א שׁ֤וּבִי שׁ֙וּבִי֙ הַשּׁ֣וּלַמִּ֔ית שׁ֥וּבִי שׁ֖וּבִי וְנֶחֱזֶה־בָּ֑ךְ מַֽה־תֶּחֱזוּ֙ בַּשּׁ֣וּלַמִּ֔ית כִּמְחֹלַ֖ת הַֽמַּחֲנָֽיִם׃ ב מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים בַּת־נָדִ֑יב חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ כְּמ֣וֹ חֲלָאִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י אָמָּֽן׃ ג שָׁרְרֵךְ֙ אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר אַל־יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג בִּטְנֵךְ֙ עֲרֵמַ֣ת חִטִּ֔ים סוּגָ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃ ד שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תָּאֳמֵ֥י צְבִיָּֽה׃ ה צַוָּארֵ֖ךְ כְּמִגְדַּ֣ל הַשֵּׁ֑ן עֵינַ֜יִךְ בְּרֵכ֣וֹת בְּחֶשְׁבּ֗וֹן עַל־שַׁ֙עַר֙ בַּת־רַבִּ֔ים אַפֵּךְ֙ כְּמִגְדַּ֣ל הַלְּבָנ֔וֹן צוֹפֶ֖ה פְּנֵ֥י דַמָּֽשֶׂק׃ ו רֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל וְדַלַּ֥ת רֹאשֵׁ֖ךְ כָּאַרְגָּמָ֑ן מֶ֖לֶךְ אָס֥וּר בָּרְהָטִֽים׃ ז מַה־יָּפִית֙ וּמַה־נָּעַ֔מְתְּ אַהֲבָ֖ה בַּתַּֽעֲנוּגִֽים׃ ח זֹ֤את קֽוֹמָתֵךְ֙ דָּֽמְתָ֣ה לְתָמָ֔ר וְשָׁדַ֖יִךְ לְאַשְׁכֹּלֽוֹת׃ ט אָמַ֙רְתִּי֙ אֶעֱלֶ֣ה בְתָמָ֔ר אֹֽחֲזָ֖ה בְּסַנְסִנָּ֑יו וְיִֽהְיוּ־נָ֤א שָׁדַ֙יִךְ֙ כְּאֶשְׁכְּל֣וֹת הַגֶּ֔פֶן וְרֵ֥יחַ אַפֵּ֖ךְ כַּתַּפּוּחִֽים׃ י וְחִכֵּ֕ךְ כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב הוֹלֵ֥ךְ לְדוֹדִ֖י לְמֵישָׁרִ֑ים דּוֹבֵ֖ב שִׂפְתֵ֥י יְשֵׁנִֽים׃ יא אֲנִ֣י לְדוֹדִ֔י וְעָלַ֖י תְּשׁוּקָתֽוֹ׃ יב לְכָ֤ה דוֹדִי֙ נֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֔ה נָלִ֖ינָה בַּכְּפָרִֽים׃ יג נַשְׁכִּ֙ימָה֙ לַכְּרָמִ֔ים נִרְאֶ֞ה אִם פָּֽרְחָ֤ה הַגֶּ֙פֶן֙ פִּתַּ֣ח הַסְּמָדַ֔ר הֵנֵ֖צוּ הָרִמּוֹנִ֑ים שָׁ֛ם אֶתֵּ֥ן אֶת־דֹּדַ֖י לָֽךְ׃ יד הַֽדּוּדָאִ֣ים נָֽתְנוּ־רֵ֗יחַ וְעַל־פְּתָחֵ֙ינוּ֙ כָּל־מְגָדִ֔ים חֲדָשִׁ֖ים גַּם־יְשָׁנִ֑ים דּוֹדִ֖י צָפַ֥נְתִּי לָֽךְ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

צרור המור (לורברבוים)

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק א:
[א מוסב למעלה]
פסוק א:
שובי שובי השולמית. הם ישראל שהם שלמים באמונתם כמו שפירש"י ומוסב על מה שאמר למעלה ששמתני מרכבות וכל כך החשיב אותי עד שאמרו לי מלאכי השרת שובי שובי השולמית:
פסוק א:
שובי שובי ונחזה בך וגו'. (אמר ד' פעמים שובי נגד הארבעה גליות) כי אחר שתשובי מכל הגליות ואז ונחזה בך כי לעתיד ישאלו לנו המלאכים אי' מקום כבודו וע"י יחזו ואומרים זה לזה מה תחזו בשולמית ומשיבים כמחולות המחנים כאשר ראינו בשעת קריעת י"ס והשכינה הי' באמצע והישראל היו מחול להשכינה וכל אחד מראה באצבע זה אלי:
פסוק ב:
[ב תשו' והבטחת הקב"ה]
פסוק ב:
יפו פעמיך בנעלים. הקב"ה מתחיל להבטיח לישראל הגאולה ומשבח אותן ואומר להן שראוין הן לכל הטוב שעתיד להטיב עמהם כי מה יפו פעמיך הם הת"ח המדריכים אותך בדרך ישרה המכונים בשם פעמיך ומדריכים אותך בנעלים פי' באותן המקומות שהיו נעולים מלפניך:
פסוק ב:
חמוקי ירכיך. וגם אותן שהן צדיקים בסתר ואין מגלין עצמן לשום אדם:
פסוק ב:
כמו חלאים וגו'. פי' תכשיטין. ומ"מ הו משולין לחלאים אשר הן מעשי ידי אמן פי' לאותן תכשיטין שיצאו מן האומן ועדיין לא נתקשט בהם:
פסוק ג:
שררך אגן הסהר. אפי' רשעי ישראל המכונים בשם שררך שהן כמו הטבור של התינוק כשהוא במעי אמו הפה סתום והטבור פתוח ובו שותה דם נדות אמו כן הן שותין הזוהמא ומ"מ נאמר עליהם שהם מלאים מצות כרמון והן ג"כ עתידיו להזדכך ויתמלא חסרונם ולכך נמשלו לאגן הסהר פי' לעוגל הלבנה בעת שהיא חסירה וסופה להתמלאות:
פסוק ג:
אל יחסר המזג. פי' שלעולם לא יחסר מהן עכ"פ טובים כשיעור מים המזוג ביין והוא שליש.
פסוק ג:
בטנך ערמת חטים. כלומר פרי בטנך היינו הילדים המנוקים מכל חטא נמשלו לערימת חטים המשולל קש ומוץ:
פסוק ג:
סוגה בשושנם. ואותן הילדים מחונכים ומוגדרים במצות ובהשפעת רוח הקודש ע"י הצדיקים המכונים בשם שושנים:
פסוק ד:
שני שדיך. וע"י זכיות אלו תזכו כל כך עד שיהיו שני שדיך היינו משה ואהרן:
פסוק ד:
כשני עפרים. פרשתיו (ד ה):
פסוק ה:
צוארך כמגדל השן. הת"ח המכונים בשם צווארך שכל העול של ישראל מונח על צווארי הת"ח כמו משא המונח על הצוואר הם כמגדל השן ואינן נכנעין ומשתחוין לע"ג רק עומדין בקומה זקופה כמגדל השן אשר א"א לכופפו כלל:
פסוק ה:
עיניך ברכות. הם הת"ח המכונים בשם עין (כמו עיני העדה) והן מכונים ג"כ בשם ברכות שהן כמעיינות הנובעין חכמה:
פסוק ה:
בחשבין על שער בת רבים. והן נכנסין לחשבון בשביל כל העולם המכונים בשם שער בת רבים:
פסוק ה:
אפך. בשעה שבא אף ח"ו על ישראל:
פסוק ה:
כמגדל הלבנון. נוהג עמם כמו שהנהיג עצמו במגדל הוא הבהמ"ק והוא כאשר הי' המגדל לבנון קיים הי' מטיל האף על הבהמ"ק:
פסוק ה:
צופה פני דמשק. כמו כן עתה שאין בית המקדש צופה האף פני דמשק. דמשק הוא כינוי לת"ח כמו שפירש"י בפ' וירא על דמשק אליעזר שהי' ת"ח כי דמשק ר"ת דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים:
פסוק ו:
ראשך. הוא מלך המשיח והוא עליך ככרמל המבושל כל צרכו ועומד ומוכן לאכילה תיכף כן המלך המשיח מוכן בכל הכנותיו לבוא תיכף לגאלך כי הוא ממולא שפע שבע רצון:
פסוק ו:
ודלת ראשך. פי' דלת הוא לשון הרמה וסילוק כמו (ישעיהו ל״ח:י״ד) דלו עיני למרום והיינו מה שהגביה הקב"ה ראשך זה מלך המשיח ומסלק אותו למעלה ומעכב ביאתו (כי כשרוצה הכתוב לומר לשון סילוק כתיב לשון רם כמו (במדבר ט״ז:כ״א) הרימו מתוך העדה ואומר (איוב כ״ד:כ״ד) רמו מעט ופי' רש"י נסתלקו):
פסוק ו:
כארגמן. החטאים שהן אדומים כארגמן הן הן הגורמין שלא יבא לך ראשך:
פסוק ו:
אסור ברהטים. אל תחוש שמא ח"ו לא תזכו ותתייאשו מהגאולה כי המלך אסור ומקושר בך ברהטים על ידי הצדיקים שבך המכונים בשם רהטים שרצין לפניו כעבדא קמא מרי' ובזכותם ודאי יבא עת לגאלך רק כשלא תזכו ח"ו יבוא ע"י צרות כענין שאמרו מעמיד עליהם מלך כהמן. אבל:
פסוק ז:
מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. כלומר מה יפה הי' כשהי' בא האהבה ע"י תענוגים אלו זכית שתטיבי דרכך ומעלליך שיבא הגאולה ע"י כולכם זכאי:
פסוק ח:
קומתך דמתה לתמר. אמר הקב"ה ומבטיח אף אם קומתך לא יהי' דומה רק לתמר שאין כולו אוכל וגם שאין מוציא פירותיו רק לסוף ע' שנה שהוא עת הזקנה:
פסוק ח:
ושדיך לאשכולות. שאפי' המניקים שלך יהיו דומין רק לאשכולת התמר שאין יכולין למציץ ממנו רק מעט. אעפ"כ:
פסוק ט:
אעלה בתמר. הנני מבטיח לך שאפי' לא יהי' צדקתך רק מעט כתמר אסייע לך ואקדש אותך ואעלה בך ואשרה שכינתי עליך:
פסוק ט:
בסנסניו. שאבחר אפי' בסנסניו באותן שאינן ראויין כל כך ואז יהיו שדיך כאשכולת הגפן שמוצצין ממנו הכל וכולו אוכל:
פסוק ט:
וריח אפך כתפוחים. שכל עוונותיך הנותנים ריח של אף יהיה לו ריח כתפוחים שיתהפכו לזכיות:
פסוק י:
וחיכך כיין הטוב. החיך שלך שימצוץ מהאשכולת הגפן יהי' המציצה שלך בחשק גדול ותרגיש המתיקות כמיין הטוב:
פסוק י:
למישרים. שהיין לא יהי' יין המשכר רק שכל ההשגחה ילך לדודי למישרים ולא כבן עזאי שהציץ ונפגע:
פסוק י:
דובב שפתי ישנים. היינו שיחיו מתוך וידובבו:
פסוק יא:
[ג הכנס"י מדברת ומבקשת]
פסוק יא:
אני לדודי ועלי תשוקתו. אומרת הכנס"י רבש"ע יודעין אנחנו שיותר אתה תתאוה לדבק בנו ממה שאנו מתאוין לדבק בך ואף שהי' ראוי להיות להיפך כי הלא אנחנו החלק ואתה הכל וטבע החלק להתאוות לדבק בהכל וזה אמרם אני לדודי כלומר כמה נפלאה אהבתך לי שאף שאני רק חלק אלוהי ממעל ואני רק כטפל לדודי ולעולם טבע החלק להתאוות להדבק בהכל יהי' לנו להשתוקק לך אך מגודל חסדך עלינו אתה להיפך ועלי תשוקתו. שאתה משתוקק אלינו. ולכך:
פסוק יב:
נצא השדה. אנחנו מבקשים אותך שתעשה אותנו שנהי' משוללי עול הגלות ונהיה כבני חורין בשדה שהוא מקום חירות:
פסוק יב:
בכפרים. שנהי' משוללי עול מזונות רק
פסוק יב:
נלינה בכפרים שנהי' מאוכלי המן דכתיב בי' דק ככפור: ואז כל חפצך נעשה:
פסוק יג:
נשכימה לכרמים. כשנהי' משוללי עול דרך ארץ נשכימה אז לכרמים שהן בתי מדרשות שעי"כ נקראים הסנהדרין כרם ביבנה:
פסוק יג:
פרחה הגפן. ואז נראה פריחת הגפן הן הת"ח שיהיו אז ביתר שאת:
פסוק יג:
פתח הסמדר. הן התינוקת של בית רבן יתפקחו אז ביתר שאת:
פסוק יג:
הנצו הרמונים. אפילו הרשעים שנמשלו לרמונים יעלו נצה:
פסוק יג:
אתן את דודי. כלומר הטוב שיש בי ואהבת דודים אשר בקרבי בכח אתן לך שאוציא אותו מכח אל הפועל:
פסוק יד:
הדודאים. ידענו בעצמינו כי הדודאים והיינו דודאי התאנים הטובות והרעות כענין שנאמר ( ירמיהו כ״ד:א׳ ) הראני ה' והנה שני דודאי תאנים וגו':
פסוק יד:
נתנו ריח. שהתחילו לשוב ולהטיב וליתן ריח טוב מחמת גודל יסורי הגלות:
פסוק יד:
ועל פתחינו כל מגדים. הטוב אשר בנו כאילו עומד כבר ומוכן לצאת רק שתתחיל מעט לעורר אותנו:
פסוק יד:
חדשים. שחידשו סופרים:
פסוק יד:
ישנים. שכתבת לי בתורתיך:
פסוק יד:
צפנתי לך. הוא צפון בלבי כעת ומבקש אני לעבדך בהם רק שאינני יכול עכשיו לעבדך באמת מגודל הצרות ושאור שבעיסה המעכבין אותי. לזאת בקשנו מי יתנך וגו':