א הֶן־כֹּ֭ל רָאֲתָ֣ה עֵינִ֑י שָֽׁמְעָ֥ה אָ֝זְנִ֗י וַתָּ֥בֶן לָֽהּ׃ ב כְּֽ֭דַעְתְּכֶם יָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֑נִי לֹא־נֹפֵ֖ל אָנֹכִ֣י מִכֶּֽם׃ ג אוּלָ֗ם אֲ֭נִי אֶל־שַׁדַּ֣י אֲדַבֵּ֑ר וְהוֹכֵ֖חַ אֶל־אֵ֣ל אֶחְפָּֽץ׃ ד וְֽאוּלָ֗ם אַתֶּ֥ם טֹֽפְלֵי־שָׁ֑קֶר רֹפְאֵ֖י אֱלִ֣ל כֻּלְּכֶֽם׃ ה מִֽי־יִ֭תֵּן הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִישׁ֑וּן וּתְהִ֖י לָכֶ֣ם לְחָכְמָֽה׃ ו שִׁמְעוּ־נָ֥א תוֹכַחְתִּ֑י וְרִב֖וֹת שְׂפָתַ֣י הַקְשִֽׁיבוּ׃ ז הַ֭לְאֵל תְּדַבְּר֣וּ עַוְלָ֑ה וְ֝ל֗וֹ תְּֽדַבְּר֥וּ רְמִיָּֽה׃ ח הֲפָנָ֥יו תִּשָּׂא֑וּן אִם־לָאֵ֥ל תְּרִיבֽוּן׃ ט הֲ֭טוֹב כִּֽי־יַחְקֹ֣ר אֶתְכֶ֑ם אִם־כְּהָתֵ֥ל בֶּ֝אֱנ֗וֹשׁ תְּהָתֵ֥לּוּ בֽוֹ׃ י הוֹכֵ֣חַ יוֹכִ֣יחַ אֶתְכֶ֑ם אִם־בַּ֝סֵּ֗תֶר פָּנִ֥ים תִּשָּׂאֽוּן׃ יא הֲלֹ֣א שְׂ֭אֵתוֹ תְּבַעֵ֣ת אֶתְכֶ֑ם וּ֝פַחְדּ֗וֹ יִפֹּ֥ל עֲלֵיכֶֽם׃ יב זִֽ֭כְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי־אֵ֑פֶר לְגַבֵּי־חֹ֝֗מֶר גַּבֵּיכֶֽם׃ יג הַחֲרִ֣ישׁוּ מִ֭מֶּנִּי וַאֲדַבְּרָה־אָ֑נִי וְיַעֲבֹ֖ר עָלַ֣י מָֽה׃ יד עַל־מָ֤ה ׀ אֶשָּׂ֣א בְשָׂרִ֣י בְשִׁנָּ֑י וְ֝נַפְשִׁ֗י אָשִׂ֥ים בְּכַפִּֽי׃ טו הֵ֣ן יִ֭קְטְלֵנִי לא (ל֣וֹ) אֲיַחֵ֑ל אַךְ־דְּ֝רָכַ֗י אֶל־פָּנָ֥יו אוֹכִֽיחַ׃ טז גַּם־הוּא־לִ֥י לִֽישׁוּעָ֑ה כִּי־לֹ֥א לְ֝פָנָ֗יו חָנֵ֥ף יָבֽוֹא׃ יז שִׁמְע֣וּ שָׁ֭מוֹעַ מִלָּתִ֑י וְ֝אַֽחֲוָתִ֗י בְּאָזְנֵיכֶֽם׃ יח הִנֵּה־נָ֭א עָרַ֣כְתִּי מִשְׁפָּ֑ט יָ֝דַ֗עְתִּי כִּֽי־אֲנִ֥י אֶצְדָּֽק׃ יט מִי־ה֭וּא יָרִ֣יב עִמָּדִ֑י כִּֽי־עַתָּ֖ה אַחֲרִ֣ישׁ וְאֶגְוָֽע׃ כ אַךְ־שְׁ֭תַּיִם אַל־תַּ֣עַשׂ עִמָּדִ֑י אָ֥ז מִ֝פָּנֶ֗יךָ לֹ֣א אֶסָּתֵֽר׃ כא כַּ֭פְּךָ מֵעָלַ֣י הַרְחַ֑ק וְ֝אֵ֥מָתְךָ֗ אַֽל־תְּבַעֲתַֽנִּי׃ כב וּ֭קְרָא וְאָנֹכִ֣י אֶֽעֱנֶ֑ה אֽוֹ־אֲ֝דַבֵּ֗ר וַהֲשִׁיבֵֽנִי׃ כג כַּמָּ֣ה לִ֭י עֲוֺנ֣וֹת וְחַטָּא֑וֹת פִּֽשְׁעִ֥י וְ֝חַטָּאתִ֗י הֹדִיעֵֽנִי׃ כד לָֽמָּה־פָנֶ֥יךָ תַסְתִּ֑יר וְתַחְשְׁבֵ֖נִי לְאוֹיֵ֣ב לָֽךְ׃ כה הֶעָלֶ֣ה נִדָּ֣ף תַּעֲר֑וֹץ וְאֶת־קַ֖שׁ יָבֵ֣שׁ תִּרְדֹּֽף׃ כו כִּֽי־תִכְתֹּ֣ב עָלַ֣י מְרֹר֑וֹת וְ֝תוֹרִישֵׁ֗נִי עֲוֺנ֥וֹת נְעוּרָֽי׃ כז וְתָ֘שֵׂ֤ם בַּסַּ֨ד ׀ רַגְלַ֗י וְתִשְׁמ֥וֹר כָּל־אָרְחוֹתָ֑י עַל־שָׁרְשֵׁ֥י רַ֝גְלַ֗י תִּתְחַקֶּֽה׃ כח וְ֭הוּא כְּרָקָ֣ב יִבְלֶ֑ה כְּ֝בֶ֗גֶד אֲכָ֣לוֹ עָֽשׁ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם

מלבי"ם

פסוק א:
הן כל, על כל אלה לא תוכל לאמר ששכל האדם אינו משיג האמת מפני שאינו משיג רק את המוחשים לא אמתת הדברים בעצמם, כי כל אלה הדברים השגתי בחושי, בין בחוש הראות שכ"ז ראתה עיני, ולא תוכל לומר שחוש הראות הטעה אותי, כי כן שמעה אזני, עד שהתברר לי שגם אנשים אחרים ראו את המראה כמו שראיתיה אנכי, וא"א לומר שחוש הראות של כל בני אדם טועה בדרך אחד. וגם ותבן לה, וא"כ אינו דמיון וטעות רק השגה אמתית. וגם לא תוכלו לאמר שאתם משיגים את הדברים באופן אחר ממה שהשגתי אני, כי הדעת שלכם משונה מדעתי. כי:
פסוק ב:
כדעתכם ידעתי גם אני. דעתנו שוה באיכות וכולנו יודעים ומשיגים בדרך אחד. וגם לא תוכלו לאמר שעכ"פ דעתכם גדולה וגבוהה מדעתי בכמות, והשגתם גדולה מהשגתי. כי לא נופל אנכי מכם:
פסוק ג:
(ג-ד) אולם. החלוף שביני וביניכם מה שדעתכם בלתי מסכים לדעתי, אינו מצד ההשגה או מצד המשיג. רק בא מצד התכלית והאמצעיים אשר שמנו לנו למטרה בוכוחנו. והמאמרים מקבילים, אני אל שדי אדבר ואולם אתם טופלי שקר. ר"ל אני מטרת וכוחי מה שאדבר ואתוכח הוא אל שדי, להצדיק הנהגתו מצד שהוא שדי, וראוי שמהנהגתו לא תצא עול, שאם נאמר שההנהגה הפרטיית היא מאתו, יהיה זה סותר אל חקי הצדק והמשפט שראוי אליו מצד שהוא שדי ומנהיג. ואתם טופלי שקר, שאתם רוצים להצדיק הנהגתו בדברי שקר, לא כפי האמת.
פסוק ג:
ואני הוכח אל אל אחפץ ואתם רופאי אלל כלכם. אני מתוכח להוכיח דעתי מצד אלהותו, שמצד זה מוכרח שידע כל הדברים העתידים ושבכ"ז לא ימצא אצלו שינוי ידיעה וריבוי ידיעה ושיתחדש לו ידיעה, כמו שהוכיח בסי' י'. ואתם שיחסתם לו ריבוי ידיעה ושינוי וידיעות פרטים אין תכלית להם, ושבכ"ז תשאר טבע הבחירה אל האדם. אתם רופאי אליל, ר"ל לא רפאתם בזה עניני האלהות רק דבר שאינו נמצא במציאות כלל, כי שיהיה נמצא מי שיש בו תוארים שיש בהם סתירה בעצמותם וסותרים אל מציאותו, הוא דבר בלתי אפשר, כי כל דבר הסותר א"ע הוא דבר נמנע והוא אליל, ר"ל דבר שאינו במציאות והוא אפס ואין ולא:
פסוק ה:
מי, וא"כ מי יתן החרש תחרישון. אחרי שכל תשובתכם הוא ששכל האדם א"א שישיג את הדברים האלה. ובזה היה טוב שתחרישו, כדרך גם אויל מחריש חכם יחשב. וזה היה נחשב לכם לחכמה. כי האומר איני יודע חכמתו הוא שיחריש, ולא יתוכח:
פסוק ו:
שמעו, מתחיל להתוכח אתם על שיצאו לריב אתו ולהרשיעהו בטענות של הבל. כאילו באו לחנף אל ה' ולדבר בעבורו רמי'. ועז"א שמעו נא תוכחתי שהוא גוף הוכוח. וגם הקשיבו ריבות שפתי. מה שאריב עמכם על כבודי אשר חללתם:
פסוק ז:
הלאל תדברו עולה. כיון על שטת אליפז ובלדד שהם ייחסו עולה אל האל. שיעניש עונש כבד בעבור חטא קל לדעת אליפז, או שיגיע לו רע כדי שתמורת זה יתן לו אח"כ טוב כדעת בלדד. שזה ג"כ עולה. שיש אדם שלא ירצה בתמורה זאת.
פסוק ז:
ולו ובעבורו תדברו רמיה. כיון על שטת צופר שיעניש ה' את הצדיק מפני שהוא רשע לפי נפשו ועצמותו הפנימי הגם שהוא יודע בעצמו שהוא צדיק. ושיעניש אותו בעבור רשע שכבר ידע ה' שיעשה אותו והוא מוכרח לעשותו. שזה רמיה:
פסוק ח:
הפניו. שלפעמים יחנפו אדם גדול בפניו ויצדיק את מעשיו שלא כדת מצד נשיאת פנים. ולפעמים יריבו בעבור כבודו אם שומעים חרפתו ובעבור זה ידברו עולה או רמיה. וכל זה לא שייך אצל ה' שהוא לא ירצה בשפת חונף ובלשון רמיה:
פסוק ט:
הטוב. אחר שאתם בעצמכם ידעתם שאין ממש בדבריכם. רק תחניפו את ה' להצדיק אותו בדברי שקר. דבר שה' שנא אותו כי הוא מבקש שידבר האדם אמת בפיו ובלבבו. וא"כ הכי ייטב זה בעיניכם אם ירצה ה' לחקור אתכם לנסות את אשר בלבבכם.
פסוק ט:
אם כהתל באנוש תהתלו בו. שירצה לדעת אם התשובות שהשבתם להצדיק משפטי ה' דברתם באמונה ובהסכמת הלב. או היה רק דבר חונף והתלתם בו כמו שמהתלים באנוש לדבר בפניו שקרים א' בפה וא' בלב. וה' יחקור אתכם וינסה הדבר. במה.
פסוק י:
שהוכח יוכיח אתכם. שיוכיח אתכם ביסורים. לראות אם בסתר פנים תשאון, אם בעת שתוכחו ביסורים ומכאובים תשאו עליו בסתר לבבכם להצדיק משפטי ה' ודיניו. והלא באמת אז תתרעמו על משפטיו. ואז יבורר שכל מה שהמלצתם בעד האל היה רק דברי מהתלות ואין לבכם כפיכם. כי כל מה שאמרתם להצדיק את האל היה רק מפחדו ומוראו. כי:
פסוק יא:
(יא-יב) הלא שאתו תבעת אתכם ודברתם רמיה מצד יראתו לבד, לא מצד שאתם מחליטים כן בלבכם. ודלתות הכתוב מקבילים, הלא שאתו תבעת אתכם זכרוניכם משלי אפר, ופחדו יפול עליכם לגבי חומר גביכם. ר"ל שתדברו רמיה. או מצד יראת רוממותו ושאתו. או מצד יראת ופחד ענשו. שתבעת אתכם שאתו וגדולתו מצד שתחשבו שפלת ערככם נגד גדולתו. שזכרוניכם משולים כאפר נגדו. כענין מ"ש הנה הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר, שמצד זה תבעת אתכם שאתו. או שתפחדו פחד העונש כי יוכל להשוות גביכם לגבי חומר. מצייר שהאדם הוא נברא מן החומר והוא דומה כגב וגובה היוצא מן החומר. וכשמסלקים הגב משוים אותו שישוה עם יתר החומר שאצלו. כן יוכל להשיב את גופכם שהוא עפר מן האדמה שישוה אל האדמה שאצלו ולא יוכר ממנו רושם כלל. ומצד זה פחדתם וחנפתם לדבר מהתלות:
פסוק יג:
החרישו. ר"ל וא"כ אחר שכל מה שדברתם להצדיק את האל היה רק מצד היראה והפחד לא מצד האמת. א"כ מי הכריח אתכם לדבר. הלא כבר הייתם יוצאים ידי חובתכם אם הייתם שותקים. אחד שבלבכם אתם יודעים שהאמת אתי רק שיראתם לדבר כדברי. היה לכם להחריש ממני ואדברה אני, הגם שיעבר עלי מה. כי אני בלתי מתירא עוד משום דבר. כי.
פסוק יד:
על מה אשא בשרי בשני. שאנשוך את בשרי בשני מרוב המכאוב למען יהיה פי סתום ולא יצעק. כדרך הכואב שרוצה להכריח את עצמו לשתוק שנושך אצבעו בשיניו. אחר שבכ"ז נפשי אשים בכפי. שבכ"ז הנני בסכנה כל רגע הגם שאני מחריש. וא"כ טוב יותר שאדבר:
פסוק טו:
הן, ר"ל הכי אירא שיקטלני כשאדבר נגדו. הלא לו איחל הלא זאת תוחלתי שימהר להמיתני כדי שאפטר מן היסורים הקשים ממות.
פסוק טו:
אך דרכי אל פניו אוכיח, ואברר לו שאני צדיק בדיני, ובהפך:
פסוק טז:
גם הוא לי לישועה. שבהכרח שעי"ז שאברר לפניו האמת עי"כ יהיה לי לישועה ולא יענישני בעבור זה. כי ה' אינו רוצה שיחנפו אותו בדברי שקר כי לא לפניו חנף יבא. ולא ירצה שאשתוק ולא אגיד האמת והצדק:
פסוק יז:
שמעו את המלות, ואת אשר אחוה ואודיע באזניכם. ר"ל שתשמעו גוף ראיותי וטענותי. וגם את המלות שבם סדרתי את דברי:
פסוק יח:
הנה, ר"ל שאחרוש ולא אתוכח להראות צדקי לא יצוייר רק בשני אופנים.
פסוק יח:
• א) אם עדיין לא ערכתי וסדרתי את הוכוח וקשה בעיני לסדר את הראיות והטענות.
פסוק יח:
• ב) גם אם טענותי מסודרות יצוייר שאשתוק אם אני מסופק אם אצא זכאי בהשפטי. אבל אחר שכבר ערכתי משפט. וכל דברי הוכוח כבר ערוכים ומסודרים אצלי. וגם ידעתי כי אני אצדק ואיני מסתפק כלל שבודאי אצא זכאי בדיני. וא"כ.
פסוק יט:
מי הוא זה (אשר) יריב עמדי לאמר לי כי עתה (הגם שאצא צדיק בדיני) אחריש ולא אציע דברי וכוח. רק אגוע כמת חייב ורשע בדינו:
פסוק כ:
• א) אך. אחר שאני מתקרב להתוכח עמך. אני מבקש שאז בעת הוכוח. אשר מפניך לא אסתר ואעמוד לפניך פנים אל פנים להתוכח אתך כאשר יתוכח איש עם רעהו. אז שתים אל תעש עמדי. והוא.
פסוק כא:
כפך מעלי הרחק. שבעת הוכוח יחדלו המכות שאתה מכה אותי בידך. וגם אימתך אל תבעתני. שלא אתבהל אז מאימת גדולתך ורוממותך. שע"י שתי אלה יסתמו טענותי, מיראת הרוממות או מיראת המכות:
פסוק כב:
וקרא. ואז תקרא אתה ותחשב עונותי ואנכי אענך להודות עליהם. או אם לא תרצה לקרא. עכ"פ אדבר אנכי ואתה השיבני. והוא שתקרא.
פסוק כג:
כמה לי עונות ופשעים. שתודיעני את מספר עונותי וכמותם. או עכ"פ פשעי וחטאתי הודיעני. אם לא תודיעני כמותם ומספרם הודיעני מהותם. כי אני אומר שלא לבד שלא חטאתי חטאים רבים שיכנסו בגדר המספר כי גם לא חטאתי כלל:
פסוק כד:
למה. ואתה עושה בהפך. שלא לבד שאינך רוצה לעמוד כנגדי להתוכח אתי. כי תסתיר פניך. ואינך רוצה להתוכח ולהודיעני חטאתי. ובכ"ז תחשבני לאויב לך:
פסוק כה:
(כה-כו) העלה. דלתות הכתובים מקבילות.
פסוק כה:
העלה נדף תערוץ כי תכתב עלי מרורות. העלה היה מיוחד לכתיבה בימים קדמונים. ודברים טובים היו כותבים על עלים שלמים. אבל אותי תחשוב לעלה נדף הבלתי ראוי לכתוב עליו דברים טובים. ולכן תכתב עלי מרורות. (שיציין היסורים והמכות הנרשמים על גופו ככתיבה על ספר. כמ"ש (לקמן ל"א ל"ה) הן תוי שדי יענני) ואת קש יבש תרדף כי תורישני עונות נעורי. שהקש בעודו אביב ומלא תבואה רודפים אחריו לדושו להוציא התבואה מן השבולת שעליו. אבל הקש היבש אין רודפים אחריו. וממליץ שאתה תרדוף את הקש היבש מצד שתזכר לה ימי הנעורים שאז היתה מלאה תבואה. וכן הגם שעתה בלותי מזקנה ורפיון. תרדפני כי תורישני עונות נעורי שהייתי מלא עלומים וכח ואז חטאתי לפניך:
פסוק כז:
ותשם בסד רגלי. לבל יוכלו לנוע ממקומם. וחוץ מזה תשמור כל ארחותי שאני הולך. הגם שאיני הולך בכחי כי רגלי בסד. ור"ל הגם שמעשי מוכרחים תשמור ארחותי להענישני כאילו אני הולך בבחירתי. והלא אם על שרשי רגלי תתחקה לדרוש השרש שממנו יוצא תנועת רגלי. הלא אז תראה כי.
פסוק כח:
הוא כרקב יבלה. שכח הבליה והרקב נמצא בו בעצמו. וגם הוא כבגד אכלו עש. שנשחת ע"י משחית חוצה לו כן גוף האדם עלול להפסד. הן מצד מזגו והרכבתו הן מצד הסבות שחוצה לו: