א בְּ֭רִית כָּרַ֣תִּי לְעֵינָ֑י וּמָ֥ה אֶ֝תְבּוֹנֵ֗ן עַל־בְּתוּלָֽה׃ ב וּמֶ֤ה ׀ חֵ֣לֶק אֱל֣וֹהַּ מִמָּ֑עַל וְֽנַחֲלַ֥ת שַׁ֝דַּ֗י מִמְּרֹמִֽים׃ ג הֲלֹא־אֵ֥יד לְעַוָּ֑ל וְ֝נֵ֗כֶר לְפֹ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃ ד הֲלֹא־ה֭וּא יִרְאֶ֣ה דְרָכָ֑י וְֽכָל־צְעָדַ֥י יִסְפּֽוֹר׃ ה אִם־הָלַ֥כְתִּי עִם־שָׁ֑וְא וַתַּ֖חַשׁ עַל־מִרְמָ֣ה רַגְלִֽי׃ ו יִשְׁקְלֵ֥נִי בְמֹאזְנֵי־צֶ֑דֶק וְיֵדַ֥ע אֱ֝ל֗וֹהַּ תֻּמָּתִֽי׃ ז אִ֥ם תִּטֶּ֣ה אַשֻּׁרִי֮ מִנִּ֪י הַ֫דָּ֥רֶךְ וְאַחַ֣ר עֵ֭ינַי הָלַ֣ךְ לִבִּ֑י וּ֝בְכַפַּ֗י דָּ֣בַק מֻאֽוּם׃ ח אֶ֭זְרְעָה וְאַחֵ֣ר יֹאכֵ֑ל וְֽצֶאֱצָאַ֥י יְשֹׁרָֽשׁוּ׃ ט אִם־נִפְתָּ֣ה לִ֭בִּי עַל־אִשָּׁ֑ה וְעַל־פֶּ֖תַח רֵעִ֣י אָרָֽבְתִּי׃ י תִּטְחַ֣ן לְאַחֵ֣ר אִשְׁתִּ֑י וְ֝עָלֶ֗יהָ יִכְרְע֥וּן אֲחֵרִֽין׃ יא כִּי־הוא (הִ֥יא) זִמָּ֑ה והיא (וְ֝ה֗וּא) עָוֺ֥ן פְּלִילִֽים׃ יב כִּ֤י אֵ֣שׁ הִ֭יא עַד־אֲבַדּ֣וֹן תֹּאכֵ֑ל וּֽבְכָל־תְּב֖וּאָתִ֣י תְשָׁרֵֽשׁ׃ יג אִם־אֶמְאַ֗ס מִשְׁפַּ֣ט עַ֭בְדִּי וַאֲמָתִ֑י בְּ֝רִבָ֗ם עִמָּדִֽי׃ יד וּמָ֣ה אֶֽ֭עֱשֶׂה כִּֽי־יָק֣וּם אֵ֑ל וְכִֽי־יִ֝פְקֹ֗ד מָ֣ה אֲשִׁיבֶֽנּוּ׃ טו הֲ‍ֽ֝לֹא־בַ֭בֶּטֶן עֹשֵׂ֣נִי עָשָׂ֑הוּ וַ֝יְכֻנֶ֗נּוּ בָּרֶ֥חֶם אֶחָֽד׃ טז אִם־אֶ֭מְנַע מֵחֵ֣פֶץ דַּלִּ֑ים וְעֵינֵ֖י אַלְמָנָ֣ה אֲכַלֶּֽה׃ יז וְאֹכַ֣ל פִּתִּ֣י לְבַדִּ֑י וְלֹא־אָכַ֖ל יָת֣וֹם מִמֶּֽנָּה׃ יח כִּ֣י מִ֭נְּעוּרַי גְּדֵלַ֣נִי כְאָ֑ב וּמִבֶּ֖טֶן אִמִּ֣י אַנְחֶֽנָּה׃ יט אִם־אֶרְאֶ֣ה א֭וֹבֵד מִבְּלִ֣י לְב֑וּשׁ וְאֵ֥ין כְּ֝ס֗וּת לָאֶבְיֽוֹן׃ כ אִם־לֹ֣א בֵרֲכ֣וּנִי חלצו (חֲלָצָ֑יו) וּמִגֵּ֥ז כְּ֝בָשַׂי יִתְחַמָּֽם׃ כא אִם־הֲנִיפ֣וֹתִי עַל־יָת֣וֹם יָדִ֑י כִּֽי־אֶרְאֶ֥ה בַ֝שַּׁ֗עַר עֶזְרָתִֽי׃ כב כְּ֭תֵפִי מִשִּׁכְמָ֣ה תִפּ֑וֹל וְ֝אֶזְרֹעִ֗י מִקָּנָ֥ה תִשָּׁבֵֽר׃ כג כִּ֤י פַ֣חַד אֵ֭לַי אֵ֣יד אֵ֑ל וּ֝מִשְּׂאֵת֗וֹ לֹ֣א אוּכָֽל׃ כד אִם־שַׂ֣מְתִּי זָהָ֣ב כִּסְלִ֑י וְ֝לַכֶּ֗תֶם אָמַ֥רְתִּי מִבְטַחִֽי׃ כה אִם־אֶ֭שְׂמַח כִּי־רַ֣ב חֵילִ֑י וְכִֽי־כַ֝בִּ֗יר מָצְאָ֥ה יָדִֽי׃ כו אִם־אֶרְאֶ֣ה א֖וֹר כִּ֣י יָהֵ֑ל וְ֝יָרֵ֗חַ יָקָ֥ר הֹלֵֽךְ׃ כז וַיִּ֣פְתְּ בַּסֵּ֣תֶר לִבִּ֑י וַתִּשַּׁ֖ק יָדִ֣י לְפִֽי׃ כח גַּם־ה֭וּא עָוֺ֣ן פְּלִילִ֑י כִּֽי־כִחַ֖שְׁתִּי לָאֵ֣ל מִמָּֽעַל׃ כט אִם־אֶ֭שְׂמַח בְּפִ֣יד מְשַׂנְאִ֑י וְ֝הִתְעֹרַ֗רְתִּי כִּֽי־מְצָ֥אוֹ רָֽע׃ ל וְלֹא־נָתַ֣תִּי לַחֲטֹ֣א חִכִּ֑י לִשְׁאֹ֖ל בְּאָלָ֣ה נַפְשֽׁוֹ׃ לא אִם־לֹ֣א אָ֭מְרוּ מְתֵ֣י אָהֳלִ֑י מִֽי־יִתֵּ֥ן מִ֝בְּשָׂר֗וֹ לֹ֣א נִשְׂבָּֽע׃ לב בַּ֭חוּץ לֹא־יָלִ֣ין גֵּ֑ר דְּ֝לָתַ֗י לָאֹ֥רַח אֶפְתָּֽח׃ לג אִם־כִּסִּ֣יתִי כְאָדָ֣ם פְּשָׁעָ֑י לִטְמ֖וֹן בְּחֻבִּ֣י עֲוֺֽנִי׃ לד כִּ֤י אֶֽעֱר֨וֹץ ׀ הָ֘מ֤וֹן רַבָּ֗ה וּבוּז־מִשְׁפָּח֥וֹת יְחִתֵּ֑נִי וָ֝אֶדֹּ֗ם לֹא־אֵ֥צֵא פָֽתַח׃ לה מִ֤י יִתֶּן־לִ֨י ׀ שֹׁ֘מֵ֤עַֽ לִ֗י הֶן־תָּ֭וִי שַׁדַּ֣י יַעֲנֵ֑נִי וְסֵ֥פֶר כָּ֝תַ֗ב אִ֣ישׁ רִיבִֽי׃ לו אִם־לֹ֣א עַל־שִׁ֭כְמִי אֶשָּׂאֶ֑נּוּ אֶֽעֶנְדֶ֖נּוּ עֲטָר֣וֹת לִֽי׃ לז מִסְפַּ֣ר צְ֭עָדַי אַגִּידֶ֑נּוּ כְּמוֹ־נָ֝גִ֗יד אֲקָרֲבֶֽנּוּ׃ לח אִם־עָ֭לַי אַדְמָתִ֣י תִזְעָ֑ק וְ֝יַ֗חַד תְּלָמֶ֥יהָ יִבְכָּיֽוּן׃ לט אִם־כֹּ֭חָהּ אָכַ֣לְתִּי בְלִי־כָ֑סֶף וְנֶ֖פֶשׁ בְּעָלֶ֣יהָ הִפָּֽחְתִּי׃ מ תַּ֤חַת חִטָּ֨ה ׀ יֵ֥צֵא ח֗וֹחַ וְתַֽחַת־שְׂעֹרָ֥ה בָאְשָׁ֑ה תַּ֝֗מּוּ דִּבְרֵ֥י אִיּֽוֹב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מנחת שי

ידידיה שלמה רפאל נורצי

פסוק ב:
ונחלת שדי. בס"ס הוא"ו בגעיא:
פסוק ב:
מחרמים. במקצת ספרים כ"י חסר וא"ו וכ"נ ממסורת איוב ט"ז:
פסוק ד:
וכל צעדי. הוא"ו בגעיא:
פסוק ה:
ותחש. בספרים שלנו התי"ו פתוחה ובפי' איוב כ"י מצאתי לשון הזה ומלת ותחש מצאנו ספרים התי"ו קמץ שהוא מנחי העי"ן והוא ע"מ ותצד שרשו חוש ומקצת ספרים התי"ו פתוחה ויהיה מנחי הלמ"ד ע"כ. ובמכלול דף קל"ט הובא שעם נחי העי"ן וכתב וכלם קמוצים האותיות הנוספות אבל ותחש על מרמה רגלי פתח אולי הוא מנחי הלמ"ד אע"פ שאין הענין (כוונת המחבר הוא שכפי הוראות הענין יהיה מנחי העי"ן שמורה על ענין מהירות או חשש כמו שפירשו המפרשים בזה הפסוק ותחש על מרמה. ומצאנו לו דמיון מזה השורש מי יחוש חוץ ממני (קהלת ב׳:כ״ה). אבל השרשים שמצאנו בנחי הלמ"ד הוראתם לשון שתיקה הוא כמו לא אחשה (ישעיה ס"ב). ובוודאי הפסוק ותחש על מרמה לא נוכל לפרש על זה הענין לכן צ"ל שהם שני שרשים בענין אחד כמו לעיל בשרש יבש. עכ"ל המפרש במכלול:) מורה עליו יהיה שני שרשים בענין אחד ובדף ר"ג כתב התי"ו פתוחה ומשפטה להיות קמוצה:
פסוק ז:
דבק מאום. האל"ף כתובה ולא קריא וכבר הארכתי בענין זה במלכים ב' ה':
פסוק ח:
וצאצאי. הוא"ו בגעיא בס"ס:
פסוק י:
אחרין. לית נו"ן אריך ובמסורת חשיב ליה באלפ"א בית"א נו"ן אריכא בסוף תיבותא:
פסוק יא:
כי הוא זמה. היא קרי:
פסוק יא:
והיא. והוא קרי:
פסוק יא:
עון פלילים. בספרים שכתוב בהם פלילי משובשים ויש להפלא מאד מהם כי לא מצאנו כן רק גם הוא עון פלילי שלמטה בפרשה ונמסר עליו לית ולענין מילוי וחיסור היודי"ן ראיתי בלבול במסרות כי בפרשת משפטים נמסר על זה שהוא חסר דחסר ואין מסרה ההיא שוה עם שום א' מהמסרות שכתבתי בפרשת האזינו בשם הרמ"ה ז"ל ובספרים מדוייקים פלילים זה מלא דמלא וזהו ג"כ דעת רד"ק וסיעתו שכתב והקבוץ בנפול יו"ד היחס והוא עון פלילים כלומר שמשפטו היה פליליים בשני יודי"ן בתר למ"ד תניינא א' ליחס וא' לסימן הרבים כמו עבריים מצריים ודמיהם וכאן נפל יו"ד היחס ונשארה יו"ד הריבוי:
פסוק יד:
כי יקו. מלרע:
פסוק טו:
הלא בבטן. בס"ס הה"א בגעיא:
פסוק טו:
ויכוננו. נו"ן ראשנוה רפה והשניה דגושה והוא כנוי ליחיד נסתר על משקל ישורנו יצודנו והתימה מהרלב"ג שפי' ויכונן אנחנו כ"כ בעל מכלול יופי ונראה שלמד זה מהמכלול שכתב בדף קמ"ה ישום. ישומנו. יצודנו למדחפות (תהילים ק״מ:י״ב). ויכוננו ברחם אחד ועד שאתמה על רלב"ג יש לתמוה על עצמו שלא רלב"ג בלבד פי' כן אלא אף התרגום ורש"י ושאר מפרשים פירשוהו לשון רבים למדברים בעדם כי הדגש שבנו"ן השניה מורה על חסרון נו"ן אחרת שהראוי ויכונננו בג' נוני"ן ודוגמתו תרננה שפתי כמ"ש הראב"ע שם וכן בגמרת א"י פ' אעפ"י רבי יוחנן מכל מה דהוה אכיל יהיב לעבדיה והוה קרי עליה הלא בבטן עשני עשהו ויכוננו ברחם אחד. שוב מצאתי אחר זמן בס' הרקמה מהחכם רבי יונה המדקדק שכתב כלשון הזה ויכוננו ברחם אחד עיקרו ויכונננו השתי נוני"ן הראשונות מהעיקר כמו אלהים יכוננה עד עולם סלה ונבלעה הנו"ן הכפולה בנו"ן אשר היא כינוי הרבים המדברים בעדם עכ"ל מסכים למה שאמרנו:
פסוק טו:
ברחם אחד. בראב"ע פי' ויכוננו ברחם אל אחד וכן פירש רש"י הכיננו יוצר אחד ואין פשט זה על סדר הטעמים אבל קמצות הבי"ת מוכיח כמותם שאם היתה מלת אחד סמוכה למלת תשבר היתה ראויה לינקד הבי"ת בשוא:
פסוק כ:
חלצו. חלציו קרי:
פסוק כב:
משכמה. הה"א נחה ומשפטה במפיק מסורת ומכלול דל"ב ושרשים ולכן תי"ו תשבר רפויה:
פסוק כז:
ויפת בסתר לבי. בשני גלגלים במדוייקים:
פסוק כז:
ויפת בסתר. בס"א מדוייק מצאתי ב' בסתר רפויה ורד"ק כתב במכלול דף ק"נ שנמצא בספרים מדוייקים בי"ת בסתר דגושה וכן וילדת בן שופטים י"ג בי"ת בן דגושה וכן וישב ממנו שבי בפסיק ואם כן אינו נקשר ויפת עם בסתר ולא ילדת עם בן ולא וישב עם ממנו אלא נקרא בעצמו ויפת בשני השוואים נחים וכן וילדת וכן וישב כמו יפת שאם היו נקשרים ויפת. וילדת היה בי"ת בסתר ובי"ת בן רפים וכן וישב ממנו שיש פסיק בין וישב ובין ממנו אם היה נקשר לא היה בו פסק א"כ אינם נקשרים כלם שהם בסוף המלה אלא נקראים בעצמן בשני השואים נחים כמו שהם בכל מלות ההפסק ועיין עוד מ"ש בפרשת נח אצל וישת מן היין:
פסוק ל:
לשאל באלה נפשו. ג' מטעין בהון מסורת הושע ד':
פסוק לג:
אם כסיתי כאדם פשעי. בדפוס ויניציאה שנת רע"ח כתוב פשעי ואין לכסות פשע זה מלפני הטעמים כי בכל הספרים כתוב פשעי:
פסוק לד:
לא אצא פתח. כ"כ לא בלא וא"ו בתחלת המלה:
פסוק לה:
הן תוי. המסורת ה' הן בסגול וסימן נמסר הכא במ"ג ובדוכתי אחריני ודין חד מינייהו בלא פלוגתא ברם בסיפרא עתיקא מדקדוקא אשכחנא הך מסרה בלישנא אחרינא הן ה' פתח וסימן הן עם לבדד ישכן. הן עם כלביא יקום. הן הוא משוש דרכו (איוב ח׳:י״ט). הן אני כפיך (איוב ל״ג:י״ב). הן זאת לא צדקת אענך (שם). וחד פלוגתא הן תוי שדי יענני מד עטן. ובמסרה דילן הן אני כפיך ליתיה בהאי מניינא דהוא בצירי:
פסוק לה:
תוי. לית מלרע:
פסוק לז:
אקרבנו. יש ספרים בפתח הקו"ף וברוב בקמץ:
פסוק לט:
אם כחה אכלתי בלי כסף. כן כתוב והבי"ת רפויה:
פסוק מ:
באשה. שם בפלס מחרת והתי"ו מקום ה"א עצמה חכמה שהוא ממשקלם ומפני החי"ת שהיא גרונית הוסב הקמץ חטוף תחתיה וזה העי"ן שלו גרונית ולא הוסב הקמץ תחתיה והאל"ף נחה בשוא מכלול דף רט"ז ושרשים: