פסוק א:ויען ה' את איוב ויאמר:
פסוק ב:הרוב עם שדי יסור, הלריב עם שדי הוא מוסר:
פסוק ב:מוכיח אלוה, איוב שיוכיח האל יענה על זאת, כך פירש ראב"ע ז"ל, והנכון לי שיאמר האם המריב עם שדי ייסר אותו עתה על דבריו אליו, ויוכל לאמר שאינם הגונים, ואם המוכיח לאל יענה על זאת. והענין כי איוב שהוא רב את יוצרו ומוכיח אותו, למה ייסר אותו על דרכיו אלה, כי עתה ידע דרכיו ואורחותיו, וייסר אותם אם אינם ישרות, ויוכיחנו על התשובה הזאת. אז ענה איוב כי הוא קל ונבזה מלהשיב על דבריו, וישם ידו על פיו מענות אותו, כי פעם אחת דבר ולא יענה עוד, ושתים ולא יוסיף עליהם לעולם, והענין לזמן תלונתו שלא יוסיף להתלונן בעת אחרת, כי הבין שהאל יודע ומשגיח ועושה חסד משפט וצדקה בארץ. והנה ראינו כי הודה איוב בסוף, וקבל האל דבריו ונתרצה לו, ובאמת כי מן המענה הזה היתה הודאתו, כי לא יוסיף לו, ובמענה השני דבר בשאלת שלום הרשעים וייסורי הצדיקים, גם לא יחדש ענין, רק יאריך בדבר בהמות ולויתן, והנה הענין המישב דעתו של איוב, מן המענה הזה היה לו:
פסוק ו:ויען ה' את איוב מן סערה ויאמר, אף ע"פ שהודה איוב שלא יענה וידע כי השם צדיק כאשר פירשתי, אבל בעבור שלא התודה על תלונתו, ענהו השם עוד מן סערה לאמר, שלא נקרא מן הסערה הראשונה הנקראת בה"א הידיעה לרב גדלה וחזקה, רק בסערה נחה ממנה:
פסוק ז:אזר נא כגבר חלציך, עוד ותענני:
פסוק ח:האף תפר משפטי, הגם הפרת המשפט והיושר אשר אני מתנהג בו בעולמי ותרשיעני במעשי, למען תצדק בעיני חביריך, שלא יאמרו אחר שהאל שופט צדק לא ירשיע על חנם כי כן עשה איוב אומר כי תמיד יהיו בעולם רשע וטוב לו צדיק ורע לו ולא על עצמו בלבד התלונן. ועל דרך האמת מפני שהודיעו אותו תתהפך כחומר חותם, וימנע מרשעים אורם, והענין ההוא, אמר לו עתה הגם תפר משפטי בלבך לאמר כי חוץ מן המדה ההיא יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ותרשיעני במשפטים למען תצדק בכל זמן. הגם זאת כאשר עשית עד היום טרם תדע הסוד הזה. ענין הפרה הוא בטול דבר או בטול עצה, כענין אישה הפרם, הפיר עצת גוים. אולי המבין כל יצר מחשבות ידע כי איוב מהרהר בזה, אמר שישים ידו לפיו ולא יענה, כי באמת האל יודע הכל ואין להוכיח עוד, רק לא התודה כי לא ידע אם יש דבר חוץ מן המדה ההיא, ושמא תוכחת בלבד הם, אמר לו עתה ארצה שתאזר כגבר חלציך, ואשאלך עוד אם תפר משפטי זה אשר הגדתי לך, בעבור גדל הפצך להצדיק עצמך כאשר עשית עד עתה. ירצה להוכיחו על התלונה הראשונה כי לא התודה עליה ויטפול עליו כדרך המתווכחים, והוא הטוב והנכון:
פסוק ט:ואם זרוע כאל לך, יאמר אתה שחכמת יותר ממני להרשיע אותי, אם יש לך גם כן כח ככחי וקול כמוני, להרעים כאשר אני עושה בקול הרעם, עדה הגאון והגבה בכחך זה, שהאל לבש גאות ועוז וגאוה:
פסוק י:עדה נא, בעבור הגאון והגובה לאל עדי, אליו לבדו יאותו, ולכן האדם אולת היא לו סכלות וכלימה, והוד והדר תלבש בחכמתך כחכמת אלהים שנאמר בו הוד והדר לבשת, והשפל הגאים כאשר אני משפיל אותם בגאותי, כענין אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, וכן הכתוב אומר ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר, יאמר שיתגאה על הרשעים והמושלים בגאוה וישפיל אותם, ואז תכון תבל בל תמוט:
פסוק יא:עברות אפך, חמת קצפך הגדול. והתרגום אמר: רוגזתא דנחיריך:
פסוק יב:והדוך רשעים תחתם, והכניעם ודוכם כאשר ידוכו במדוכה:
פסוק יב:תחתם, במקומם, או תחת הארץ אשר ברגליהם, והגאים האלה הם המורדים והפושעים באל, אשר להם ממשלת כמלכים ויועצי ארץ:
פסוק יג:טמנם בעפר יחד כולם, כאשר אני עושה להם. ויתכן שהוא הסוד הנזכר:
פסוק יד:וים אני אודך, ואגיד כי הדין עמך, מלשון ומודה ועוזב ירוחם, וימינך וכחך תושיע לך מן הגאים. או פירושו וגם אני שאני אל אודה אותך ואשבח לפניך כאשר יודו לפני האלהים, כאשר תושיע ימינך מן הגאים בבואך להשפילם, כי אם תוכל לעשות כן, זרוע כאל לך וראוי שיעבדוך ותהיה לאלהים:
פסוק טו:הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך, יאמר אם לא תוכל לגאים שבבני אדם, הנה אצלך לפניך בנבראים שאינם מדברים ביבשה ובים, נסה עצמך התוכל להם. בהמות שם כלל לכל בהמה וחיה גדולה, ולויתן לדגים העצומים, רק רבותינו ז"ל קבלו ענין בהמות ולויתן שהם יחידים ושמן כן, ודברם ידוע והוא האמת בקבלה והנאות בלשון הפסוקים:
פסוק טו:חציר כבקר יאכל, כי איננו טורף, לא תוכל לו:
פסוק יז:יחפוץ זנבו, כמו בזי"ן, כי יתחלפו בהיותם ממוצא אחד, כלשון זעקה, צעקה, וכאשר פירשתי לעיל במלת יזורבו, כלומר ימהר זנבו כי יניענו במהירות, והוא כמו ארז גדול. או יחפוץ, שיעשה בו חפציו בכל תנועה ואם הוא כמו ארז גדול. והתרגום אמר כפיף:
פסוק יז:פחדיו, לא מצאו לו מוצא, רק מתרגום מרוח אשך:
פסוק יח:עצמיו אפיקי נחושה, חזקי נחושה, מלשון ומזיח אפיקים, אזור החזקים, וכל לשון התאפקות ויתאפק, ויתחזק, יאמר כי עצמיו כנחשת בחזק:
פסוק יח:כמטיל ברזל, בעובי וכבד. מטיל ברזל הוא הפטיש הגדול שאדם נוטל על הסלע ויפוצץ אותו, מלשון ויטילו את יונה, נטל החול:
פסוק יט:הוא ראשית דרכי אל, הוא ראש לבהמות כל ימי עולם:
פסוק יט:העשו יגש חרבו עליו, כי אתה לא תוכל, ולא כל נברא זולתי האלהים העושה:
פסוק כ:כי בול הרים, ההרים ישאו לו יבולה וירעה מהם כר נרחב, על כן הוא חזק וישחקו החיות לפניו ולא ייראו ממנו כי איננו טורף עם חזקו, כי בול הרים אוכל ולא מטרף, כי כן שם האל בטבעו:
פסוק כג:הן יעשוק נהר, פירשו בו שימשוך הנהר כולו אל פיו, כמו העושק והגוזל שמושך מחבירו מה שבידו. ולא יעשה זה בחפזון, כי לא יירא מהיה ומאדם, ולכן מלת יבטח:
פסוק כד:בעיניך יקחנו, כאלו יקח הירדן בעיניו כי יביט בו ויחשוב שישתהו כולו, וכאלו במוקשים ינקב אף, ינקוב אפו שיפתח נחיריו לשאוף. כך פירש החכם רבי אברהם ז"ל. או נפרש שהירדן יקחנו בעיניו כי ישקיע ראשו עד עיניו לתוך הנהר לשתותו כמנהג הבהמות הצמאות, וכאשר יהיו מוקשים בקרקע הנהר יקוב אפו, והוא מליצה לרוב השתייה שישתה מן הנהר, כך נראה לי:
פסוק כה:תמשוך לויתן בחכה, שאלה ללעג, וכן יכרו עליו חברים כאשר יעשו בדגים האחרים:
פסוק כה:ובחבל תשקיע לשונו, בחבל אשר תשקע בים תמשוך לשונו, כי תמשוך לויתן במשך לפניו כמשפט. תשקיע, מן ככה תשקע בבל:
פסוק לא:התמלא בשכות עורו, ותוליכנו בידך או תשים ראשו בסל, והסמ"ך נחלפת בצדי"ק, כמו במלת שחוק, שיתחלפו שי"ן בצדי"ק, וכן השי"ן והסמ"ד במלת סערה, ושערה, וזולתו, ונכפל וכן כבוצר על סלסלות. והתרגום אמר: האיפשר דתמלא במטללתא במשכיה ובגנונא דנוניא רישיה. פתר סוכות, מן וסוכה תהיה לצל יומם, וצלצל מלשון צל, יאמר אם תמלא הסוכות אשר עושין הדייגים בשפת הנהרות מעורו:
פסוק לא:צלצל דגים, כפול ענין הצל שעושין ליצוד הדגים על כן יקרא צלצל דגים, או ישימו שם הדגים הנצודים שלא יזרח עליהם השמש ויבאשו:
פסוק לב:שים עליו כפיך, אם תוכל, כי לא תוכל עוד להלחם, כי לא תחיה אם תקרב אליו:
