פסוק א:וַיִּשְׁבְּתוּ, פסקו שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מלעֲנוֹת אֶת־אִיּוֹב, כִּי הבינו שאיוב לא ישתכנע מדבריהם, וכי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו, ובטוח בצדקתו.
פסוק ב:וַיִּחַר אַף, כעס אֱלִיהוּא בֶן־בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם – בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל־צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ יותר מֵאֱלֹהִים,
פסוק ג:ואילו בִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא־מָצְאוּ מַעֲנֶה למצוקתו של איוב, ומשום כך – וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת־אִיּוֹב.
פסוק ד:וֶאֱלִיהוּ חִכָּה עד כה אֶת, ליד אִיּוֹב בִּדְבָרִים, ולא אמר דבר כִּי זְקֵנִים־הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים.
פסוק ה:וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר אַפּוֹ עד שהרגיש שעליו להתערב.
פסוק ו:וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן־בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר: צָעִיר אֲנִי לְיָמִים, וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים, זקנים, עַל־כֵּן זָחַלְתִּי, פחדתי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי, דעתי אֶתְכֶם, ביניכם.
פסוק ז:אָמַרְתִּי בלבי: יָמִים יְדַבֵּרוּ, וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה. הנחתי שככל שאדם חי שנים רבות יותר – רבה חכמתו.
פסוק ח:אָכֵן, לאמתו של דבר, רוּחַ־הִיא – החכמה בֶאֱנוֹשׁ, וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם. ההבנה מגיעה מן הנשמה שמקורה באלוקים, ואין היא תלויה בגיל.
פסוק ט:לֹא־רַבִּים, המבוגרים שיֶחְכָּמוּ, ולא תמיד הזְקֵנִים הם שיָבִינוּ מִשְׁפָּט.
פסוק י:לָכֵן אָמַרְתִּי: שִׁמְעָה־לִי, אֲחַוֶּה דֵעִי אַף־אָנִי.
פסוק יא:הֵן הוֹחַלְתִּי, ציפיתי והמתנתי לְדִבְרֵיכֶם, אָזִין, האזנתי עַד שאשמע את תְּבוּנֹתֵיכֶם, תובנותיכם, עַד־תַּחְקְרוּן מִלִּין, תבררו מלים, עד שתשלימו את כל טיעוניכם.
פסוק יב:וְעָדֵיכֶם אֶתְבּוֹנָן, אני מסתכל בכם, וְהִנֵּה אֵין לְאִיּוֹב מוֹכִיחַ, מטיף או משכנע ועוֹנֶה כראוי על אֲמָרָיו, דבריו מִכֶּם.
פסוק יג:פֶּן־תֹּאמְרוּ, שמא אתם סבורים: אנחנו אמנם מָצָאנוּ חָכְמָה ועמדנו על פשר ייסורי איוב, אבל את איוב עצמו – רק אֵל יִדְּפֶנּוּ, יהדפנו, לֹא־אִישׁ. שום אדם לא יוכל לעמוד כנגדו ולנצחו.
פסוק יד:וְאמנם איוב לֹא־עָרַךְ אֵלַי מִלִּין, לא אתי הוא התווכח – ואולם אילו היה פונה אלי, בְאִמְרֵיכֶם, את תשובותיכם לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, לא הייתי משיב לו.
פסוק טו:הרֵעים חַתּוּ, פחדו לֹא־עָנוּ עוֹד, הֶעְתִּיקוּ מֵהֶם, הסירו מפיהם מִלִּים.
פסוק טז:וְהוֹחַלְתִּי, חיכיתי וראיתי כִּי־לֹא יְדַבֵּרוּ, כִּי עָמְדוּ, חדלו הרעים לדבר, שתקו ולֹא־עָנוּ עוֹד.
פסוק יז:כיוון שהם לא הצליחו בוויכוח, אַעֲנֶה אַף־אֲנִי חֶלְקִי, אֲחַוֶּה דֵעִי אַף־אָנִי.
פסוק יח:כִּי מָלֵתִי, אני מלא מִלִּים, הֱצִיקַתְנִי הרוּחַ, ההרהורים והרגשות הסוערים בתוך בִּטְנִי.
פסוק יט:הִנֵּה בִטְנִי תוססת כְּיַיִן המשומר בקנקן סגור, לֹא־יִפָּתֵחַ, כְּאֹבוֹת, כמו נאדות חֲדָשִׁים שיִבָּקֵעַ, יתבקעו. כאשר יין תוסס בכלי חדש, הלחץ מבפנים גובר מחמת התסיסה ובסופו של דבר הוא ישבור את הכלי או יבקע את הנאד.
פסוק כ:לכן אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח־לִי, אֶפְתַּח שְׂפָתַי וְאֶעֱנֶה. סוף סוף אביע את עצמי.
פסוק כא:אַל־נָא אֶשָּׂא פְנֵי, לא אחניף לאִישׁ, וְאֶל־אָדָם לֹא אֲכַנֶּה, אפנה בכינוי כבוד ובלשון עקיפה,
פסוק כב:כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה, לכנות, לפנות לאנשים בגינוני כבוד או לדבר בלשון נקייה ומעודנת. ואף אינני מחשיב מאמצים כאלה, שהרי הדברים חשובים כפי שהם, ויש בהם מידה של דחיפות – כִּמְעַט, כהרף עין יִשָּׂאֵנִי, יכול לקחת את נפשי, להמית אותי עֹשֵׂנִי, בוראי, אלוקים.