דר' איבו דרש בתחל' מלת אך דקאמר דנקטינן דאכין ורקין מיעוטין הן והכוונה שמיעט בזמן שלא הספיק יעקב לצאת כי מעט הי' שיצא עד שתיכף ומיד והנה עשו אחיו בא מצידו ואין זה אלא שהי' ביתו של יצחק אבינו מפולש זה יצא מכאן וזה בא מכאן ורבנן דרשי ג"כ מלבד המיעוט של מלת אך מה זה הכפל שלא יצא ואם כדברי רבי איבו היה די בשיאמר אך יצא יעקב. אמנם באומר יצא יצא פירוש לנו המיעוט של מלת אך כמה הי' וזה שעמד לו יעקב אחר הדלת עד שנכנס עשו ויצא לו וזהו שחזרו רבנן ואמרו הה"ד אך יצא יצא יעקב נראה כיוצא ואינו יוצא דנראה דדרשי הכפל של יצא יצא עם מלת אך שהוא מעוט שהכוונה של יצא יצא הכוונה יוצא ואינו יוצא אבל במילת מי איפה הוא הצד ציד לא דברו כלל ולאו אהאי פלוגתייהו אתי בהתכת להורות דר' איבו ורבנן לכולהו דייק מלת איפה ולא בהאי פלוגתייהו ולא מפני שאני חולק לומר דמילת איפה אינו מקום קרוב כי ההבנ' בעצמה של מלת פה נראה שהוא פה סמוך וקרוב אצלו:
פסוק כ:
עוד הביא ראי' הר"ש הלוי ז"ל ממה שאמר הכתו' הגידה נא לי איפה הם רועים כי להיותם מרעיתם בשכם אמר איפה איה פה במקום קרוב ויגיד עליו רעו נסעו מזה כלומר מזה המקום אשר עליו שאל איפה הם רועים וכן תיבות עשייה נאמרת על האסופה בקצת מקומות כמו ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים וכן על דעתי ועשת את התבואה לשלש השנים כי תאסף הארץ בכחה אוכל לשלש השנים, ועוד צריך לזכור מה שכתבנו למעלה אצל ותרא חמותה את אשר לקטה כי שיעורה היות השיעור ההוא בשבלים רב ועצום ולכן שפטה כי ממקום קרוב באה ולכן היה לה זמן רב ללקוט ולהביא העיר או שלא היה הענין לקט כדרך המתלקטות אבל מתנה שניתן לה ע"ד גם בין העמרים תלקט עם שול תשולי לה מן הצבתים או בדרך אחר עד שהי' הענין אסיפה לא לקיטה ולכן שאלה כנגד המציאות הראשון איפה לקטת היום וכבר הקדמנו כי תיבות איפה מורה על שאלת המקום הקרוב ואמרה איפה לקטת היום כלומר איה מקום כ"כ קרוב כאלו הוא אחר הדלת שלקטת בו עד שתספקת ללקוט כ"כ ביום זה וזה טעם היום כלומר אפשר שהיום לקטת כל זה אם לא שיהי' המקום קרוב עד מאוד על הדרך שאמרנו וכנגד המציאות השני אמר ואנה עשית וא"ו ואנה כוא"ו ומקלל אביו ואמו ופירושו או אנה עשית כי אם המקום הוא רחוק עד שלא יתייחס כלשון איפה אבל בלשון אנה אי אפשר שיהיה אלא א"כ יהיה באסיפה ועלה קאי יהי מכירך ברוך עד שויתר שתאספי כל מה שתוכלו מבלי שיהיה בדרך לקט והנה רות מרוב ענותנותה לא רצתה להחזיק טובה לעצמה להורות על חריצותה וברכה אשר שרתה במעשה ידיה אבל אמרה שהיה הענין אסיפה וזהו שאמר ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו והיא מעצמה אמרה שבעל השדה התחסד עמה לפנים מן השורה וכיוצא ממה שאמר לנעריו אמרה היא לחמות' אעפ"י שהיא לא שמעה דבריו כמו שכתבנו אבל שלא להחזיק טובה לעצמה כמדובר כי לכן לא הגידה דברי בועז עמה הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך וגומר ישלם ד' פעלך וגומר וכל הדברים הטובים ההם כדי לברוח מהשררה ומהתפארות כדרך השלמים ואחרי כלותה מדבר מה שהתחסד עמה ואשר זימנה לסעודתו ויצבט לה קלי אשר כל זה נכלל בותגד לחמותה את אשר עשתה עמו שעל זה תפול תיבות הגדה המורה על חידוש דברים אשר לא נודע קודם לכן כנודע אחרי כן אמרה שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז כלומר שאספתי כל זה ביום א' שהוא שיעור רב הנה הוא בועז אחד מיוחד שבעם וזה טעם היום כמו שנאמר בשכבר עכ"ל:
פסוק כ:
ותמהני מאוד איך פירש על רות שדברה כזבים בשביל שלא רצתה להחזיק טוב' לעצמה ומקרא מלא הוא שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואיך אמרה שהיה הענין בדרך אסיפה או במתנה או מן העמרים או מן הצבתים בענין שהיה אסיפה לא לקיטה ולא היה כן כי לא לקטה אלא לקט כדרך שאר התלקטות וכמו שאמר הכתוב ותלקט בשדה וגומר:
פסוק כ:
והחכם הר"ר יהודה ן' שושן ז"ל כתב אחר שמצינו בתור' עד אנה ינאצוני וגומר וכן עד אנה תשימון וגומר עד אנה אשית עצות שפירושן עד אימתי אומר אני ששני דברים הם הא' באיזה מקום לקטת והב' אימת עשית זה כי הכמות הזה רב השיעור לזמן מועט אשר בו היית והיא אחת דיברה שתים שמעה חמותה כי סיפרה לה את אשר עשתה עמו כלומר את האיש אשר עשתה עמו ואמרה אליו כי שם האיש אשר עשתה עמו מלאכה מרובה ביום קצר הוא בועז עכ"ל:
פסוק כ:
והחסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל כתוב ז"ל כ' בני מוקיו שיערה אחד משלשה דברים או שהניחו לקט ושכחה הרבה או שסייעה היא או שנתנה לה מתנת חנם ואפשר כולם על כן אמרה שלשה לשונות איפה לקטת ואנה עשית יהי מכירך ברוך עכ"ל עוד כת' החסיד הר"ר יוסף יעבץ ותאמר נעמי ברוך הוא לד' וגומר בתחלה ברכו בגופניות יהי מכירך ברוך ועתה ברכו בנפשיות ברוך הוא לד' כיון שכיון לשמים עכ"ל, ואומרו את החיים ואת המתים כתוב הה"ר יצחק עראמה כי החשד ההוא שעשה עמהן הוא את החיים בעבור המתים עכ"ל, והראב"ע ז"ל כתוב לאות אשר עשה חסד בתחלה עם אלימלך ועם בניו כי שופט היה עכ"ד ולפי האמת הם דברים בלתי אמיתיים וכמו שכתב הר"ש הלוי ז"ל כי הלא טוב עוללות אלימלך מבציר בועז וכמו שאמרו ז"ל שהפיל לבן של ישראל שהיו בוטחי' בו ואין בדבר המשפט גמילות חסדים ואפשר לומר דחזר ואמר מלת ותאמר דנראית מיותרות והענין הוא שבדבריה אלה רמזה לה אמירה אחרת והיא שהוא גואל ואולי ירצה לגאול אותה ולהשיאה לו לו כי קרוב לנו האיש מגואלינו הוא אח"כ מצאתי להרב מורי זלה"ה שפירש כן:
פסוק כ:
ורב אחרון ז"ל כתב בראותה חמותה את אשר לקטה אמר' לה כמות כזה נימנע להיות לקט ולכן לא ימנע מחדא מתרתי אם שלקטה בשדה או שעשת מלאכ' ובשכירו' היום נתן לך כי ובספק זה נתחזקה לראותה שנתנו לה לאכול ולשבוח ולהותר וז"ש איפה לקטת היום או אנה עשית מלאכה ונשכרת אצל בעל הבית ובכל אופן שיהי' יהי מכירך ברוך והיא השיבה לה לפי דרכה והגידה לה המלאכה שעשתה והוא שלקטה יותר מהראוי והרי זה כדמות מלאכה כי הבחינה בשכחת הצבתים והית' גם בין העמרים והוסיפה לומר לה שם האיש אשר עשית עמו מלאכה הוא איש גדול שמו בועז ויש לו רבבות נערים ונערות ואינו צריך לשכור. ברוך הוא לד' אשר לא עזב חסדו וגומר כלומר כי כל מה שעשה עמה היה אם לסיבות החיים והם נעמי ורות כי ענייות היו או בזוכרו אהבת המתים אלימלך ובניו כי לכן הטיב לנשיהם אחריהם כי לא הי' קרוב רק לאנשים לא לנשים עכ"ל:
פסוק כ:
ורז"ל אמרו אשר לא עזב חסדו את החיים שזן בתכריכיהן ופרנס את החיים ואת המתים שנטפל עכ"ל כוונתם ז"ל שזן ופרנס את החיים היינו מה שהתחסד עמהן ובזה עשה חסד עם המתים שניטפל בתכריכיהן הכוונה עם מה שאמרו ז"ל בפסוק כאשר עשיתם עם המתים שנטפלתם בתכריכיהן ע"כ ועתה במה שנתחסד בועז עם רות עם היות נכריה היא לו כי לא הי' הקורבה אלא עם בעלה ואם התחסד עמה ביותר מדאי הסיבה היתה לפרוע לה קצח ממה שניטפלה היא בתכריכי המתים ופתה בפרעו לרות קצת מהחסד שעשתה במה שנטפלה בתכריכיהן הוה ליה כאילו עתה בועז נטפל בתכריכי המתים ועל כן אמר ואת המתים וזו היא כוונת שנטפל בתכריכיהם. ומצאתי כתוב קרוב לנו האיש מגואלינו הוא כלומר שגואלינו מלך המשיח עתיד לצאת ממנו:
פסוק כ:
ובמדרש ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש מגואלינו הוא א"ר שמואל בר נחמן בועז גדול הדור הי' והאש' עשתה אותו קרוב שנא' קרוב לנו האיש ע"כ הנה ר' שמואל בר נחמן הרגיש למה לא אמר אנו קרובים לאיש אלא אמר קרוב לנו האיש אלא בהיות דנקטינין מי נתלה במי קטן נתלה בגדול ורצתה נעמי להודיע לרות כי עם היו' שבועז גדול הדור הי' עם כל זה יותר מעל' וגדול' הי' לנו יותר ממנו עד שהוא הי' מתייחס לקרובנו והוא הי' קרוב לנו ונתלה בנו כי ערכו קטן מערכנו ואמר כפי הפשט מגואלינו הוא הכוונה עד עתה הוא היה טפל אלינו ועתה נהפך הדבר עד שהוא בא לגואלינו ומגואלינו הוא לגואל אותנו מעניותינו עד כי ימוך אחיך וגומר והחזקת בו:
פסוק כ:
ומורי זלה"ה כתוב איפה לקטת היום כ"כ שיעור רב ביום אחד ובפרט בהיות הענין חדש אצליך כי היום הוא ראשון ללכתך בשדה וז"ש היום ואנה עשית באופן שנתנו לך לאכול לשבעה ולהותר יהי מכירך ברוך כי בלי ספק מנדיבי עם הוא ועל נדיבות יקום עכ"ל:
פסוק כא:
ותאמר רות גם כי אמר אלינו' כלומר אתה ברכ' אתו על הטובה והחסד שעשה עתה עמי גם ראוי הוא לברכה על שני דברים אחרים אחד כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקון וזה במה שאמר לה לעיל עיניך בשדה אשר יקצורון והלכת אחריהן וזה מורה על רוב חסידותו שאינו מקרב אצלו רק אנשים צדיקים וידועים אצלו שהן יראי חטא כי מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים וכדפרישנא לעיל בפסוק עיניך בשדה אשר יקצורון וגומר ולכן אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין ולא תחוש כי בטוח אני בנערי שהם צדיקי' ולא יתנו עיניהם בך על דא ודאי הוא ראוי לברכה ועוד על דבר אחר הוא ראוי לברכה על כי אמר אלי כי לא לבד ליום אחד או ליומים אלך אל שדהו ללקוט רק עד אם כלו את כל הקציר אשר לי וזהו גם כי אמר אלי דקאמר כלומר ראוי הוא לברכה גם על שני דברים הללו על כי אמר אלי וגו':
פסוק כב:
ותאמר נעמי אל רות כלתה משני דברי' הללו שאמר לך בועז האחד עשה והאחד לא תעשה וז"ש טוב בתי כי תצא עם נערותיו כלומר על מה שאמרה לך שתלך אחר הנערים וכמו שאמר והלכת אחריהן טוב הוא לך שתלך עם נערותיו ולא עם נעריו אבל על מה שאמר לך שתלך לשדהו ולא אל שדות אחרים עשה כדבריו בזה ולא יפגעו בך בשדה איש אחר:
פסוק כב:
א"נ אמרה לה נעמי טוב בתי כי תנאי עם נערותיו ולא תלכי אל שדה אחר כי אין נערות כי אם בשדה זו ולצניעותך טוב הוא שתלכו עמהן וגם שבשדה אחר לא יקלו פניך שתלקט כמו שחילה פניך בועז לא תעבורי מזה וז"ש ולא יפגעו בך בשדה אחר כלומר שלא יחלו פניך ללכת שמה כי אדרבה יכלימוך ובועז צוה לבלתי נגעך וגם חילה פניך שתלכי אל שדהו ולכן טוב לך שלא תעבורי משם כדבריו. ויפגע מלשון מילוי ובקשה:
פסוק כב:
ובמדרש א"ר חנן בר לוי בודאי מואביה היא זו שהוציאה עילה על אותו צדיק הוא אמר לה כה תדבקין עם נערותי והיא אמרה לחמותה עם הנערים אשר לי תדבקין ע"כ והנה הם ז"ל דקדקו אמאי קרי לה עתה מחדש מואביה וכבר כותב המגילה פסק ועקר כנוי זה ממנה ולא קראה אלא רות סתם וכמו שאמר הכתוב ויאמר בועז אל רות הלא שמעת בתי ומה זה שעתה תחדש חזר לאחוריו וקראה מואביה אלא קראה מואביה לפי שעשתה כמעשה מואביות ולא כמעשה ישראלית כי שחרית ישראל לא יעשו עולה ולא דברו כזב והיא בדת' מליב' מה שלא הי' כי בועז לא אמר אלא וכה תדבקין עם נערותי והיא אמרה שאמר לה גם כן עם הנערים אשר לי תדבקין זו היא הבנת דברי רז"ל אבל עם כל זה צריך לתת לרות סברת מה להבין מה עלה על לבה לדבר ולומר מה שלא הי' ועוד כי נראה הכתוב בלתי גיזרה כי הבנת גם כי אמר אלי וגומר נראה שהוא בהמשך הכתוב כך אף אם אמר אלי עם הנערים וגומר כי מלת גם פירוש' אף ומלת כי פירושה אם ונמצא שנשאר הכתוב בלתי גיזרה וכפי טבע הלשון האמיתי כך היה לו לומר גם אמר אלי עם הנערי' וגומר אמנם רות עתה נהגה כמואביה לומר מה שלא הי' וכונתה היתה להתחסד בעיני חמותה וכאילו גזרת הכתוב חסרה מן הספר ומובנת במילת גם כי דקאמרה וכוונתה היתה לומר כך גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין אני לא אדבק אלא בנערות ונעמי הבינה תיכף כוונתה בהתחילה במלת גם כי הגיזרה היא שתדבק בנערות ולא בנערי' על כן לא שבקת לסיומא למלתא ואמר' לה תיכף ומיד טוב בתי כי תצא עם נערותיו כאשר אני הבנתי מדבריך אשר אמרת גם כי אמר אלי וגומר ואמרה עוד ולא יפגעו בשדה אחר רצתה ג"כ להזהירה שלא תלך לשדה אחר פן לסיבות רוב יפיה יתעללו בה כמה ריקים ופוחזים לבא עליה לטמאה בה ואפקיה בלשון פגיעה שהוא לשון מיתה ע"ד לך פגע בו כי אפשר שכל כך יתעללו בה עד שימיתוה מרוב התשמיש וכמעשה שהי' בפלגש בגבע' כי מרוב מה שהתעללו בה מתה כדכתיב והנה האשה פלגש נופלת פתח הבית וידיה על הסף ולכו טוב בתי כי תצאי עם נערותיו בשדות ולא יפגעו בך וגומר. או אפשר לפי שנעמי אמרה קרוב לנו האיש מגואלינו הוא ורמזה בדרך רמז כי גואל הוא ואולי רוצה לישא אותה ולכן התחסד אתה יותר מדאי ע"כ השיבה לה רות להודיעה כי הבינ' את דברי' כי די לחכימא ברמיזא ואמרה גם יש הוכחה וסעד לדבריך שאולי נתן עיניו בי שאני רואה כי אמר אלי עם הנערים וגומר ואלולי שנתן עיניו בי לא היה מתחסד עמי כ"כ לומר לי שאשב שם עד אם כלו את כל הקציר מה שלא אמר לשום אשה מהנשים המלקטות ולכן ראוי והגון הוא להרחיק מאיש הלזה כיון שיש הוכח' שנתן עיניו בי והשיב' נעמי אע"פ כן טב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא יפגעו בך בשדה אחר כלומר כי האיש גם אם יהי' שנתן עיניו בך הנה הוא בבירור שהוא ימתין לישא אותך על ידי חופה וקדושין לא כן בשדה אחר כי תיכף יפגעו בך ויתעללו בך ותהי' אנוסה בשדה של איש אחר. והר"ר שמריה ז"ל כתוב ואמר' עם הנערים אשר לי אע"פ שהוא אמר לה עם נערותי מפני שאמרה עד אם כלו את כל הקציר אשר לי ואין להקפיד כי הנערים והנערות כולם בקציר והר"ר יצחק עארמא ז"ל כתוב ולדעתי היא אמרה כן לפי שהקציר הי' מוטל על הקוצרים לא על הקוצרות אמנם לענין מעשה נזדרזה ע"כ:
פסוק כב:
והחסיד הר"ר יוסף יעבץ זלה"ה כתב בנימוקיו עם הנערים אשר לי תרגום המתרגום רביא ולא עולמייא ונערותי עולמתי אם כן ירצה עם הילדים הקטנים אשר לי כי הם כמגודלים בנעוריהם במצות ובמעשים טובים תדבקו ע"כ. והחכם החסיד הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל כתוב הטעימה דבריה אל רות ואמר' לה קרוב לנו האיש כי בן אחי בעלה הוא ובן אחי אביה נמצא שהוא קרוב להן כי הוא ובעלה של רות בני אחים הם ואמרה גם כן מגואלינו הוא כי אחרי פלוני אלמוני שהוא אחי אלימלך הנה לו משפט הגאולה לגאול נחלתינו ועתה ששמעה רות דבריה שמעה אזנה ותבן לה כי מפני זה אמר אל תלכי ללקוט בשדה אחר ולא אמר' כן מתחלה לחמותה כי חששה כי אחרי שהיא נכריה בעיניה ואיננה קרובה אל בועז לפי דעתה אולי תחשב חמותה כי איש נכרי האומר לה ללא סיבה שתלך ותבא שם עד כלות הקציר לשמץ דבר אמר לה כן ועתה שנודע לה כי מפני קורבה אמר והיא היודעות שלא דברו ביניהם דברי הבאי אמרה גם כי הגדיל חסדו כי כך וכך אמר ויש כאן דקדוקי דברים כי הוא אמר לה וכה תדבקין עם נערותי והיא משנה דבריו עם חמותה מרגשת ואומרה לה כפי המשך דבור' טוב בתי כי תצאי עם נערותיו הסכימה דעתה אל דברי בועז עד שאני אומר לפי הדרך הנזכר כי גם כשגלתה דברי בועז לא רצתה לומר דבריו כי אולי תחשוב כי לולי שראה בה דבר הדומה או מביא אל הדומה לכיעור לא הי' מזהירה שתדבק עם נערותיו ולכן התחכמה לו שאמרה לה לנעמי עם הנערים אשר לי תדבקין וחמותה הסכימה אל האמת ונעמי כמתמהמת ומזהרת לה כי ראתה כי מתחלה אמרה לה שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז והיה ראוי לפי דיבורה לומר וגם לימים הבאים אני קרואה לו אמרה טוב בתי שתעשו כדבריו שלא יפגעו בך העם בשדה אחר ויהי' ההתדבקות עם נערותיו לא עם נעריו עכ"ל:
פסוק כב:
והרשב"א הלוי ז"ל כתוב ותאמר נעמי לכלתה וגומר אמרה לה דעי בתי כי אם הוא אמר לך עם הנערים אשר לי תדבקין בוודאי הנה הוא בקי בהם ובדיק בהו שהם כשרים וצדיקים עד שאין שום חשד לשבת בחברתם ומה שאני אומרות שהוא יותר טוב שתצאי עם נערותיו לא שעם הנערי' הוא רפ מאחר שאותו הצדיק אמר שהם טובים אבל הצד היותר טוב הוא שתצאי עם נערותיו ולא תעלה חמתך באפך על דבריו ולא תעבורי ממנו. ועוד דקדקה בדבריה כי אחרי שבועז אמר שתדבק עם נעריו אין ראוי להפרד מהם לא על צד ההכרח ולא על היותר טוב כי בוודאי הם צדיקים אבל העצה שיעצתה היא שאם היות בעת היתה בשדה ראוי שתדבק עם הנערים בכל זאת בעת צאתה מן השדה אל העיר או מן העיר אל השדה הוא יותר טוב שתצאי עם נערותיו מפני הרואים כי אם הנערים הם מוחזקים לכשרים לבועז אינם מוחזקים לכל רואיהם ולכן אמרה כי תצאי ולא אמרה כי תדבקי עכ"ל ומצאתי כתוב אפשר שנערות בועז לא היו נשארות בגורן אבל באות לבית וכשמשכימות לצאת השדה קוראות לרות וזה טעם כי תצאי וגומר:
פסוק כג:
ותדבק בנערות בועז וגומר עד כלות קציר השעורים וקציר החטים ואחר שהוצרכ' להיות עם נערות בועז כל הזמן הזה שהוא ג' חדשים היה ראוי שתשאר עם נערות בועז גם בלילות שלא ילך ולשוב בכל יום בערב היא באה לביתה ובבוקר היא שבה אל השדה לכן אמר שהיא לא עשתה כן כדי שלא לעזוב את חמותה יחידה וגלמודה אלא ותדבק בנערות בועז ללקט לבד ביום אבל מלילה ללילה ותשב את חמותה שלא להניחה מאהבתה אותה א"נ הפליג לספר בשבחה של רות כי עם היות שדבקה באותו הזמן דבקות עצמי דבקות של אהבה עזה כי לכן אמר ותדבק ולא אמר ותצא עם נערות בועז וגומר כדקאמרה נעמי כי תצאי וגומר ועם היות כי דרך טבע הוא להדבק נערה עם נערות כמותה כי הוא מין במינו ואינו חוצץ ולא להדבק עם זקנה ובפרט אם היא זקנה עציבו' רוח ונפשה מרה לה אז אין טבע הנערה להדבק ולשבת עמה ורות עם היות כי כבר דבקה נפשה לנערות באותם הג' חדשים עם כל זה לא נפסקה חוט האהבה שהיתה לה עם חמותה אלא ככלות הקציר חזרה אל מקומה הראשון וז"ש ותשב את המותה:
פסוק כג:
א"נ הודיענו הצדקות של נערות בועז אף אם היו בשדה שהוא מקום של עוברים ושבים זה יוצא וזה בא עם כל זה מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים וצדקניות היו ורות עתה כאשר דבקה עם נערות בועז עד כלות וגומר דע לך שהוא כאילו היתה יושבות את חמותה וזהו שאמר ותשב את חמותה וכמו שכאשר הית' שמורה מכל דבר רע בהיותה עם חמותה בתוך הבית כן גם בשדה עתה שדבקה עם נערות בועז שהיו צדקניות גמורות היתה רות שמורה עמהם וביניהם כאילו היתה יושבות את חמותה וגם בזה הדרך דייק מה שאמר ותדבק בנערות בועז ללקט כי דרכן של כל הנערות כאשר הם משחקות זו עם זו ומשחקות בדברי שחוק והתול אבל הכא רות דבקה עם נערות של בועז שהיו צדקניות כי כל העסק שלהן לא היה אלא ללקט:
פסוק כג:
אי נמי סיפר בשבחה של רות כי גם באותם השלשה חדשים אשר היתה שם בשדה וכדברי מי שאמר שלעולם היתה בשדה ביום ובלילה עד כלות הקציר אמר שעם היות שהיתה שם בשדה עם נערות בועז כל הג' חדשים בכל אותו הזמן עיניה ולבה וכל מחשבתה היה עם חמותה כאילו היתה יושבת עמה ולא היתה מסיח דעתה ממנה כאילו היתה יושבות עמה וזה מרוב אהבתה וזהו שאמר ותשב את חמותה באופן כי גופה בשדה ועיניה ולבה ומחשבתה שם יושבים עם חמותה: