פסוק א:וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃
פסוק ב:עַד־אָנָה, מתי תּוֹגְיוּן, תעציבו את נַפְשִׁי וּתְדַכּאוּנַּנִי בְמִלִּים?!
פסוק ג:זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, פעמים רבות תַּכְלִימוּנִי, אתם מעליבים ומביישים אותי אם במפורש או ברמז. לֹא־תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ, להתנכר לִי.
פסוק ד:וְאַף־אָמְנָם, גם אם שָׁגִיתִי – אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי. שִגגתי אינה מזיקה לסביבתי ולעולם. על כן אינני אמור להיענש עליה באופן חמור כל כך.
פסוק ה:אִם־אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ את חטאי, ותרבו לטפול עלי אשמה וְתוֹכִיחוּ עָלַי חֶרְפָּתִי.
פסוק ו:אתם אמנם מחשיבים אותי לרשע גדול כי אתם דנים לפי מה שבא עלי, אך – דְּעוּ־אֵפוֹ כִּי אין בי אשמה כזו, אלא אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי, עיוות את דרכי, וּמְצוּדוֹ, במלכודתו עָלַי הִקִּיף.
פסוק ז:הֵן אֶצְעַק חָמָס – וְלֹא אֵעָנֶה, אֲשַׁוַּע, אזעק – וְאֵין מִשְׁפָּט.
פסוק ח:את אָרְחִי, דרכי גָדַר, חסם – וְלֹא אֶעֱבוֹר. וְעַל־נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים. על כן לא אוכל להמשיך לצעוד.
פסוק ט:את כְּבוֹדִי ומעמדי שהיו לי בעבר מֵעָלַי הִפְשִׁיט, וַיָּסַר את עֲטֶרֶת, הכתר שהיה על רֹאשִׁי.
פסוק י:אלוקים יִתְּצֵנִי, מנתץ אותי סָבִיב וָאֵלַךְ, אלֵך אל מותי, משום שאינני מחזיק מעמד. וַיַּסַּע כּעֵץ שנעקר ממקומו, את תִּקְוָתִי.
פסוק יא:וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ, כעס עלי, וַיַּחְשְׁבֵנִי לוֹ כְצָרָיו. כאילו הייתי אויבו.
פסוק יב:יַחַד יָבֹאוּ לתקוף אותי גְדוּדָיו, האסונות שנחתו עלי. קשה שלא אראה בשורת האסונות התכופים שפקדה אותי מתקפה מתואמת ומכוונת. וַיָּסֹלּוּ הם סוללים עָלַי את דַּרְכָּם, ואני נרמס תחתיהם, וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאָהֳלִי.
פסוק יג:את אַחַי, קרובי מֵעָלַי הִרְחִיק, שהרי אינני רק אביון גמור; מחלת העור שלי בוודאי דוחה אנשים מלהתחבר אלי. וְיֹדְעַי, מכרי אַךְ־זָרוּ, מִמֶּנִּי, רחקו, התאכזרו או: נעשו זרים לי.
פסוק יד:חָדְלוּ, נעלמו קְרוֹבָי, וּמְיֻדָּעַי, ידידי שְׁכֵחוּנִי.
פסוק טו:גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי, שפחותי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי, מחשיבים אותי. נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם.
פסוק טז:לְעַבְדִּי קָרָאתִי – וְלֹא יַעֲנֶה כי סמכותי פסקה. אין הוא מציית לדברי ואף מתעלם מפנייתי אפילו כאשר בְּמוֹ־פִי אֶתְחַנֶּן־לוֹ.
פסוק יז:רוּחִי, נפשי נעשתה זָרָה אפילו לְאִשְׁתִּי, וְחַנֹּתִי, תחינתי זרה לאלו שגידלתי בביתי כאילו הם בְנֵי בִטְנִי.
פסוק יח:גַּם־עֲוִילִים, אספסוף של צעירים מָאֲסוּ בִי, אָקוּמָה – וַיְדַבְּרוּ־בִי בבוז.
פסוק יט:תִּעֲבוּנִי כָּל אלה שהיו מְתֵי, אנשי סוֹדִי. וְזֶה, האנשים אשר אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ־בִי לאויבי. ואשר לגופי:
פסוק כ:בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי. אני מצומק וכחוש בגופי, ואף איבדתי את כל אשר היה לי, וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי. שרדתי אחרי הפורענויות הללו חסר כול. אפילו עורי נגוע כולו, ונותר שלם רק העור שסביב שִׁני.
פסוק כא:חָנֻּנִי, חָנֻּנִי, רַחמו עלי כי הרי אַתֶּם רֵעָי, כִּי אני לא עשיתי רעה, רק יַד־אֱלוֹהַּ היא שנָגְעָה, פגעה בִּי.
פסוק כב:לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ־אֵל, שאלוקים רודף אותי?! הלוא אתם רואים בסבלי ומוסיפים לייסורי, וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ. אתם טורפים אותי בצורה זו או אחרת ואינכם יודעים שָׂבעה.
פסוק כג:מִי־יִתֵּן, הלוואי אֵפוֹא וְיִכָּתְבוּן מִלָּי?! מִי־יִתֵּן שדברי ייכתבו בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ, וייחקקו לזיכרון,
פסוק כד:שייכתבו בְּעֵט־בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת, שאפשר ליצוק ממנה תבניות, לָעַד בַּצּוּר, בסלע יֵחָצְבוּן. הלוואי שדברי יישמרו וייזכרו לנצח.
פסוק כה:ואף שאני מוחה על העוול שאלוקים עשה לי, אֲנִי יָדַעְתִּי – גֹּאֲלִי חָי, ולאחר שכל מציאות אחרת תיכחד, הוא יהיה האַחֲרוֹן שעַל־עָפָר יָקוּם, יתקיים.
פסוק כו:וְאמנם אַחַר שהוכה עוֹרִי נִקְּפוּ, הכו ושברו גם את העצם הזֹאת. וּבכל זאת מִבְּשָׂרִי, מתוך עצמי, במפגש בלתי אמצעי אֶחֱזֶה, אני רואה אֱלוֹהַּ.
פסוק כז:אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה־לִּי את אלוקים מתוך מכאובי, וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא־זָר. אתם אינכם יכולים לראות את מה שאלוקים מראה לי בבשרי, ועל כן מה שתסבירו על כך לא יהיה נכון. רק אני יודע שכָּלוּ, אבדו כִלְיֹתַי בְּחֵקִי, בתוכי.
פסוק כח:כִּי, ושמא, ולוואי תֹאמְרוּ, הייתם אומרים בחמלה: מפני מַה־נִּרְדָּף־לוֹ, הוא, ומה שֹׁרֶשׁ דּבָר חטא נִמְצָא־בִי?! לא עלה על דעתכם לחשוב כך.
פסוק כט:גּוּרוּ לָכֶם, עליכם לפחד מִפְּנֵי־חֶרֶב, שתבוא לבסוף ותנקום בכם. מכיוון שאתם זונחים אותי על בסיס הנחה תיאולוגית ולא מתוך ידיעת המצב לאשורו – תיענשו. כִּי־חֵמָה, כעס אלוקִי יבוא על עֲוֹנוֹת חמורים שעליהם ראוי להיענש בחָרֶב, לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן, שיש דין. ואולי: שוד, או: השלכה. בסופכם תושלכו. או: כדי שתדעו מהו שוד ותרחמו על איש נדכה.