פסוק א:וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ, וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. המים שככו, נחו מזעפם. לא נוספו עוד מים.
פסוק ב:וַיִּסָּכְרוּ, נסגרו מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם, וַיִּכָּלֵא, חדל הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם.
פסוק ג:וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב, המים שגאו ועלו מעבר להרים, ירדו לעמקים, ומן העמקים שבו וזרמו אל הים. תהליכים אלו ארכו זמן, משום שכל העולם היה מוצף. וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. אחרי מאה וחמישים ימי המבול התחילו המים להתמעט.
פסוק ד:וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, כשהסתיימו מאה וחמישים יום מהחודש השני, עַל הָרֵי אֲרָרָט. המים התמעטו עד שהתיבה נחה שוב על הארץ, אם כי לא במקום שבו נח בנה אותה. ניתן להניח שהתיבה נבנתה באזורים שבהם ישבו בני אדם באותה תקופה, במסופוטמיה או בסביבתה, והיא נסחפה למרחק לא מבוטל, עד הרי אררט הגבוהים, הקרובים כנראה להרים הקרויים כך גם בימינו.
פסוק ה:וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי. בָּעֲשִׂירִי, בחודש העשירי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ, נתגלו רָאשֵׁי הֶהָרִים. מכיוון שהתיבה היתה כבדה למדי, והיתה שקועה בתוך המים, עבר זמן נוסף משעה שנחה על ההרים ועד שההרים עצמם נחשפו.
פסוק ו:וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, מן הזמן שבו ראשי ההרים נגלו לעין. רק לאחר שנראו ראשי ההרים, אפשר היה לדעת בוודאות שהמים יורדים והולכים. וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.
פסוק ז:וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב, נח בחר לשלח את העורב, משום שהניח שעוף זה, הניזון מפגרים, יהיה הראשון שימצא לעצמו דבר מאכל. אם ימצא מזון, יֵדע נח שמפלס המים ירד. וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב בלא להביא כל סימן עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
פסוק ח:וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, שאף היא מסוגלת לעוף למרחקים גדולים למדי, מֵאִתּוֹ, לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
פסוק ט:וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה, כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה.
פסוק י:וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה מן הסתם בבוקר.
פסוק יא:וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף תלוש, בְּפִיהָ, כיוון שעלי הזית קשים יחסית, הם לא נרקבו במים. וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ, נעשו קלים, התמעטו הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
פסוק יב:וַיִּיָּחֶל, נח חיכה עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד, כיוון שחנתה באחד המקומות שיבשו בינתיים.
פסוק יג:וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. המים יבשו מאותם מקומות שהיו יבָּשה לפני המבול. וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה, נראה שהחלון היה קטן מאוד, ורק כשנח הסיר את המכסה יכול היה לראות — וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. המים נעלמו, אך האדמה נותרה בוצית.
פסוק יד:וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ. חלף זמן נוסף עד שהאדמה יבשה, כך שניתן היה לצעוד עליה.
פסוק טו:ואכן — וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר:
פסוק טז:צֵא מִן הַתֵּבָה, אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ.
פסוק יז:כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ, הוצא אותם בכוח, שכן היו בעלי חיים שהתרגלו לחיים בתיבה. אמנם לא היו אלה חיי חופש, אך מזונם היה מוכן להם בשלווה ובמנוחה, ואולי מקצתם היו שרויים בתרדמת או עילפון חלקי בשל התנאים. על כן היה צורך לכפות עליהם את היציאה. וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, יתרבו מאוד, כך שייראו בכל מקום, כשרצים. וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ. כך יתפתח מעתה עולם חדש.
פסוק יח:וַיֵּצֵא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ.
פסוק יט:כָּל הַחַיָּה, כָּל הָרֶמֶשׂ וְכָל הָעוֹף, כֹּל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה.
פסוק כ:וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'. וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ.
פסוק כא:וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, זהו ביטוי סמלי, המופיע גם במקומות נוספים העוסקים בקרבנות, אשר משמעו הפשוט שביעות רצון. וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ— ביטוי אנתרופומורפי, מעין הרהור אלוקי: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כשם שעשיתי במבול, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, מצעירותו. חכמים דרשו: "משעה שהוא ננער ויוצא לעולם", כלומר מלידתו. האדם, על יצרו, אינו רע בהכרח, אולם יצרו מאפשר לו להיות רע, והוא מצוי תחת פיתוי מתמיד. על כן — וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. כדי לתקן את השחתתו של היצר הרע, זקוקה האנושות למציאות קבועה ויציבה. לכן ההיסטוריה האנושית לא תדע עוד התרחשויות קטסטרופליות כוללניות כאלה, אלא תתנהל בעליות ובירידות מתונות יחסית.
פסוק כב:עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ, זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה. בזמן המבול עונות השנה וחילופי היום והלילה בטלו. לאחר המבול ה' כונן מחדש את הזמן ופרקיו וקבע כי הם לֹא יִשְׁבֹּתוּ. העולם ינהג כמנהגו, המין האנושי יוסיף להתקיים, ולא יבוא שוב מבול.
