וַיַּעַן אִיּוֹב לבלדד (פרק כ"ו)
מֶה־עָזַ֥רְתָּ לְלֹא־כֹ֑חַ ה֝וֹשַׁ֗עְתָּ זְר֣וֹעַ לֹא־עֹֽז׃
מַה־יָּ֭עַצְתָּ לְלֹ֣א חָכְמָ֑ה וְ֝תוּשִׁיָּ֗ה לָרֹ֥ב הוֹדָֽעְתָּ׃
(איוב כו ב-ג)
המענה שלך, בלדד, הוא רק לגדולי חכמים שיוכלו להבין הַמְשֵׁ֣ל וָפַ֣חַד מעצמותו יתברך. אבל מַה־יָּ֭עַצְתָּ לְלֹ֣א חָכְמָ֑ה, למי שאין לו חָכְמָ֑ה להשיג כל אלה. ומֶה־עָזַ֥רְתָּ לְמי שאין לו כֹ֑חַ לסבול השגתו. כי השכל אינו שווה בכל זמן; פעם ישיג ופעם יקצר מלסבול גודל דמעת העשוקים.
"וְ֝תוּשִׁיָּ֗ה לָרֹ֥ב הוֹדָֽעְתָּ׃" – מילת "מַה" של תחילת פסוק ג' מושכת אחרית גם את סוף הפסוק, וכאילו נכתב וְמַה התוּשִׁיָּ֗ה אשר לָרֹ֥ב המון עולם הוֹדָֽעְתָּ? כי המשכילים הגדולים מעטים המה מאוד, כאמור "ראיתי בני עלייה והמה מועטים"(סוכה מה:). אם כן על רוב העולם נשארה תלונתי, שהיה ראוי (לקב"ה) להתראות לפניהם וללמדם תוּשִׁיָּה והדרך ילכו בה.
אֶת־מִ֭י הִגַּ֣דְתָּ מִלִּ֑ין וְנִשְׁמַת־מִ֝י יָצְאָ֥ה מִמֶּֽךָּ׃
(איוב כו ד)
אֶת־מִ֭י הִגַּ֣דְתָּ מִלִּ֑ין, למי עזרת בדבריך? ממה נפשך, המשכיל מבלעדיך יבין, והרוב שאינם משכילים מדבריך לא יושכלו. וְנִשְׁמַת־מִ֝י יָצְאָ֥ה מִמֶּֽךָּ, הודיעני איזה סוג מבני האדם יצאה לו נשמה ופעולה המשיבה נפשו על ידי מענותיך; החכמים יודעים יותר וההמון לא יחכמו ממך וכנ"ל.
הָרְפָאִ֥ים יְחוֹלָ֑לוּ מִתַּ֥חַת מַ֝֗יִם וְשֹׁכְנֵיהֶֽם׃
(איוב כו ה)
"הָרְפָאִ֥ים יְחוֹלָ֑לוּ" – החלשים והמתים הנעזבים מן יושבי תבל, המה ישובו ויחוֹלָלוּ וכבריאה חדשה יהיו, וכמו שאמר למעלה "וְ֝אַחֲר֗וֹן עַל־עָפָ֥ר יָקֽוּם"(איוב יט כה).
"הָרְפָאִ֥ים" – המה הרפאים או המתים.
"יְחוֹלָ֑לוּ" – כמו "יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮"(תהילים כט ט), הוא עניין בריאה והתהוות.
"מִתַּ֥חַת מַ֝֗יִם וְשֹׁכְנֵיהֶֽם׃" – אף אם הם משוקעים בתחתיות ארץ ותהום כיסה אותם, גם מִתַּ֥חַת מַ֝֗יִם וְשֹׁכְנֵיהֶֽם יקומו ויחוֹלָלוּ מגזירת הכל-יכול.
אם כן ידעתי גם אני שאין שכל אנושי יכול לערוך משפטו נגד יוצר כל, כי גם אם בעיניו יהיה עושק, שזה נרפה ונעזב עד תחת מים, משם יְחוֹלָל ברצונו אחר זמן, רק שנעלמת ממנו ידיעת דבר על בוריו. על זאת תשוב עוד תלוני דרך תפילה לדבר עמי ולהורות לנו, למה לא יעשה משפט לעשוקים.
עָר֣וֹם שְׁא֣וֹל נֶגְדּ֑וֹ וְאֵ֥ין כְּ֝ס֗וּת לָֽאֲבַדּֽוֹן׃
(איוב כו ו)
אם מורידים אחד לשְׁאוֹל ורוצים שלא יעלה עוד, אז מכסים אותו ממעל, למען לא יעלה נצח. אבל באמת הרפאים המה בגדר "מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל"(שמואל א ב ו). אם כן אמר בדרך מליצה "עָר֣וֹם שְׁא֣וֹל", מבלי מעטה הלבוש, וְאֵ֥ין כְּ֝ס֗וּת לָֽאֲבַדּֽוֹן, שהוא גם כן שם השאול, אין כסות לו. כי לא כסה הבור באופן שלא יעלה; רק מוריד שאול ויעל.
נֹטֶ֣ה צָפ֣וֹן עַל־תֹּ֑הוּ תֹּ֥לֶה אֶ֝֗רֶץ עַל־בְּלִי־מָֽה׃
(איוב כו ז)
ומביא ראיה שכן הן גבורותיו, שעל דבר קל, אפס ואין יתן יסוד של בניין גדול ונורא מאוד, שהרי מָֽה המה יסודי הארֶץ, אשר עליהן הושת תבל? הלא זה נגד הטבע אשר כובד גדול כזה יעמוד באוויר ולא ימוט נצח! גם דוד המלך עליו השלום אמר בשירי עוזו: "יָֽסַד־אֶ֭רֶץ עַל־מְכוֹנֶ֑יהָ בַּל־תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃"(תהילים קד ה), פירוש שעשה יסודותיה בעוצמה ובתוכה, לא על מכונות זולתה, רק עַל־מְכוֹנֶ֑יהָ של עצמה, ועם כל זאת בַּל־תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד, וזה נגד הטבע [גם זו ראיה שלא במקרה נוסדה ארץ, כי המקרה לא יפעל נגד הטבע וראה מאמרנו לפרק ה].
עַמּוּדֵ֣י שָׁמַ֣יִם יְרוֹפָ֑פוּ וְ֝יִתְמְה֗וּ מִגַּעֲרָתֽוֹ׃
(איוב כו יא)
לפי דברי חז"ל השמים בלולים מאש ומים והשכל יסכים עליהם. והנה אש ומים רדופים זה מזה ולא ישכנו יחד, כי אם האש גובר ייבש המים ואם המים גוברים יכבה האש. עַמּוּדֵ֣י שָׁמַ֣יִם, לפי הטבע, יְרוֹפָ֑פוּ ויוחלשו זה מזה, אך עם כל זאת יִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתֽוֹ של הקב"ה, כי קורא אליהם (ש)יעמדו יחד.
בְּ֭כֹחוֹ רָגַ֣ע הַיָּ֑ם ובתובנתו (וּ֝בִתְבוּנָת֗וֹ) מָ֣חַץ רָֽהַב׃
(איוב כו יב)
גלי הַיָּ֑ם סוערים וזועפים לשטוף העולם בטבע גבהם, והוא בִתְבוּנָתוֹ רָגַ֣ע הַיָּ֑ם (מלשון רוגע) ומנוח יעשה להם.
בְּ֭רוּחוֹ שָׁמַ֣יִם שִׁפְרָ֑ה חֹֽלֲלָ֥ה יָ֝ד֗וֹ נָחָ֥שׁ בָּרִֽיחַ׃
(איוב כו יג)
אל תתמה על חפצו של יוצר הכל, על שעשה השר הדגול עבד ושמש לקטן מאד; השמים גדולים לאין קץ, שהרי כוכב אחד שבשמים גדול הרבה מן הארץ, ובטח כל החלל המחזיק את כלל הכוכבים והשמש והירח שאין חקר לגדולתם, ועם כל זה יימתחו כאוהל לשרת את הכדור הקטן הזה. כי הכל ברצונו יתברך [וסרה טענת קופרניקוס].
זהו שאמר בְּ֭רוּחוֹ, כלומר ברצונו, שָׁמַ֣יִם שִׁפְרָ֑ה, עשאם כאוהל (וכפירוש רש"י למילה "שפרה").