וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי

על השאלות החמורות מהפרק הקודם בא המענה מן צֹפַ֥ר הַֽנַּעֲמָתִ֗י, לבל תחשוב שהיה באפשרי שתשאר הנשמה במרום ושם יטיב עמה בהבלגה מעט, אשר טוב לה מִבוא למקום סכנה. כי באמת אינו כן [כמו שביארתי בארוכה ב"ה במאמר "מעלת היצירה". ובמאמר "חידוש העולם" פרק ד' הבאתי קצת מחקירה עמוקה הלזו, וכאן אקצר]. כי סיבת הכרח בריאת האדם הוא לקיום כל הנמצאים הרוחניים הנפלאים אשר למעלה, כמו המלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש, אשר מלא מזה בכתובים אמיתת מציאותם, וכמו שנאמר "אֶ֤לֶף אַלְפִין֙ יְשַׁמְּשׁוּנֵּ֔הּ". הנה כולם יש להם אחיזה באדם כשלהבת הקשורה בגחלת וכלהב הנאחז בפתילה. ומבלי אחיזה בגשם (=מלשון גשמי, חומרי) עב (מלשון עובי, גס), ישוב ה'חלק' אל ה'הכל', ויעלה הלהב למעלה ויהיה הכל אפיסה כמו שהיה.

והטעם לזה כי ה' יתברך ברוך הוא, הוא אין סוף, ואין מקום פנוי כלל מכבודו. והוצרך לברוא אפיסה כביכול בכבודו, ובמקום ריקות ואפיסה יכול לבוא הנברא.

ואמנם הנברא אין לו קיום בלי דביקות בו. כי בהפרד המסבב בטל המסובב. וכאשר נגע ה'הכל' ב'חלק', ישוב ה'חלק' אל שרשו כמו נר קטן בגדול; וכמו הלהב שיצטרך היות לו אחיזה בפתילה. וכן הנאצלים, בהיות להם אחיזה בגשם האדם אשר מורכב מרוחני וגשמי, אז יתקיים הכל. לזה אמרה תורה אחר בריאת האדם "וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", שמסיבת האדם נתקיים הכל וכל אשר עשה טוב מאוד בגללו. ועל זה אמר צֹפַ֥ר – 

הַחֵ֣קֶר אֱל֣וֹהַ תִּמְצָ֑א אִ֤ם עַד־תַּכְלִ֖ית שַׁדַּ֣י תִּמְצָֽא׃
גָּבְהֵ֣י שָׁ֭מַיִם מַה־תִּפְעָ֑ל עֲמֻקָּ֥ה מִ֝שְּׁא֗וֹל מַה־תֵּדָֽע׃
אֲרֻכָּ֣ה מֵאֶ֣רֶץ מִדָּ֑הּ וּ֝רְחָבָ֗ה מִנִּי־יָֽם׃
אִם־יַחֲלֹ֥ף וְיַסְגִּ֑יר וְ֝יַקְהִ֗יל וּמִ֣י יְשִׁיבֶֽנּוּ׃
כִּי־ה֭וּא יָדַ֣ע מְתֵי־שָׁ֑וְא וַיַּרְא־אָ֝֗וֶן וְלֹ֣א יִתְבּוֹנָֽן׃
(איוב יא ז-יא)

הודיעו בדרך עיונית הכרח בריאת העולם הזה, כי הַחֵ֣קֶר אֱל֣וֹהַ תִּמְצָ֑א? הלא אין סוף ואין חקר למו, ואין מקום פנוי מכבודו אשר תשית בו מקום יצירה.

הקב"ה כביכול צמצם עצמו בשביל להחיות את יצוריו

"גָּבְהֵ֣י שָׁ֭מַיִם מַה־תִּפְעָ֑ל" – אם תיקח במחשבתך גובה שמים כל מה שתוכל לא תמצא מקום וסוף, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ואם כן איזה מקום תתן לשיהיה בו מקום פנוי לבריאת העולם? ובהכרח הוצרך יתברך לעשות אפיסה בכבודו, ושם יעשה גבולות לכל יצוריו הרבים אשר יאציל מאור זיו כבודו.

מבלי חיבור לקב"ה אין קיום לשום יצור

ואמנם במה יהיה להם קיום וחיות אם מכבודו ייפרדו ומפניו יסתרו? הלא בהפרד המסבב בטל המסובב, ובהכרח ישוב וישק בכבודו ויגיע בנאצלים להופיע עליהם לחיותם. ואולם הלא אז ישובו החלקים אל ה'הכל' כלהב האש אם אין לו אחיזה בפתילה.

אם יתחבר הקב"ה ליצורים ישובו אליו

זהו שאמר צופר הלא אֲרֻכָּ֣ה מֵאֶ֣רֶץ מִדָּ֑הּ, המִדָּהּ של המשפיע ארוכה הרבה מן הארץ המושפעת, ואם ידבק בהם להשפיע להם, ישוב הכל לאפס מגודל אור האין סוף.

גם אם יצמצם הקב"ה את החיבור למינימום עדיין יקהלו אליו

וְאִם־יַחֲלֹף וְיַסְגִּיר, פירוש שיעשה אפיסה עוד בכבודו ובעצמו כביכול לצמצם אור השפע כדי שיסבול הנברא, עם כל זה "וְ֝יַקְהִ֗יל"; כל עוד שאין לו אחיזה למטה בהכרח יקהיל את הנאצל אליו למעלה לקבל ממנו מעט אור השפע ואז ישוב אל ה'הכל', כי מִי יְשִׁיבֶֽנּוּ לקחת החלק מן ה'הכל' לשבת על מכון שבתו באין לו פתילה לשלהבת אשר יאחזנו? וזהו שאמר כאשר בהכרח יקהיל הנאצל מִי יְשִׁיבֶֽנּוּ מלשוב אל ההכל.

מציאות הברואים אפשרית רק באמצעות האדם המורכב מרוח וחומר (א)

לזה גזרה חכמתו לברוא את האדם משותף מן רוחני וגשמי, והגשם (=גשמיות) הוא כפתילה ללהב הרוחני; ובאדם, אשר הוא מן עליונים ותחתונים, בו נאחזים כל הנאצלים הרוחניים וחיתה נפשם בגללו. כִּי־ה֭וּא יָדַ֣ע מְתֵי־שָׁ֑וְא, ה֭וּא יתברך יָדַ֣ע שמבלי האדם הכל מְתֵי־שָׁ֑וְא בלי קיום, שהרי אין כאן שום אחיזה, ובהכרח לברוא האדם.

התועלת בבריאת האדם מרובה על הסכנה שבחיבורו לחומר

ובגלל זה "וַיַּרְא־אָ֝֗וֶן וְלֹ֣א יִתְבּוֹנָֽן". אף כי ראה יתברך האָ֝֗וֶן אשר ימצא באדם בהיות לו חיבור עם החומר, הנה לֹא יִתְבּוֹנָֽן לו יתברך, מפני גודל הצורך וההכרח, ולא ישגיח במעט הסכנה מפני גודל התכלית והתועלת העצום.

על ידי המעשים הטובים עומדת כל הבריאה ואשרי הנוהג כך

ומזה נודע מה מאוד יגדל שכרו של האדם על ידי מעשיו הטובים, אשר בגללו יתאחז ויתקיים כל המפעל שלו יתברך, מה ישְׂגה מאוד תכלית פעולתו.

מציאות הברואים אפשרית רק באמצעות האדם המורכב מרוח וחומר (ב)

וְאִ֣ישׁ נָ֭בוּב יִלָּבֵ֑ב וְעַ֥יִר פֶּ֝֗רֶא אָדָ֥ם יִוָּלֵֽד׃
(איוב יא יב)

פירוש, ההכרח היה לעשות שניהם מצומדים יחד, איש בר לבב מסוג הרוחני ומצורף עמו שכפרא אדם יהיה תולדתו מן הגשמי, ועל ידי זה הוא אמצעי בין הרוחני והגשמי וכל הנאצלים מתקיימים בו.