תנ"ך על הפרק - איוב כט - מענה ה' לאיוב לאחר שתיקתו / הרב צבי הירש קלישר ז"ל

תנ"ך על הפרק

איוב כט

788 / 929
היום

הפרק

וַיֹּ֣סֶף אִ֭יּוֹב שְׂאֵ֥ת מְשָׁל֗וֹ וַיֹּאמַֽר׃מִֽי־יִתְּנֵ֥נִי כְיַרְחֵי־קֶ֑דֶם כִּ֝ימֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יִשְׁמְרֵֽנִי׃בְּהִלּ֣וֹ נֵ֭רוֹ עֲלֵ֣י רֹאשִׁ֑י לְ֝אוֹרוֹ אֵ֣לֶךְ חֹֽשֶׁךְ׃כַּאֲשֶׁ֣ר הָ֭יִיתִי בִּימֵ֣י חָרְפִּ֑י בְּס֥וֹד אֱ֝ל֗וֹהַּ עֲלֵ֣י אָהֳלִֽי׃בְּע֣וֹד שַׁ֭דַּי עִמָּדִ֑י סְבִ֖יבוֹתַ֣י נְעָרָֽי׃בִּרְחֹ֣ץ הֲלִיכַ֣י בְּחֵמָ֑ה וְצ֥וּר יָצ֥וּק עִ֝מָּדִ֗י פַּלְגֵי־שָֽׁמֶן׃בְּצֵ֣אתִי שַׁ֣עַר עֲלֵי־קָ֑רֶת בָּ֝רְח֗וֹב אָכִ֥ין מוֹשָׁבִֽי׃רָא֣וּנִי נְעָרִ֣ים וְנֶחְבָּ֑אוּ וִֽ֝ישִׁישִׁים קָ֣מוּ עָמָֽדוּ׃שָׂ֭רִים עָצְר֣וּ בְמִלִּ֑ים וְ֝כַ֗ף יָשִׂ֥ימוּ לְפִיהֶֽם׃קוֹל־נְגִידִ֥ים נֶחְבָּ֑אוּ וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם לְחִכָּ֥ם דָּבֵֽקָה׃כִּ֤י אֹ֣זֶן שָׁ֭מְעָה וַֽתְּאַשְּׁרֵ֑נִי וְעַ֥יִן רָ֝אֲתָ֗ה וַתְּעִידֵֽנִי׃כִּֽי־אֲ֭מַלֵּט עָנִ֣י מְשַׁוֵּ֑עַ וְ֝יָת֗וֹם וְֽלֹא־עֹזֵ֥ר לֽוֹ׃בִּרְכַּ֣ת אֹ֭בֵד עָלַ֣י תָּבֹ֑א וְלֵ֖ב אַלְמָנָ֣ה אַרְנִֽן׃צֶ֣דֶק לָ֭בַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁ֑נִי כִּֽמְעִ֥יל וְ֝צָנִ֗יף מִשְׁפָּטִֽי׃עֵינַ֣יִם הָ֭יִיתִי לַֽעִוֵּ֑ר וְרַגְלַ֖יִם לַפִּסֵּ֣חַ אָֽנִי׃אָ֣ב אָ֭נֹכִֽי לָֽאֶבְיוֹנִ֑ים וְרִ֖ב לֹא־יָדַ֣עְתִּי אֶחְקְרֵֽהוּ׃וָֽ֭אֲשַׁבְּרָה מְתַלְּע֣וֹת עַוָּ֑ל וּ֝מִשִּׁנָּ֗יו אַשְׁלִ֥יךְ טָֽרֶף׃וָ֭אֹמַר עִם־קִנִּ֣י אֶגְוָ֑ע וְ֝כַח֗וֹל אַרְבֶּ֥ה יָמִֽים׃שָׁרְשִׁ֣י פָת֣וּחַ אֱלֵי־מָ֑יִם וְ֝טַ֗ל יָלִ֥ין בִּקְצִירִֽי׃כְּ֭בוֹדִי חָדָ֣שׁ עִמָּדִ֑י וְ֝קַשְׁתִּ֗י בְּיָדִ֥י תַחֲלִֽיף׃לִֽי־שָׁמְע֥וּ וְיִחֵ֑לּוּ וְ֝יִדְּמ֗וּ לְמ֣וֹ עֲצָתִֽי׃אַחֲרֵ֣י דְ֭בָרִי לֹ֣א יִשְׁנ֑וּ וְ֝עָלֵ֗ימוֹ תִּטֹּ֥ף מִלָּתִֽי׃וְיִֽחֲל֣וּ כַמָּטָ֣ר לִ֑י וּ֝פִיהֶ֗ם פָּעֲר֥וּ לְמַלְקֽוֹשׁ׃אֶשְׂחַ֣ק אֲ֭לֵהֶם לֹ֣א יַאֲמִ֑ינוּ וְא֥וֹר פָּ֝נַ֗י לֹ֣א יַפִּילֽוּן׃אֶֽבֲחַ֣ר דַּרְכָּם֮ וְאֵשֵׁ֪ב רֹ֥אשׁ וְ֭אֶשְׁכּוֹן כְּמֶ֣לֶךְ בַּגְּד֑וּד כַּאֲשֶׁ֖ר אֲבֵלִ֣ים יְנַחֵֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב צבי הירש קלישר ז

מענה ה' לאיוב לאחר שתיקתו

וַיַּ֖עַן יְ-הוָ֥ה אֶת־אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃
(איוב מ א)

כאשר שתק איוב ענה ה' על שתיקתו –

הֲ֭רֹב עִם־שַׁ-דַּ֣י יִסּ֑וֹר מוֹכִ֖יחַ אֱ-ל֣וֹהַּ יַעֲנֶֽנָּה׃
(איוב מ ב)

מי שגדול בדעתו לעמוד בריב עִם־שַׁ-דַּ֣י, איך יסורר ויפסיק מלענות? ("יִסּ֑וֹר" מן יסורר כמו משקל יסוב מן יסובב). מוֹכִ֖יחַ אֱ-ל֣וֹהַּ ראוי לו כי יַעֲנֶֽנָּה; יגיד בפיו מענהו ולא ישים מחסום לפיו. הלא קראת חנף למי ששותק לענות לא-להים! (ראה למשל איוב יג טז).

איוב מסביר את שתיקתו

וַיַּ֖עַן אִיּ֥וֹב אֶת־יְ-הוָ֗ה וַיֹּאמַֽר׃
הֵ֣ן קַ֭לֹּתִי מָ֣ה אֲשִׁיבֶ֑ךָּ יָ֝דִ֗י שַׂ֣מְתִּי לְמוֹ־פִֽי׃
אַחַ֣ת דִּ֭בַּרְתִּי וְלֹ֣א אֶֽעֱנֶ֑ה וּ֝שְׁתַּ֗יִם וְלֹ֣א אוֹסִֽיף׃
(איוב מ ג-ה)

ידעתי עתה כי קַ֭לֹּתִי מלהבין גדולות נפלאותיך, קצרה דעתי מהשיג עצתך, על כן יָ֝דִ֗י שַׂ֣מְתִּי לְמוֹ־פִֽי.

איוב לא אמר עתה 'כי צדקת' ואין עוד תלונה כלל, אך אמר "יָ֝דִ֗י שַׂ֣מְתִּי לְמוֹ־פִֽי". מזה נודע כי עוד היה ספק בלבו, רק מחסום שם לפיו, מפני שכבר בא במדרגה זו, היות יודע שאינו יודע, שלא יוכל לשפוט על פי שכלו ושישרים דרכי ה' לפי עומק עצת עליון. אך עוד לא הבין בדעתו מהי התכלית העצומה הבאה מזה, להרשיע בני אדם מבלי תת להם דעת אמיתית בהראות נפלאותיו יותר, ולמה לא יוכל להיות באופן אחר להסיר לב אבן מבני אדם? על כן אַחַ֣ת דִּ֭בַּרְתִּי וְלֹ֣א אֶֽעֱנֶ֑ה, ידעתי כי תצדק באמת ושלילת הדעת היא ממני, שלא אבין זאת. "וּ֝שְׁתַּ֗יִם וְלֹ֣א אוֹסִֽיף" – אם אדבר שנית, ידעתי שְׁלֹא אוֹסִֽיף בזה השגה וחכמה. כי אם היה בי כח להשיג הייתי משיג במענך הראשון הזה, שהרי אתה יודע תעלומות לב מה שחסר אצלי בינה להבינני. על כן אשיב אל צד אמונה שישרים משפטיך ומאתי תחסר תבונה.

תשובה נוכחת מאת החונן לאדם דעת יתברך שמו
אשר תסיר כל נפתל מן לב המשכיל ומבין עומק המענה.

וַיַּֽעַן־יְ-הוָ֣ה אֶת־אִ֭יּוֹב מנ סערה (מִ֥ן ׀ סְעָרָ֗ה) וַיֹּאמַֽר׃
(איוב מ ו)

אז ענה ה' אֶת־אִ֭יּוֹב – 

אֱזָר־נָ֣א כְגֶ֣בֶר חֲלָצֶ֑יךָ אֶ֝שְׁאָלְךָ֗ וְהוֹדִיעֵֽנִי׃
(איוב מ ז)

תוכן המענה

הנה כלל המענה בקיצור:

הודיעו תחילה שבלתי אפשר להסיר לב אבן מבשר ודם מפני הגאווה והתאווה אשר נטועות בקרבו וראשית יסודתם וחוזקם של שתי אלה הוא כח הבהמיות אשר האדם לא יתצהו לדעת אורח תבונה.

אחר זה מבאר לו למה נעשה טבע הבהמיות גדול באדם ומה תכלית אחריתו, והוא ללחום עמו בכל עוז מלחמת היצר.

אחר כך יבאר עוד העצם של אחרית הטוב אשר באה מן המלחמה הגדולה הלזו, והוא הלִוְיתָן כאשר נבאר בע"ה הכל על נכון.

פירוש מורחב

ועתה אפרש בפרט.

דע כי הדברים המסירים את לב האנוש מאחרי ה' הם משני סוגים:

    (א) גאווה וגבהות לב – יישען על שכלו ויאמר חׇכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי, זֹ֭את חֲקַרְתיהָ כֶּֽן־הִ֑יא (על פי קהלת ב ט ואיוב ה כז). ואף אם תכתשהו במכתשת לא תסור איוולתו, כי גאון לבו יבטיחהו כי מן הנמנע אשר יהיה נתעה ברסן השגיאה. ואם תייסרהו יאמר מקרה הוא. ואם בהראות נפלאות תאיר עיניו לא יביט, כי עיניו השע (על פי ישעיה ו י) מלראות אורח מישור, ובגובה אפו ישחק לך ויאמר כל המופתים לא יועילו נגד שרירות שכלו החזק אצלו לפי רוע דעתו, ככתוב "רָשָׁ֗ע כְּגֹ֣בַהּ אַ֭פּוֹ בַּל־יִדְרֹ֑שׁ"(תהילים י ד).

    (ב) גודל התאוה תמשכהו לחמדת העולם במילוי בטן ושית זונה, גניבה וניאוף ורציחה, ולא תשבע נפשו מכל טובו ורב עונגו לא ימצא לו עד חצי תאוותו.

ושני אלו, הגאווה והתאווה, חוברו יחד מן כח הבהמיות שבו. כי התאווה תמשכהו אל רדיפת הכבוד כי יתאווה להשתרר ולהתנשא ונצמד עם גאוותו, כי ראויים לו הכבוד והגדולה.

אֱזָר־נָ֣א כְגֶ֣בֶר חֲלָצֶ֑יךָ אֶ֝שְׁאָלְךָ֗ וְהוֹדִיעֵֽנִי׃
הַ֭אַף תָּפֵ֣ר מִשְׁפָּטִ֑י תַּ֝רְשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן תִּצְדָּֽק׃
וְאִם־זְר֖וֹעַ כָּאֵ֥ל ׀ לָ֑ךְ וּ֝בְק֗וֹל כָּמֹ֥הוּ תַרְעֵֽם׃
(איוב מ ז-ט)

ואמר אל איוב "אֱזָר־נָ֣א כְגֶ֣בֶר חֲלָצֶ֑יךָ", אני נותן לך רשות שתאזור חיל להודיעני מה יבחן לבך. ואם תהיה שום אפשרות להנהגה אחרת להישיר בני האדם לטובתם לא אמנע מלשמוע תפלתך. "הַ֭אַף תָּפֵ֣ר מִשְׁפָּטִ֑י", אַף אם תוכל להָּפֵר מִשְׁפָּטִ֑י אעשה רצונך. אך אלמדך כי אי אפשר. "תַּ֝רְשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן תִּצְדָּֽק" - אני נותן לך חיל אם יש עצה להַרְשִׁיעֵנִי שמִשְׁפָּטִי בל נכון, ואבחר אחרת [כי צַדִּ֕יק מוֹשֵׁ֖ל ביִרְאַת אֱלֹהִֽים (על פי שמואל ב כג ג)], ואז אתה תִּצְדָּֽק ואשמע לך. אך דע נא כי אין עצה כלל. וְאִם־זְר֖וֹעַ כָּאֵ֥ל ׀ לָ֑ךְ לצוות משפט חדש ברשותי, פקח עיניך ובחן אם תוכל לעשות דבר זה, להסיר לב התועים.

עֲדֵ֥ה נָ֣א גָֽא֣וֹן וָגֹ֑בַהּ וְה֖וֹד וְהָדָ֣ר תִּלְבָּֽשׁ׃
(איוב מ י) 

עֲדֵ֥ה נָ֣א גָֽא֣וֹן וָגֹ֑בַהּ, הסר נָ֣א הגאווה והגבהות מן העולם [עֲדֵ֥ה מלשון "מַ֥עֲדֶה בֶּ֨גֶד ׀ בְּי֣וֹם קָ֭רָה"(משלי כה כ), שהוא לשון הסרה]. "וְה֖וֹד וְהָדָ֣ר תִּלְבָּֽשׁ" – בדרך מליצה, אני נותן לך ההוֹד וְההָדָר אם תפעל זה, להסיר גָֽא֣וֹן מלב שָֽׁחַץ.

רְאֵ֣ה כָל־גֵּ֭אֶה הַכְנִיעֵ֑הוּ וַהֲדֹ֖ךְ רְשָׁעִ֣ים תַּחְתָּֽם׃
(איוב מב יב)

רְאֵ֣ה כָל־גֵּ֭אֶה הַכְנִיעֵ֑הוּ וַהֲדֹ֖ךְ רְשָׁעִ֣ים תַּחְתָּֽם שיקחו מוסר וישובו ויכנעו מפני. טָמְנֵ֣ם בֶּעָפָ֣ר, תוכל לעשות להם כל ההשפלות עד עָפָר ולא יסורו מרוע לבבם. וְגַם־אֲנִ֥י אוֹדֶ֑ךָּ אם תוכל לפעול זה בכל הנפלאות אשר אני עושה על פיך. אז אודה לך ברינה.

אך לא כן, כי "רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה"(עירובין יט.), והגאווה נשארת בלב חורש אוון, לאמר צדקתי במה שנשענתי על שכלי. [והראיה, הלא גם איוב הצדיק לא נכנע לבו אחר הנגעים אשר הכאיבוהו, ולא סר מלכת אחר שכלו. גם בבני ישראל אשר בטרם חורבן בית ראשון המה ראו נפלאות ה' יום יום ולא סרה איוולתם מהם מן עבודה זרה אשר השכיל לבם הזונה. גם כי הכניעם והוליכם בגולה אמרו הנשים כי "עָשֹׂ֨ה נַעֲשֶׂ֜ה אֶֽת־כָּל־הַדָּבָ֣ר ׀ אֲשֶׁר־יָצָ֣א מִפִּ֗ינוּ לְקַטֵּ֞ר לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַיִם֮... וּמִן־אָ֡ז חָדַ֜לְנוּ לְקַטֵּ֨ר... חָסַ֣רְנוּ כֹ֑ל וּבַחֶ֥רֶב וּבָרָעָ֖ב תָּֽמְנוּ׃"(ירמיה מד יז-יח). וכן כל הגויים אשר ראו עין בעין את אשר הוכיח ה' עמו בעבדם עבודה זרה והניסים שנעשו לדניאל וחביריו ודומיהם, לא סרו מדרכם הרעה. כל זה עבור הליכתם אחר שרירות לבם ושכלם.]

וכי תאמר למה תהיה כזאת בבני אדם להיות נפתה כל כך מלבו הערל לבל יבוא אל האמת, על זה בא עומק המענה אחר כך במענה הלִוְיתָן ובְהֵמוֹת בהררי אלף (על פי תהילים נ י), אשר כפי הצד הנגלה של דברי חז"ל, המה בריות נוראות מוכנות לעתיד למאכל רוחני של הצדיקים בגן עדן. אך לפי אמרם שאין אכילה ושתיה בעולם הבא (וכדברי הרמב"ם שהבאתי באמונה ישרה מאמר הנפש פרק יב) מזה נראה בעליל שיש כוונה אחרת במליצת חז"ל על פי הפסוקים שלפנינו. ומתחילה אבאר המקראות ואחרי זה יבוארו דברי חז"ל על נכון.

אמר –

הִנֵּה־נָ֣א בְ֭הֵמוֹת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתִי עִמָּ֑ךְ חָ֝צִ֗יר כַּבָּקָ֥ר יֹאכֵֽל׃
(איוב מ טו)

על עוצם השאלה למה נבער אנוש מדעת ולא יוכלו הנפלאות להביאו אל אורח ישר, הוא מפני כח הבְהֵמוֹת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתִי עִמָּ֑ךְ; טבע הבְהֵמיות אשר בקרב האדם לא יתננו הָשֵב רוחו לאחוז בכנפי האמת בלי סבך החומר [ומדוייקת המילה עִמָּ֑ךְ, שבְהֵמיות עשיתי עמך יחד].

"חָ֝צִ֗יר כַּבָּקָ֥ר יֹאכֵֽל" – כיוון שהמשילו לבְהֵמוֹת השלים המליצה שטבע החומר נמשל כבהמה, אשר כַּבָּקָ֥ר יֹאכֵֽל חָ֝צִ֗יר, מדריגה שפלה ונבזה והיא חמדתה.

הִנֵּה־נָ֣א כֹח֣וֹ בְמָתְנָ֑יו וְ֝אֹנ֗וֹ בִּשְׁרִירֵ֥י בִטְנֽוֹ׃
יַחְפֹּ֣ץ זְנָב֣וֹ כְמוֹ־אָ֑רֶז גִּידֵ֖י פחדו (פַחֲדָ֣יו) יְשֹׂרָֽגוּ׃
עֲ֭צָמָיו אֲפִיקֵ֣י נְחוּשָׁ֑ה גְּ֝רָמָ֗יו כִּמְטִ֥יל בַּרְזֶֽל׃
(איוב מ טז-יח)

כח התאווה שלו הוא בגבורת גווייתו, כמָתְני איש אשר מעמידים קומת איש בחוזק.

"וְ֝אֹנ֗וֹ בִּשְׁרִירֵ֥י בִטְנֽוֹ׃" – עוצם כחו בחמדת הבטן למלאותו באשר ישורו עיני הבטן, כי בֶ֖טֶן רְשָׁעִ֣ים תֶּחְסָֽר (על פי משלי יג כה) [וממליץ עוד יותר תאוותו במשגל באמרו "גִּידֵ֖י פַחֲדָ֣יו", כפירוש רש"י] ועֲ֭צָמָיו כנְחוּשָׁה וברזל אשר קשים להשבר.

ה֭וּא רֵאשִׁ֣ית דַּרְכֵי־אֵ֑-ל הָ֝עֹשׂוֹ יַגֵּ֥שׁ חַרְבּֽוֹ׃
(איוב מ יט)

אל תתמה על החפץ (=רצון ה') למה הטביע כח תאווה גדול כזה. אל תחשוב כי לרעה הוא, שהרי זה רֵאשִׁ֣ית דַּרְכֵי־אֵ֑-ל; ברֵאשִׁ֣ית יסודו ראה כי טוב דבר זה לברוא יצר הרע בכח גדול, למען ישגה האיש באחריתו, כי כל רֵאשִׁ֣ית יש לה אחרית. ומהי האחרית? כי האדם הכובש את יצרו עושה מן החומר צורה; מהפך הבהמיות לרוחניות, וכגודל כח הבהמיות כן יגדל כח הרוחניות כאשר יצליח במלחמתו ויַגֵּשׁ חַרְבּֽוֹ לנגדו. על זה אמר "הָ֝עֹשׂוֹ יַגֵּ֥שׁ חַרְבּֽוֹ"; מי שנותן צורה אל התוהו נקרא עושה, כמו "וַיַּ֣עַשׂ אֱ-לֹהִים֮ אֶת־הָרָקִיעַ֒"(בראשית א ז) שהשלימו וציירו, וכן "בְּרָאתִ֑יו יְצַרְתִּ֖יו אַף־עֲשִׂיתִֽיו"(ישעיה מג ז). ולזה אמר "הָ֝עֹשׂוֹ", מי שעֹשׂוֹ תיקון וצורה אל חומרת בהמיותו, הנה בזה הוא עֹשׂוֹ. אם יַגֵּ֥שׁ חַרְבּֽוֹ ללחום נגד התאוה אז נעשה מן כח התאווה תשוקת החכמה והדביקות אל המושכלות הנצחיות, ומהפך רע לטוב ונעשה כולו רוחני.

כִּֽי־ב֭וּל הָרִ֣ים יִשְׂאוּ־ל֑וֹ וְֽכָל־חַיַּ֥ת הַ֝שָּׂדֶ֗ה יְשַֽׂחֲקוּ־שָֽׁם׃
(איוב מ כ)

ומה יגדל כבודו של גיבור מלחמה הלזה אשר המלחמה כבדה היא לו פנים ואחור, כִּֽי־כָל יקרת תבל עוזרים אל החמדה, כִּֽי־ב֭וּל הָרִ֣ים יִשְׂאוּ־ל֑וֹ, יב֭וּל של הָרִ֣ים הרמים ל֑וֹ יעזרו לתאוותו. וְֽכָל־חַיַּ֥ת הַ֝שָּׂדֶ֗ה יְשַֽׂחֲקוּ־שָֽׁם, וְֽכָל נפש חַיַּה אשר בשָּׂדֶ֗ה יְשַֽׂחֲקוּ־ל֑וֹ, לכח הבהמי, למלאות תאוותו.

ואמר עוד בדרך מליצה –

תַּֽחַת־צֶאֱלִ֥ים יִשְׁכָּ֑ב בְּסֵ֖תֶר קָנֶ֣ה וּבִצָּֽה׃
(איוב מ כא)

האילנות הגדולים והחשובים אשר פִּרְיָם נחמד למראה, תַּחתם יִשְׁכָּ֑ב, כי כח החמדה מהעונג של נעימותיהם ישבע ויִשְׁכָּב תמיד. וכח האילנות גדול כי שתולים בְּסֵ֖תֶר קָנֶ֣ה וּבִצָּֽה, אגמי מים המקיימים אותם.

הֵ֤ן יַעֲשֹׁ֣ק נָ֭הָר לֹ֣א יַחְפּ֑וֹז יִבְטַ֓ח ׀ כִּֽי־יָגִ֖יחַ יַרְדֵּ֣ן אֶל־פִּֽיהוּ׃
(איוב מ כג)

כן היא תאוות הרשעים: אם כל הון יַעֲשֹׁקו לֹ֣א מצא להם; אם כל חמדת תבל יאספו לא יתנו שבעם (כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו). ומדמה במליצה שבהמות זה יעשוק נָ֭הָר כולו ולֹ֣א יהיה נחפז לברוח, כִּֽי־עוד יעמוד על משמרתו לעשוק נהר שני גדול ממנו, יִבְטַ֓ח ׀ כִּֽי־יָגִ֖יחַ יַרְדֵּ֣ן אֶל־פִּֽיהוּ, היַרְדֵּן שהוא גדול מן הנָהָר הראשון. יבטח עתה שגם הוא יבוא אֶל־פִּֽיהוּ ועוד לא סרה רדיפת תשוקתו.

בְּעֵינָ֥יו יִקָּחֶ֑נּוּ בְּ֝מֽוֹקְשִׁ֗ים יִנְקָב־אָֽף׃
(איוב מ כד)

בהליכתו אחר עֵינָיוקחת) אשר נחמד למראה, על כן לא ישבע מתאוותו.

ואם הוא כבר עשה כל הרעות לא די לו ברעתו, כי אם יצודד נפשות אחרות לעשות כמוהו, כי בְּ֝מֽוֹקְשִׁ֗ים יִנְקָב־אָֽף; כמו הצד דגים יִנְקָב־אָֽף בחכתו, כן ישית מֽוֹקְשִׁים וחכה לנקוב חוטמי הנפשות להביאם אל חכתו, לצודד רוחות בני אדם למעשהו.

או יאמר אף כי גדול כחו מאוד אל תחשוב שבלתי אפשר לכבוש אותו, כי בּמֽוֹקְשִׁים של הלוחם נגדו, יִנְקָב־אָֽף שלו לבוא במצודת הגיבור מלומדי מלחמת היצר.

וכי תשאל עוד למה כח הבהמיות גדול כל כך בטבע האנושי, אשר קרוב להפסד ונזק בסכנת מלחמה עצומה נגד אויבו, כי בני ענק והם בני עליה המה מועטים, הלא כל יכול הוא יצוה חסדו במלחמה קלה וירבו המנצחים מקבלי חסדו וטובו.

על זאת הסכת ושמע עומק המענה עד סוף הספר –

מענה הלִוְיתָן

תִּמְשֹׁ֣ךְ לִוְיָתָ֣ן בְּחַכָּ֑ה וּ֝בְחֶ֗בֶל תַּשְׁקִ֥יעַ לְשֹׁנֽוֹ׃
(איוב מ כה)

עניין לִוְיָתָ֣ן הוא הדביקות בשכינה, מלשון "יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י"(בראשית כט לד) והדביקות העצומה היא גודל העדן אין קץ (כמו שכתבתי באמונה ישרה חלק א מאמר הנפש פרק יא). וזוהי סעודה של לִוְיָתָ֣ן, אור המבהיק מזוהר זיו השכינה הנלוה עם נפשות הצדיקים, איש איש לפי מעשיו. וזהו אמרם שמלוח לצדיקים לעתיד (בבא בתרא עד:), כי בעולם הזה אין אפשרות לדביקות. וכל זה בא מעוצם המלחמה עם היצר וַתֵּרֶב העושה ותתן צורה לבהמיות שבו. ובאה מן הבהמיות טובה עצומה אשר עין לא ראתה א-להים זולתך. וכמו שיבואר.

"תִּמְשֹׁ֣ךְ לִוְיָתָ֣ן בְּחַכָּ֑ה" – הבְּחַכָּה תמשוך לך הלִוְיָתָן, הדביקות ועונג ה'? לא בחיל ולא בכח, רק בהתהלכך עם א-להים לעשות מן החומר רוחני, שיוחל עליך רוח ה'. ולפי גודל המלחמה לזכך החומר, כן יגדל חלקך בלִוְיָתָן לחזות בנועם ה'.

ולאשר המליץ הלִוְיָתָן לבריה גדולה אשר לא תוכל להגיעהו אליך, אם לא כי אתה תתקרב אליו מעט מעט על ידי מעשיך הנעימים, על כן המשיל עוד –

הֲתָשִׂ֣ים אַגְמ֣וֹן בְּאַפּ֑וֹ וּ֝בְח֗וֹחַ תִּקּ֥וֹב לֶֽחֱיוֹ׃
(איוב מ כו)

הֲתָשִׂ֣ים אַגְמ֣וֹן בְּאַפּ֑וֹ ללכדו בתחבולות גופניות?

הֲיַרְבֶּ֣ה אֵ֭לֶיךָ תַּחֲנוּנִ֑ים אִם־יְדַבֵּ֖ר אֵלֶ֣יךָ רַכּֽוֹת׃
(איוב מ כז)

כמו שבריה חזקה לא תתחנן אליך לְדַבֵּר אֵלֶ֣יךָ רַכּֽוֹת, כן הדביקות והנועם לא יקראך להראותך הנפלאות והניסים תמיד, לבוא אליו כאילו תַּחֲנוּנִ֑ים יְדַבֵּ֖ר אֵלֶ֣יךָ. זאת לא יעשה, כי אז אין מלחמה. ובלי מלחמה חרב לא תגיעהו. כי אף אם ירצה לעשות כן בחסדו לקרבך אליו בנפלאותיו, יְדַבֵּ֖ר אֵלֶ֣יךָ רַכּֽוֹת?

הֲיִכְרֹ֣ת בְּרִ֣ית עִמָּ֑ךְ תִּ֝קָּחֶ֗נּוּ לְעֶ֣בֶד עוֹלָֽם׃
(איוב מ כח)

אם מפליא לעשות, רגע התעיף עיניך ואינו עמך (על פי משלי כג ה), כי טבע הבהמיות ישכחנו מלבך, ולא תִּ֝קָּחֶ֗נּוּ לְעֶ֣בֶד עוֹלָֽם להיות צדיק מושל תמיד על יצרו, כי יצרו מתגבר עליו בכל יום ולא יהיה לבבך כן ליראה כל הימים. על כן טוב יותר כי כלי קרב לא יחסרון מלבך.

הַֽתְשַׂחֶק־בּ֭וֹ כַּצִּפּ֑וֹר וְ֝תִקְשְׁרֶ֗נּוּ לְנַעֲרוֹתֶֽיךָ׃
(איוב מ כט)

הבדברי שחוק וטיול תגיע ללִוְיָתָן ולדביקות? הלא עמל ויגיעה תמיד (נדרשים).

"וְ֝תִקְשְׁרֶ֗נּוּ לְנַעֲרוֹתֶֽיךָ" – וכי תִקְשְׁרֶנּוּ לימי נערות שלך, הלא הילדות ושחרות הוא הבל.

הַֽתְמַלֵּ֣א בְשֻׂכּ֣וֹת עוֹר֑וֹ וּבְצִלְצַ֖ל דָּגִ֣ים רֹאשֽׁוֹ׃
(איוב מ לא)

אם תחשוב שהוא ידבק אליך ויסך לך בעד היצר, לא בזה תבוא בך שלימות ומילוי כי "הַֽתְמַלֵּ֣א בְשֻׂכּ֣וֹת עוֹר֑וֹ", היבוא בך מילוי ושלימות אם יסך לך בעוֹרוֹ, לסכך עליך להצילך מכח היצר. או היעשה לך צל דָּגִ֣ים להצילך משרב השמש, תבערת היצר הַֽתְמַלֵּ֣א בזה?

לא כן תעשה, רק כה תעשה – 

שִׂים־עָלָ֥יו כַּפֶּ֑ךָ זְכֹ֥ר מִ֝לְחָמָ֗ה אַל־תּוֹסַֽף׃
(איוב מ לב)

יגיע כַּפֶּ֑ךָ תשִׂים בו. זְכֹ֥ר מִ֝לְחָמָ֗ה אַל־תּוֹסַֽף, אל תפסיק מזכרון מִ֝לְחָמָ֗ה, אף רגע אחד בל תשכח [תּוֹסַֽף כמו "ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף"(דברים ה יח), לא פסק]. כי תשוקת היצר לא ימוש מרעיונך רגע אחד, על כן לעומתו גם אתה תלטוש חרבך על מתניך תמיד ובל תפסיק זכרון מערכת מלחמה. כי אם רגע אחד התעיף עיניך (על פי משלי כג ה) ילכדך במצודתו.

וכי תאמר איך אתייצב למלחמה עם ענק העז הלזה? על כך בפרק הבא...

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך