א וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃ ב עַד־אָ֭נָה תּוֹגְי֣וּן נַפְשִׁ֑י וּֽתְדַכְּאוּנַ֥נִי בְמִלִּֽים׃ ג זֶ֤ה עֶ֣שֶׂר פְּ֭עָמִים תַּכְלִימ֑וּנִי לֹֽא־תֵ֝בֹ֗שׁוּ תַּהְכְּרוּ־לִֽי׃ ד וְאַף־אָמְנָ֥ם שָׁגִ֑יתִי אִ֝תִּ֗י תָּלִ֥ין מְשׁוּגָתִֽי׃ ה אִם־אָ֭מְנָם עָלַ֣י תַּגְדִּ֑ילוּ וְתוֹכִ֥יחוּ עָ֝לַ֗י חֶרְפָּתִּֽי׃ ו דְּֽעוּ־אֵ֭פוֹ כִּי־אֱל֣וֹהַּ עִוְּתָ֑נִי וּ֝מְצוּד֗וֹ עָלַ֥י הִקִּֽיף׃ ז הֵ֤ן אֶצְעַ֣ק חָ֭מָס וְלֹ֣א אֵעָנֶ֑ה אֲ֝שַׁוַּ֗ע וְאֵ֣ין מִשְׁפָּֽט׃ ח אָרְחִ֣י גָ֭דַר וְלֹ֣א אֶעֱב֑וֹר וְעַ֥ל נְ֝תִיבוֹתַ֗י חֹ֣שֶׁךְ יָשִֽׂים׃ ט כְּ֭בוֹדִי מֵעָלַ֣י הִפְשִׁ֑יט וַ֝יָּ֗סַר עֲטֶ֣רֶת רֹאשִֽׁי׃ י יִתְּצֵ֣נִי סָ֭בִיב וָאֵלַ֑ךְ וַיַּסַּ֥ע כָּ֝עֵ֗ץ תִּקְוָתִֽי׃ יא וַיַּ֣חַר עָלַ֣י אַפּ֑וֹ וַיַּחְשְׁבֵ֖נִי ל֣וֹ כְצָרָֽיו׃ יב יַ֤חַד ׀ יָ֘בֹ֤אוּ גְדוּדָ֗יו וַיָּסֹ֣לּוּ עָלַ֣י דַּרְכָּ֑ם וַיַּחֲנ֖וּ סָבִ֣יב לְאָהֳלִֽי׃ יג אַ֭חַי מֵעָלַ֣י הִרְחִ֑יק וְ֝יֹדְעַ֗י אַךְ־זָ֥רוּ מִמֶּֽנִּי׃ יד חָדְל֥וּ קְרוֹבָ֑י וּֽמְיֻדָּעַ֥י שְׁכֵחֽוּנִי׃ טו גָּ֘רֵ֤י בֵיתִ֣י וְ֭אַמְהֹתַי לְזָ֣ר תַּחְשְׁבֻ֑נִי נָ֝כְרִ֗י הָיִ֥יתִי בְעֵינֵיהֶֽם׃ טז לְעַבְדִּ֣י קָ֭רָאתִי וְלֹ֣א יַעֲנֶ֑ה בְּמוֹ־פִ֝֗י אֶתְחַנֶּן־לֽוֹ׃ יז ר֭וּחִֽי זָ֣רָה לְאִשְׁתִּ֑י וְ֝חַנֹּתִ֗י לִבְנֵ֥י בִטְנִֽי׃ יח גַּם־עֲ֭וִילִים מָ֣אֲסוּ בִ֑י אָ֝ק֗וּמָה וַיְדַבְּרוּ־בִֽי׃ יט תִּֽ֭עֲבוּנִי כָּל־מְתֵ֣י סוֹדִ֑י וְזֶֽה־אָ֝הַ֗בְתִּי נֶהְפְּכוּ־בִֽי׃ כ בְּעוֹרִ֣י וּ֭בִבְשָׂרִי דָּבְקָ֣ה עַצְמִ֑י וָ֝אֶתְמַלְּטָ֗ה בְּע֣וֹר שִׁנָּֽי׃ כא חָנֻּ֬נִי חָנֻּ֣נִי אַתֶּ֣ם רֵעָ֑י כִּ֥י יַד־אֱ֝ל֗וֹהַּ נָ֣גְעָה בִּֽי׃ כב לָ֭מָּה תִּרְדְּפֻ֣נִי כְמוֹ־אֵ֑ל וּ֝מִבְּשָׂרִ֗י לֹ֣א תִשְׂבָּֽעוּ׃ כג מִֽי־יִתֵּ֣ן אֵ֭פוֹ וְיִכָּתְב֣וּן מִלָּ֑י מִֽי־יִתֵּ֖ן בַּסֵּ֣פֶר וְיֻחָֽקוּ׃ כד בְּעֵט־בַּרְזֶ֥ל וְעֹפָ֑רֶת לָ֝עַ֗ד בַּצּ֥וּר יֵחָצְבֽוּן׃ כה וַאֲנִ֣י יָ֭דַעְתִּי גֹּ֣אֲלִי חָ֑י וְ֝אַחֲר֗וֹן עַל־עָפָ֥ר יָקֽוּם׃ כו וְאַחַ֣ר ע֭וֹרִֽי נִקְּפוּ־זֹ֑את וּ֝מִבְּשָׂרִ֗י אֶֽחֱזֶ֥ה אֱלֽוֹהַּ׃ כז אֲשֶׁ֤ר אֲנִ֨י ׀ אֶֽחֱזֶה־לִּ֗י וְעֵינַ֣י רָא֣וּ וְלֹא־זָ֑ר כָּל֖וּ כִלְיֹתַ֣י בְּחֵקִֽי׃ כח כִּ֣י תֹ֭אמְרוּ מַה־נִּרְדָּף־ל֑וֹ וְשֹׁ֥רֶשׁ דָּ֝בָ֗ר נִמְצָא־בִֽי׃ כט גּ֤וּרוּ לָכֶ֨ם ׀ מִפְּנֵי־חֶ֗רֶב כִּֽי־חֵ֭מָה עֲוֺנ֣וֹת חָ֑רֶב לְמַ֖עַן תֵּדְע֣וּן שדין (שַׁדּֽוּן׃)
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רלב"ג

רלב"ג

פסוק א:
ביאור מלות המענה ויען איוב ויאמר:
פסוק ב:
תוגיון. מענין יגון:
פסוק ג:
תהכרו לי. תלעיגו לי או יהיה מעניין עזות פנים:
פסוק ו:
ומצודו. רשתו:
פסוק ט:
כבודי. הוני:
פסוק י:
ויסע. מעניין נסיעה:
פסוק יב:
גדודיו. גדודי הצרות:
פסוק יב:
ויסלו עלי דרכם. באורח הדרוכה והסלולה לרוב ההליכה בה:
פסוק יג:
זרו ממני. היו כזרים:
פסוק יז:
וחנותי לבני בטני. הרצון בזה עם היותי חונן אותה מאד הוא בעבור כני בטני ר"ל כדי שאעמיד ממנה בנים או יהיה חנותי מקור כמו השכח חנות אל והרצון בזה שהייתי חונן, אותה בעבור שאעמיד ממנה בנים זר הוא לה ואינ' מתרצת כלל לי ואיפשר שהיו לו עתה בנים כי לא ידענו הזמן אשר היה מעת אבדן בניו עד עת התוכחו עם רעיו ויהיה פירושו ומה שאני חונן בני הוא זר להם:
פסוק יח:
עויליה. אנשי עול וחמס:
פסוק כ:
ואתמלטה בעור שיני. רוצה לומר שלא נשאר לי עור שלם כי אם הדבק לשרש שיני:
פסוק כא:
יד אלוה. מכת השם:
פסוק כג:
ויוחקו. ויוכתבו:
פסוק כד:
יחצבון. יחקקו:
פסוק כו:
נקפו. כמו נקבו או נקפו ישברו:
פסוק כט:
שדון. שיש דין והוא שם בשקל בוז והרצון בזה בעבור מה שאתם יודעים לפי דבריכם שיש דין ומשפט על כל מעשה האדם גורו להם מהכעיס אותו בכמו אלו החרפות אשר אתם מחרפים אותי ויהיה תדעון הווה ואם הוא לשון עתיד וכמוהו ימצאו רבים בלשונינו או יהיה דון תואר בשקל שוב מלחמה ויהיה הרצון בזה בעבור מה שאתם יודעים לפי דבריכם שהאדם נידון על כל מעשיו ואם טוב ואם רע ראוי לכם שתיראו מהכעיס אותי בזה האופן כי הוא חטא נפלא:
פסוק כט:
ביאור דברי המענה. ענה איוב ואמר עד אנה תתנו יגון לנפשי ותדכאו אותי במליכם אלא שאתם מבזים אותי בהם ואין בהם טענה צודקת לאמת דעותיכם אבל הם מלים לבדה זה עשר פעמים דברנו אח' אל אחד ובכל מענ' שהשיבות' לי תכלימוני בדבריכם או אמר עשר על צד הרבוי כי לא דברו עמו כי אם חמשה פעמים ולא תבושו לומר לי כמו אלו הדברים ותעיזו פניכם לי, ואף אמנם אם יהי' כדבריכם ששגיתי' מה לכם עלי תהיה שלי משוגתי והניחו אותי, ואם אמנם עלי תגדילו תשובה ותוכיחו עלי חרפתי בעבור מה שאתם רואים כי מהמכות והפגעי' להאמינכם כי הכל במשפט ותביאו ראיה מזה שאני הייתי חוטא, דעו באמת כי השם עיותני והקיף עלי רשתו ללוכדני על לא חמס בכפי, הן אצעק חמס על נגעי וצרותי אשר באו בסבת מערכת הככבים בעת הלידה שלא כדין ואין עונה אותי אשוע ולא אמצא משפט, גדר השם המסדר זה הסדור ארחי עד שלא אוכל להשיג חפצי ועל הנתיבות שאני מכוין עליהם חשך ישים ולא אוכל ללכת שם כבודי מעלי הוני מעלי הפשיט כמו שהשיגני מאבדן קנייני ויסר זרעי שהיה עטרת ראשי כמו שאמר עטרת זקנים בני בנים, הרס אותי סביב במכותיו ששלח לאבד קנייני ובני עד שאני נחשב כאילו הלכתי ויסע בזה הפועל כעץ תקותי ר"ל שאין לי תקוה כמו שאין תקוה לעץ כשנתצוהו סביב לעקרו משורש מן הארץ אשר היה משתרש שם כי הוא אילו יונח כן ימות בלא ספק וכן אני כשהוסרו ממני קנייני אשר היה בהם חיי רוחי הנני נחשב למת, ויחר עלי אפו להכותי אחר זה באלו המכות הנפלאות ויחשבני לו כאילו הייתי אחד מצריו לרדוף אותי בכל עת על לא חמס בכפי יחד יבאו גדודי הצרות בי ויסולו עלי דרכם ר"ל שדרכם סלולה ודרוכה לבוא אלי מרוב ההתמדה ויחנו אלו הגדודים סביב לאהלי, הנה מרוב הצרות אשר לי נהפכו עלי אחי ויודעי וקרובי ומיודעי לזרים עד שרחקו ממני ושכחוני כי במוט רגלי האנשים ימצא הרבה שיעלימו עיניהם מהם אויביהם וקרוביהם וישכחו אותם, ולא זה לבד אלא האנשים הגרים בביתי והם אוכלי לחמי ושפחותי חשבו אותי לזר נכרי הייתי בעיניהם, לעבדי קראתי ולא יענה ואף גם זאת שאחחנן לו בדברי למלאות שאלתי ולא אצוונו כדרך שיצוה האדם לעבדו הנה עם כל זה לא יענה, רוחי @ היא זרה לאשתי עם היותי חונן אותה מאד כדי שאעמיד ממנה בנים, גם האנשים הפחותים בעלי העול מאסו בי אקומה בפניהם ולא יבושו עם זה מלדבר בי חרפות ובזויים, כל אנשי סודי @ תעבוני ואלה העומדים עמי והם רעי אשר אהבתי, נהפכו לי לשונאים וחרפוני חרפות רבות, הנה לרוב כחישותי דבקה עצמי יחד בעורי ובבשרי כאילו אין בי בשר כלל ולא נשאר בי עור שלם שלא נקבוהו העצמות רק הדבק לשרש השיניים שהוא דומה לעור, חנוני חנוני אתם רעי כי מכת השם נגעה בי ללא פשע, למה תרדפוני כמו אלה העוילים המחרפים אותי או ירצה אם השם רודף אותי בכמו אלו המכות למה תרדפוני כמוהו עד שלא חשבעו מבשרי לרוב שנאתכם אותי, מי יתן איפה ויכתבון מילי בדרך שיעמדו לנצח ואולם אמר זה לשערו שדבריו צודקים ואף על פי שרעיו היו מרחיקים אותם בטענותיהם הכוזבות ואין לאומר שיאמר שאני חטאתי בשלא השתדלחי לדעת השם כפי @ היכולת כמו שאמר בלדד על איוב באמרו וזה מקום לא ידע אל כי אני ידעתי כי מי שגואל נפשי ומגיע לה הצלחתה אשר הוא חי וקיים לנצח, וידעתי האחרון אשר על עפר יקום והוא השם יתברך ר"ל שהאחרון מהפועלים הנצבים על הארץ הוא השם יתברך וקראו אחרון להיותו אחרון אצל חקירתינו כי אנחנו נתחיל מן המאוחר ונלך ממנו אל הקודם ואמנם הוא ראשון במציאות ואיפשר שיהיה אומרו ואחרון על עפר יקום מורה על הנצחות והקיום על דרך אמרו אני ראשון ואני אחרון ואמנם הביאור הראשון נכון יותר מצד הענין ומצד הלשון, ועם כל זה רבו מכותי עד שאחר שנקבו עורי שברו אח העצם, ומבשרי אראה יד השם יתברך ומכתו או ירצה בזה הנה כבר הפליגו מכותי עד שאחר שנקבו עורי שברו עצמי עם היותי רואה השם ומשיג אותו יותר מבשרי ואמר זה לפי שכבר היו מיחסים לו שחטא כשלא ידע השם יתברך כמו שקדם במענה הקודם הנה מה שקדם מסיפור הרעות היה דבר נגלה, ואולם הרע המשיג אותי אשר אני אחזה לי לבד הוא שאני משער כי מרוב חליי כלו כליותי תוך גופי, הנה היה ראוי לכם שתאמרו למה נרדוף אותו והנה נמצא בו שרש דבר ר"ל שראוי לי להתרעם על מה שאני מתרעם ולשפוט מפני זה שאין השם יתברך משגיח באישי האדם לדעתכם היותי צדיק וישר וראוי שיעשה בי ממה שיראה בו שרש בזאת החקירה, הנה בעבור מה שתדעו שיש דין ומשפט על כל מעשה האדם גורו לכם מהכעיס אותי כמו אלו ההכעסות כדי שלא תפולו בחרב כי החמה אשר אתם מביאים לי בזה האופן הוא עון גדול שענשו הנפילה בחרב להיותו מהקשים שבעונות, והכלל העולה מהדברים הוא שמה שאמר בלדד שאין ראוי שיסתרו הגזירה הכוללת אשר עמהם מפני מה שיטעון איוב מעצמו הנה יאמר איוב שהענין בהפך שהוא ראוי שיקחו ממה שראו מגיע בו מהרעות שרש זה הדבר והתחלתו להחאמח אצלם שהוא צדיק וישר יותר מן ההתאמתות אשר להם באנשים אשר הגיעם רע שהביאו ראיה מהם ועוד שהגזירה הכוללת כשלא תהיה צודקת באיש אחד הנה היא כוזבת ומה שטען בלדד כי איוב אולי חטא בשלא ידע הש"י כבר סתר איוב מאמרו וביאר שהוא ידע אותו כפי היכולת במאמר מודה באמת שהוא ידע אותו והוא אומרו בו שהוא אחרון על עפר יקום כי זה הוא האופן אשר יגיעו בו אל הידיעה בש"י ר"ל כשנחקור מסבות אלו העניינים המוחשים הפועלות אותם עד שנכלה אל הסבה האחרונה והנה גנה אותם איוב על שהם היו חוטאים חטא נפלא בהכעיסם אותו בזה האופן עם הודאתם שיש על כל המעשה גמול ומשפט: