פסוק ב:הרוב דברים לא יענה, כוונת האיש הזה לסייע לדברי חביריו כי איוב חטא, וע"כ באה עליו כל הרעה הזאת, אך חדש כי מעשי האלהים מהם נגלים ומהם נעלמים, וכי האל עובר על פשע הרשעים וירא און שלהם ולא יתבונן לו מתחלה, אולי ישובו אליו מפני חמלתו על מעשיו, וכשמטיב לרשעים וחומל עליהם כל שכן שלא יעשה רע לטובים, ולא באו ייסורי איוב אלא שיכוין לבו וישוב ויפרוש כפיו לאל בתפלה ויהיה סופו שלוה, כי שלות הרשעים סופה מפח נפשם אם לא ישובו. והנה נעשה הקושיא הגדולה של איוב ברשע וטוב לו ראיה שחמלת ה' על ברואיו, וכי איננו מואס יגיע כפיו וכל שכן שלא ירע לטובים. והקושיא בצדיק ורע לו אינה מתפרסמת, ונראה כי כל הנספה נאמר לו חייב היית בכך, ואין הקושיא הזאת אלא לאיש עם נפשו, כשידע שהוא צדיק ואין בו עון ואינו ראוי לרעה הבאה עליו, ואולי ישא פנים לעצמו וישיא נפשו בצדקו. ועל כן תראה מן המענה והלאה כי יפליגו החבירים באבדן הרשעים והכרת זרעם, כי היא הקושיא המתפרסמת עליהם ועל הנביאים כולם כירמיהו, כי כולם ברשע וטוב לו יתמהו, מדוע דרך רשעים צלחה, וחבקוק יצרף לזה צדיק ורע לו, כמו שכתוב כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל, ואמר כבלע רשע צדיק ממנו, כי נראה הוא לעינים שזה רשע ממנו. והנה ראינו שאיוב הפליג עם חביריו בחזרת הקושיא על עצמו, כי ירבה להצדיק נפשו, וכן נהג עם שלשת חביריו שהיו מפליגים באבדן הרשעים, והוא ירבה להצדיק נפשו, וכראותו כי אין אחד מהם מקבל דעתו וגם לא יאמינו לו, שב לטעון עוד, כי יש רשעים מתים בשלוה, ומה חפצם בביתם ובזרעם אחריהם, כאשר יתחיל בזה לאמר במענה שמעו שמוע מלתי, אחר דברו עם שלשת חביריו בטענת צדקת עצמו ורעת מכאוביו, ואלה חזוקים לטענות הנזכרות. והנה עם המענה הזה כבר גלו החבירים דעתם בענין, ושאר המענים טענות וחזוקים לדעת הזה על הסדר והענין שפירשתי:
פסוק ב:הרוב דברים, כאומר האם רוב דברים לא יענה עליהם:
פסוק ג:בדיך מתים יחרישו, הדברים אשר אתה בודה ישתיקו האנשים, כי מי יודע שאתה צדיק ותאמר דברים שראוי ללעוג עליהם, ואין אדם יכול להכלים אותך, כי תלונתך עם האל שאתה אומר לו
פסוק ד:זך לקחי ובר הייתי, מעודי בעיניך, כי אתה יודע כאשר אמר "על דעתך כי לא ארשע", ואחרי שאין כח באדם להכלימך על זה,
פסוק ה:מי יתן, שהאל ידבר עמך:
פסוק ו:ויגד לך תעלומות חכמה, יגיד לך כי יש במעשיו חכמה נעלמת:
פסוק ו:כי כפלים לתושיה, כי כל היש הנראה בעולם כפול, ובו חכמה נגלית וחכמה נעלמת, כלומר כי השגחת האל בנבראים טובה בנראה ובנעלם, כי נראה הנהגתו טובה בעולם ונודע כי היא יותר טובה מאשר דעתינו משגת, ואתה אינך יודע ומכיר בעצמך אם אתה צדיק לפני האלהים, אך תדע באמת כי ישה וילוה לך האלהים מעווניך, ולא השיג לך גמול על כולם, כל שכן שלא יוסיף ויטפול על עווניך:
פסוק ז:החקר אלוה תמצא, התוכל אתה לחקור מה שיחקור בך האלהים:
פסוק ז:אם עד תכלית, כוונתו תמצא לדעת למה הביא עליך הרעות האלה:
פסוק ח:גבהי שמים מה תפעל, גבהי שמים אשר בהם החכמה מה תפעל לדעת אותה:
פסוק ח:עמוקה משאול, אשר שם תרד חכמתו מה תדע:
פסוק ט:ארוכה מארץ, מדת החכמה:
פסוק י:אם יחלוף ויסגיר, אם ירבה האנשים הנקראים בני חלוף ויסגיר הארץ בידם:
פסוק י:ויקהיל, וירבה אותם:
פסוק י:ומי ישיבנו, בזה אם רשעים הם:
פסוק יא:כי הוא ידע, אנשי השוא ורואה האון שבהם ולא התבונן למעשיהם הרעים, רק העלים עיניו מפשעיהם בחמלתו על יגיע כפיו כל שכן שלא ירע לטובים:
פסוק יב:ואיש נבוב ילבב, והאדם הוא נבוב ויצא משפט מעוקל מלבו ולא יתבונן באלה:
פסוק יב:ילבב, כמו לבבתיני אחותי כלה:
פסוק יב:ועיר פרא, האדם בהוולדו ילך ויזיק בתולדתו, כעיר הפראים במדבר ולא יבין. ורצונו לומר כי איננו מכיר ערך עצמו אם צדיק הוא או הרשיע, אם לא יתן לבו בזה ויתפלל לאלהיו להבינו שגיאות ולנקותו מנסתרות. על כן אמר אחריו
פסוק יג:אם אתה הכינות לבך, לפשפש במעשיך, ופרשת לאל כפיך, בתפלה לגלות עיניך בעבודתו, ואם תראה אחר כך
פסוק יד:און בידך הרחיקהו, ותדע
פסוק טו:כי אז תשא פניך, ולא ישאר בך מום שתבוש ממנו וצריך לכבוש פניך בקרקע:
פסוק טו:והיית מוצק ולא תירא, עוד משוב עליך כל המחלה:
פסוק טז:עמל תשכח, העמל הזה שבא לך, ותזכירהו כמים של נחל עובר שלא ישובו:
פסוק יז:ומצהרים יקום חלד, פירשו בו יותר מאור צהרים יקום חלדך, כמו וחלדי כאין נגדך:
פסוק יז:תעופה, העיפה שלך תהיה כבקר הולך ואור. אבל התרגום אמר: ומטהר יומיך יקום גושמך דהלך בגרגושתא ופעפועא דקבלא היך צפרא תיהוי. עשה חלד מלשון חלודה בדברי רז"ל:
פסוק יח:וחפרת לבטח תשכב, תשכב לבטח כאילו חפרת סביבותיך כאשר נעשה סביב המגדלים:
פסוק כ:ועיני רשעים, שלא עשו תשובה, תכלינה, שיצפו לטובה אשר ראו בתחלה, ויהיה להם כליון עינים ודאבון נפש בתקותם:
