א וּֽלְנָעֳמִ֞י מידע (מוֹדַ֣ע) לְאִישָׁ֗הּ אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃ ב וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל־נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה־נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַאֲלַקֳטָּ֣ה בַשִׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי׃ ג וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַחֲרֵ֖י הַקֹּצְרִ֑ים וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ׃ ד וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים יְהוָ֣ה עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ יְהוָֽה׃ ה וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֙עַז֙ לְנַעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֑ים לְמִ֖י הַנַּעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ ו וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר הַנִּצָּ֥ב עַל־הַקּוֹצְרִ֖ים וַיֹּאמַ֑ר נַעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥בָה עִֽם־נָעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב׃ ז וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳטָה־נָּא֙ וְאָסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַחֲרֵ֖י הַקּוֹצְרִ֑ים וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֙קֶר֙ וְעַד־עַ֔תָּה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט׃ ח וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל־ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל־תֵּלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם־נַעֲרֹתָֽי׃ ט עֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙ וְהָלַ֣כְתִּ אַחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת־הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ וְצָמִ֗ת וְהָלַכְתְּ֙ אֶל־הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים׃ י וַתִּפֹּל֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָּנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה׃ יא וַיַּ֤עַן בֹּ֙עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ אֶת־חֲמוֹתֵ֔ךְ אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָּבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל־עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ יב יְשַׁלֵּ֥ם יְהוָ֖ה פָּעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּֽחַת־כְּנָפָֽיו׃ יג וַ֠תֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ׃ יד וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֙שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקּֽוֹצְרִ֔ים וַיִּצְבָּט־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע וַתֹּתַֽר׃ טו וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃ טז וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ׃ יז וַתְּלַקֵּ֥ט בַּשָּׂדֶ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וַתַּחְבֹּט֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֔טָה וַיְהִ֖י כְּאֵיפָ֥ה שְׂעֹרִֽים׃ יח וַתִּשָּׂא֙ וַתָּב֣וֹא הָעִ֔יר וַתֵּ֥רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֑טָה וַתּוֹצֵא֙ וַתִּתֶּן־לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הוֹתִ֖רָה מִשָּׂבְעָֽהּ׃ יט וַתֹּאמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤טְתְּ הַיּוֹם֙ וְאָ֣נָה עָשִׂ֔ית יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ וַתַּגֵּ֣ד לַחֲמוֹתָ֗הּ אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשְׂתָה֙ עִמּ֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛וֹ הַיּ֖וֹם בֹּֽעַז׃ כ וַתֹּ֨אמֶר נָעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַיהוָ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹא־עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת־הַחַיִּ֖ים וְאֶת־הַמֵּתִ֑ים וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֙נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא׃ כא וַתֹּ֖אמֶר ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֑ה גַּ֣ם ׀ כִּי־אָמַ֣ר אֵלַ֗י עִם־הַנְּעָרִ֤ים אֲשֶׁר־לִי֙ תִּדְבָּקִ֔ין עַ֣ד אִם־כִּלּ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַקָּצִ֖יר אֲשֶׁר־לִֽי׃ כב וַתֹּ֥אמֶר נָעֳמִ֖י אֶל־ר֣וּת כַּלָּתָ֑הּ ט֣וֹב בִּתִּ֗י כִּ֤י תֵֽצְאִי֙ עִם־נַ֣עֲרוֹתָ֔יו וְלֹ֥א יִפְגְּעוּ־בָ֖ךְ בְּשָׂדֶ֥ה אַחֵֽר׃ כג וַתִּדְבַּ֞ק בְּנַעֲר֥וֹת בֹּ֙עַז֙ לְלַקֵּ֔ט עַד־כְּל֥וֹת קְצִֽיר־הַשְּׂעֹרִ֖ים וּקְצִ֣יר הַֽחִטִּ֑ים וַתֵּ֖שֶׁב אֶת־חֲמוֹתָֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אשכול הכופר

אברהם סבע

פסוק א:
ממשפחת אלימלך הוא מלכי של עולם באופן שלא שבה כליה ריקם אלא מלאה השיבה ה' אחר ששבה עם רות כלתה לתת שארית לעולם בסיבת בועז שהוא איש גבור חיל. או שאמר ותשב נעמי ורות המואביה כלתה להודיענו שבח נעמי ורות כלתה ולהודיענו כי את אשר יאהב ה' יוכיח ואחר שנעמי הצדיקה הדין על כל היסורים שעברו עליה ואמרה שבסבתה היה כל זה סמך מיד ותשב נעמי ורות המואביה להורות על חסידותה וצדקתה של נעמי שידוע הוא בטבע הנשים שהחמות שונאות לכלות והכלות לחמות והטעם ידוע לפי שהאשה אוהבת את בכה שנצטערה בעבורו ואח"כ הניקתהו מדדיה מחלבה ודמה וגדלתו בצער גדול וביום ובלילה לא ראתה שינה בעיניה ואחר כ"ז מלמדתו דרך ה' וכל תאותה ותשוקתה להשיאו אשה ולהכניסו לחופה ואחר כ"ז שמתחבר עם אשתו אוהב אותה כנפשה ומעביר אהבתו מאמו וכל אהבתו היא עם אשתו כמאמר התורה על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו כי' עד שבסיבת זה היא שונאה לכלתה לפי שאומרת אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם וכן הכלה שונאה לחמותה מזה הטעם בעצמו לפי שהיא עזבה אביה ואמה ואוהבת בעלה כדכתיב שכחי עמך ובית אביך. וגם את ברית אלהיה שכחה לפי שהיא פטורה מקצת מצות התורה לפי שרשות בעלה עליה וכרתה ברית עם בעלה כמו שאמרו חז"ל ע"פ כי בועליך עושיך אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי באופן שבכל זה היא חושבת שיש לבעלה ברית כריתה עם אמו אשר גדלתו והניקתו עד שבסבת זה נעשו צרות ואויבת זו לזו ובפרט שנאת החמות היא יותר גדולה כמו שאמרנו ועם זה פירשתי בפ' ויהיו חיי שרה בפ' וינחם יצחק אחרי אמו כי לפי שטבע האנשים לאהוב את נשיהם ושוכחים אהבת האם. ואשר גדלתו והניקתו משדיה גם אלה תשכחנה. ואם יפשע בנה בעת ההיא ואוהב את אשת נעוריו אמו נהפכה לה לאויבת. וזהו אומרם ז"ל כשידור זאב עם כבש תדור כלה עם חמותה לרמוז כי כשיבא משיחנו ב"ב ויתקיים וגר זאב עם כבש יתקיים וסרה קנאת אפרים וקנאת כלה עם חמותה. ובכאן תראה מעלת נעמי על כל הנשים כי דבקה ברות כלתה אחרי היות לה לאויבת בהיותה כלתה והיא מואבית ועוד שכבר מת מחלון בנה בידה ואולי מעין גורם והי' ראוי לשנאתה יותר ועכ"ז אהבה אותה כנפשה ולכן אמר שם ויקח את רבקה ויאהביה אהבה נפשית כדין התורה. ואם שרה היתה בחיים איך תוכל לראות כי בנה יחידה רצוי נפשה יהי' אוהב לרבקה יותר וישכח תגמוליה ואהבתה לז"א כי כשראה יצחק שהיתה לו לאשה ויאהבה אהבה גמורה לקח נחמה גדולה ממה שכבר מתה אמו כי טוב לה המות משתראה בעיניה יצחק בנה קשור ואהוב עם רבקה אשתו ומפרדת אהבתו משרה אמו ולכן אמר וינחם יצחק אחרי אמו כי לכאורה מה הוצרך בכאן נחמה אחר שכבר עברו שלש שנים שמתה לשרה. אבל הענין כמו שכתבתי והוא כפתור ופרח ולכן אמר בכאן ותשב נעמי ורות המואבי' כלתה עמה להורות על מעלתה שדבקה נפשה בה כאלו היתה בתה ממש אע"פ שכבר מת מחלון בנה והיתה חושבת שמת בסבתה לפי שנשא מואביה ועכ"ז אהבה אותה אהבת עולם ולא די זה אלא שבקשה לה מנוח אשר ייטב לה ונתנה לה עצה איך תזדווג עם בועז שלא כמנהג הנשים שיש להם כלות ומתו בעליהן שאינן רוצות שינשאו לאנשים לעולם וכשהן נושאות בעל חרה להן יותר מעל מיתת בניהן ובכאן אמר ותאמר לה נעמי חמותה בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך ולכ"א בכאן חמותה אע"פ שהי' ידוע אלא להורות לנו שאע"פ שהיתה חמותה נתנה לה עצה זו וכ"ז להורות על צדקתה ויושר לבבה ולכ"א ותשב נעמי ורות כו' וכן ג"כ יורה זה על מעלת רות המואביה שאע"פ שידעה שנעמי הפצירה עמה כדי שתשוב אל עמה ואל אלהיה ואולי הי' זה מצד שנאה כדרך שאר הנשים ששונאות לכלותיהן עכ"ז שבה עמה בלב שלם ובנפש חפצה וזה להורות עב צדקתה ותום לבבה כאלו היתה בתה ממש ולכן סמך לכאן ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה כא השדה ואלקטה בשבלים כדי לפרנסה ולתת לה מזונות. וכבר כתבתי למעלה למה נכנס בכאן פסוק ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל להורות ששבה נעמי בזכות רות כלתה לפי שהיתה עתידה להזדווג עם בועז שהי' איש גבור חיל ועתיד לצאת ממנה מלך המשיח דכתיב ביה ונחה עליו רוח ה' רוח עצה וגבורה ולזה נטה דעת המדרש שאמר איש גבור חיל אמר ר' אבהו נפיל נסיב נפילא מה הם מולידים גבוהים. בועז נשארות מה הם מולידים יודע נגן וגבור חיל יודע נגן במקרא וגבור חיל במשנה ואיש מלחמה בתלמוד ונבון דבר במעשים טובים ואיש תואר שהי' מאיר פנים בהלכה וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום ע"כ. ואולי נכנס בכאן פסוק ולנעמי מודע לאשה לפי שאמר למעלה והמה באו בית לחם ואולי יאמר אומר למה באו בית לחם אחר שכבר מתו אלימלך ובניו ולא נשאר להם דבר בבית לחם למה הלכו שם לז"א ולנעמי מודע לאישה כלומר הטעם שהלכו בית לחם לפי שהיו להם קרובים ובפרט שהי' שם לנעמי מודע לאישה איש גבור חיל רב פעלים ונדיב נדיבות יעץ הוא בועז אשר בסבתו הלכו שם לפי שידעה נעמי שיעשה עמהן טובה ואולי תחלת המעשה הוא סוף המעשה ואמר מודע לאשה והי' ראוי לומר מודע לה שהרי אבי נעמי ואלימלך ובועז כלם היו מבני נחשון כמו שכתבנו והי' קרוב לה ג"כ אבל לא רצה לתלות החשיבות אלא לבעלה לומר שכמו שאלימלך הי' שר וגדול כן הי' בועז איש גבור חיל קרובו:
פסוק א:
ואמר איש גבור חיל להורות על מעשיו שהי' נאה במעשיו ובשמו וזהו ושמו בועז מסכים עם מעשיו קיים באמונתו ובמעשיו בעוז ובחוזק וכן אמר איש גבור חיל להורות שהי' שלם מצד עצמו ומצד משפחתו ומצד שמו וזהו איש כמו איש אלהים קדוש הוא וכן אמר במשה איש האלהים וזה להורות על קדושתו ומעלתו ואמר שאע"פ שהוא איש קדוש עכ"ז הי' גבור חיל נאזר בגבורה להציל עשוק מיד עשקו ולשפוט יתום ודך וללחום מלחמות ה' ההוא שפט את ישראל כמאמרם ז"ל אבצן זה בועז וזה איש גבור חיל כאומרם ז"ל אצל גבורתו ענותונותו דכתיב האל הגדול הגבור והנורא ואוהב גר וכו' וכן נקרא גבור לפי שהי' כובש את יצרו כאומרם ז"ל איזהו גביר הכובש את יצרו וכמו שנזכר במגלה ואמר גבור חיל להורות שהי' נדיב בממונו וחילו לבזבז לענים כי זאת הוא גבורה גדולה לכבד את ה' מהונו וכן אמר איש גבור חיל להורות שהי' מתואר בתוארי השם כדכתיב ה' איש מלחמה וכ"ז מצד עצמו. ומצד משפחתו אמר ממשפחת אלימלך המשפחה הגדולה בישראל בצדק ובמשפט ובמעלה ומצד השם אמר ושמו בועז לא אמר בועז שמו אלא ושמו בועז הידוע ורמוז שהי' בעל שם ויצא שמו בעולם בכל הארצות כאומרו טוב שם משמן טוב ואמר בועז להורות ששמו הי' מקיים הכל לפי שהי' נאמן בבריתו וקיים במאמרו וכן שמו יורה על גבורתו ומשפחתו שהי' עז כארי ממשפחת האריות ולא ישוב מפני כל וכן רמז איש גבור חיל להורות שהי' בעל תורה כמאמר יעקב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו וכן אמר יהודה מחוקקי וזהו גבור חיל במלחמתה של תורה כאומרו בבניהו בן איש חיל רב פעלים לפי שהי' גדול בסנהדרין ושמו יורה על התורה שנקרא בועז שהיא שם התורה כדכתיב ה' עוז לעמו יתן וכן תרגם יונתן איש גבור חיל גבר גיבר תקיף באוריתא והרמז בזה שהי' ראוי זה האיש לשבחו בכל התוארים שמשבחים לגדולים שהם שלשה. כי יקרה שישבחו לאדם מצד קדושתו כאומרו באלישע איש אלהים קדוש עובר עלינו תמיד בקדושתו ולכן ראוי שנעשה לו עליית קיר קטנה כו' וכן ישבחו האנשים מצד גבורתם כאומרו הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו וכמו שהוזכר בשאול ויהונתן מאריות גברו וכן אמר המה הגבורים אשר מעולם ישובחו לפי שהם אנשי שם. ולפעמים ישבחו האדם מצד חכמתו כמוזכר בשלמה ותרב חכמת שלמה וכן ויחכם מכל האדם. ואם מי שימצא בו אחד מאלו ראוי שישובח כ"ש מי שימצאו בו כולם ואחר שבועז היו לו אלו הג' חכם גבור וקדוש ראוי שישובח ואלו הג' כלולים באמרו איש גבור חיל. איש אלהים קדיש. גבור בגבורה ללחום מלחמת ה' חיל בגבורה של תורה כמו שפירשתי ולפי שהמלכים ישובחו במלכותם וגם בכל אלו הג' אמר בכאן ממשפחת אלימלך לומר שאע"פ שלא הי' מלך הי' ממשפחת המלכים ולפי שכתר שם טוב עולה על כתר כהונה וכתר תורה וכתר מלכות אמר ג"כ בכאן ושמי בועז מצד שם טוב שעולה על גביהן ולכן אמרו בזהר על פסוק ומשה עלה אל האלהים כי האנשים זוכים למעלת העושר והגדולה והמלכות ומשה עלה אל האלהים מעלה אחת על כלם שעלה למעלת אלהים כדכתיב ראה נתתיך אלהים לפרעה:
פסוק ב:
ותאמר רות המואביה אל נעמי אלכה נא השדה וגו' ותלך ותבא ותלקט בשדה וגו' כבר כתבתי למעלה שמן הראוי הי' שתאמר נעמי לרות אחר שהיתה יודעת שהי' בועז קרוב בעלה שתלך ללקוט בשדהו אבל התורה רצתה להודיענו כי מה' אשה משכלת כמאמרם ז"ל מן התורה מן הנביאים מן הכתובים מה' אשה לאיש וכו' ולהודיענו איך ענין רות ובועז לא הי' דבר תלוי בחריצות והשתדלות אלא שהי' דבר מסובב מהשם י"ת אמר שלא אמרה נעמי לרות שתלך לשדה כדי שלא נאמר שזה הדבר הי' בעצתה אלא שרות מעצמה רוח ה' עליה נגלה. וחגרה בעוז מתניה לזון לחמותה והיא אמרה לחמותה זה הענין ושהיתה רוצה לקבל בשת פנים כדי לזונה ולפרנסה לילך לשדה אחר הקוצרים וחמותה תשב בבית כדרך כל כבודה בת מלך פנימה ולכן השיבה לה בתי והיא היתה בת מ' שנה כמאמרם ז"ל אבל רמזו בזה כי היא לא היתה לה בת ובן אחר אלא היא ושהיא נעשה כבת ממש שחייבת לזון לאמה ואמר אחר אשר אמצא חן בעיניו כמו ויקר מקרה וי"א כי בעיניו שב לבועז הנזכר והנכון שיאמר אחר אמצא חן בעיניו בעיני השם ורמזה בחכמתה כי שקר החן והבל היופי אם לא יהי' מתת אלהים כאומרו חן וכבוד יתן ה' וכן וה' נתן את חן העם בעוני מצרים וכן ונח מצא חן בעיני ה' אע"פ שלא הי' ראוי ולכן אמרה אני רוצה לילך ללקוט בשבלים ולפי שמה' מצעדי גבר כוננו על כן אני רוצה להתפלל ולבקש מלפני ה' שיפתח ידו הטובה והרחבה ויתנני לחן ולחסד ולרחמים בעיני כל רואי בענין שיתן לו איש ראוי ועניו שיקבלני בסבר פנים יפות וזה ע"ד שאמרו היוצא לדרך צריך להתפלל וכן בכאן אמר שהיתה הולכת אחר הבקשה והתפלה מה' שאמצא חן בעיניו ואחר שאמצא חן בעיני השי"ת הוא יתנני לחן ולחסד בעיני כל רואי:
פסוק ג:
ואמר ותלך ותבא ותלקט בשדה אחר הקוצרים לומר שהלכה בתפלה זו והשם נתן לה חן משעת ההליכה והביאה וכן רמז ותלך ותבא ע"ד וילכו ויבאו וכן בכאן רצה להקיש הליכתה לביאתה מה הליכתה היתה בתפלה ובתחנה לשם שמים אף ביאתה היתה לשם שמים וכן רמז ותלך ותבא במחשבה להורות שאחר שרצתה לשום עצמה בבושה כדי לזון לחמותה כל מחשבתה לא הי' אלא איך תבא בשלום שלא יגע בה אדם רע ולפי שכוונתה הי' לשם שמים אמר שלא הלכה מדחי אל דחי ומשדה אל שדה אל מיד פגעה בחלקת השדה אשר לבועז בענין שלא תקבל בשת לפי שהשדה שלה שעתידה לפול בחלקו של בועז וכל זה לפי שה' רגלי חסידיו ישמור כאומר מה' מצעדי גבר כוננו בהליכה ודרכו יחפץ בביאה באופן שמיד שמע ה' תפלתה והשלים מאוויה והלכה לשדה ובאה בלי בשת כאלו הי' השדה שלה והשי"ת הזמין לה ג"כ אנשים צדיקים וכשרים בחלקת השדה אשר לבועז שהי' צדיק גמור וכל משרתיו צדיקים. ואם נאמר שפי' ותלך ותבא לומר שהורגלה ללכת ופעמים רבות הלכה ובאה ועתה קרה מקרה חלקת השדה אשר לבועז. איננו נכון לפי שאמר אח"כ ותבא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה שנראה שכל זה היה ביום הראשון. ורבותינו ז"ל עשו בו מדרש ואמרו ותלך ותבא ותלקט א"ר יהודה בר סימון עד כדון לא אזלית ואת אמרת ותבא אלא שהתחילה מסיימת את הדרכים. ויקר מקרה אמר רבי יוחנן מי שרואה אותה מוריק קרי חלקת השדה לבועז מלמד שנתן לה חלק טוב מי שהוא עתיד לפול בחלקה ע"כ. ואולי רמזה בזה שהיתה סימן לבניה דכתיב בהן הציבי לך ציונים שזה הי' בזמן הגלות שמצוה הנביא לישראל סלא ישכחו התורה והמצוה ואע"פ שילכו בגלות שיעשו ציונים למצות בענין שלא ישכחום ויעשו כמו שעשתה רות אמם שהלכה ובאה ולפי שלא ידעה הדרך לחזור לביתה עשתה ציונים בדרכה באופן שתדע לחזור ביישוב ובדרך אשר באה בה תשוב. ואם הוא רמז על הגלות יאמר ותלך בגלות ותבא לציין הדרכים ולציין המצות אעפ"י שהיא בגלות יתלקט אחרי הקוצרים הם השובים אותם ברעב ובצמא ועכ"ז ויקר מקרה חלקת השדה אשר לבועז כלומר אע"פ שכתיב אף אני אלך עמכם בקרי זה המקרה היה טוב שפגעו בחלקת השדה אשר לבועז הוא ריח שדה אשר ברכו ה' לפי שהשכינה הולכת עמהם כדכתיב לא מאסתים ולא געלתים לכלתם כתיב וזה רמז שהשם נתנם לרחמים בעיני כל שוביהם:
פסוק ג:
ובמדרש רות הזהר כתבו ודרשו זה על הנפש כמו שדרשו ענין נעמי ורות ובועז לדוגמא שלמעלה ואינו רוצה להאריך בזה אלא דרך בלל. אמרו נעמי כד"א ויהי נועם ה' מאן נועם ה' דא תשובה. לחזות בנועם ה' תשובה עלמא דאתי. ולבקר בהיכלו עלמא אחרא לתתא. רות כדמות עלמא תתאה דמרוי תדיר לקב"ה בשירין ותושבחן. רות ע"ש תור מה תור משונה בקולה מכל שאר קולות אף כנסת ישראל משונה בשבחה מכל שאר קולות. מה תור זה נותן שתי קולות כאחת אחת עליונה ואחת תחתונה אף כנסת ישראל מעוררת למעלה ולמטה והכל בזמן אחד ובקול אחד. בועז בדמות עליון צדיק נוטר הברית ונתחזק על יצרו ונקרא גבור חיל כו'. ותאמר רות אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים מלמד שנצנצה בה רוח הקדש ואמרה אלכה נא השדה מאן שדה דא שדה תפוחים שדה אשר ברכו ה' מה כתיב ויקר מקרה בבלעם כתיב ויקר אלהים אל בלעם בלשון קרי וטומאה וכאן שינה ואמר ויקר מקרה בלשון כבוד כדא מה יקר חסדך אלהים ומה יקר נפגע בה חלקת השדה הוא חלוק צדיק זה ושם נכנסה לומדה וידעה מאותם קוצרים ומי הם תלמידי חכמים מחצדי חקלא נקראו אדהכי והנה בועז הנה הצדיק בא טעין ברכאן וקידושין ויאמר לקוצרים ה' עמכם. הקוצרים הם סנהדרי גדולה והם אומרים יברכך ה' לחזק כחו ממקור החיים סוד עולם הבא. למי הנערה הזאת עולם הבא שואלת על זה בדרך אהבה. וכן אמר הקדוש רשב"י מגלה זו רמז לתורה שבכתב עם תורה שבע"פ ועולם הבא שמעוררת לצדיקים סוד תורה שבכתב להתחבר בתורה שבע"פ ולכן תקנו למגלה זו בשבועות זמן מתן תורה ע"כ רמזו בזה למה שכתבתי למעלה באומרו ותלך ותבא שהלכה ובאה בכך התפלה והתחנה וזהו שאמרו בכאן שנצנצה בו רוח הקדש וכו' לרמוז שהלכה ובאה במחשבתה ועלתה במעלות לדבק מחשבתה בשדה תפוחים אשר ברכו ה' כמו שנכנס יעקב לקבל הברכות בכח השכינה וזהו אך יצא יצא יעקב יציאה מן העה"ז ומן העה"ב וכל זה כדי שיהיו בניו מוכנים לקבל התורה בחג השבועות שהוא זמן קציר שעורים ולכן כתב הקדוש שבשביל זה תקנו לקרות זאת המגלה בזה המועד:
פסוק ד:
והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה' כו' הנה מן הראוי לומר ויבא בועז מבית לחם למה אמר והנה בועז בא אבל נראה כי לפי שאמר למעלה ויקר מקרה חלקת השדה אשר לבועז אבל בועז לא הי' שם ולפי שנראה דבר גנאי לרות שחשבה ללקוט בשבלים עם הנערים העומדים שם בלי אדון ובלי מנהיג ספרה התורה כי בזכות רות הצדקת ובכח תפלתה נזדמן שבא בועז באותה שעה בענין שלא תעמוד עם הנערים לבדה וזהו והנה בועז בא מבית לחם אע"פ שלא הי' ראוי לבא עכשיו וכן רמז והנה בועז בא כמו שבא במריצה לחזור על אבידתו והרמז בזה שהוא הי' יושב ושוקט בביתו ולפי שהלב בקי כמאמרם ז"ל וחושב בדברים והגיע עד תכונתם ומבין דבר מתוך דבר לראות את הנולד כאומרו או מי נתן לשכוי בינה להבין הדברים העתידים בין לטוב בין להיפוך כשיפול עליהם פתאום. לכן בהיותו בביתו נקפו לבו לילך אל הגורן במרוצה לדבר מה מן הדברים והי' הדבר כנאבדה ממנו אבידה והי' צריך לחזור על אבידתו כמאמרם ז"ל מוצריך לחזור אחר מי בעל האבידה מחזר על אבידתו וכן בכאן בבועז מרגלית טובה היתה בידו מימי יעקב ומשה ע"ה שנתנבאו על רות המואביה שעתידה ליפול בחלקת השדה אשר לבועז ונאבדה ממנו שלא באה לידו בכל אלו הזמנים ועכשיו שבאה רות מעצמה לחלקת השדה אשר לבועז. נתן אל לבו בדעת ובתבונה לחזר אחר אבידתו וזהו והנה בועז בא במרוצה ובהזדרזות גדול וזהו לשון הנה כמו הנה ה' יוצא לפניך וכן הנה מלכך יבא לך ואב לכולם שנאמר באהרן וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו וכן והנה בועז בא מבית לחם. ויאמר לקוצרים ה' עמכם במלאכתכם ואע"פ שהיו לו דברים רבים לשאול לנערו מענין הקצירה והשכירים והפועלים לא שאל אותם דבר אלא לעי הנערה הזאת לפי שבשבילה יצא מביתו לפי שלבו ראה חכמה ודעת ומרחוק ה' נראה לו ולכן השיב לו על שאלתו נערה מואביה השבה עם נעמי כי מה צריך לכל זה לא היה לו לומר אלא נערה אחת שבאת ללקוט אבל נערו הי' חכם ומפני חכמתו וזריזותו מנהו על הקוצרים ולכן נתן לו סימנים אלו בענין שיכיר אב אבידתו וזהו נערה מואביה כלומר האשה אשר הוכיח ה' לאדוני לפי שהיא גומלת חסדים וצדקת השבה עם נעמי ונתגיירה וגמלה עמה חסדים וכמו שהיא נאה במעשיה כך היא כחה בדיבורה ונופת תטופנה שפתותיה ומדברת בלשון תחנה ובקשה ואמרה אלקטה נא בלשון בקשה אע"פ שמצות לקט שכחה ופאה כבר זכו בה עניים לא רצתה ללקט אלא ברשות. וכמו שהיא נאה במעשיה ודיבורה כך שורה ברכה והצלחה במעשה ידיה כי בזמן מועט מן הבוקר ועד עכשיו שהוא זמן מועט אספה יותר מאחרת בעשרה ימים וכשראה זה גם הוא השיב אמריו לה אל תלכי ללקוט בשדה אחר כו' ואולי שכ"ז רמוז באומרו ויאמר לקוצרים ה' עמכם לפי שבבואו לשדה מיד ראה את הנערה וראה עמה שכינה הנקראת זאת אות הברית של צדיק יסוד עולם ולכ"א ה' עמכם אחר שפנים חדשות של שבת באו לכאן:
פסוק ד:
ויאמרו לו יברכך ה' באותה ברכה של ברכת כהנים שאומרים יברכך ה' ואחז"ל יברכך בבנים וישמרך בבנות אבל כאן לא בישרוהו אלא בבנים שעתיד להוליד ממנה וזהו יברכך ה' בבנים שיתן לך ולכן שאל מיד למי הנערה הזאת כו' ובמדרש אמרו שאמר לקוצרים ה' עמכם מתקנת ב"ד וזהו שאמרו במדרש רות ר' חיננא בשם ר' יודא בר סימון ור' שמואל ור' יונתן בשם ריב"ל ג' דברים גזרו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה ואלו הם שאלות שלום בשם ומגלת אסתר ומעשרות. שאלה בשם דכתיב החושבים להשכיח את עמי שמי. אימתי ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר בימי אחאב ורבנן אמרי בימי שפוט השופטים עמד בועז ובית דינו והסכימו לשאול לשלום דכתיב והנה בועז בא וכו' וכן אמר המלאך לגדעון ה' עמך גבור החיל וכו' לפי שבאותו זמן היו רשעים ולא היו רוצים להזכיר שם ה' כאומרו הם כי לא להזכיר בשם ה' וז"ש החושבים להשכיח שמי את עמי לכן בא בועז ובית דינו והתקינו שישאלו לשלום בשם ה' כדי להשכיח שמות העשתרות והבעלים מפיהם והסכים ב"ד של מעלה עמהם דכתיב ה' עמך גביר החיל שהם דברי המלאך לגדעון וכן אמרו בסדר זרעים כל חותמי ברכות שבמקדש היו אומרים מן העולם משקלקלו המינים כו' התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם והתקינו שיהא אדם שואל את חבירו בשם שנאמר ה' עמכם וכו' ואומר אל תבוז כי זקנה אמך ואומר עת לעשות לה' וגו' הנה קשור אלו הב' דברים מורה על פירושם שטעם שתי התקנות הוא אחד וזה כי כמו שבראשונה לא היו אומרים אלא מן העולם והוא רמז על כל הג' עולמות לפי שהם קשורים כאחד עולם תחתון באמצעי עולם האמצעי בעליון וכמו שפי' בסוד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו הרי כאן ג' עולמות מוצב ארצה עולם התחתון. מגיע השמימה עולם אמצעי. והנה מלאכי אלהים עולים לעולם העליון כאומרו ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו להעריצו ולפי שכל אלו הג' עולמות קשורים זה בזה כאלו הם עולם אחד לא היו אומרים אלא מן העולם כשבאו המינים וכפרו בהשגחת השי"ת ואמרו עולם כמנהגו נוהג ואין עולם אלא א' התקינו שיאמרו מן העולם ועד העולם להודיעם שיש עולמות הרבה וכמו שזאת התקנה היתה מפני המינים כן התקינו מפני המינים שיהיו שואלים בשם המיוחד כאומרו ה' עמכם וכל זה מפני שהיו טועים אחרי השדים והיו קוראים בשמם כאומרו יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום בשום גבורת אלהות כמו שידעו בשם ה' דכתיב וידע אלהים וכתיב כי ידעתי את מכאוביו ולכן תקנו שישאלו שלום בשם ה' שהוא שם המיוחד שאינו מתחלף ואינו משתנה כדכתיב אני ד' לא שניתי אבל שאר השמות הם מתחלפים. כמו שתאמר שם אלהים כולל מלאכים ודיינים ושדים כאומרו זבח לאלהים יחרם שהוא כמו זובח לשדים כאומרו יזבחו לשדים לא אלוה וזהו זובח לאלהים שהוא כמו לא אלהים כאמרם לחולין כמו לא חולין ולכן יש לומר זכרנו לחיים בשבא ולא בפתח. ולפי שהמינים היו מחלפים שם בשם התקינו שיהיו שואלים בשם המיוחד ולא בשם אחר. וכן הטעם בזה לפי שזו היא שאלת שלום כמו בועז שנתן שלום לקוצרים ואמר ה' עמכם וידוע שאין בכל השמות שם שיקרא שלום אלא שם הוי"ה ב"ה כדכתיב ויקרא לו ה' שלום ולפי שמי שהוא דבק בשם ה' יש לו שלום לכ"א אין שלום אמר ה' לרשעים ואחר ששם ה' הוא בעל השלום אין ראוי לשאול שלום אלא בשם ה' וזה ה' עמכם וב"ד של מעלה הסכימו בזה אחר שהמלאך אמר לגדעון ה' עמך גבור החיל ולפי שאולי יאמרו כי זה מתקנות חכמים ואין לנו עסק בתקנות כי מה לנו לשאול בשם ה' או בשם אלהים. או עולם א' או שני עולמות ולז"א אל תבוז כי זקנה אמך כלומר אין לך לבזות דברי חכמים ותקנותיהם כי לעולם הם קיימים ודבריהם קיימים ולפי שאולי יאמר אומר מי נתן כח לחכמים לעשות זה לזה חזר לומר ואומר עת לעשות לה' ולגדור ולתקן בשביל כבודו ובפרט אם רואים מינים ואפקורסים שהפרו תורתך וכפרו בשם ה' או בעולמות שברא ולכן בא ר' נתן ופי' הפסוק ואמר משום דהפרו תורתך עת לעשות לה'.
פסוק ה:
ואמר למי הנערה הזאת כמו שפרשתי למעלה. ואולי שבועז הי' צדיק גמור כובש יצרו גדור בעריות גבור חיל תמה לפי שראה זאת הנערה לבדה עם הנערים ולכן הסיב נערו אל תתמה בזה כי נערה מואביה היא וצדקת השבה עם נעמי ולא רצתה ללכת לארצה ולכן אין לחושדה ואפי' שתהי' נערה אחרת אין לחושדה לפי שלא עבר עליה לילה ויומם אלא מן הבוקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט ואין שיעור ולא זמן ולא מקום לזה כי ישבה בשדה לעיני השמש והבית בכאן הוא כמו שדה. ואולי שבועז שאל עליה ואמר מי הנערה הזאת היושבת בשדה ללקוט בלא רשות כי אולי היה לו עניים קרובים והי' חייב לתת להם לקט יותר מלאחרים כאומרם את העני עמך ואמרו רז"ל במתנות כהונה שטובת הנאתם לבעלים. ולכן השיב נערו ואמר נערה מואביה ואנו חייבים בגרים יותר מבישראל וכ"ש שהיא קרובתך השבה עם נעמי אשת אלימלך קרובך והיא מצד עצמה ראויה ושאלה ממני בלשון רכה ובבקשה אלקטה נא ואספתי בעמרים ולא הי' ראוי להשיב פניה ריקם ואע"פ שנראה לך שיש לה תבואה הרבה ושישבה כאן זמן רב אינו כן אלא שהיא מהירה במעשה ידיה ותבא ותעמוד בחריצות גדול במלאכתה מאז הבקר ועד עתה זה שבתה הבית מעט אע"פ שלקטה הרבה ובמדרש שמואל אמרו ששאל למי הנערה כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נעימים התחיל שואל עליה שכל הנשים שוחות ומלקטות וזו יושבת ומלקטות כל הנשים מחלקות כליהן וזו שלשלה כליה כל הנשים משחקות עם הנערים וזו מונעת עצמה כל הנשים מלקטות בין העומרים בין שלא מן העומרים וזו מלקטת בהפקר ע"כ:
פסוק ח:
ויאמר בועז אל רות הלא שמעת הרצון בזה שאמר לה הלא שמעת הדברים הנזכרים שעברו בין בועז ונערו ואיך חקר ודרש על עניניה ואם ישבה שם זמן הרבה וכן אם דברו לה שלא כהוגן כמו שהוא דרך הקוצרים בשמחתם כאומרו שמחו לפניך כשמחת בקציר וכן שמעה מה שהשיב נערו המיוחד לו צדיק כמותו שלכן מינהו נצב על הקוצרים שלא ידברו ולא יעשו דבר שלא כהוגן ואחר שאת רואה זה הסדר שיש בין נערי בלי עירבוב ושמעת והבנת הדברים לכן אני אומר לך בדרך עצה טובה אל תלכי ללקוט בשדה אחר כי אולי ימצאון שם נערים בלתי הגונים. או שיאמר הלא שמעת בתי לקול חמותך ונתדבקת בה ובתורתה ולכן כמו ששמעת לקולה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך שתדבק באלהי ישראל ובה' אחד ולא תלכי ללקוט בשדה אחר כאומרו ולא תשתחוה לאל אחר ולכן לא תלך לשדה אחר כי אולי יש שם קוצרים גוים ההולכים אחר אל אחר וגם לא תעבורו מזה הוא שם ה' הנקרא זה דכתיב הנה אלהינו זה קוינו לו זה אלי ואנוהו. וכן לא תעבורי שלא תעבור שום דבר מתורת משה דכתיב בה זה הדבר אשר צוה ה' וכה תדבקין עם נערותי ופה תדבקין היה לו לומר כאומרו פה אשב כי אויתיה אבל נראה שאחר שהזהיר לה על אל אחר חזר להזהיר אותה על סוד היחוד והדבוק של ה' אחד וזהו וכה תדבקין בסוד הדבוק והיחוד של פסוק שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד שיש בו כ"ה אותיות כנגד כה אמר ה' וכמו שרמזתי בסוד היחוד של שמע ישראל שחייב אדם לייחד השם פעמים בכל יום בבקר ובערב וזהו ויפן כה וכה שני יחודים בסוד חמשים שערי בינה וכבר הארכתי בסוד חנוכה שאמרו חנו בכ"ה ולכן אמר לה וכה תדבקין בסוד היחוד אחר שברחה מאל אחר כי כן צריך כל הבא להתקרב אל השם להודות לשם ה' ולהתייחד בו ולכפור באל אחר וזהו אמרת לה' אדוני אתה וגו' ולא די בזה אלא לכפור באל אחר וזהו ירבו עצבותם אחר מהרו וזהו וכה תדבקין עם נערותי הם שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך והיודע סוד היחוד בסוד דלת של אחד היא כנסת ישראל עין יעקב יוכל להבין כל זאת הפרשה וזהו עיניך בשדה אשר יקצורון הוא שדה תפוחים אשר ברכו ה' וכמ"ש והיו עיני ולבי שם כל הימים וזהו סוד שמע ישראל ר"ת שאו מרום עיניכם וזהו עיניך בשדה אשר יקצורו הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך לפי שכל היודע לייחד את השם שהוא סוד סמיכת גאולה לתפלה אינו ניזוק כל אותו יום כמאמרם ז"ל וזהו הלא צויתי את הנערים רמז על מדות הדין לבלתי נגעך. וצמית והלכת אל הכלים הם החכמים היודעים בסוד ה' ושתית מאשר ישאבון הנערים שהוא סוד הדבוק ששמחים כשמחת בית השואבה והנערים הם התלמידים. ותפול על פניה שלמדה סוד הייחוד ונפלה על פניה לכסות עיניה בשעת הדיבוק. ולפי שאז היתה בעיניו כמוצאת שלום אמרה מדוע מצאתי חן בעיניך ואנכי נכריה וחדשה בזה ואז השיב לה בועז אינך נכריה כי הגד הוגד לי שיש בך משך חכמה וזהו הגד הוגד לי כתרגום משכו נגידו אשר ברחת מע"ז ונתדבקת באלהי ישראל ישלם ה' פעלך כו' אשר באת לחסות תחת כנפי שכינה אשר שם סוד היחוד בסוד דל"ת של אחד בסוד יאי עניותא לישראל כו' הוא סוד המלכות בסוד יאריך ימים על ממלכתו כאומרם צריך להאריך בדל"ת של אחד הוא מקום דוד מלך ישראל דכתיב ביה כי יחיד ועני אני ולפי שכוונת היחוד הוא בלב במה אמצא חן בעיניך כי נחמתני וכי דברתי על לבי בסוד והי' עינו ולבי שם ולפי שאמרה אמצא חן בעיניך ולא אמרה מצאתי חן בעיניך נראה ששאלה עכשיו דבר חדש ולכן אמר לה בועז בעת האוכל גושי הלום ואכלת מן הלחם. והדבר חדש הוא שידרוך אותה ג"כ בדרכי התורה לז"א בועז לעת האוכל שהוא אוכל התורה גושי הלום למלכות ואין הלום אלא מלך דכתיב בדוד כי הביאותני עד הלום וכמו שאמרו מאן מלכי רבנן ולכן אמר ואכלת מן הלחם לחמה של תורה כדכתיב לכו לחמי בלחמי. ולפי שידוע שבדברי התורה יש דברים עמוקים וקשים וחמוצים שאין בחק האדם להשיגם וכמו שפירשתי באמרו גם עבדך נזהר בהם כו' לכ"א בכאן כשתפגע בדברים כאלו ולא תוכל לאכול הלחם וטבלת פתך בחומץ כאין טיבול מעט ולא תכנס בדברים הפנימיים כאומרו אין לך עסק בנסתרות והיא עשתה כן ותשב מצד הקוצרים ולא בין הקוצרים וסימנך מצד אתן ברית ה' ויצבוט לה קלי הדברים הראויים לה ולמאכלה מהדברים הקלים. ולפי שהנבון מבין דבר מתוך דבר ואחר שיש לו ההתחלות ישמע חכם ויוסף לקח לז"א שצוה גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה אעפ"י שתכנס בדברים פנימיים ולפי שאולי אפשר שתטעה באלו הדברים והשגתם כאומרו שגיאות מי יבין לז"א וגם שול תשילו לה מן הצבתים והוא מתרגום שלותא כלומר אע"פ שתכנס להבין בדברים העמוקים והקשורים אלו באלו כמו האלומות שהם קשורות עכ"ז לא תכלימוה וכמו שאמרו באהבתה תשגה תמיד וכן תרגם יב"א ואף משבק תשבקון לה מן אסריא כמו מאלמים אלומים מאסרין איסרין. ואולי יהי' צבתים מן והצבת בצבת עשוי' שהוא מן הדברים הנבראים בע"ש ולפי שהם דברים נפלאים ועמוקים כאומרם בפסחים צבתא קמייתא מאן עבדה וכו' ואין להאריך בזה יותר כי כל הפרשה שמורה וערוכה לפי דרך זה והשם יכפר בעדינו כי שגיאות מי יבין:
פסוק ח:
ואעפ"י שנראה שאני מגלה פנים בתורה מקום הניחו לי אבותי לפי שכיוצא בזה מצאתי שדרשו במדרש הגלוי במ' רות ואמרו וכה תדבקין עם נערותי אלו הצדיקים ומנין שנקראו צדיקים שנאמר התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך. עיניך בשדה. עיניך אלו הסנהדרין כדאמרי' והי' אם מעיני העדה נעשתה בשגגה וכתיב עיניך כיונים י'ע'א'מ' וכתיב על אבן אחת שבעה עינים. רמ"ח איברים אין הולכין אלא אחר העינים הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך שלא לרחקה. וצמית והלכת אל הכלים אלו הצדיקים דכתיב איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה. ושתית מאשר ישאבון הנערים זה בית השואבה ולמה נקרא בית השואבה שמשם שואבין רוח הקדש וחכמה ותורה לעולם שנאמר ושאבתם מים בששון. ותפול על פניה ותשתחו ארצה מלמד שנתנבאה בעצמה שהוא עתיד להכירה בדרך ארץ ע"כ. באופן שנראה מזה שזאת המגלה שניתנה לידרש ויש בה פנים ואחור כמו שאמרו ע' פנים בתורה וכ"ש לפי שכתבו במדרש רות בזוהר על הנשמה דברים נפלאים אין להאריך בהם ואע"פ שאני בער ולא אדע. כבר אמרו במדרש קהלת כלם ניתנו מרועה אחד ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ואמרו שם ולא כשומע מפי תלמיד אלא כשומע מפיו של הקב"ה שהוא יחידו של עולם דכתיב ה' אחד.
פסוק ח:
או שיאמר הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר כלומר אע"פ ששמעת דברי שאמרתי למי הנערה הזאת שנראה מזה שרע בעיני על שנכנסת בשדה ואולי תחשוב שאין רצוני שתשב בכאן. לא תחשוב כן כי רצוני וחפצי שתשב בכאן ולכן לא תלכי לשדה אחר כי לא שאלתי זה אלא לפי שראיתי מעשיך רצוים. רציתי לידע מי את לפי שאשה בכל אלה לא מצאתי ואת מלומדת בדרכי הענוה והמוסר כאלו היית זקינה נה ולכן לא תצאו חוץ מגבול ללקוט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה כי אפי' בשדות שיש שם נערים איני רוצה שתצא ללקוט עמהם וזה וגם לא תעבור מזה המקום שיושבות שם הנערות הקוצרות וזהו וכה תדבקין עם נערותי ולא עם נערי. או שיאמר הלא שמעת בתי כמו שמע בתי כלומר יש לך לשמוע לדברי אחר שאת נכריה ואינך יודעת טיבן של אנשי אלו ומעשיהם ולכן אל תלכי ללקוט בשדה אחר כי אלו היו שם אנשים בלתי הגונים וגם בשדותי לא תעבורי מזה לשדה נערי אלא כה תדבקין עם נערותי:
פסוק ט:
ולפי שאמר לה לא תעבורי מזה ואולי הנערות ילכו מכאן לשדה אחר לז"א עיניך בשדה אשר יקצורון כלומר יש לך לעיין לאיזה מקום הולכות לקצור והלכת אחריהם בענין שלא תפרד מהם בשום ענין ולפי שאפשר שאע"פ שתשב עם הנערות יבאו הנערים ממחיצתם ליגע בך לז"א הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך ולפי שבזמן הקציר יש חום גדול ותהי' צמאה למים לא תלך אצל המעין לבקש מים אלא והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים ואמר הנערים ולא והנערות לפי שהנערים הולכים לשאב מים לא הנערות כי אולי הי' המעין במקום רחוק וכן לפי שאין ראוי לנשים לילך לשדות לבדנה ולכן הי' המנהג לשאוב הנערים ולא הנערות. והענין לומר שאע"פ שיביאו הנערים בנפשם על כרחם שלא תחוש לכ"ז אלא תלך אל הכלים לשתות בלי פחד כי הוא המדבר וכשראתה שדבר על לבה דברים טובים דברי ניחומים נפלה על פניה לרוב הבושה והשתחו ופניה ארצה ופניה טוחות בקרקע אמרה מדוע מצאתי חן בעיניך ואני איני ראוי' ואע"פ שלפעמים שאין אדם ראוי ומצד החן הוא ראוי בלי טעם מספיק כאומרו ונח מצא חן בעיני ה' אעפ"י שלא הי' ראוי אבל עכ"ז הי' שם טעם מה אחר שכלם היו רשעים כי נחמתי כי עשיתים אבל בכאן אין טעם כלל לזה החסד שתעשה עמדי וזהו מדוע מצאתי חן בעיניך בלי סיבה וכ"ש שאני נכריה מארץ אחרת וכ"ש שאני מבנות מואב אשר עליהן צותה התורה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה':
פסוק יא:
ויען בועז ויאמר לה הגד הוגד לה כל אשר עשית את חמותך וגו' ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה וגו' כלומר אינך נכריה כי נכרי נקרא מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אבל את אינך כן כי הגד הוגד לי את כל אשר עשית את חמותך ומעשיך הטובים שעשית עמה אחרי מות אישך שלא היית חייבת וטובה עוד מזאת עשית שעזבת אביך ואמיך וארץ מולדתך כמו שעשה אברהם אבינו דכתיב ביה ל"ל מארצך וממולדתך וכן רמזו ג"כ מה שאמר אומרים לעץ אבי אתה. ואלו הלכת לעם אשר ידעת בו שום טובה ומעלה אבל הלכת להתדבק בעם ישראל אשר לא ראית בהם שום טובה ומעלה אלא הם מעונים ושפלים מכל העמים כמו שעכשיו השופטים תחת עמון ומואב ושאר אומות כדכתיב והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק והשחיתו את ארצם ואחר שזה כן לא עשית לתשלום גמול מהם אלא לשם שמים ולכן
פסוק יב:
ישלם ה' פעלך בעה"ז ותהי משכורתך שלמה בעה"ב שהיא עולם השלימות האמיתי אבל העה"ז הוא חסר ואין שכרו שלם אלא ע"צ היותר טוב וכמו שפי' בפסוק והותירך ה' לטובה בפרי בטנך על צד היותר טוב:
פסוק יב:
וחזר לומר מעם ה' אלוקי ישראל לרמוז על מעלתה שאע"פ שראתה את ישראל מעונים ושפלים לא שתה לבה גם לזאת אלא לאלהי ישראל ולפי מעלתו ואהבתו מצד עצמו באת לחסות תחת כנפיו ולא לשום תכלית אחר. ויב"ע תרגם הגד הוגד לי על פי החכמים שכשגזר השם לא יבא עמוני ומואבי לא גזר אלא על הזכרים וזה להשיב לה על מה שאמרה ואנכי נכריה וכן נאמר לי בנביאה שעתידין לצאת ממך מלכים ונביאים בשביל החסד שעשית עם חמותך כו' הנה הרכיב שני דברים הא' ענין מואבי ולא מואבית והב' שעתידין לצאת ממנה מלכים וכל זה עשה לפי שאמר הגד הוגד לי וכבר כתבתי כי לפי סברת הזהר כל מקום שנאמר הגד או ואגידה הוא משך חכמה כתרגום משכו נגידו ולכן אמר שאמר הוא ענין חכמה ונבואה ולפי שאמר הגד הוגד ב' פעמים אמר הגד על הנקיבות הוגד לי על המלכים והנביאים שעתידים לצאת ממנה וכן דרשו ג"כ שאמר לה עתיד שלמה לצאת ממך וזהו ותהי משכורתך שלמה א"ר יוסי ותהי משכורתך שלֹמה ולהורות שבאת לחסות תחת כנפי השכינה בלי שום סבה אחרת ורצתה להיות מכוסה בכנפי השם ובכסותי ולא בכסות אחרת לפי שהכסות התורה והמצוה הוא הכסות האמיתי המגין על האדם לבל יכה אותו שרב ושמש הם מקרי הזמן ומיני מדות הדין וזהו וסוכה תהי' לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר שזה רמז על מיני מדות הדין שאין יכולין להזיק לאדם בסבת צל הסוכה והמצוה כאומרם לבל יכה אותנו שרב ושמש ולכן עם ישראל המקיימין את המצות יש להם מלבוש מהמצות להגין עליהם מן המזיקים אבל אומות העולם שאין להם תורה ומצות הם ערומים בלי לבוש ולכן אמרו שכשהקב"ה ידין את אומות העולם על שלא קיימו התורה יאמר להם מצוה קטנה יש לי וסוכה שמה קיימו אותה. והם עושים סוכות והקב"ה מוציא להם חמה מנרתיקה והם בורחים וכו' וכ"ז לפי שאין להם כסות המצוה להגין עליהם מפני החמה ולכן הם נשרפים בחמה אבל ישראל שיש להם כסות המצוה אינם נכוין מהשמש אבל הוא להם שמש צדקה ומרפא בכנפיה. והרי השמש אין לו כנפים אבל הרמז שהוא שמש צדקה ומרפא ואינו שורף לישראל כמו שהוא שורף לא"ה. מצד כנפי המצוה והכסות כאומרו על כנפי בגדיהם שהוא כסות של מצוה ומי שאין לו כסות הוא ערום בלא לבוש ומכסה ולא באומות העולם אלא אפי' בישראל כאומרם ז"ל על מי שאינו מקיים המצוה יקבר ערום בלא אותה מצוה ולכן אמר באדה"ר ואירא כי עירום אנכי ואחבא וכי עכשיו מצא א"ע ערום וקודם שעבר על מאמר השם הי' מכוסה אינו כן כי לעולם ערום הי' עד שאמר ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ולכן אמר השם מי הגיד לך כי ערום אתה עכשיו ולא קודם לכן אין זה אלא שעברת על הציווי וחטאת ולכן מצאת עצמך ערום בלי לבוש המצוה בכסוי חטאה. אבל קודם לכן הי' מלובש בתכסיסי מלוכה ולבוש מלכות ומצוה ולכן נבהלת ופחדת מן החטא כאומרו פחדו בציון חטאים לפי שהם ערומים בלי לבוש ומי יגין עליהם מן האש השורף וזהו מי יגור לכו אש אוכלה כו' כלומ' מי יגין עלינו ממוקדי עולם. אותם שהם מלובשים במצות וזהו הולך צדקות וכו' לפי שהצדקה היא כמו מלבוש להגין מהאש ומגינה כשריון דגרסינן בפ"ק דבתרא וילבש צדקה כשריון מה שריון זה מגין על בעליו במלחמה אף צדקה מגינה על עושיה מדינה של גהינ' וכן מצל' ממיתה ממש וממית' משונה כעובדא דבנימין הצדי' בפ"ק דבתרא וברתיה דר"ע בפ' מי שהחשיך וכ"ז בסבת כסות המצוה שלא על הצדיקים בלבד אלא אפי' על הרשעים מגינים המצות דגרסי' בפ' עושין פסין ובסוף חגיגה אמר ריש לקיש פושעי ישראל אין אור של גהינם שולטת בהם ק"ו ממזבח הזהב שאין עליה אלא כדינר זהב אין האור שולטת בו פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון דכתיב כפלח הרמון רקתך אפי' ריקנים שבישראל מלאים מצות כרמון עאכ"ו הרי שהמצוה מגינה בעוה"ז ובעה"ב ומי שבטל מצות עשה הוא נקבר ערום בלי לבוש המצוה ומוכן לכל פורעניות ואין לך עונש גדול מזה. ומלבד זה יש במצוה כמה מיני טובות וסגולות משונים זה מזה וכמו שיש ביסוד האש כמה מיני פעולות שאין א' דומה לחבירו שהרי האש מתכת ומקפיאת מצמחת ומבלה ומלבד זה יש לה כח שהיא מאירה כמו כן דרך המצות יש בהם כמה סגולות והם מאירות כאמרם בסוף פ' הי' נוטל דרש ר' מנחם בר' יוסי מאי דכתיב כי נר מצוה כו' ואצ"ל באש אלא כמה מיני סמים ורפואות יש בעולם שיש בהם כמה טבעים וסגולות ואם באחד מן הנבראים שבשמים או בארץ יש כמה מיני פעולות וסגולות ק"ו מצות התורה שהיא כלי חמדה שיש בה כמה מיני חפץ וסגולה וכמו שיש בכל א' מהיסודות הד' או בשאר הדברים המורכבים בכל א' וא' טבע מיוחד מחבירו כך יש בכל א' מהמצות סגולה מיוחדת מחבירתה וכמו שהפת מועילה להסיר הרעב והמים לצמה והחום לקור והכסות לערום וכ"א צורך משונה מחבירו כך כל מצוה ומצוה יש בה צורך גדול למתן שכרה ואם חסר א' מהם ולא קיימה ימצא החסרון כדמיון מי שקבץ תבואה הרבה והכין מיני מזון ומלבוש ולא הכין מים שימות בצמא כדמיון זה יש מיני מצות שמגינות מן הפורעניות כענין הצדקה ויש מצות שמעשירות כמו הקטורת ושמטילות אימה כתפילין דכתיב ויראו ממך וכדרך זה שאר כל המצות ולפיכך צריך אדם להיות זריז בכל א' מהן שמא ח"ו אותה מצוה שביטל הוא הדבר היותר צריך לו כמו המים באופן שדרך כלל המצות מגינות על האדם כמו המלבוש והוא המלבוש האמיתי של האדם כאומרו גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך אשר תכסה בה אחר שאמר כסותך למה חזר לומר אשר תכסה בה אלא לרמוז שזה הכסות האמיתי של המצוה שהוא מתכסה בה מן הפורעניות כאומרו כי יצפננו בסוכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו הוא אהל השם ומכסהו לכסות בה באמת אבל שאר כסות הוא מעדה בגד לעדי ולתכשיט ואינו מגין ומכסה על האדם כמו כסות המצוה וזהו אשר תכסה בה ולזה אמרו בפ' התכלת חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות כי' ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ ראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום בלא מצוה כיון שנזכר מילה שבבשרו נתישבה דעתו עליו כו' למנצח על השמינית על המילה שניתנה בשמיני. הרי לך מבואר שמי שאין לו מצוה הוא ערום בלי לבוש ולכן אמר שאפי' הציצית שהוא לבוש מצוה כשאדם נכנס לבית המרחץ או יקרה לו שום מקרה ואינו מתעטף בו הוא ערום אבל המילה היא מצוה חקוקה בו בבשרו בסוד אות ברית קדש ואפי' יהי' ערום מכל המצות הוא מלובש בבגדי מלכות תכלת וחור ולכן דוד כשראה המילה נתישבה דעתו כאלו הי' לבוש בכל מיני לבוש לפי שהמצוה הזאת היא מצוה גדולה ובסבתה הם דבקים בשם ה' כאומרם ז"ל מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וסופי תיבות הוי"ה ולכן אמר עליה שירה למנצח על השמינית על המילה שניתנה ביום השמיני וכן ניתנה בשמונה אותיות אלו שם הוי"ה ד' אותיות וכן מילה ד' אותיות הרי שניתנה בשמינית וכן רמז באומרו ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ ראה עצמו ערום שאלו המצות ברוב הימים בעת השמדות הם בטלות שגוזרים שלא יעסקו בתורה כמו בימי ר' עקיבא וכן על תפילין וציצית כמוזכר בתלמיד. והשמדות הם רמז לכניסת המרחץ שהוא כמו חמה מנרתיקה שעתיד הקב"ה להוציא לא"ה. ואע"פ שהיו גוזרים עליהם שלא יעסקו בתורה ולא יניחו תפילין היו שמחים כשהיו רואין מצות מילה שבבשרם שא"א לכל המלכים להסירה עד שבכח זאת המצוה שיש בה שם ה' היו מניחים ה' בראשם ואומרים זה אלי ואנוהו והיו מוסרים עצמם על קדושת השם וכ"ז ראה דוד ברוח הקדש שעתיד להיות לפי שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים וכמו שראה דוד שהוא הי' מלך ועכ"ז נכנס למרחץ ולמקומות המסוכנים כאומרו באחוז אותו פלשתים בגת וכן בהיותו במערה או במקומות אחרים שאולי ברוב חסידותו לפי מקריו ויסוריו לא הי' יכול לקיים המצות כתיקון והי' נראה לו שהי' ערום מבלי לבוש והי' מתעצב ואח"כ כשהיה מסתכל במילה שהיא מצוה גדולה שקולה ככל המצות והי' דבק בשם ה' בסבתה הי' שמח ואמר שירה עליה. ובזה למד לבניו כשיראו עצמם בצרה ובגלות בעת השמדות ויהיו בטלים מן המצות שלא יניחום לקיימם. שיתנחמו במילה שבבשרם ויחזיקו בה כי היא שקולה כנגד כל המצות ובה יהיו מלובשם בגדים וכסוי מצוה ולא יהיו ערומים כאדם ואשתו ולכן צותה תורה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ואמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם שזה המלבוש הוא לבוש מצוה המועיל להם ולנפשם וזהו ועשו להם ציצית לעצמם ולתועלתם על כנפי בגדיהם בענין שזה המלבוש יכסה עליהם בעת צרתם בסבת שם ה' הרמוז בו בד' כריכות וה' חומשי תורה כנגד ה' קשרים ולכ"א ונתנו על ציצית הכנף שזהו רמז על כנף השכינה שהוא מכסה על כל העולם כמ"ש בכאן אשר באת לחסות תחת כנפיו וכן פתיל תכלת רמז לשם ה' שהוא חוט השני המקשר ומייחד כל הדברים כמו שפירשתי במקומו ולכן תמצא שעכשיו שאין לנו תכלת אנו מניחין חוט א' בציצית יותר ארוך מהאחרים לעשות בו הכריכות ולקשר כל שאר הפתילים עמו רמז לה' אחד שהוא גדול ונורא מאד ומיחד ומקשר כל הדברים ולכן אמר וזכרתם את כל מצות ה' לפי שציצית עולה ת"ר וח' חוטין וה' קשרים הם תרי"ג וכן יש בו ה' קשרים כנגד ה' חומשי תורה ול"ב חוטין כנגד ל"ב נתיבות חכמה שהם כ"ב אותיות ועשר ספירות שהם כנגד י' דברות והם שמו של הקב"ה וזהו ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת לרמוז לשם ה' שהוא הכנף המכסה על הכל ונותן להם קיום באופן שהמצות הם כסוי ומגן על האדם לכסות מערומיו ולכן אנו קורין ביו"הכ פ' עריות לרמוז שלא יגלה השם ערותינו ויכסה מערימינו בכח הכפרה ומצות היום ובכח התורה שאנו עוסקין בה שמכסה ערותינו כאומרם ז"ל למה נמשלה התורה למים לומר לך מה המים מכסים ערותו של אדם אף התורה מכסה ערותו של אדם בכח המצות שהוא כסותו של אדם אבל מי שאין לו מצוה הוא כמו ערום עד שלזאת הסיבה נאמר בעבירה ולא יגלה כנף אביו לפי שהבן לא נברא אלא לכסות ערות האב ולהיות לו כסוי של מצוה ולהוציאו מעונש גהינם כמוזכר בר' יוסי הפקולי וזה מפורש בתורה בענין נח שהבן הרשע הוא חם אבי כנען גלה כנף אביו ושם ויפת כסו ערות אביהם כאומרו ויקח שם ויפה את השמלה זה רמז לכסוי של מצוה שלקחו על שכמם ויכסו את ערות אביהם עד שלזה אמרו שזכה שם לטלית של מצוה ויפת זכה שלא נשרפו בגדיו במפלת סנחריב כדכתיב ותחת כבודו כיקד יקוד אש. עד שלסבת זה המצות הם כמו כיסוי ומגן על האדם ובפרט מצות ציצית שהיא אחת מכנפי השכינה כאומרו על ציצית הכנף לכסות מערומיו ולתת לו כבוד ומעלה כמאמרם ז"ל ארשב"ל כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין אותו שני אלפים ות"ת עבדים דכתיב אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי כו' לשונות הגוים הם ע' ועשרה פעמים שבעים הם ת"ש ואלו הת"ש יחזיקו בכנ' א' ובציצית יש ד' כנפות ד' פעמים ת"ש הם אלפיים ות"ת באופן שבשכ' טלי' של מצוה שהוא מלבו' כבו' זוכה שישמשו כל אלו העכו"ם ויתנו לו כבוד וזהו בכנף איש יהודי שהוא רמז לכנף שכינה המכסה על ישראל בגלותם וכשיראו אומות העולם שישראל נגאלים מגלותם ומשפלותם בכח המצות יחזיקו במצות ויעשו אותם ויהיו עבדים לישראל אחר שראו שה' אלהיהם לא עזבם ולא יעזבם בעבור שמו הגדול הכלול במצוה זו של ד' כנפות כדכתיב וזכרתם את כל מצות ה' וזאת הברכה באה לישראל בסבת ברכת נח הצדיק כי אחר ששם הצדיק קיים המצוה של עטיפה לכסות ערות אביו קלל לכנען שיהי' עבד עבדים לאחיו וכן אמר ברוך ה' אלהי שם שצוה לן להתעטף בציצית עד שלסבת זה יהי' כנען עבד למו כאומרו זוכה ומשמשין לו ב' אלפים ות"ת עבדים ולפי שעיקר כ"ז יהי' בזמן העתיד כאומרו בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים. חזר לומר על זמן העתיד יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם בבית שלישי ואז ויהי כנען עבד למו בענין שמי שהוא לבוש מכנף השכינה זוכה בעוה"ז ובעוה"ב כמו שכתבנו וע"ז אמר בכאן ברות אשר באת לכסות תחת כנפיו לכסות מוצאיך ומוצאיך וערותיך לפי שבאת ממשפחה טמאה מעגלון מ"מ אבל עכשיו שכסתה עצמה בכנף השכינה הוד והדר לבושה כדכתיב הוד והדר לבשת ותשחק ליום אחרון זה רמז שהיו לועגים ממנה שהיא מואבית כמ"ש דואג לשאול כשהיה שואל בן מי זה העלם אם מפרץ טכסיסי מלוכה יש בו ואם מזרח כו' א"ל דואג עד שאתה שואל עליו שאל על משפחתו שהוא בא מרות המואביה והוא לא הי' יודע שנתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית כו' ובזה ותשחק ליום אחרון שהיא לועגת וצוחקת מהם. וכן רמז שבכיסוי המצוה על כנף השכינה. זכתה ליום אחרון של עולם הבא וכ"ז רמז על ישראל המתעטפים במצוה וזהו הוד והדר לבושה ובזה הם ניצולים מן הפורעניות ומגיהנם וזהו לא תירא לביתה משלג זה גיהנם כדכתיב מלכים בה תשלג בצלמון והטעם כי כל ביתה לבוש שנים ומלבוש המצות כמ"ש א"ת שנים אלא שנים ר"ל מצות כפילות תפילין ציצית מזוזה מעקה עד שבסבת זה הלבוש שהוא מלבוש השכינה אין יראים ממדה"ד לפי שכנף השכינה מגין בעדם וזהו אשר באת לחסות תחת כנפיו השכינה שהיא הכיסוי האמיתי ואע"פ שיש כנפים לארץ וכנפים לשמש וכן כנפים אחרים שלפעמים בכי האדם חוסים בהם בחשבם שיש בהם תועלת ואינו כן וזהו שאמרו במדרש רות ע"פ זה א"ר אבין שמענו שיש כנפים לשחר כו' כנפים לארץ כו' ושיש כנפים לשמש כי' כנפים לכרובים כו' ושיש כנפים לשרפים שנאמר שש כנפים בא וראה כמה גדול שכרן של גומלי חסדים שאין חוסים לא בצלו של שחר כו' ולא בצל כרובים ולא בצל חיות ושרפים והיכן חוסים בצלו של הקב"ה שנאמר מה יקר כו' בצל כנפיך יחסיון ע"כ שרמז בזה שיש בני אדם שנמשכים בזה העולם אחר התענוגות והתאוות של העוה"ז באופן שחושבים שיש כנפים לשחר לפי שנראה להם שבלילה הם אסורים בשלשלאות ואולי חושבים לעשות רע ובאור הבוקר יעשו באופן שכשבא הבקר והשחר הם שמחים להתפשט בעולם. ואחרים חושבים שיש כנפים לשמש עד שבסבתו באים כל מיני מגדים חדשים גם ישנים כאומרו וממגד תבואות שמש וחושבים שיש לו כנפים להציל מן הרעב ועושין ממני אלוה. ואחרים חושבים שיש כנפים לארץ שהיא ארוכה ורחבה להתענג בה ובתענוגיה למעלה ואחרים חושבים שכל זה הבל ואין בהם כח להרע ולהיטב אבל חושבים שראוי להם להשיג טובת העולם לשום אמצעיים בינם לבין אלהיהם כמו הכרובים והשרפים שהם קרובים אל השם וע"ז הזהירה התורה לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב שיהיו שותפים עמי או אמצעיים וכמו שאמרו שבא להזהיר על הכרובים וז"ש כנפים לכרובים וכנפים לשרפים וכו' ואינו כן שאין להם כנפים אלא מה שהושפע להם מכנף השם עד שבסבת זה נשתתפו בזה השם אבל לא שיהי' להם כנפים וז"ש ר' אבין שמענו שיש כנפים לשחר כלומר לכאורה נראה ששמענו ואנו מבינים מזה השם שיש כנפים לשחר וכן שיש כנפים לשמש ולארץ ואינו כן כי אין להם מצד עצמם כלום אלא מצד כנף השם והשפעתו וכן הכרובים שיש להם יותר דיבוק עם השם אין להם אלא קול הכנף ולא הכנף ולכן הצדיקים הם מכירים יכולת השם ומציאותו ושכל הדברים אין להם קיום מצד עצמם אלא מה שהשם שופע בהם לכן אין חוסין לא בצל השחר ולא בצל השמש ולא בצל הארץ ולא בצל הכרובים והשרפים אע"פ שהם יותר דבקים אל השם ובצל מי חוסים בצל השם שהוא הכנף האמיתי והרמז בזה לפי דעתי לתקן המאמר שיש בו ספק גדול שאמר שאין חוסין לא בצל שחר וכו' אלא בצלו של הקב"ה. וכי זו היא שבחן של צדיקים שחוסין בצלו של הקב"ה שהוא חי וקיים ואין חוסים בצל השמש והארץ שהם הבל וריק והם מעשה ידיו וכתיב שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וכתיב המה יאבדו ואתה תעמוד ומה שבח זה שמונה בצדיקים עד שנראה לכאורה שדבר כנגד גומלי חסדים לפי שזה הפסוק אמרו בועז שהי' רוצה לגמול חסד עם רות ולכ"א בא וראה שבחן של גומלי חסדים שמוציאים ממונם בצדקה וכן גומלים חסד עם המתים והחיים ללותם ואין עושין מלאכתם ואולי אין להם מה לאכול ועכ"ז אין חוסים בצל הארץ ובצל התאוות ובצל העולם אלא בצל הקב"ה שהוא מכין מזון לכל בריותיו והוא הנותן כח לעשות חיל ודעתי עוד בזה לתקן המאמר שרמז בזה השבח הגדול של צדיקים שהם חוסים בצל הב"ה ולא בצל השמש והארץ והשחר והרצון בזה לפי שידוע שהשחר האמיתי אינו אלא באחרית הימים כאומרם עקב שכר באחרית וכתיב צדיק כתמר יפרח כלומר אל תתמה אם תראה שמגיע לצדיקים כמעשה הרשעים כי שכר הצדיקים אינו אלא באחרונה ברוב הימים כמו התמר שאינו נותן פריו אלא לע' שנה עד שלסיבת זה מלא לב האדם הוללות וסכלות והולכים אחרי ההבל ואחרי העה"ז והצלחותיו לפי שרואים שההצלחות שבאות במקרה בלי איחור ואין רוצים להמתין לטוב הבא באחרית ולכ"א ראה שבחן של צדיקים שאין חוסין בצל השמש והארץ אע"ג דמקרבא הנאתייהו ורואים שבאים ההצלחות מהם בלי איחור וחוסים בצל הקב"ה אע"פ שנמשך חסד לאלפים ולזמן מרובה ומתאחר תגמוליו לאוהביו ולשומרי מצותיו וזהו אבל בצל מי חוסין בצלו של הקב"ה אעפ"י שנראה צל מועט ואותו צל וחסד שהקב"ה עושה הוא מאוחר מאד עכ"ז רוצין לחסות בצילו וליחל גמולו וחסדו ברוב הימים וז"ש מה יקר חסדך אלהים כלומר ראה דבר נפלא מאד כי חסד השם ותגמולו הוא דבר כבד מאד ואינו מגיע לאדם אלא בכבדות ועכ"ז בני אדם בצל כנפיך יחסיון ולא בצל השמש והארץ שבאים בקלות ויהי' מהיקר חסדך כמו יקר בעיני ה' כלומר דבר כבד מאד בעיני ה' המותה לחסידיו כמו שאמרו איך אומר לאברהם שימות וכבר הקנני שמים וארץ והרי הפיל עצמו לכבשן האש וקדש שמו בעולם וכן ודבר ה' הי' יקר בימים ההם כי דבר הנבואה בימי שמואל הי' דבר כבד מאד שנתאחר זמן רב מימות יהושיע עד שמואל. ואחרים פירשו כמו הוקר רגלך שהוא דבר נמנע (לפי שנמנה הנבואה זמן רב וכן חסד השם בא לזמן רחוק כאלו הוא דבר נמנע אצל הרואים) לפי שנתאחר הרבה וזהו מה יקר חסדך אלהים ועכ"ז בני אדם בצל כנפיך יחסיון ולא בצל האחרים וא"כ שבח גדול הוא זה לצדיקים ולזה אמר ראה שבחן של צדיקים כו' וזה ע"ד שאמרו ע"פ כתפוח בעצי היער כן דודי בן הבנים אין לך בכל האילנות שיהי' לו צל מועט כמו התפוח ועכ"ז בצלו חמדתי וישבתי אע"פ שהוא ממועט וזה מובן במה שאמרנו שאע"פ שצל השי"ת נראה ממועט כמו צל התפוח לפי שהוא מתאחר לזמן רחוק עכ"ז אומרים ישראל בצלו חמדתי וישבתי לפי שהוא הצל האמיתי ולא צל השמש והארץ והשחר ולכן אמר בכאן ותהי משכורתך שלמה לעתיד מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו ולא בכנפי הארץ והשמש אע"פ שהצלחתם יותר קרובה ורמז לה בדבריו שראוי לשבחה על מה שעשתה שהניחה ארצה ומולדתה ומלכותה והצלחותיה הקרובים אליה מצד צל השמש והשחר ובאת להדבק עם עם ישראל נבזים ושפלים ומעונים תחת יד מדין ועמלק וכן באת להתדבק תחת כנפי השכינה ליחד חסד ה' המתאחר מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים הם דוד ושלמה וכן תרגם יב"ע ישלם ה'. יגמול ה' ליך גמול טוב בעלמא הדין ויהא אגרך שלום לעלמא דאתי דאתית לאתגיירא ולאתכסיא תחות טלל שכינת יקריה ובהא זכותא תשתזב מדין גהינם למהוי חולקך עם שרה רבקה רחל ולאה. רמז בזה על כל מה שאמרנו שהמצות הם כמו כיסוי על האדם להגין עליו מן הפורעניות של גהינם והם כיסוי של כבוד השכינה וז"ש לאתגיירא ולאתכסיא תחות טלל שכינת יקריה לומר שהי' בה ערות דבר של מואב וכסה ערותה כשקבלה מצות התורה כמו שפירשנו למעלה בענין הציצית שנקרא כנף עד שבזה תנצל מדינה של גהינם המחובר בה בגיותה ולכן באת לחסות תחת כנפי השכינה להציל עצמה מן הדליקה ולהיות חלקה עם שרה ורבקה:
פסוק יג:
ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתנו וגו' ויאמר לה בועז לעת האוכל גושי הלום וגו'. מן הראוי הי' שיאמר מצאתי חן בעיניך ולא אמצא חן לעתיד כי אין מדרך המוסר לשאול מאתו דבר אחר אחר שכבר עשה לה טובה ודבר על לבה. לכן נראה שאמרה כן קודם שדברת על לבי ועשית עמי חסדים לא הי' לי מה להשיב ולשאול דבר אבל אחר שראיתי שעשית עמי חסדים ונחמתני אני שואלת ממי שאמצא חסד בעיניך לעתיד ותעשה עמי טובות אחרות להיות כבת בית אע"פ שאינו ראוי' להיות כאחת שפחותיך וזה כטעם אתה החילות להראות את עבדך ולכן אעברה נא ואראה.
פסוק יד:
ולפי שבועז הבין דבריה שהיתה שואלת על העתיד באומרה אמצא חן אמר שעשה כן ויאמר לה לעת האוכל גשי הלום אצל השולחן ואכלת מן הלחם כמו שאוכלים בני ביתי והוא בענותנותה לא רצתה להתקרב אצלו ותשב מצד הקוצרים וכשראה טוב שכלה וענותנותה ויצבוט לה קלי הוא בעצמו ואעפ"י שהי' דבר מועט מברכת בועז ומעיני הטובה ותאכל ותשבע ותותר. ואולי רמזה בדבריה שיקחה לו לאשה כמו שרמזה אביגיל לדוד וזכרת את אמתך וכן עשה דוד שלקחה לו לאשה וכן אמרה בכאן אמצא חן בעיניך לעתיד זהו מציאת החן האמיתי כאומרם ז"ל חן אשה בעיני בעלה ובהפך מזה כתיב והי' אם לא תמצא חן בעיניו. וזה ראוי לך לעשות אחר שנחמתני ודברת על לבי עד שנכנסו דבריך בלבי כאש בוערת ואע"פ שאני יודעת שאיני שוה להיות כאחת משפחותיך כ"ש להיות לך לאשה ע"ד החן אני שואלת זה אע"פ שאיני ראוי' וזה כטעם ונח מצא חן בעיני ה' אע"פ שלא הי' ראוי וכן בכאן אמצא חן בעיניך כדרך אשה בעיני בעלה אע"פ שלא אמצא חן בעיני אחרים וזהו בעיניך שלא הו"לל אלא בעיני אדוני אבל אמרה בעיניך אדוני כלומר אחר שתהיה אדוני ובעלי וגבירי והוא קבל דבריה ואמר לה גושי הלום בדרך פיוס ואכלת מן הלחם הנאמר על האשה דכתיב כי אם הלחם אשר היא אוכל וטבלת פתך בחומץ כדרך איש ואשה שאין מתביישים זה מזה לאכול פת יבש במלח או בחומץ וכמ"ש ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו אע"פ שהיו ערומים. כדרך איש ואשה שהם בשר אחד וכשם שלא יתבייש אדם מעצמו כך לא יתבייש מאשתו וזהו ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ. והיא בענותנותה ותשב מצד הקוצרים והוא הכיר בה יותר מהאחרים ויצבוט לה קלי בידיו ותאכל ואולי זה דרך הצדיקים שאומרים מעט ועושים הרבה כמו אברהם שאמר ואקחה פת לחם וכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה. וכן בכאן אמר ואכלת מן הלחם דרך מוסר:
פסוק יד:
ואח"כ כתיב ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע מכל מיני מתיקה. ואולי ואכלת מן הלחם הוא כמו עבד לחם רב וטבלת פתך בחומץ הם מיני תבלין חמוצים שעושים לגרום תאות המאכל ויצבט לה קלי הם מיני קליות ואגוזים שמביאים על השולחן ואע"פ שאלו הפירות אינם באים אלא בקינוח סעודה אמר שהיו כ"כ לרוב עד שאכלה ושבעה והותירה מהם כי על הלחם אין שבח לומר שאכלה ושבעה ולזה נטה דעת יב"ע שתרגם וטבלת פתך וטמשי סעודיך בתבשילא דאתבשיל בחלא וכן תרגם כי נחמתי לבשר לי למדכי בקהלא ד"ה ר"ל שבשרה שהיא מותרת לבא בקהל ה' ולמה אמר זה אם לא הי' דעתו לישא אותה וכן תרגם וכי דברת על לב אמתך שהבטיחה לרשת עה"ב עה הצדקניות ואין ראוי להיות חלקי אפי' עם אחת משפחותיך ובמדרש רות נתנו טעם למה אמר גושי הלום ולא אמר גושי פה או סורה שבה פה ולמה אמר בחומץ ואמרו ר' יוחנן אמר גושי הלום קריבי למלכות שאין הלום אלא מלכות דכתיב כי הביאותני עד הלום ואכלת מן הלחם מלחמה של מלכות מדוד ושלמה ונ"ל מדכתיב ויהי לחם שלמה. וטבלת פתך בחומץ אלו הייסורים ה' אל באפך תוכיחני נטלטלה מלכותו. ותשב מצד הקוצרים ר' חנינא אמר כל ששה חדשים שהי' בורח דוד מן אבשלום לא עלו מן המנין וכשעלה הי' לו מן המנין ומתכפר בו כהדיוט ויצבוט לה קלי שחזרה לו מלכותו ותאכל בעה"ז ותשבע לימות המשיח ותותר לעה"ב. ד"א מדבר במנשה גושי הלום מדבר בשלמה כדלעיל וטבלת פתך בחומץ זה לכלוך מעשים ותשב מצד הקוצרים שנקצרה מלכותו לשעה וכו' ויצבט לה קלי שחזרה לו מלכותו. ד"א גושי הלום מדבר במשיח כדלעיל וטבלת פתך בחומץ אלו היסורים דכתיב והיא מחולל מפשעינו כי' ד"א גושי הלום מדבר ברות קרובי להכא ואכלת מן הלחם לחמם של קוצרים וטבלת פתך בחומץ כך דרכן של קוצרים לטבול פתן בשרב בחומץ ויצבט לה קלי בשתי אצבעותיו אמר ר' שמעון מכאן שלא שרתה הברכה אלא או בתוך אצבעותיו של צדיק או בתוך מעשיה של צדקת. אמרו זה לתקן הספק שיש בפסוק א"ר ללמדך שכל העושה מצוה יעשה אותה בלב שמח שאלו ידע ראובן שהקב"ה כותב עליו בתורה ויצילהו מידם על כתפו הי' מוליכו אצל אביו ואלו הי' יודע אהרן שהיה כותב התורה וראך ושמח בלבו בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו ואלו הי' יודע בועז שיכתוב התורה ויצבט לה קלי עגלים מפוטמים היה מאכילה ע"כ לרמוז שאע"פ שהי' דבר מועט אחר שעשאו בשמחה כתבו התורה לדבר גדול:
פסוק טו:
ותקם ללקט ויצו בועז את נעריו וגו' אמר ותקם להורות על זריזותה שאע"פי שהסביר לה פנים בעת האוכל ואכלה והותירה לא עלתה בדעתה לומר די לי בזה להוליך לחמותי ואני רוצה לנוח מהלקיטה. לז"א ותקם ללקט ולא נהגה עירוני' בעצמה עד שקמה בזריזות ללקט וכשראה בועז זריזותה ומהירותה מצאה חן בעיניו וצוה לנערים גם בין העמרים תלקט ולא תכלימוה וגם שול תשולו לה מן הצבתים כלומר שיעשו עצמם כשוגגים ומוטעים כאלו אינם רואים ועזבתם אותה ללקט ולא תגערו בה אע"פ שתדחוק עצמה ללקוט מן הצבתים שהם האלומות הקשורים והם כמו מאסרים איסרים וכן תרגם יב"ע ואף משבק תשבקון לה מן איסריא ורמז בראשונה שאף אם בין העמרים תלקט שלא כדין התורה ולא תכלימוה להראות לה פנים עצבות בענין שתקבל בשת וכן אם יקרה לפי זריזותה שתלקט מן הצבתים שהם אלומות הקשורות לא תגערו בה והעמרים הם בלתי קשירה שמניחין אותם אחר קצירה בלתי קשירה ואולי יהי' צבתים כמו ויצבט לה קלי לפי שהם ממוצא אחד ואמר שאף אם יקחו האלומות ויחבטום במקל להוציא הגרעינים והיא תלקט מאותן הגרעינים שלא יכלימוה ואמר ותלקט בשדה להורות על יושרה וטוב טעמה שאע"פ שהבינה שהי' לה רשות ללקט בכל אשר ימצא ידה בין העומרים והצבתים לא רצתה ללקוט אלא בשדה בשבלים כדין התורה ולכן שרתה ברכה במעשה ידיה שלקטה כאיפה שעורים וזהו ויהי כאיפה שעורים אבל לא לקטה איפה שעורים אלא ויהי כאיפה שעורים בהויה מחודשת שלא כמנהג העולם.
פסוק יח:
ואמר ותשא ותבא העיר להורות על גודל זריזותה וכחה שאע"פ שהיתה איפה שעורים והי' ראוי שיעזרוה ליתן על כתיפה. היא נשאה לבדה על שכמה בלי עזר ותבא העיר. ואולי עשתה זה כדי שלא יחשדוה שלקטה מן הגזל אחר שהיא לבדה לקטה איפה שעורים או כדי שלא יכניסו בה עין הרע כדכתיב באסמיך בדבר הסמוי מן העין ואולי אמר ותשא ותבא העיר להורות על זריזותה שבהרף עין נשאה על כתיפה ובאת לעיר וזהו ותשא ותבא במרוצה כעלם ואולי עשתה זה לפי שהי' עת ערב והיום חלף הלך לו ואין ראוי לאשה כבודה שתלך בלילה פן יפגעו בה אנשים רעים או מיני מדה"ד המתפשטים ומשטוטים בלילה. ואולי יהי' ותשא ותבא העיר כטעם וישא יעקב רגליו שנעשה קל ברגליו מצד הבשורה אעפ"י שהי' הולך ארצה בני קדם מקום כישוף ונחש כאומרו כי מלאו מקדם. וכן בכאן כשראתה איפה שעורים נעשית קלה ברגליה לבא העיר כדי לשמח לחמותה וזהו ותרא חמותה את אשר לקטה שלא כמנהג העולם. ולפי שהשעורה היתה צריכה תיקון ואפיה ואולי הזקינה היתה רעבה ותוצא ותתן לה בשמחה ובטוב לבב את אשר הותירה משבעה שהוא מתוקן לאכול מיד וזהו ותוצא ותתן לה בשמחה כמו הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו וכן אחז"ל ויצא קין ויצא שמח וכן בכאן ותוצא בשמחה שאל"כ די שיאמר ותתן לה:
פסוק יט:
ותאמר לה חמותה הרצון בזה שתמהה נעמי איך לקטה איפה שעורים בזמן מועט כזה שלא כמנהג העולם ואמרה שא"א זה אלא בהשגחה גמורה מצד ברכה. ולפי שזאת הברכה אפשר להיות או מצד בעל השדה שיש לו עין טובה וטוב עין הוא יבורך או מצד רות הצדקת המלקטת ששרה ברכה במעשה ידיה. כנגד המלקטת אמרה איפה לקטת היום כי מצד הליקוט שרתה ברכה מצדך. וכנגד בעל השדה שעשתה עמו אמרה ואנה עשית כי אולי מצדו הברכה. ולפי שנעמי הכירה ברות הצדקת ששרה ברכה במעשה ידיה ואולי גם כעת מצדה היתה הברכה לזה בירכה לבעל השדה ואמרה יהי מכירך ברוך כלומר אע"פ שתהיה הברכה מצדך. ראוי לברך לבעל השדה שנתן לך מקום שתחול הברכה וזהו יהי מכירך ברוך והיא מרוב ענותנותה לא הסכימה בזה ואמרה שהברכה היתה מצד בעל השדה שהוא איש חיל טוב עין רב פעלים וזהו ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו שהוא איש צדיק תמים ולא די זה אלא ששמו יורה על צדקתו וזהו ושם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז ושמו כשם רבו בעוז ותעצומות דכתיב ה' עוז לעמו יתן עד שלסבתו באה לי הברכה כדכתיב ה' יברך את עמו בשלום. וזהו אשר עשיתי עמו לומר כי בסבת שעשיתי עמו ונשתתפתי עמו באה לי הברכה:
פסוק יט:
ואז אמרה נעמי ברוך הוא לה' לא אמרה ברוך יהי' אלא ברוך הוא לה' זה ימים רבים והרצון בזה כי קודם שידעה מי הוא בעל השדה נתנה לו ברכה ואמרה יהי מכירך ברוך אבל אחר שאמרה לה שהוא בועז. אמרה זה אינו צריך ברכה כי הוא ברוך מצד עצמו ומצדו באה הברכה וזהו ברוך הוא לה' לפי שמימי עולם ומשנים קדמוניות הוא בעל חסד וגומל חסדים:
פסוק כ:
אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים כי בעשות חסד עמך עשה חסד גם עם המתים כי המתים יודעים בצער החיים כמאמרם ז"ל ותאמר לה נעמי קרוב לנו האיש מגואלינו הוא לרמוז שאעפ"י שמצד עצמו הוא ברוך וגומל חסד ומצד טבעו הטוב עשה מה שעשה עכ"ז יש עוד סיבה בדבר כי הוא קרוב לנו והתורה אמרה את העני עמך ולכן לו משפט הגאולה ואולי יאמר יהי מכירך ברוך מי שיכירך בדרך ארץ יהי' ברוך ולכן לא אמרה מי שהכירך יהי' ברוך אלא מכירך והוא מלשון חכמים הכיר בה מנה כו' ואולי נצנצה בו רוח הקדש כפי מה שהיתה בדעתה להשיאה ואז כששמעה רות אלו הדברים ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו כלומר שספרה לה דברי סתר וחכמה ממה שעבר בינה ובין בועז ומהבשורה שנתן לה שהיא מותרת לבא בקהל ושהיא רמזה לו ג"כ זה בדבריה שאמרה אמצא חן בעיניך אדוני שאהי' לך לאשה וזהו ותגד לחמותה ולא אמר ותאמר לה אלא ותגד לה שהוא לשון משך חכמה כתרגום משכו נגידו. ואז אמרה נעמי ברוך הוא לה' כלומר הוא הוא הגואל האמיתי וזהו ברוך להוסיף על שבטו ולעשות חסד עם החיים ועם המתים אחר שהוא גואל קרוב ולו ראוי לפדות ולגאול נפש המת משחת אחר שהלך בלא בנים ולפי שאלו הדברים הם רמוזים בכתוב ואינם מפורשים אמר ותגד לחמותה אלו הדברים הנסתרים שעברה עמו ונעמי השיבה ג"כ ברמז על הגאולה ועל התמורה של המתים והחיים וחזרה רות לומר לה יתר הדברים המפורשים שעבר ביניהם וזהו ותאמר רות גם כי אמר אלי עם הנערים כו' ובמדרש אמרו ושם האיש אשר עשיתי עמו. תאני ר' אושעיא יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב שכך רות אמרה אשר עשיתי עמו הי' צריך לומר אשר עשה עמי פעולות הרבה פעלתי עמו בשביל פרוסה אשר האכילנו ר"ש בן חלפתא אומר יען למפרע הוא עני וא"ר יוחנן מאי האביון הבהון הב מהונך לו רב נחמן אמר כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא וכו' א"ר אבין מאי דכתיב כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו ר' אבהו בשם ר' אלעזר אומר נקמתן של אומות העולם ביד ישראל שנאמר ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל ונקמתן של ישראל ביד ענייהם דכתיב וקרא עליך את ה והי' בך חטא. ר' יוחנן ור"ל כי' עד מיד מתחייב:
פסוק כא:
ותאמר רות המואביה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקון עד אשר אם כו' ותאמר נעמי לרות כלתה וגו' אמר בכאן המואביה להורות שבאלו הדברים היתה מואביה לומר דברי שקר כמו שעש' הבכירה שהולידה למואב שהתחילה בדברי שקר לומר אבינו זקן ואיש אין בארץ לבא עלינו וזה שקר כי אנשים רבים היו בעולם וכן אמרה רות שקר כי בועז אמר לה תדבקין עם נערותי והיא אמרה כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין וזהו דרך המדרש שאמרו א"ר יוחנן בן לוי ודאי מואבים שהוא אמר וכה תדבקין עם נערותי והוא אמרה עם הנערים אשר לי תדבקין. ולפי הפשט יש לומר כי אמרה אמת. כי בועז אמר לה שני דברים הא' וכה תדבקין עם נערות והב' עיניך בשדה אשר יקצורון והלכת אחריהן הלא צויתי את הנערים לבלתי נגעך ועכשיו כשדברה עם חמותה לא דברה עמה אלא על עסקי החסד שעשה עמה בועז שאמר לה שתלך אחרי הקוצרים ולא תלך לשדה אחר וזהו ותאמר רות המואביה גם כי אמר אלי שאני מואביה מארץ אחרת עם הנערים אשר לי תדבקין שזהו אחרי הקוצרים עד אם כלו את הקציר אשר לי וזהו ותאמר רות המואביה כלומר אם הייתי מעמו לא הי' כ"כ חסד אבל שאני מואביה מעם אחר שיאמר לי לעשות עמו חסד זה דבר גדול וזה כי אמר אלי שאנכי מואביה מעם אחר עם הנערים שהם הקוצרים תדבקין ולכן לא אמרו עה הנערות אשר לי לפי שזה הי' לענין הצניעות שתשב עם נערותיו כאומרו וכה תדבקין עם נערותי. ואולי זה כלול במאמר בועז שאמר ויצו בועז את נעריו גם בין העמרים כי' וידוע שכמו שצוה זה לנערים כך אמר לה שתלקט בשדה עם נעריו שכבר צוה להם ע"ז וזהו שאמרה כי אמר אלי עם הנערים כי' ולזה השיבה נעמי ואמרה:
פסוק כב:
טוב בתי כי תצאי עם נערותיו כלומר אחר שאמר לך וכה תדבקין עם נערותי ראוי לך שכשתצאי ללקוט שתצא עם נערותיו בחיבור אחד שזהו יותר כבוד ואולי לזה אמר כאן ותאמר נעמי אל רות כלתה להודיענו שזה הי' מאמר חמות שבטבע שונאות וחושדות לכלות מהטעם שכתבתי למעלה וכמאמר' ז"ל כשידור זאב עם כבש תדיר כלה עם חמותה ולכן בכאן לפי שרות אמרה עם הנערים אשר לי תדבקין חשדה אותה ואמרה לא תצא עם נעריו אלא עם נערותיו שאינו כבוד לאשה להלוך עם הנערים והיא לא ידעה צדקתה וצניעותה שיכולה לילך עם אלף אנשים בלי פחד וי"א שכשאמרה רות גם כי אמר אלי עם הנערים תדבקין לא אמרה זה אלא לנסות לחמותה לראות מה תאמר ותדע אם חושדה אותה והשיבה נעמי כי הטוב והישר שתצאי עם נערותיו ולא עם נעריו ואולי שלזה קראה רות המואביה לפי שאסור להטעות את הבריות ולא להוציא שקר מפיו משום מדבר שקר תרחק.
פסוק כג:
ואמר ותדבק בנערות בועז לומר שעשתה מאמר חמותה ואע"פ שנראה שהיתה חושדה קבלה עצתה ותדבק בנערות בועז ללקט בשדה בכל יום ויום ותשב את חמותה לכלכל את שיבתה ואולי אמר ותשב את חמותה להורות על חסידותה שישבה עם חמותה כל זה הזמן בלי עצה ומריבה חוץ מן הטבע המוטבע בכלות.