פסוק ב:שמעו שמוע מלתי, המענה הזה יפליג בו איוב לדבר על הרשעים, כי יש מהם שטוב להם בעולם הזה בעושר ונכסים וכבוד ובבנים ושלוה, וילעג על חביריו במה שאמרו לו שזרעם נכרת אחריהם, יכוון בזה להסתיר דבריהם בראיות מוכרחות, וכבר דבר עם שלשתן בטענת צדקת נפשו ולא הודו כמו שכתבתי תחלה, כי רעת הצדיקים אינה קושיא מתפרסמת, כי כל אובד יאמרו לו חטאת ומרדת. גם בראותם רשע וטוב לו יאמרו כי יאבד הוא, וזרעו אחריו יכרת לדור או לדורות, כאשר בא בדבריהם במענה, כי תמול אנחנו ולא נדע וגו'. והעניין, עתה כאשר הלאו את איוב בנסתרות להרשיעו ולהכרית זרע הרשע לאורך ימים, יענה אותם ויאמר, הנה בעיני ראיתי רשעים מצליחים וצאצאיהם ובתיהם בחייהם בשלוה, וכי תאמרו שיכרת זרעם אחרי מאות השנים, מה יזיק להם ומה צער יהיה להם בכך, והנה על כרחכם המשפט מעוקל, ועל כן אין להאמין לדבריהם שיכרת זרע הרשעים בחטאתם. וגם בראותכם צדיק אובד כמוני היום אל תרשיעוני, כי המשפט לא לאלהים כי אם למקרים:
פסוק ב:שמעו שמוע מלתי, אמר שישמעו אותו ויחשוב להם זה כאילו נחמוהו:
פסוק ג:שאוני ואנכי אדבר, שאו משא דברי אף על פי שהוא כבד עליכם:
פסוק ג:ואחר דברי תלעיג, לצופר יאמר כן:
פסוק ד:האנכי לאדם שיחי, שיאמר איני יכול לנקום נקמתי מן האב בזמן תקפו, אקח אותה מבנו ומזרעו כאשר אוכל:
פסוק ד:ואם מדוע לא תקצר רוחי, בהיותי נספה על לא משפט:
פסוק ה:פנו אלי, פנו לדברי ותמהו, כי אנכי בעצמי בזכרי הענין אהיה נבהל ומשתומם:
פסוק יב:ישאו בתוף וכנור, ישאו קול כמו תוף. והתרגום אמר יטלון בתופין וכנורין. והתוף לאמר כי ישאו כל כלי הנבלים והזמיר, כמו תוף וכנור ודומיהם:
פסוק יג:וברגע שאול יחתו, בעת המיתה ישברו, כלומר ימותו בשעה הראויה למיתה, ויחתו בלי מכאוב וחולי ארוך. והמפרשים הוציאו ברגע מן וזאת המרגוע, ובגוים ההם לא תרגיע. רצונם לומר ובנחת אל שאול יחתו פתאום, בלא שיוכח במכאוב על משכבו. ובעל התרגום תרגם את שתיהן: ובמרגועא לבי קבורתא נחתין, ותרגם אחר ובשעה לבי קבורתא נחתין, תרגם יחתו לשון ירידה ונחת, והנה הרשעים האלה שטוב להם בחייהם ובמותם הם המורדים הכופרים בעיקר,
פסוק יד:ויאמרו לאל סור ממנו וגו', שלא תועיל עבודת האלהים, והיו סבורים כי שלותם ברשותם, ואינו כן: כי
פסוק טז:טובם, וכבודם ביד האלהים ולא בידם, ועצתם זאת, כלומר מחשבתם הרעה, רחוקה היא ממני, כי אינני מודה בה, אעפ"י שאני קורא תגר על המדה. או רחוקה ממני בהיותי בשלותי, כי הייתי מודה בטובי האלהים. ויש מפרשים הן לא במעשה ידם ובזכותם טובם, ועצתם רחקה ממני, ואני מתייסר בייסורין, ואמר כי הם כופרים בעיקר וטוב להם, ואני המודה ועובד רע לי:
פסוק יז:כמה נר רשעים ידעך, לשון כמה שאלה על הרבוי או על החסרון, כאשר עשיתי זה כמה שנים, כלומר שנים רבות, כמה לי עוונות וחטאות, ירצה לומר כמה הם, הלא מעטים המה, כי כן ישמש מלת מה בלא כ"ף לרבוי או לחסרון, מה רב טובך, מה אנוש כי תזכרנו. עתה יאמר כמה שנים או כמה דעיכות ידעך נרם:
פסוק יז:ויבוא עליהם אידם, ויחלק להם האל חלקים רבים באפו, עד
פסוק יח:יהיו כתבן לפי רוח, הלא כל שניו בשלום ומיתתו בנחת, והאלהים אשר
פסוק יט:יצפון לבניו, הצער והמכאוב הראוי לבוא עליו היה ראוי שישלם אותו אליו בחייו, וידע אונו, כענין ידוע חולי. אונו, מלשון בן אוני. וכן אמר התרגום תבריה, עשאו כמו אידו, ואין לו חבר במקרא:
פסוק כא:כי מה חפצו בביתו אחריו, מה יחוש לביתו אחר מיתתו, הנה לא ידאג לצער הבנים ולא ישמח לטובם ואין לו חפץ:
פסוק כא:כי מספר חדשיו, כבר, חצצו ונחלקו מהם:
פסוק כב:הלאל ילמד דעת, יתמה, האיש כמוני ילמד דעת לאל, השופט כל הארץ הרמים והגדולים לא יעשה משפט חס ושלום, אבל מכל מקום אין הנראה בעולם דין אמת:
פסוק כג:זה ימות בעצם תומו, צדיק או רשע, וזה ימות בנפש מרה, גם כן, כטוב כחוטא, ויחד שניהם שוים לכסותם רמה, ומדוע יריע האלהים לטובים וייטיב לרשעים, ואפילו ישלם להם טוב בעולם הנשמות, מכל מקום הרעות הבאות עליהם בעולם הזה עוות הדין הוא. ויתכן עוד שאפרש הלאל ילמד אדם דעת, הלא הוא הדעתן השלם, והוא רמים ישפוט, כשירצה, כי הוא היכול והתקיף, והנה איננו חסר לא דעת ולא יכולת, והנה כשאנו רואים שופט חכם ובעל יכולת עושה משפט מעוקל כזה, זה ימות בנפש מרה וזה בעצם תומו, על כל פנים שמפני שלא ישגיח בדין הוא זה. וזאת כוונתו ולא יאמר אותה בפירוש רק יביא עליהם ראיותיו לעולם. והמפרשים אמרו הלאל ילמד דעת, היש בכם שילמד לי דעת על האל איך יעשה כן, שזה ימות בעצם תומו וזה ימות בנפש מרה:
פסוק כג:הלאל, הלמ"ד כלמ"ד אמרי לי אחי הוא, ואמר פרעה לבני ישראל, והדומים להם. והתרגום אמר: האפשר דלאלהא ייליף מנדעא, כמו שפירשתי, והוא הנכון:
פסוק כד:עטיניו מלאו חלב, אמר בו התרגום: חדוי, כי השדים ידמו לשרקת הנקרא מעטן, וכן בלשון רז"ל מעטן של זתים:
פסוק כד:ומוח עצמותיו, רמז כי הגוף כלו מושקה מן המוח שהוא הרבה בעצמותיו. או יאמר כן ומוח עצמותיו ישוקה, מן החלב הנזכר:
פסוק כז:הן ידעתי מחשבותיכם, אמר אני רואה כי אין משפט, כי ידעתי שאתם חושבים עלי רעה ומזימות חמס בהיותי מלומד בייסורין:
פסוק כח:כי תאמרו איה בית נדיב, איה בית איוב הנדיב הזה:
פסוק כח:ואיה אהל משכנות רשעים, הכל הלכו אל מקום אחד, כי כולם אבדו ברשעם:
פסוק כט:הלא שאלתם עוברי דרך, עלי בעבור היותכם מארץ מרחק:
פסוק כט:ואותותם, אשר אמרו לכם על נדיבותי וצדקי, לא תנכרו, אותם עתה:
פסוק ל:כי ליום איד יחשך רע, יאמר כי הרשע נשמד ונעזב ליום איד העתיד לבוא:
פסוק ל:ליום עברות, שיובלו בניו:
פסוק לא:מי יגיד על פניו, בחייו דרכו הרעה:
פסוק לא:והוא, שעשה הרעות ויוכל:
פסוק לא:מי ישלם לו, כי הוא בבוא הרעה אל ביתו:
פסוק לב:לקברות, הובל כבר, ועל העפר הנקבץ על קברו כעין גדיש:
פסוק לב:ישקוד, תמיד עוד כל ימי הארץ, ולא ישוב אל בניו או אל ביתו: כי
פסוק לג:מתקו לו ריבי נחל, אשר נקבר שם, וידע כי בניו ימשכם אחריו ויבואו לו, ואבותיו אשר לפניו עמו הם שם:
פסוק לד:ואיך תנחמוני הבל, לאמר כי אם לא חטאתי לא יריע לי האלהים, ומוסר הוא, או על קצת חטאים שלא ידעתי, ועוד ייטיב לי, כאשר אמרו, אם אתה הכינות לבך, והיה ראשיתך מצער, ודומיהם, כי כל אלה נחמות לו:
פסוק לד:ותשובותיכם נשאר מעל, בנפש השומע. והתרגום אמר: ותיובתכון אישתאר בהון שיקרא:
