א וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃ ב מֶה־עָזַ֥רְתָּ לְלֹא־כֹ֑חַ ה֝וֹשַׁ֗עְתָּ זְר֣וֹעַ לֹא־עֹֽז׃ ג מַה־יָּ֭עַצְתָּ לְלֹ֣א חָכְמָ֑ה וְ֝תוּשִׁיָּ֗ה לָרֹ֥ב הוֹדָֽעְתָּ׃ ד אֶת־מִ֭י הִגַּ֣דְתָּ מִלִּ֑ין וְנִשְׁמַת־מִ֝י יָצְאָ֥ה מִמֶּֽךָּ׃ ה הָרְפָאִ֥ים יְחוֹלָ֑לוּ מִתַּ֥חַת מַ֝֗יִם וְשֹׁכְנֵיהֶֽם׃ ו עָר֣וֹם שְׁא֣וֹל נֶגְדּ֑וֹ וְאֵ֥ין כְּ֝ס֗וּת לָֽאֲבַדּֽוֹן׃ ז נֹטֶ֣ה צָפ֣וֹן עַל־תֹּ֑הוּ תֹּ֥לֶה אֶ֝֗רֶץ עַל־בְּלִי־מָֽה׃ ח צֹרֵֽר־מַ֥יִם בְּעָבָ֑יו וְלֹא־נִבְקַ֖ע עָנָ֣ן תַּחְתָּֽם׃ ט מְאַחֵ֥ז פְּנֵי־כִסֵּ֑ה פַּרְשֵׁ֖ז עָלָ֣יו עֲנָנֽוֹ׃ י חֹֽק־חָ֭ג עַל־פְּנֵי־מָ֑יִם עַד־תַּכְלִ֖ית א֣וֹר עִם־חֹֽשֶׁךְ׃ יא עַמּוּדֵ֣י שָׁמַ֣יִם יְרוֹפָ֑פוּ וְ֝יִתְמְה֗וּ מִגַּעֲרָתֽוֹ׃ יב בְּ֭כֹחוֹ רָגַ֣ע הַיָּ֑ם ובתובנתו (וּ֝בִתְבוּנָת֗וֹ) מָ֣חַץ רָֽהַב׃ יג בְּ֭רוּחוֹ שָׁמַ֣יִם שִׁפְרָ֑ה חֹֽלֲלָ֥ה יָ֝ד֗וֹ נָחָ֥שׁ בָּרִֽיחַ׃ יד הֶן־אֵ֤לֶּה ׀ קְצ֬וֹת דרכו (דְּרָכָ֗יו) וּמַה־שֵּׁ֣מֶץ דָּ֭בָר נִשְׁמַע־בּ֑וֹ וְרַ֥עַם גבורתו (גְּ֝בוּרוֹתָ֗יו) מִ֣י יִתְבּוֹנָֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃
פסוק ב:
במֶה־עָזַרְתָּ לְלֹא, והרי אין בטיעוניך כֹחַ?! ובמה הוֹשַׁעְתָּ, והרי זרועך היא זְרוֹעַ לֹא־עֹז?!
פסוק ג:
מַה־יָּעַצְתָּ לְלֹא, בלי חָכְמָה?! וְנדמה לך שתֻשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ.
פסוק ד:
אֶת־מִי, למי הִגַּדְתָּ מִלִּין, מלים אלו?! למי אתה מחדש בדבריך הבנליים?! וְנִשְׁמַת־מִי יָצְאָה מִמֶּךָּ?! איזו רוח שרתה עליך שאמרת דברי חכמה כה נשגבים?! איוב דוחה את דברי בלדד בלעג ובשאט נפש.
פסוק ה:
ומכאן פונה איוב לתאר את גדולת ה', את כוחו ואפילו את האימה מפניו. הָרְפָאִים, המתים יְחוֹלָלוּ, תאחז בהם חלחלה ורעד מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם, בשאול.
פסוק ו:
עָרוֹם, חשופה השְׁאוֹל נֶגְדּוֹ – לעיני ה', וְאֵין כְּסוּת לַאֲבַדּוֹן. השאול והאבדון גלויים לפני ה'.
פסוק ז:
הוא נֹטֶה צָפוֹן עַל־תֹּהוּ, ריק, תֹּלֶה את האֶרֶץ, העולם עַל־בְּלִימָה, בלי מה, אין. הבריאה היא מופלאה וחורגת מכל היגיון.
פסוק ח:
צֹרֵר, אוגר מַיִם בְּעָבָיו, בענניו, וְלֹא־נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם. למרות כובדם של המים, אין העננים מתבקעים, אלא מזילים טיפות בלבד.
פסוק ט:
מְאַחֵז, אוחז פְּנֵי־כִסֵּה, את כיסאו, שהוא דימוי לשמים, פַּרְשֵׁז, פורש עָלָיו – על הכיסא, שהוא הרקיע, את עֲנָנוֹ.
פסוק י:
חֹק, גבול חָג, ציין כקו מקיף עַל־פְּנֵי־מָיִם. הוא מגביל את הים, כדי שמימיו לא יכסו את היבשה, או: השמים מקיפים במעגל גדול את המים הרבים, עַד־תַּכְלִית, הקצה שבו נפגש אוֹר עִם־חֹשֶׁךְ, עד קצה המציאות. אין לעולם ולמרכיביו כל חוסן מולו:
פסוק יא:
עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ, מתרופפים, וְיִתְמְהוּ, יתערערו מִגַּעֲרָתוֹ.
פסוק יב:
בְּכֹחוֹ רָגַע, הוא משקיט את הַיָּם. וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב, מעין לוויתן או מפלצת ים, המסמל כוחות של מרי.
פסוק יג:
בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה. רוחו משפרת ומתקנת את השמים; חֹלְלָה, הופכת לחלל, הורגת יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִחַ, שהוא רהב שנזכר בפסוק הקודם. אלוקים בורא עולמות סתומים ובלתי מובנים, והוא גם מכה ומכלה את הכוחות הכאוטיים.
פסוק יד:
הֶן־אֵלֶּה – האמורים כאן אינם אלא קְצוֹת דְּרָכָו, ולא תיאור של כל גדולתו. וּמַה־שֵּׁמֶץ דָּבָר, דבר מועט נִשְׁמַע־בּוֹ, שנוכל לשמוע על אלוקים, וְאולם רַעַם גְּבוּרֹתָו בכל עצמתו מִי יִתְבּוֹנָן?! איש אינו מסוגל להבין את עוצם כוחו של ה'. איוב מקבל את דברי בלדד על גדולת ה' וכוחו, ואף מפליג הלאה מזה ומתאר גם את כוחותיו שאינם הרמוניים. ואולם מגדולת ה' הסיק בלדד בסוף דבריו שאדם לא יצא זכאי בהידיינותו עם אלוקים, ואילו איוב מחריש בעניין זה. מן ההקשר מובן ששתיקתו זו משמעה סירוב לקבל את מסקנתו של בלדד. אין בהכרה בכוחו של ה' כדי להשתיק את טענותיו.