ביאור פרק ז'
תקופה תשיעית – בית שני ונס חנוכה – שולמית.
אומר הדוד –
"שׁ֤וּבִי שׁ֙וּבִי֙ הַשּׁ֣וּלַמִּ֔ית" – מכיוון שבעת הגלות נתגלו כאמור מעלות רבות ורמות של עם ישראל, רואה בה הדוד שהיא כלילת המעלות, ומעתה קורא אותה שּׁ֣וּלַמִּית, מלשון שלמות.
הקב"ה קורא לישראל לשוב לעלות לארץ, שׁ֤וּבִי שׁ֙וּבִי֙ הַשּׁ֣וּלַמִּ֔ית, וחוזר פעמיים על הביטוי "שׁ֤וּבִי שׁ֙וּבִי֙", ורומז לכך שעליית בית שני הייתה בכמה שלבים, שעלו מעט מעט.
"שׁ֥וּבִי שׁ֖וּבִי וְנֶחֱזֶה־בָּ֑ךְ" – שׁ֖וּבִי אל מקומך וְנֶחֱזֶה־בָּ֑ךְ. נוכל לראות בך את כל המעלות שנגלו לנו עתה. כי בארץ נתבונן בשולמית מקרוב ונראה היטב את כל היופי שבָּךְ. וכמו שנמשלה למעלה הקריאה "יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֙ינִי֙ אֶתּ־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖ינִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃"(שיר השירים ב יד) לכניסת ישראל לארץ ישראל, גם כאן היא מתבקשת להראות עצמה ולעלות לארץ, כי נאה היא. ומה שאמר "וְנֶחֱזֶה" בלשון רבים, כי הקריאה אל העליה הזאת היתה על ידי כורש: "כֹּ֣ה אָמַ֗ר כֹּ֚רֶשׁ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֔ס כֹּ֚ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֔רֶץ נָ֣תַן לִ֔י יְ-הוָ֖ה אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם וְהֽוּא־פָקַ֤ד עָלַי֙ לִבְנֽוֹת־ל֣וֹ בַ֔יִת בִּירוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֥ר בִּֽיהוּדָֽה׃ מִֽי־בָכֶ֣ם מִכָּל־עַמּ֗וֹ יְהִ֤י אֱ-לֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וְיַ֕עַל לִירוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּיהוּדָ֑ה וְיִ֗בֶן אֶת־בֵּ֤ית יְ-הוָה֙ אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל"(עזרא א ב-ג). והיינו שכביכול גם אומות העולם קוראים לישראל לעלות לארץ, שׁ֥וּבִי שׁ֖וּבִי וְנֶחֱזֶה־בָּ֑ךְ.
"מַֽה־תֶּחֱזוּ֙ בַּשּׁ֣וּלַמִּ֔ית כִּמְחֹלַ֖ת הַֽמַּחֲנָֽיִם׃" – מה נראה בה בשולמית, מהו נוי שלה. "כִּמְחֹלַ֖ת הַֽמַּחֲנָֽיִם׃" – הילוכה מלא חן, הוא כמחול של מחולת המחניים, שם תואר של המחוללת ומרקדת בכל המחנות. הכוונה במשל הזה, לתאר את ענין ההליכה של עם ישראל המתואר כריקוד ומחול, מכיוון שמדבר על המעלות שחזינו בה בתקופת הגלות, שנדדו והלכו מגולה אל גולה. המשורר מתאר הליכה זו כי נאה היא, הליכה בקדושה, הליכה ברוממות. למרות נידודיהם וקשיי הדרך והגלות, נטלו עמם את התורה לכל מקום. גם עלייתם עתה לארץ ישראל, לבנות את בית ה', הילוך ומחול נאה הוא. משולה היא כנסת ישראל למחולת המחנים, שמרקדת ומחוללת בכל המחנות. כן ישראל גלו והלכו ברגליהם, לכל הארצות והמדינות.
אותה מחולת המחניים, נויה וחינה ביופי הילוכה ומחולותיה שברגליה. "מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים", מה יפו פעמיה, צעדיה, כשרגליה בנעלים.
"בַּת־נָדִ֑יב" – בת שהיא נדיב. כי עלייתם בעלית כורש, היתה מתוך נדיבות לב מאהבה ומרצון. ארץ ישראל היתה חרבה ומלאה באויבים ליהודה, וישבו שם בצער ומצוק ככתוב בספר עזרא. העולים האלו לא עלו למען רווחתם וטובתם, רק כדי לבנות את בית ה' בלי שום ציפייה לתמורה, והיינו "בַּת־נָדִ֑יב".
חז"ל דרשו: " 'בַּת־נָדִ֑יב' – בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שהיה תחילה לגרים"(סוכה מט:). תכונה זו של נדיבות ורצון מאביהם באה להם. הוא היה תחילה לגרים ומעצמו גמלה בו הנדיבות, לפני הברית וההתחייבות. אברהם אבינו עליו השלום הגיע מאהבה ומרצון ללכת ולהדבק בה'.
"חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ" – רגליה המהלכות ומרקדות נאות כְּמ֣וֹ חֲלָאִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י אָמָּֽן, כמו תכשיטים של אָמָּֽן. כלומר הילוכה מעודן ומקודש, הילוך כיאות לבני העם היהודי. גם כשהולכים בארחות נוד, בין האומות, הולכים הם בדרך ה', בתפארת הוד ובקדושה.
עוד ממשיך לפרט את שבחיה –
"שָׁרְרֵךְ֙ אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר אַל־יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג" – "טבורך כאגן של מים צלולים, לא יכלה משם משקה"(רש"י). ישראל מלאים בתורה כאגן מלא משקים שאינו חסר לעולם. "בִּטְנֵךְ֙ עֲרֵמַ֣ת חִטִּ֔ים" – ענייניה והלכותיה של תורה, כעניין הכתוב "לְ֭כוּ לַחֲמ֣וּ בְֽלַחֲמִ֑י וּ֝שְׁת֗וּ בְּיַ֣יִן מָסָֽכְתִּי׃"(משלי ט ה), הם מרובים וגדושים כערימה. "סוּגָ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃" – מוקפת בסייג של שּׁוֹשַׁנִּֽים. המשל הוא שהבטן מכוסה בבגדים נאים כַּשּׁוֹשַׁנִּֽים, והנמשל, שמוקפים בגדר, "עשו סייג לתורה". הדוד משבח שגם הסייג נאה והדור כשושנה; גם האיסורים שהם כסייג לתורה, יש בהם כשלעצמם טעם וסברה.
בתחילה באו השבחים מלמעלה, "שַׂעְרֵךְ, עֵינַיִךְ..."(שיר השירים ד א), ובפרקנו להיפך, מתחילים בחלקי הגוף שמלמטה, נעליים ורגליים, ועולה ומשבח. כי כאן מדברים בשבחים של הגלות, והתחיל בשבח הרגליים והפעמים, שהוא עיקר השבח שניכר בהליכתה בגלות. לכן ממשיך לשבח מלמטה למעלה את יתר חלקי השבח של איבריה.
גם השתנו עניני השבח; כאן נוקט ביטויים ומשלים אחרים מאשר למעלה. כאן מדבר בשבחים המותאמים למעלות של ִמְחֹלַת הַֽמַּחֲנָֽיִם, המחוללת ומרקדת, ואילו למעלה דיבר בשבחיה כרעיה. מטעם זה ישנם אברים שמשבחה למעלה ולא כאן, וכן להיפך, כי באים השבחים לתאר מעלותיה בהתאמתה לבחינה אחרת מאשר שם.
"חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ... שָׁרְרֵךְ֙" – בעת הירידה לגלות נאמר למעלה, שהסירו ממנה את לבושיה, "נָשְׂא֤וּ אֶת־רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹׁמְרֵ֖י הַחֹמֽוֹת׃"(שיר השירים ה ז) ועקב כך רואים את החלקים הנסתרים שבה. כמו שנתבאר לעיל שבימי הגלות נחשפו מעלות שלא היו גלויות בימי הטובה. לכן ניתן לשבח אותה במעלותיה שהיו מוצנעות עד עתה. "חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ" – עתה התגלו השבחים היותר פנימיים, שעד עתה היו מכוסים ומוצנעים, ליבם ופנימיותם של ישראל, הנאמנות מעומק הלב עד כדי מסירות נפש, האהבה העמוקה שאינה תלויה בדבר.
בחינות פנימיות ועמוקות אלו הן סוד התגלות תורה שבעל פה דווקא לדורות המאוחרים. תורה שבעל פה נובעת מפנימיות לבם של ישראל, כאשר לבם משכיל להבין ולחוש את חכמת התורה, דבר ה'. הדורות הראשונים של בית ראשון שייכים לתורה שבכתב. כאשר הייתה נבואה לא התרחב כל כך העסק בחכמה, היא תורה שבעל פה.
לכן, בבחינה מסוימת, יש שבח ושיר מעולה דייקא (=דווקא) בדורות האחרונים, שנגלו להם ענייני תורה שבעל פה, הם חכמת הבורא ופנימיות התורה, טעמי תורה ורזי תורה. על זה אמרו: "חכם עדיף מנביא"(בבא בתרא טז.). וכן אמרו בגמרא "במחשכים הושיבני – זה תלמודה של בבל"(סנהדרין כד.). "כלומר, טעמים שלו צפונים ועלומים כמים עמוקים"(פירוש רבינו חננאל שם.). דווקא בתקופת הגלות התגלה תלמודה של בבל, עומקה של תורה. עיקר עניין התרחבות תורה שבעל פה התחיל בבית שני על ידי אנשי כנסת הגדולה והזוגות. וידועים דברי המדרש (פרקי היכלות כ"ט) שבית שני אף שלא שרתה בו כל כך שכינה, אבל עיקר זיווה והדרה של תורה לא ניתנה רק משנבנה בית שני [וראה ברייתא דסדר עולם (פרק ל); ביאור הגר"א שם; דברי ר' צדוק (ישראל קדושים אות י; מחשבת חרוץ אות יז; שם אות כ; פוקד עקרים אות ד; פרי צדיק חנוכה); מאמרי בספר בן מלך, ספירת העומר וחג השבועות מאמר ב – וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא וחביריו].
על כך באים פסוקים אלו, המתארים את שבח ישראל, מצד מעלותיהם הפנימיות והעלומות, שמתבטאים בהשגת תורה שבעל פה. וכמו שמצינו שנדרשו פסוקים אלו בחז"ל על עוסקי תורה שבעל פה, הסנהדרין וחכמי ישראל: "חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ כְּמ֣וֹ חֲלָאִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י אָמָּֽן׃" – "מה יְרֵכַיִם בסתר אף דברי תורה בסתר"(מועד קטן טז:) "שָׁרְרֵךְ֙ אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר אַל־יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג" – "שָׁרְרֵךְ֙ זו סנהדרין. למה נקרא שמה 'שָׁרְרֵךְ֙'? – שהיא יושבת בטיבורו של עולם. 'אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר' – שהיא דומה לסהר. 'אַל־יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג', שאם הוצרך אחד מהם לצאת רואין, אם יש עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה, יוצא, ואם לאו אינו יוצא. 'בִּטְנֵךְ֙ עֲרֵמַ֣ת חִטִּ֔ים' – מה עֲרֵמַ֣ת חִטִּ֔ים הכל נהנים ממנה, אף סנהדרין הכל נהנים מטעמיהן"(סנהדרין לז.) "סוּגָ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃" – דרשוהו על גזירות חכמים, שהם סייג לתורה, שאפילו כסוגה של שושנים (סייג וגדר של שושנים שהוא קל) לא יפרצו בהן פרצות (סנהדרין לז).
"שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תָּאֳמֵ֥י צְבִיָּֽה׃" – יתפרש על שפע ריבוי ויניקת מעיינות תורה שבעל פה. גם כאן יש שינוי ממה שאמר למעלה, ששם ממשיך "הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃", כי שם מדובר בזמן הישיבה בשלוה, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו; העסק בתורה נחשב כתּאוֹמֵי צְבִיָּ֑ה הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים בנחת רוח ושלוה. אבל כאן בזמן הגלות, שיש קשיים והפרעות, ותלמידי החכמים עוסקים בתורה מתוך הדחק, אינם רוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים.
עוד רמז בזה ששם מדובר על שבח תורת ארץ ישראל, שהם נוחים ומנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד.), לכן נקראים "הָרוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃", רכים ונעימים כשושנה. אבל כאן מדבר על שבח התורה הנלמדת בעת הגלות בבבל, ששם מחבלים ומרורין זה לזה בהלכה (סנהדרין כד) ואינם רוֹעִ֖ים בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים.
ומשבח אותה – "צַוָּארֵ֖ךְ כְּמִגְדַּ֣ל הַשֵּׁ֑ן", מחוזק כְּמִגְדַּ֣ל של שֵּׁן, שאי אפשר לפגוע בם. כמו שאמרו ביעקב אבינו, "מְלַמֵּד שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁל שַׁיִּשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וְנָמַסּוּ כַּדּוֹנָג"(שיר השירים רבה ז ה א). וכן במשה רבנו עליו השלום: "בא קוסטינר ליתן חרב על צווארו וקהת החרב מצווארו שנעשה של שיש ושלמה מקלס אותו צווארך כמגדל השן"(ילקו"ש שמות קסז; דברים רבה ב כט)
למעלה אמר "כְּמִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּארֵ֔ךְ בָּנ֖וּי לְתַלְפִּיּ֑וֹת אֶ֤לֶף הַמָּגֵן֙ תָּל֣וּי עָלָ֔יו כֹּ֖ל שִׁלְטֵ֥י הַגִּבּוֹרִֽים׃"(שיר השירים ד ד), כי בזמן שהיו במצבם כאריה, והיו על אדמתם לכך נקראו 'מגדל דוד'. וכיוון שיד ישראל הייתה תקיפה על האומות נמשל הדבר בכך שיש מגינים ושלטי גיבורים סביב לצווארם של עם ישראל כדי שלא יוכלו לפגוע בו. אבל בזמן שאין יד ישראל תקיפה על האומות, והם ככבשה בין הזאבים אין נחשב שיש מגינים סביב למגדל צוארה המונעים את עצם הנשיכה, רק הקב"ה חיזקם שיהיה הצוואר עצמו עז וחזק לעמוד בכל רדיפות הגויים. הצוואר חזק כְּמו מִגְדַּל הַשֵּׁ֑ן שאין הנשיכה פוגעת בו.
"עֵינַ֜יִךְ... אַפֵּךְ֙..." – בתקופת הגלות התבררו והתגלו מעלותיהם הפנימיות, שבח האיברים הפנימיים שלא נודעו תחילה נעשו גלויים וידועים. אולם נוסף על כך, גם ערך וחשיבות האיברים והמעלות שכבר נראו עד אז, גם אלו נתעלו. עתה נערכים ונחשבים יותר, שעתה הם גלויים וידועים לעיני כל העמים, ובכל חלק מוצא עתה יותר שבח וטעם.
"עֵינַ֜יִךְ בְּרֵכ֣וֹת בְּחֶשְׁבּ֗וֹן עַל־שַׁ֙עַר֙ בַּת־רַבִּ֔ים" – עיני העדה, המנהיגים והחכמים, היושבים בשער, דומים לבְרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּ֗וֹן, השופעות מים רבים. הנה תחילה אמר "עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים"(שיר השירים ד א), ועתה העינים כבְרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּ֗וֹן. כי עניין יונים הוא שמביטה ומסתכלת בבן זוגה, וכן היו ישראל בעת בית ראשון מונהגים בנבואה. הנבואה, ששומעים את התורה מפי ה', נמשלת לראיית בן הזוג, כיונה המביטה בבן זוגה, וכפי שביארנו במקומו. אבל כאן, אחר שגלו, ונסתם כל חזון, עיניהם כבר אינן מביטות בבן זוגם, כמו שאמר "הָסֵ֤בִּי עֵינַ֙יִךְ֙ מִנֶּגְדִּ֔י"(שיר השירים ו ה). הנהגת העם היא על ידי חכמי התורה שבעל פה, שמקורה נובע מלב החכמים. לכן המשל כבְרֵכוֹת הנובעות וממשיכות מים, ו"אין מים אלא תורה"(בבא קמא פב.); תורה שבעל פה בלב החכמים היא ניתנת.
"עַל־שַׁ֙עַר֙ בַּת־רַבִּ֔ים" – המעלה שיש בהנהגת תורה שבעל פה על הנהגת הנבואה, שהנבואה עיקר האור שלה שורה על הנביאים ובני הנביאים, אבל תורה שבעל פה אינו מוגבל ליחידים אלא הוא מאיר גם להמון העם בזיו חכמת התורה. הבְּרֵכוֹת של מי התורה מצויות להשקות עַל־שַׁ֙עַר֙ בַּת־רַבִּ֔ים להמון עם ישראל.
עוד יבואר על כך שבגלות חכמתם נראית לעיני כל העולם, עַל־שַׁ֙עַר֙ בַּת־רַבִּ֔ים. הסנהדרין והחכמים נעשים מפורסמים ביושר משפטם, עד שכל האומות אומרים "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת"(דברים ד ח).
"אַפֵּךְ֙ כְּמִגְדַּ֣ל הַלְּבָנ֔וֹן צוֹפֶ֖ה פְּנֵ֥י דַמָּֽשֶׂק׃" – "אַפֵּךְ֙", פירש רש"י, שהוא הפנים, מלשון אפיים, והוא החכמה, ככתוב "חׇכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו"(קהלת ח א). עתה אחר שגלו הם נראים לעיני כל העמים, "כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים... וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה׃"(דברים ד ו) חכמת פניהם נראית על פני המרחקים, כְּמִגְדַּ֣ל הַלְּבָנ֔וֹן שצוֹפֶה פְּנֵ֥י דַמָּֽשֶׂק. ונקט דַמָּֽשֶׂק למשל, כי היא עיר בחוצה לארץ, מקום האומות, שאפילו האומות רואים את יופי פניהם.
"רֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל" - כהר הכרמל שהוא זקוף בראש ההרים (רש"י). והנמשל הוא על תפארת ראשם של ישראל, שהוא ניכר ובולט כַּכַּרְמֶ֔ל, היא מצוות התפילין שישראל מתפארים ומתעטרים בשם ה' שנקרא עליהם, כמאמרם: " 'וְרָאוּ֙ כׇּל־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְ-הֹוָ֖ה נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ׃' – אלו תפילין שבראש"(ברכות ו.). עתה אחר שגלו הם נראים במיוחד לעיני העמים בתפארתם.
"וְדַלַּ֥ת רֹאשֵׁ֖ךְ כָּאַרְגָּמָ֑ן" – "קווצות השער המודלה על ראשך המה יפים כפתילי ארגמן"(מצודת דוד), העטיפה המודלית עלינו, בגד הציצית שפתיליו כָּאַרְגָּמָ֑ן, כלומר תכלת. אנו מתכבדים ומתקשטים בטלית מצוייצת המורה על היות ישראל עמו של ה' והיותם קדושים לא-להים.
"מֶ֖לֶךְ אָס֥וּר בָּרְהָטִֽים׃" –דומה פניהם של כנסת ישראל כזיו מלך הקשור ומסובב בקישוטים, הם התפילין וחוטי הציצית, המסבבים את ישראל בתפארת רוממות והוד קדושה.
"מַה־יָּפִית֙ וּמַה־נָּעַ֔מְתְּ אַהֲבָ֖ה בַּתַּֽעֲנוּגִֽים׃" – "אחר שפרט קילוס כל אבר ואבר כלל כל דבר מַה־יָּפִית֙ כולך וּמַה־נָּעַ֔מְתְּ לידבק בך אַהֲבָ֖ה ההוגנת להתענג בה:"(רש"י).
"זֹ֤את קֽוֹמָתֵךְ֙..." – העליה אחר גלות בבל התחלקה לשני תקופות. תחילה עם קריאת כורש עלה זרובבל ואיתו חלק מהעם, והתחילו ליישב את הארץ. אבל עיקר חשיבות העלייה הייתה לאחר מכן כאשר עלה עזרא הסופר וייסד את 'עליית עזרא'. בפסוקים אלו דיבר תחילה מהתחלת השיבה, "שׁ֤וּבִי שׁ֙וּבִי֙ הַשּׁ֣וּלַמִּ֔ית", אך כאשר עלה עזרא, הוא מוסיף לשבח, בקילוס חדש של שלימות –
"זֹ֤את קֽוֹמָתֵךְ֙ דָּֽמְתָ֣ה לְתָמָ֔ר" – מדמה כאן אופן נוסף ביופי צורת בניין עם ישראל, שהם זקופים ולא כפפו קומתם מפני רדיפות הגויים וגלי הניסיונות שבגלות. כמו בכתוב "צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח"(תהילים צב יג), הרשעים, אויבי ה' המתנכלים לצדיקים, הם יאבדו ויתפרדו, אבל הצדיק יפרח כתמר וישגה כלבנון. כן ישראל עמדו חסונים בתלאות הגלות, והם זקופים כתמר. "ראינו נוי קומתך בימי נבוכדנצר שכל האומות היו כורעות ונופלות לפני הצלם ואת עומדת זקופה כתמר הזה"(רש"י.). ודרשו: "מה תמר אין לו אלא לב אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים"(סוכה מה:). יש בזה איפוא תוספת שבח שלא אמר עד עתה, שלא נכפפה קומתם והמה זקופים כתמר על אף כל הצרות שעדו עליהם, ועוד הם כתמרים הפורחים מן התמר. "וְשָׁדַ֖יִךְ לְאַשְׁכֹּלֽוֹת" – כלומר עוד העמידו אשכולות וחבורות של צדיקים המשולים לתמר. "אמר ר' לוי: אמר הקב"ה: בחורבנה העמידה לי צדיקים, דניאל וחבורתו, מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו"; "צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה"(שיר השירים רבה ד יא).
"אָמַ֙רְתִּי֙ אֶעֱלֶ֣ה בְתָמָ֔ר אֹֽחֲזָ֖ה בְּסַנְסִנָּ֑יו" – " 'אָמַ֙רְתִּי֙ אֶעֱלֶ֣ה בְתָמָ֔ר' אלו ישראל"(סנהדרין צג.). הדוד רוצה להחזיר הקשר עם הרעיה, לעלות בתמר, שוב להתחבר איתם בזיו קומתם. מחמת שהם צדיקים כתמר תחזור השראת השכינה בישראל וממילא "וְיִֽהְיוּ־נָ֤א שָׁדַ֙יִךְ֙ כְּאֶשְׁכְּל֣וֹת הַגֶּ֔פֶן וְרֵ֥יחַ אַפֵּ֖ךְ כַּתַּפּוּחִֽים׃". אחר שישרה הקב"ה שכינתו בתוכנו, מיד יתוסף ריבוי טעם וריח בתורה, שיהיו ערבים ומרובים כאשכולות הגפן, וריחם כתפוחים. משבח את גדולתם בתורה, בהמשכת והנקת מתיקות התורה, "ה֤וּא עֶזְרָא֙ עָלָ֣ה מִבָּבֶ֔ל וְהֽוּא־סֹפֵ֤ר מָהִיר֙ בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה"(עזרא ז ו); "כִּ֤י עֶזְרָא֙ הֵכִ֣ין לְבָב֔וֹ לִדְר֛וֹשׁ אֶת־תּוֹרַ֥ת יְ-הוָ֖ה וְלַעֲשֹׂ֑ת וּלְלַמֵּ֥ד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חֹ֥ק וּמִשְׁפָּֽט׃"(עזרא ז י); "עשר תקנות תיקן עזרא"(בבא קמא פב.); ואמרו:
תניא רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אלמלא לא קדמו משה.
• במשה הוא אומר: "וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָאֱ-לֹהִ֑ים"(שמות יט ג), בעזרא הוא אומר: "ה֤וּא עֶזְרָא֙ עָלָ֣ה מִבָּבֶ֔ל"(עזרא ז ו). מה עלייה האמור(ה) כאן תורה, אף עלייה האמור(ה) להלן תורה.
• במשה הוא אומר: "וְאֹתִ֞י צִוָּ֤ה יְ-הוָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים"(דברים ד יד), בעזרא הוא אומר: "כִּ֤י עֶזְרָא֙ הֵכִ֣ין לְבָב֔וֹ לִדְרֹ֛שׁ אֶת־תּוֹרַ֥ת יְ-הֹוָ֖ה וְלַעֲשֹׂ֑ת וּלְלַמֵּ֥ד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חֹ֥ק וּמִשְׁפָּֽט׃"(עזרא ז י).
ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב.
(סנהדרין כא:)
הגדולה של השגת הלב בתורה באה בגלל התהדקות והתחזקות הקשר והשראת השכינה בהם. על ידי דביקותם בתורה ומסירותם וצדקותם בכל המצבים הקשים של הגלות, זכינו שיהיה הקב"ה שוכן בנו בתמידות, ועל ידי כך זוכים לתוספת ומעלה בתורה, ליתר השגה והבנה בלב של חכמת התורה. כך הוא בכל תקופה שעל ידי הדביקות בה', על אף הניסיון והייסורים של הגלויות, זוכים להשראת רוח קדושה מאת ה', המתבטאת בין השאר בהשגה עמוקה בחכמת התורה. הלב סובר ומתיישר עם חכמת ה', דעת התורה.
אחר גלות בבל ונס פורים, זכו לדרשות התורה ותקנות חכמים, שדרשו ותיקנו אנשי כנסת הגדולה ועזרא הסופר. מאז זכו להתרחבות גדולה בתורה שבעל פה בזכות הדביקות בתורה מתוך הדחק וייסורים בימי הצער. כן היה בתקופות שאחר גלות יוון, זכו להשתלשלות תורת תנאים ואמוראים. כי כאשר מסרו נפשם והערו גופם למות למען התורה, זכו לריבוי הגדול של תורה שבעל פה. ההרחבה והריבוי הגדול בתורה, הולכים ומתפשטים עד ימינו.
רואים זאת במיוחד אצל התנא רבי עקיבא. כל חייו היו חיים של מסירות נפש, עד כדי כך שאמר "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, 'בכל נפשך', אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו". ואכן הגיע למדרגה הנעלה ביותר, של מסירות נפש עבור התורה. "גזרו מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה והיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה" עד ש"הוציאו אותו להריגה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל"(ברכות סא:). הוא שזכה למדריגות הרמות ביותר של השגת תורה שבעל פה עד שהיה "עמוד תורה שבעל פה", ונקראת על שמו., כמו שאמרו "וכולהו אליבא דרבי עקיבא"( סנהדרין פו).
ואחר גלות אדום, נזכה להתגלות תורתו של משיח. אחר שעברנו את כל גזירות השמד והשואה, הורגנו כצאן טבחה על קדושת שמו ונותרנו דבקים בתורה על אף כל זאת, בשכר זאת תינתן התורה בקרבינו, ותיכתב על לבותינו. וכאשר יבואר להלן.
"וְחִכֵּ֕ךְ כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב הוֹלֵ֥ךְ לְדוֹדִ֖י לְמֵישָׁרִ֑ים" – התחדשות זו של התורה היא "חִכֵּ֕ךְ". הדיבורים הנאים של תורה שבעל פה כמוהם כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב. עזרא העמיק והרחיב את ההבנה וההשכלה בתורה, ככתוב: "וְשׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל וַיָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא׃"(נחמיה ח ח), והיינו תורה שבעל פה. "כשם שהיה סופר בדברי תורה כך היה סופר בדברי חכמים"(שקלים ה א) הוֹלֵ֥ךְ לְדוֹדִ֖י לְמֵישָׁרִ֑ים - כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב המפקח ומיישר את הלב.
יש כאן תוספת שבח שלא נזכר עד עתה, שמשבחה כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב. למעלה רק הזכיר "בית היין", "שתיתי ייני". זאת משום שעתה נתוסף החידוש של תורה שבעל פה. התחכם לבם של ישראל להבין את התורה, טעמיה ורזיה.
"דּוֹבֵ֖ב שִׂפְתֵ֥י יְשֵׁנִֽים׃" – טבעו של היין שהוא מעורר ומעיר את הנשכחות. כמו שני אוהבים שלא שמעו זה את זה זמן רב, כאשר הם שומעים את קול האוהב ושפתו, נזכרים ומתעוררים אל הידידות הנושנה. השפה הישנה והיְשֵׁנה שוב דּוֹבֵבת ומתעוררת, "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה"(סוכה כ.). וכן כתב אשורית, "המאושרת בכתב", שבה ניתנה תורה תחילה ונשתכחה מהם, עזרא החזירה (סנהדרין כא:). כמו כן אנשי כנסת הגדולה באותה תקופה, חזרו ויסדו מה שנשתכח, "למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה" (יומא סט:).
עוד רומז על הדיבור של קבלת התורה מחדש, "וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַעֲשׂ֑וֹת". הדיבור הזה דּוֹבֵ֖ב שִׂפְתֵ֥י יְשֵׁנִֽים; מזכיר נשכחות, את שפתי יְשֵׁנִֽים של "נעשה ונשמע"'. ומתחדשת אהבת ה'. שוב דובבים רגשי הלב כאותה שעה של קבלת התורה.
אומרת הרעיה –
"אֲנִ֣י לְדוֹדִ֔י וְעָלַ֖י תְּשׁוּקָתֽוֹ׃" יתפרש על תקופת החשמונאים שהייתה להם תקופה של ריחוק, כאשר בטלה העבודה מבית המקדש, וגזרו גזירות על התורה. הם מסרו את נפשם ונלחמו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבורים, הראו בזה מסירותם וידידותם להקב"ה, "אֲנִ֣י לְדוֹדִ֔י". גם הקב"ה הראם עוז ישועות, וניצחו במלחמה חילות רבים ועצומים, ועשה עמהם נס ופלא במנורה. "וְעָלַ֖י תְּשׁוּקָתֽוֹ" - משתוקק הוא לי.
לשון נפלאה זו מורה על גודל החיבה שנתחבבו ישראל באותה שעה:
אמר ריש לקיש, בשלוש לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל. בדביקה, בחפיצה, בחשיקה.
א. בדביקה: "וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּי-הוָ֖ה אֱ-לֹהֵיכֶ֑ם"(דברים ד ד).
ב. בחפיצה: "כִּֽי־תִהְי֤וּ אַתֶּם֙ אֶ֣רֶץ חֵ֔פֶץ"(מלאכי ג יב).
ג. בחשיקה: "חָשַׁ֧ק יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם"(דברים ז ז).
(מדרש תהילים מזמור כב)
אולם עולה עליהם לשון זו, "וְעָלַ֖י תְּשׁוּקָתֽוֹ". לזה זכו מעת שמסרו את נפשם לכבוד ה'.
***
"לְכָ֤ה דוֹדִי֙...". עתה בעקבות הופעת ה' בניסים ונפלאות של ימי החנוכה, מבקשת כנסת ישראל אולי הגיע הזמן לחזור ולגאלינו וקוראת לדוד שיבוא יחד איתה, "נִרְאֶ֞ה אִם פָּֽרְחָ֤ה הַגֶּ֙פֶן֙... הֵנֵ֖צוּ הָרִמּוֹנִ֑ים". כמו למעלה, בשעה שהגיעה עת הפקודה של גלות בבל אמר הדוד "אֶל־גִּנַּ֤ת אֱגוֹז֙ יָרַ֔דְתִּי"(שיר השירים ו יא), שכן בכל פעם בעת התעוררות פקידת גאולה, מתעוררת התקווה לגאולת עולמים והקב"ה בוחן וסוקר, אולי באה העת להביא את משיח צדקינו. וכן אחר תקופת הירידה של גלות יוון, שבטלה העבודה, ושוב חזרה והתחדשה בזכות מסירות נפשם של החשמונאים, כאשר נשמעים פעמי הגאולה, מיד שואפים אל הגאולה הנצחית אל היום קיווינו לו. כך היא אומרת לדוד, מתאווה אנכי לידידות הגדולה, לישועת ה' בגאולה הנצחית. כי לא די לה בגאולה הקטנה של בית שני, נעדרת הזוהר של השנים הקדמוניות. הבה נרד לשדה, אולי בכל זאת פָּֽרְחָ֤ה הַגֶּ֙פֶן֙ הֵנֵ֖צוּ הָרִמּוֹנִ֑ים. אז נהיה ראויים לביאת המשיח ולגאולה השלימה. לְכָ֤ה דוֹדִי֙ נֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֔ה נָלִ֖ינָה בַּכְּפָרִֽים. נַשְׁכִּ֙ימָה֙ לַכְּרָמִ֔ים נִרְאֶ֞ה אִם פָּֽרְחָ֤ה הַגֶּ֙פֶן֙ הֵנֵ֖צוּ הָרִמּוֹנִ֑ים ותקוותי עזה, שאכן הגיעה העת ואז: שָׁ֛ם אֶתֵּ֥ן אֶת־דֹּדַ֖י לָֽךְ; נהיה שוב יחדיו בידידות.
למעלה, בעת ההכנה לבית שני האמירה באה מצד הדוד, "אֶל־גִּנַּ֤ת אֱגוֹז֙ יָרַ֔דְתִּי". כי שם באה הגאולה באתערותא דלעילא (=התעוררות שלמעלה), בגלל שהגיעה אז העת של שבעים שנה. הקב"ה בחן וירד אֶל־גִּנַּ֤ת אֱגוֹז֙ לראות אם פרחה הגפן, אם אפשר כבר שהגאולה כבר תבוא בשלימותה, עם בן ישי בית הלחמי. אבל כאן הרעיה היא זו שמעוררת את הבקשה, "לְכָ֤ה דוֹדִי֙ נֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֔ה... נִרְאֶ֞ה אִם פָּֽרְחָ֤ה". כי הישועה מגלות יוון באה באתערותא דלתתא (=התעוררות שלמטה), על ידי מסירות נפש של החשמונאים. הם שעוררו את זמן הפקידה והחזירו את העבודה למקדש. על כן נחשב שהם כביכול מזמינים ומבקשים, נֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֔ה, את התעוררות הקץ שבאה בעקבות הישועה הזמנית בימים ההם. אם אכן פרחה נזכה לידידות הגדולה, ימות המשיח, שָׁ֛ם אֶתֵּ֥ן אֶת־דֹּדַ֖י לָֽךְ.
"הַֽדּוּדָאִ֣ים נָֽתְנוּ־רֵ֗יחַ" – עשב הגדל בשדה ויש בו ריח טוב (רש"י וראב"ע בראשית ל). ובדרך הליכתם בשדה ובַכְּפָרִֽים מצאו את הַֽדּוּדָאִ֣ים שנותנים ריח טוב. המשורר רומז שעוד בטרם הגיעו לַכְּרָמִ֔ים והָרִמּוֹנִים הריחו את הַֽדּוּדָאִ֣ים. כלומר הייתה נחת רוח לפני ה' ממסירות נפשם. "וְעַל־פְּתָחֵ֙ינוּ֙ כָּל־מְגָדִ֔ים חֲדָשִׁ֖ים גַּם־יְשָׁנִ֑ים דּוֹדִ֖י צָפַ֥נְתִּי לָֽךְ׃" – שהתעכבו במקומם התבשמו מריח הַֽדּוּדָאִ֣ים, והתענגו על מגדים חֲדָשִׁ֖ים וישָׁנִים שהרעיה הצפינה לו. "יְשָׁנִ֑ים" הוא חידוש העבודה בבית המקדש, ושהחזירו את קיום המצוות בישראל. "חֲדָשִׁ֖ים" הם מה שהוסיפו ותיקנו חדשות, את מצוות ימי החנוכה, הוסיפו עבודה של השתחוואות במקדש (מסכת מדות פרק ב משנה ג), תיקנו אזכרת שם שמים בשטרות (ר"ה יט.) ובית דין של חשמונאי גזרו גזירות (סנהדרין פב.).
המשורר מתעלם ממה שהלכו בתחילה לשדה במטרה לראות אִם פָּֽרְחָ֤ה הַגֶּ֙פֶן֙ הֵנֵ֖צוּ הָרִמּוֹנִ֑ים, כמו שאמרה הרעיה "נֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֔ה נָלִ֖ינָה בַּכְּפָרִֽים. נַשְׁכִּ֙ימָה֙ לַכְּרָמִ֔ים". זאת משום שעדיין לא פרח כדבעי. אך מתאר זאת באופן חיובי, שכביכול די להם להתענג על הַֽדּוּדָאִ֣ים והמגדים שמצאו עתה מיד. לכן אינו מזכיר עתה את הַכְּפָרִֽים והכְּרָמִים, אלא מתפעל מן הדודאים מיד כשיצאו לשדה. כך יתבאר גם "וְעַל־פְּתָחֵ֙ינוּ֙", כלומר בסמוך ליציאתם, כשהם עדיין על יד הפתח הם כבר מתענגים על המגדים. כי עדיין לא זכו לגאולה השלימה של ימות המשיח, ולעת עתה זכו לידידות של דודאים ומגדים חדשים וישנים. והיינו שזכו להחזיר את העבודה לבית המקדש, וחזר שלטון התורה ליד ישראל. בנס פך השמן הקב"ה הראה ידידותו והשראת שכינתו, וישראל תיקנו את ימי החנוכה להלל והודאה.
"וְעַל־פְּתָחֵ֙ינוּ֙ כָּל־מְגָדִ֔ים חֲדָשִׁ֖ים גַּם־יְשָׁנִ֑ים דּוֹדִ֖י צָפַ֥נְתִּי לָֽךְ׃" – בבית שני מתגלים המעמקים של תורה שבעל פה, דרשות חכמים ותקנות חכמים. בפרט אחר נס חנוכה כשמסרו נפשם על התורה, הקב"ה האיר להם פניו וזכו לאור חדש בתורה שבעל פה. "וְעַל־פְּתָחֵ֙ינוּ֙" – "בתי מדרשות"(ספורנו). "כָּל־מְגָדִ֔ים" – "משנה, ברייתא, הלכות ואגדות"(מדרש שיר השירים מכתב יד). "חֲדָשִׁ֖ים גַּם־יְשָׁנִ֑ים" – "שחידשו סופרים עם הישנים שכתבת עלי"(רש"י), דברי חכמים שהם חדשים, עם דיני התורה הישנים, "דברים שהבינו חכמי הדור מחדש"(ספורנו).
תקופת הריבוי וההרחבה בתורה שבעל פה התחילה בבית שני, כאשר נסתם כל חזון ודבר ה', הנבואה סתומה, "חנוכה לא ניתנה ליכתב"(יומא כט.). מתחיל מבוע חדש של תורה שבעל פה. אז הייתה תחילת השתלשלות דורות התנאים והאמוראים, עליהם אמרו חז"ל: " 'וְכָל־יְ֝קָ֗ר רָאֲתָ֥ה עֵינֽוֹ׃'(איוב כח) זה ר' עקיבא וחביריו. דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחבריו"(במדבר רבה יט ד). והיינו שדברים שלא נגלו בנבואה, נגלו בחכמת תורה שבעל פה. "דּוֹדִ֖י צָפַ֥נְתִּי לָֽךְ׃" - שעד עתה הייתה החכמה הזאת צפונה ונעלמה ורק עתה נתגלתה.
כמו כן תקנות חכמים גם הן בכלל הריבוי והחידוש של שפע תורה שבעל פה. הוא אשר דרשו חז"ל (לא נודע המקור, מובא בבני יששכר ובדרשות חתם סופר דרשות לחנוכה תקס"ח - תקפ"ו): על פסוק זה, "וְעַל־פְּתָחֵ֙ינוּ֙ כָּל־מְגָדִ֔ים – זה נר חנוכה". נר חנוכה הוא מצוה מתקנת חכמים שחידשו חכמי התורה מלבם. זה מה שהורה לנו ה' בנס חנוכה שהיה דווקא במנורה, כי הארון מסמל את ענין הנבואה ותורה שבכתב, כי קול הנבואה יצא מעל הכפורת, והיו שם לוחות הברית וספר התורה. אולם המנורה מסמלת את התורה שבעל פה, חכמת התורה – "כִּ֤י נֵ֣ר מִ֭צְוָה וְת֣וֹרָה א֑וֹר"(משלי ו כג), וכמו שאמרו: "הרוצה להחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום"(בבא בתרא כה:), וכן שמן מסמל חכמה, "הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה"(ברכות נז.) [ראה עוד מנחות פה:]. בבית שני הארון נגנז, והנס התרחש דווקא במנורה הרומזת על חכמה. נעשה להם נס שדלק מעט השמן זמן רב למעלה מדרך הטבע, להראות על ריבוי האור שלא כדרך הטבע שזכו להם, שמאז האיר אור חכמת תורה שבעל פה באופן נרחב פי כמה וכמה מן הדורות שלפניהם.
התקופה התשיעית ממשיכה בפרק הבא, וכפי שציינו שהחלוקה לפרקים ממקור זר. נמשיך לבארה במאמר לפרק ח' בע"ה.