רות המואביה – מתבטלת לפני ה' (ב)
תכונת הדבקות בארץ שהתגלתה אצל רות באה לידי ביטוי ביחסה לתבואת הארץ. רות מגיעה ללקט בשדה השעורים אשר לבועז. סיפורה של מגילת רות מתרחש בתקופה שבין קציר השעורים לקציר החיטים, אותה התקופה המוכרת לנו בספירת העומר הנפתחת בקרבן העומר מן השעורים ומסתיימת בחג השבועות בו מובאים שני הלחם - ביכורי קציר חיטים.
לא במקרה חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הוא יום הולדתו של דוד מלך ישראל. קוממיותו של עם ישראל החלה ביציאת מצרים, כאשר ישראל היו "גוֹי֮ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒"(דברים ד לד) והגיעה לפסגת השלמות במתן תורה, בחג השבועות, בו עלו ממדרגת הבהמיות הנקשרת בּשְׂעוֹרִים (ראה פסחים ג:) למדרגת החיטים הקשורות בלחם האדם. את יופייה הפנימי של רות הניכר בצניעותה, מוצאים אנו גם בשעת ליקוט השְעוֹרִים (שבת קיג:).
גם נאמנות לדברי התורה, מצוותיה והלכותיה בלטו בהליכותיה של רות - שני שיבולים ליקטה, שלושה שיבולים לא ליקטה (ראה משנה פאה ו ה), וכן הייתה מלקטת מיושב כדי שלא יתגלו רגליה (שבת קיג:).
תכונות אלו – הביטול העצמי והמסירות לדבר ד' – הן מתכונותיה של המלכות, כנאמר בתפילת דוד "מִ֣י אָנֹכִ֞י... וּמִ֣י בֵיתִ֔י כִּ֥י הֲבִיאֹתַ֖נִי עַד־הֲלֹֽם׃"; וכן אמר: "וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא־אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם׃"(תהילים כב ז) זוהי התכונה המצוינת בדברי חז"ל: מדוע חשק ד' בישראל? כי נתן גדולה למלכי האומות והם נתגאו בה, נתן גדולה למלכי ישראל ובתוכם דוד והוא מיעט את עצמו (ראה חולין פט.).