פסוק א:ושוב הוא חוזר להצהיר על הגינותו: בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי, חייבתי את עיני וּמָה, שלא אֶתְבּוֹנֵן עַל־בְּתוּלָה. אף שבתולה אינה אסורה עלי, מנעתי מעצמי לעסוק בנושאים אלה משום רצוני להתקדש.
פסוק ב:וּמֶה היה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל שניתן לי על צדקותי זו, ומה הייתה נַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים שהנחיל לי?!
פסוק ג:הֲלֹא ראוי שאלוקים יביא אֵיד, אסון לְעַוָּל, לרשע העושה עוול, וְנֶכֶר ראוי שיתנכר לְפֹעֲלֵי אָוֶן, רשעה, ולא לי. והרי אלוקים יודע זאת –
פסוק ד:הֲלֹא־הוּא יִרְאֶה את דְרָכָי, וְכָל־צְעָדַי יִסְפּוֹר. כל מעשה קטן שאני עושה גלוי לפניו.
פסוק ה:הרי הוא יודע אִם־הָלַכְתִּי עִם־שָׁוְא, הבל או שקר, וַתַּחַשׁ, ואם מיהרה עַל, אל עשיית מִרְמָה רַגְלִי,
פסוק ו:הרי ה' יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי־צֶדֶק, וְיֵדַע אֱלוֹהַּ תֻּמָּתִי, שאני תם ושכל מה שקיבלתי – הגיע לי ביושר.
פסוק ז:אִם, אילו תִּטֶּה אַשֻּׁרִי, סרה רגלי מִנִּי, מן הַדָּרֶךְ הנכונה, וְאַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי ונמשך אחר דברים שאינם שלי, וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם, מאומה, או: מום, דבר איסור או טומאה –
פסוק ח:הייתי מקבל שאֶזְרְעָה וְאַחֵר יֹאכֵל את מה שעמלתי בזריעתו, וְצֶאֱצָאַי יְשֹׁרָשׁוּ, ייעקרו ויישמדו.
פסוק ט:אִם־נִפְתָּה, התפתה לִבִּי עַל־אִשָּׁה נשואה, וְעַל־פֶּתַח רֵעִי אָרָבְתִּי לחכות שיצא כדאי שאוכל אני להיכנס –
פסוק י:תִּטְחַן, תימסר לְאַחֵר אִשְׁתִּי, וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן, ואתה ישכבו אנשים אֲחֵרִין, אחרים.
פסוק יא:אל לאדם לנאוף עם אשתו של הזולת, כִּי פנייה כזאת הִיא זִמָּה, ומעשה כזה הוּא עָוֹן פְּלִילִים, פשע חמור.
פסוק יב:כִּי אֵשׁ הִיא עַד־אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל, שעלולה לשרוף ולכלות, וּבְכָל־תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ.
פסוק יג:האִם־אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי, נהגתי בעבדי ובשפחתי שלא בהגינות בְּרִבָם עִמָּדִי,
פסוק יד:והרי מָה אֶעֱשֶׂה, הייתי עושה כִּי־יָקוּם אֵל לתבוע את פגיעתם ממני במשפט?! וְכִי־יִפְקֹד וישאל על מעשי מָה אֲשִׁיבֶנּוּ?!
פסוק טו:הֲלֹא־בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ – את עבדי. באותו אופן שאני נוצרתי גם הוא נוצר, וַיְכוּנֶנּוּ, היוצר עשה אותו ואותי בָּרֶחֶם אֶחָד. כיוון ששנינו בני אדם, איך אוכל לבוז לו?!
פסוק טז:האִם־אֶמְנַע, מנעתי מֵחֵפֶץ דַּלִּים, מן העניים את חפצם, רצונם?! והאם קרה שעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה, שהיא ציפתה בכליון עיניים לעזרתי, ואכזבתי אותה?!
פסוק יז:וְהאם אֹכַל, אכלתי את פִּתִּי, לחמי לְבַדִּי, וְלֹא־אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה?!
פסוק יח:כִּי מִנְּעוּרַי אופי זה ומידות אלו גְּדֵלַנִי, גידלו אותי כְאָב, וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶנָּה, נהגתי כך – בעזרה לזולת.
פסוק יט:אִם־אֶרְאֶה אדם אוֹבֵד, אבוד, מסכן מִבְּלִי לְבוּשׁ, וְאֵין כְּסוּת לָאֶבְיוֹן, אביון ערום –
פסוק כ:אִם־לֹא, אני נשבע שכיסיתי אותו, ועל כן בֵרְכוּנִי חֲלָצָו, מותניו, שהרי חיממתי אותם בבגד שנתתי לו, וּמִגֵּז, הצמר שנגזז מכְּבָשַׂי הוא יִתְחַמָּם.
פסוק כא:אִם־הֲנִיפוֹתִי עַל־יָתוֹם יָדִי להכותו כִּי־אֶרְאֶה בַשַּׁעַר, במקום המשפט את עֶזְרָתִי. אם ניצלתי את מעמדי העדיף ואת ידידַי השופטים והתנכלתי ליתום חסר הישע –
פסוק כב:ראוי שכְּתֵפִי מִשִּׁכְמָה תִפּוֹל ותתפרק, וְאֶזְרֹעִי, זרועי מִקָּנָה מן השכמה, או: עצם הזרוע תִשָּׁבֵר.
פסוק כג:כִּי־פַחַד אֵלַי, מפחיד אותי אֵיד, עונשו של אֵל, וּמִשְּׂאֵתוֹ, ומן האימה לשאת את כובדו לֹא אוּכָל לנהוג כך.
פסוק כד:אִם־שַׂמְתִּי בזָהָב כִּסְלִי, מבטחי, אם נשענתי על הזהב, וְלַכֶּתֶם, זהב אָמַרְתִּי מִבְטַחִי,
פסוק כה:אִם־אֶשְׂמַח כִּי־רַב חֵילִי, כוחי, או: עושרי, וְכִי הון כַבִּיר, רב מָצְאָה יָדִי,
פסוק כו:אִם־אֶרְאֶה אוֹר השמש כִּי יָהֵל, יזרח, וְיָרֵחַ יָקָר, נכבד, זוהר והֹלֵךְ,
פסוק כז:וַיִּפְתְּ, התפתה בַּסֵּתֶר לִבִּי, וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי, שלחתי נשיקה מרחוק לשמש, לירח, לכוכבים או למזלות, מחווה שהיא מעין עבודה זרה –
פסוק כח:גַּם מעשה זה הוּא עָוֹן פְּלִילִי, כִּי גם אם המעשה אינו נגלה לעיני בני אדם אחרים, וגם אם בני האדם הרואים אותו אינם מתייחסים אליו בחומרה, כִחַשְׁתִּי לָאֵל, הייתי בוגד בכך באל מִמָּעַל.
פסוק כט:אִם־אֶשְׂמַח שמחתי בְּפִיד, אסונו, מפלתו של מְשַׂנְאִי, אויבי, וְשלא הִתְעֹרַרְתִּי, התחזקתי כִּי־מְצָאוֹ רָע,
פסוק ל:והרי לֹא־נָתַתִּי, הנחתי לַחֲטֹא לחִכִּי לפי בדיבור, ואף לא הרשיתי לעצמי לִשְׁאֹל בְּאָלָה, לבקש בקללה את נַפְשׁוֹ, שאויבי ימות.
פסוק לא:אִם־לֹא אָמְרוּ מְתֵי, אנשי אָהֳלִי, אורחי: הבשר שהוא מאכיל אותנו כה טעים. על כן, מִי־יִתֵּן שמִבְּשָׂרוֹ לֹא נִשְׂבָּע, ונאכל ממנו עוד ועוד.
פסוק לב:כשהייתי בכוחי ובגדולתי, בַּחוּץ לֹא־יָלִין גֵּר אלא בביתי, דְּלָתַי לָאֹרַח, לאורֵח אֶפְתָּח.
פסוק לג:אִם, אני נשבע שלא כִּסִּיתִי, הסתרתי כְדרך בני אָדָם את פְּשָׁעָי, לִטְמוֹן בְּחֻבִּי, במחבואי את עֲוֹנִי,
פסוק לד:כִּי אֶעֱרוֹץ, כאשר מתוך פחד מהָמוֹן רַבָּה, רב, וּבוּז־מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי, שובר אותי, וָאֶדֹּם. לא שתקתי מתוך אימה חברתית, ולא בעטיה לֹא־אֵצֵא מפתַח ביתי. אילו היו חטאים מכבידים על מצפוני, אדרבה, הייתי משמיעם. אינני פוחד מדעת הקהל.
פסוק לה:מִי יִתֶּן־לִי שֹׁמֵעַ לִי, להצהרת חפותי זו, שחיי נקיים מכל חטא, במחשבה, בדיבור ובמעשה, ובכל תחום?! הן על תָּוִי, סימני הכתב שבהם רשמתי את דברי, שַׁדַּי יַעֲנֵנִי ויעיד עלי, ואני מבקש שאת סֵפֶר ההאשמות כָּתַב, יכתוב אִישׁ רִיבִי, כדי שהדברים יהיו גלויים.
פסוק לו:אִם־לֹא עַל־שִׁכְמִי אֶשָּׂאֶנּוּ – את הספר שייכתב כנגדי, או: את כותבו, אֶעֶנְדֶנּוּ עֲטָרוֹת, אקשור אותו ככתר לִי, על ראשי, אכבד אותו מאוד.
פסוק לז:מִסְפַּר צְעָדַי אַגִּידֶנּוּ. אחשוף את כל הפרטים בפני כותב כתב ההאשמה הזה; כְּמוֹ שמקרבים נָגִיד, שר אֲקָרְבֶנּוּ.
פסוק לח:את דבריו חותם איוב במשל מעבודת האדמה. במשל זה הוא חוזר ומקבל על עצמו עונשים חמורים, אם הם מגיעים לו. ואולם מובלעת בו ידיעתו הבהירה שהוא נקי מכל אשם. אִם־עָלַי, על מעשי המושחתים אַדְמָתִי תִזְעָק, וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן,
פסוק לט:אִם־כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי־כָסֶף, הואיל וגזולה היא בידי, וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי, גרמתי מפח נפש, ציערתי –
פסוק מ:אני מקלל את עצמי שתַּחַת, במקום חִטָּה יֵצֵא בשדה שלי חוֹחַ, קוצים, וְתַחַת־שְׂעֹרָה – בָאְשָׁה, עשבים רעים, או: מצחינים. תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב.
