פסוק א:ואל משה אמר עלה אל ה'. כתבו רוב המפרשים ורש"י ז"ל שזה נאמר קודם מתן תורה. והרמב"ן כתב שהוא לאחר מתן תורה, וכן נראה מסדר הפרשיות וכמו שכתב ז"ל, כתיב ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים שהם המשפטים שאמר למעלה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה, שכבר שמעו וידעו אותם, ולא יאמר ויספר אלא בחדשות אשר יגיד. וכבר הטיב לראות. וכתב עוד ז"ל וראיתי במכילתא שנחלקו בדבר, יש אומרים שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים ותפוסים וענובים מהר בואו וקבלו עליכם את כל המצות, רבי יוסי אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של ספור העם וכתיבת ספר הברית כמו שפירשתי, ולזה שומעים שאמר כהלכה. וכתב עוד ואל משה אמר פירש"י ז"ל פסוק זה קודם מתן תורה נאמר, ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה לאחר מתן תורה נאמר אלו דבריו, ואין הפרשיות כסדרן ולא כמשמען ע"כ:
פסוק א:ואל משה אמר. בגמרא (סנהדרין לח:) אמר ליה ההוא מינאה לרב אידי ואל משה אמר עלה אל ה' עלה אלי מבעי ליה, א"ל זה מטטרון ששמו כשם רבו:
פסוק א:וכתב הרב רבי מנחם רקנאטי ז"ל. יש מפרשים כי השם הגדול המדבר אל משה אמר לו שיעלה אל ה' זה מטטרון שנקרא בשם המיוחד לפעמים, שהרמז בו לשכינה שנקראת כך, וטעם אל ה' כלומר אל מקום הכבוד אשר שם מלאך הגואל, ולא יבא אל השם הגדול כי לא יראנו האדם וחי, אמנם יהיה בענן אשר שם השכינה והיה מתעלה ומסתלק בהרגש יותר משאר הנביאים עד שהיה מגיע לתפארת ישראל, ולפי זה לא הוצרכה עליה זו בשביל משה כי כבר נתגלה לו בסנה רק הוצרכה בשביל אהרן נדב ואביהוא ושבעים זקנים, ויש אומרים כי איננו נכון שיאמר העליון עלה אל התחתון על כן יפרשו להפך כי המלאך הנזכר מטטרון אמר למשה שיעלה אל ה' הגדול ית' ע"כ. וכן אמרו בזוהר ואל משה אמר מאן אמר דא שכינתא, אבל לפי הנראה מהגמרא שהוא כסברא ראשונה שה' ית' אמר עלה אל מטטרון, אמר שם כשאמר לו ההוא מינאה עלה אלי מבעי ליה ואמר לו רב אידי זה מטטרון, א"ל אי הכי כתיב אל תמר בו אל תמירני בו פלחו ליה. א"כ לא ישא לפשעכם למה לי, א"ל הימנותא דאפילו בפרוונקא פירוש שליח לא קבליה דכתיב ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, כי לפי סברא שנייה שמטטרון אמר עלה אל ה' הגדול איך יאמר אתה ואהרן נדב ואביהוא, בשלמא משה יכול לעלות, אלא אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל אינן יכולין ליכנס לפנים ממחיצתם, וכבר מוזהרים ועומדים הם שנאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם, ועוד איך אמר והשתחויתם מרחוק, בשלמא אהרן והזקנים ניחא אלא משה למה מרחוק, אבל לפי הסברא ראשונה שהוא עלה אל ה' שהוא מטטרון אמר לו והשתחויתם מרחוק, לומר שלא יטעה בו כמו שנאמר אל תמר בו, לזה השמר מפניו, שלא תטעה לומר ח"ו ב' רשויות יש כמו שטעה אלישע אחר, וכמו בן עזאי שהציץ ונפגע:
פסוק א:וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל. וכבר ידעת כי המלאך הזה הוא שטעה אחר בענינו ונכשל בו להסתפק בב' רשויות ויצא לתרבות רעה, וכן כל מי שלא נזהר בעניינו הנה הוא חוטא בנפשו ומסבב לו מוקש ואשמה רבה לא יוכל כפרה, ואולי לזה נסמכה פרשת ואל משה אמר למלת מוקש, כי עניינו למי שאינו נזהר בו מקום טעות, בו נוקש ונלכד האב הראשון והבנים במדבר ונדב ואביהוא, והצדיק השלם רבי עקיבא שנזהר בעניינו נכנס בשלום ויצא בשלום הוא שדרשו בו ואתא מרבבות קדש אות הוא ברבבה שלו. ה' צבאות שמו אדון הוא בצבא שלו והבן זה, ע"כ:
פסוק א:ודע כשאמר למשה עלה אל ה' אתה ואהרן וכו'. הכונה כל אחד לפי מדרגתו והשגתו, ולזה לא אמר עלו אל ה' אלא עלה כל אחד לפי השגתו, לפי שאמר לו קודם מתן תורה לך רד ועלית אתה ואהרן ואותה עליה היא זו שאמר לו עתה עלה אל ה' אתה ואהרן וגו':
פסוק ב:ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו, היל"ל והם לא נגשו ונראה שהוא צווי וחוזר למעלה ואל משה אמר עלה והם לא יגשו, ומה שאמר ונגש משה שאם הוא צווי היל"ל ויגש משה, והוא לומר מעלתו של משה כי הוא בן בית וכבר נגש אבל הם לא יגשו, וכן כתב הרב מנחם ריקנאטי ז"ל, ויש מפרשים כי השם הגדול המדבר עם משה שיגש אל השכינה הוא לבדו ע"כ:
פסוק ב:ועוד והשתחויתם מרחוק. רמז להם שמיד שיראו השר לא יזונו עיניהם ממנו אלא מיד יפלו לארץ וירחקו ממנו החקירה, מרחק, מחקר, והכוונה תהיה להשי"ת שנאמר בו מרחוק ה' נראה לי גו', וכן באברהם כתיב וירא את המקום מרחוק שהוא שם הוי"ה, שעולה מקום במספר מרובע, אמר נלכה עד כה ונשתחוה, ולא אמר עד כה נשתחוה, אלא עד כה ונשתחוה, לומר ההשתחויה אינה לך אלא למקום הנזכר, וכה"א בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו:
פסוק ב:ובמדרש אמר רבי יצחק הכל בזכות ההשתחויה, אברהם לא חזר מהר המוריה אלא בזכות ההשתחויה שנאמר ונשתחוה ונשובה, ישראל לא נגאלו אלא בזכות ההשתחויה שנאמר ויאמן העם וישתחו לה' התורה לא נתנה אלא בזכות ההשתחויה שנאמר והשתחויתם מרחוק, חנה לא נפקדה אלא בזכות ההשתחויה שנאמר וישתחו לה', הגליות אינם מתקבצים אלא בזכות ההשתחויה, שנאמר ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו', בהמ"ק לא נבנה אלא בזכות ההשתחויה שנאמר רוממו ה' אלהינו והשתחוו כו', אף המתים אינם חיים אלא בזכות ההשתחויה שנאמר באו נשתחוה וגו' הכונה בכל זה לומר שעיקר ההשתחויה היא לשם המיוחד, ולזה ההשתחויה היתה בתוך ירושלים בבית המקדש, ועתה שאנו מזכירים את השם בכנויו אין אנו עושים השתחויה:
פסוק ג:ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'. ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. וקשה זה לסברת הרמב"ן ז"ל שאמר שואל משה אמר הוא אחר מתן תורה ביום ו', אבל לפירש"י שאמר פרשה זו בד' בסיון נאמרה, ופסוק את כל דברי ה' מנות פרישה והגבלה, ואת כל המשפטים ז' מצות בני נח ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינים שנתן להם במרה, לזה אמר נעשה אפילו שהן חוקים שאין להם טעם, וכל דבר שאין בו טעם הוא כמו המאכל שאין בו טעה שאוכל אותו האדם על כרחו, אבל אנו נעשה כאלו טעמנו בו טעם הואיל והוא דבר ה'. ועוד לא אמרו נשמע לפי שמלו ולא פרעו ומי שמל ולא פרע כאלו לא מל, כי מילה ופריעה הם סוד נעשה ונשמע, כי אם הוא אטום לא ישמע, אבל אחר שפרעו אמרו נעשה ונשמע ראויים אנו לשמיעה מעתה. וכן אמר בזוהר זה לשונו, אמר ומשה עלה אל האלהים אמאי כל דא לקיימא עמהון קיים בגין דהא אתפרעו מה דלא נפקו הכי באפקותהון ממצרים דאתגזרו ולא אתפרעו והכא הא אתפרעו ועאלו בברית קיימא והכא אתקיים בהו על ידא דמשה גזרא דקיימא, דכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק את הדם ע"כ. נראה שפירוש דם הוא דם הפריעה כמו שביציאת מצרים היו שני דמים דם הקרבן שהוא דם הפסח ודם מילה, כן בכאן היו שני דמים, דם קרבן שהוא דם הזבחים ודם פריעה, ולפי דהכא עאלו בקיימא זרק הדם על העם, אבל במצרים דלא עאלו אמר ולקחו את הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ולא היה על העם, ולזה היו זבחים שלמים פרים, ולמה לא פרעו במצרים לפי שלא נטהרו לגמרי עד שספרו שבעה שבועות כמו הזבה שנאמר וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, כך ישראל אמר שיספרו שבעה שבועות ואחר יטהרו, שהיא הפריעה אע"פ שהסירו הערלה, כמו האשה שמחלפת בגדיה ואחר כך מונה שבעה ימי לבון:
פסוק ג:וכתב הרב רבי מנחם רקנאטי ז"ל. היו העולות והשלמים האלו פרים, כי כל ימי היות ישראל במדבר פחדו ממדת הדין בעבור היות שם כחה הגדול, ולכן הקריבו לה' פרים להשלימה, ומכאן תבין סוד פרים הנשרפין, ע"כ:
פסוק ג:וכתב רבינו בחיי ז"ל על שם ר' חננאל ז"ל, למה כרת הקב"ה עמהם ברית בדם, רמז להם אם אתם מקיימין התורה מוטב, ואם לאו הריני מתיר דמכם לכרת ולמיתה ע"כ. וזהו וישם באגנת חסר כתיב להגן עליהם, ופירוש חצי הדם היא הפריעה, שהמילה ופריעה הם אחד א"כ דם פריעה הוא חצי, ויקח ספר הברית, הוא סוד מילה ופריעה כי ספר הוא סוד פריעה הברית היא המילה, ויקרא באזני העם, אז אמרו נעשה נגד המילה ונשמע נגד הפריעה. עוד אמרו נעשה נגד ב' עדים שהם השמים והארץ, שנאמר ואעידה בם את השמים ואת הארץ, ואמרו נעשה נגד השמים שנאמר בהם עשייה שנאמר ויעש אלהים את הרקיע ויקרא אלהים לרקיע שמים, ונשמע נגד הארץ שנאמר ותשמע הארץ, ולפי שהם מורכבים מנשמה וגוף, הנשמה מן השמים והגוף מן הארץ, כמו שאמרו ז"ל על פסוק יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, הקדים הנשמה לפי שהיא קודמת במעלה, כן הם הקדימו הנשמה שהיא עיקר עשיית האדם שנאמר בו נעשה אדם, לזה נעשה קודם, כמו שנאמר באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, שזרק בנו נשמה, עשנו כתיב גימ' הנשמה כ"ו, שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, לזה הקדימו נעשה ואחר כך נשמע:
פסוק ט:ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו. שהציצו ונפגעו, שהקב"ה אמר להם והשתחויתם מרחוק. וכן במדרש רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר משה לא זן עיניו מן השכינה דכתיב ויסתר משה פניו, נהנה מן השכינה דכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה, דכתיב וימת נדב ואביהוא, לז"א ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו מכאן שהיו ראויין לשליחות יד אלא שלא לערבב את השמחה. אבל הזקנים לא ראו אלא אמר ויחזו כמו חזון שהוא מלשון נבואה שראו במראה הנבואה, ולזה זכו לנבואה, שנאמר ויאצל מן הרוח ויתן על שבעים איש הזקנים ויתנבאו ולא יספו, ואמר אל הזקנים שבו לנו, אמר להם אתם יש לכם ישוב אבל לא נדב ואביהוא, וזו היא האכילה שאכלו שהכינו עצמן לנבואה כמו האכילה שמחזקת גופו של אדם:
פסוק ט:ובזוהר אמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידי רבי יוסי אמר מלה דא לשבחא דילהון, דכתיב ויאכלו וישתו דזנו עיניהון מנהירו דא, ר' יודא אמר אכילה ודאי, לפי שאכילה של זה העולם אין לה טעם אלא בשעת הבליעה לבד, אבל אכילת אותו עולם שנהנין מזיו השכינה לעולם הוא טועם. וזו שתרגם אונקלוס כאלו אכלן ושתן, כמו שאכילה של זו העולם מתיקותה היא בשעת הבליעה כן אכילה של אותו עולם מתיקותה בראיה כל זמן שרואה ומביט בה, ודא אכילה ודאית אכלו וזנו גרמייהו והכא אתכשרו לעילא אי לא דסטו ארחייהו לבתר. אמר רבי אלעזר אפילו ישראל בההיא שעתא אתכשרו ואתקשרת בהו שכינתא. נראה מדבריו שאכילה זו היתה קיום הגוף והנפש, ואפילו ישראל היו חיים באותה אכילה אי לא דסטו לבתר שנתעכלה אותה אכילה ואכלו אכילה גופנית ונעשו גוף ושלטה האש בגופן שנאמר ותצא אש וגו':
פסוק י:ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. בזוהר כמעשה לבנת כחזו אבן טבא דזמין קב"ה למבני מקדשא, דכתיב ויסדתיך בספירים, אם כן מה שהיה תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר כדי שיהיה זכירת בית המקדש לפניו, אע"פ שאין שכחה לפני כסא כבודו, כדי שיהיה התעוררות מלפניו אם לא יזכו ישראל שנאמר למעני למעני אעשה וגו':
פסוק יב:עלה אלי ההרה ואתנה לך וגו' לחת האבן. לך אתן, כדי שיהיה לך פתחון פה כשיחטאו בעגל לומר התורה לא ניתנה להם, זהו להורותם, כדי שיהיה לך הוראה. ואמר לוחות האבן, התורה מלחלחת יצה"ר ומרככת אותו כמים שנאמר אבנים שחקו מים, יצה"ר שנקרא אבן שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו', שחקו מים, ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים, וכן אמרו ז"ל (קדושין ל:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח, אם כן לחת אבן:
פסוק יב:פירש"י ז"ל ויאמר ה' אל משה, פרשה זו לאחר מתן תורה נאמרה, ופירש ואל משה אמר עלה אל ה' בפרשה שלמעלה מזו שקודם מתן תורה נאמרה. ויש לשאול למה לעיל אמר ואל משה אמר ולא פירש מי הוא האומר וכאן פירש ויאמר ה' וגו', אלא משה נתבייש לפי שאמר לו לך רד העד בעם, וגם הכהנים, אמר לו משה לא יוכל העם לעלות ואין צורך שאתרה שהם המותרים ועומדים הם, חזר ואמר לו רד ועלית אתה ואהרן עמך, חשב משה שאמר לו דברים כמו נזיפה לפי שאמר שאיני צריך שמותרים ועומדים, ועוד קודם אמר ויקרא ה' למשה, ועתה אמר לו ועלית אתה ואהרן עמך. לזה כתיב אמר ולא פירש מי הוא האומר, ואמר בזוהר שהוא מטטרון שומר הפתח, ואמר ז"ל מה בין ויאמר לאמר, ויאמר לעילא אמר לתתא, ואל משה אמר דא מטטרון אמר שומר להפיס דעתו של משה, ואמר לו מה שאמרתי לך רד ועלית אתה ואהרן עמך, לא כמו שחשבת אתה ואהרן לבד והכהנים והעם אל יהרסו לעלות, אלא אתה והכהנים שהם נדב ואביהוא והעם שהם שבעים זקנים, אבל מרחוק, וזה שאמר אל יהרסו לעלות. זה להם, אבל אתה ונגש משה לבדו והם לא יגשו, אין אתה שוה להם, והכונה באומרי לך רד הוא כדי לומר עשרת הדברות וישמעו קול ה' לבדו ולא יאמרו שמשה היה מסייע לו, אחר מ"ת הפיס הקב"ה דעתו, ואמר לו עלה אלי וכו'. מכאן שאין ראוי לעלות לקרוא בס"ת עד שיקראו לו:
פסוק יג:ויקם משה ויהושע כדי שלא ילך יחידי שאין ת"ח רשאי לילך יחידי:
פסוק יד:ואל הזקנים אמר וגו' מי בעל דברים יגש אליהם, וא"ת ילכו אצל שרי אלפים או שרי מאות, אתיא כמאן דאמר יתרו לאחר מתן תורה בא, ואפילו שנאמר קודם מתן תורה בא אלו הזקנים היו ראשים על כלם כמו שהיתה סנהדרי גדולה, ואמר הנה אהרן וחור להשלימם לע"ב, כי סנהדרי גדולה היו לפניהם שני סופרים כדי שיהיו ע"ב, כי ה' בנקודו עולה ע"ב, וכשיש ע"ב שכינה קדמה ושורה שם, וסימניך הנה אנכי בא בע"ב, ולזה לא היו נדב ואביהוא כי היו ע"ג, ואם יקח אחד מהם יקשה על אחיו לזה לא נמנו עמהם. עוד יש לומר שלא נמנו לפי שהציצו כמו שאמרנו. עוד יש לומר למה לא נמנו עמהם כדאיתא במדרש עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא מלמד שהיה משה ואהרן מהלכין ונדב ואביהוא הולכין אחריהן והיו אומרים מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה על הצבור תחתיהם. רבי יודן בשם רבי איבו אמר בפיהם אמרו זה לזה, רבי פנחס אמר בלבן הרהרו:
פסוק יד:אמר רבי ברכיה אמר להם הקב"ה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום, הרבה סייחים מתו ונעשו עורותיהם שטיחין על גבי אמותיהם, ע"כ. לזה לא נמנו עמהם:
פסוק יד:מי בעל דברים. גימ' חשק, מי שחושק בתורה ורוצה לדעת פירושיה וסודותיה, יגש אליהם והם יפרשו לו בכח ע"ב שביניהם. ואמר יגש ולא אמר יבא, כי לפי המתרגם היל"ל יבא, אבל אמר יגש לשמוע טעמי הדבר וסודותם, חשק, ר"ת חל"ם שב"א קמ"ץ, הם נקוד יהו"ה, וסודם תורה, מי שחושק בתורה הוא דבק בשמו יתברך. בעל דברים גימ' נחש, כלומר אחר שקבלו ישראל התורה והקריבו שלמים והם בשלום עמו אחר כך יגש אלהם, גימ' שטף, כבר נשטפו במים שהיא התורה ונהם הנחש למשיח, שהרי פסקה זוהמתו:
פסוק טז:וישכון וישכן כתיב, יש כן, שהיה העולם מתמוטט ועתה שכן:
פסוק טז:ויכסהו הענן ששת ימים. למה ששה ימים כנגד ששת ימי הבריאה אותם ששת ימים היה בכל יום בו בריאה, אבל באלו נאמר וישכון כבוד ה' כביכול כמו שנח בהם, יכל זה לומר כי לזה היתה כוונת הבריאה שנאמר בראשית ברא. בשביל ישראל סבא שנקרא ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית, כי אותיות בראשית ברי"ת אש, התורה נקראת ברית, שנא' אלה דברי הברית ונקראת אש מימינו אש, ואומר הלא כה דברי כאש, ולז"א ומראה דמות ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל לטהרם ולזכך גופם:
פסוק טז:ויקרא אל משה ביום השביעי. לומר העולם נברא בשביל האדם הרי אדם נתקן והימים נתקנו:
פסוק יח:ויבא משה בתוך הענן. לומר שנתלבש בו הענן כמו לבוש שהאדם נכנס בתוכו לזככו וללבנו, ששקול משה כנגד כל ישראל והעולם נברא בשביל ישראל, לזה ישב בהר ארבעים וארבעים לילה ארבעים יום כנגד ארבעים יום של יצירת הולד שנוצר במעי אמו והוא מלוכלך בדם וכנגדם עמד ארבעים יום לזכך איבריו, לזה נתעלה משה וזכה מה שלא זכה שום אדם שאחר שהיו איבריו חומריים גשמיים נעשו רוחניים, לזה אמר ויקרא אל משה לא כמו ויקרא אל האדם ויאמר לו איכה שקונן עליו ואמר איכה ונתגרש ביום הששי ולא נשלמו הששה ימים, אבל כאן וישכון כבוד ה' וגו' ויכסהו הענן ששת ימים, שש"ת גימ' אלף, עתה נשלם האלף שהוא יומו של הקב"ה, ויקרא אל משה ביום השביעי לא כמו קריאת אדם שהיתה ביום הששי ולא ישב ביום השביעי ונתגרש, אבל משה ויבא משה בתוך הענן, ענ"ן בא ת ב"ש זט"ט גימ' כ"ה והבן, ענ"ן עי"ן נו"ן נו"ן גימ' שב"מ, ר"ת שם בן מ"ב, כשם בן מ"ב שבו נברא העולם, היה נכנס בתוך הענן. וכן כהן גדול כשהיה נכנס ביום הכפורים לפני לפנים היה מזכיר זה השם:
פסוק יח:ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. התם יום לילו עמו א"כ יאמר ארבעים יום, וארבעים לילה למה, אלא התורה היא תורה שבכתב ותורה שבעל פה, עשה ולא תעשה, טהור וטמא, מותר ואסור, כשר ופסול, כל אחד יש לו תחום וגבול, תורה שבכתב ומצות עשה וטהור ומותר וכשר היה לומד ביום, ותורה שבעל פה ולא תעשה וטמא ואסור ופסול היה לומד בלילה. וכה"א אם לא בריתי יומם ולילה לומר שהיא כלולה מיום ומלילה. ולזה אמר ארבעים יום וארבעים לילה כי הלילה קודם ליום שנאמר ויהי ערב ויהי בקר הערב קודם לבקר, אלא לרמוז למ"ש שקריאת תורה שבכתב ומצות עשה וטהור ומותר וכשר נקרא יום והשאר נקרא לילה. וב"פ ארבעים הם שמונים, הם תמ"ו, לומר שתמו ונשלמו הימים והלילות ועמדו בשלימותם. ודע ארבעים יום וארבעים לילה הם תתק"ס שעות גימ' קשר דין ברחמים עם ארבע מלות של ארבעים יום וארבעים לילה, ולזה הקדים יום ללילה, והבן: (ועי' פ' עקב)
פסוק יח:גימטריאות
לעולם וכי ימכור ר"ת לוי, לרמוז עד עולם של לויה שהוא נ' שנה:
פסוק יח:וכי ימכור איש את בתו ס"ת ירשתו, ר"ל שימכור ירושתו קודם שימכור בתו:
פסוק יח:ויצאה חנם אין. ס"ת המן, לומר שבימי המן נמכרו ונגאלו בלא כסף שנאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו:
פסוק יח:יזיד. גימ' זה יואב כדאיתא במדרש שברח וטעה, ושמתי לך מקום, לך ולא לו:
פסוק יח:וכי יריבון אנשים. הקב"ה ואיוב, הקב"ה נקרא איש שנאמר ה' איש מלחמה, ואיוב נקרא איש שנאמר איש היה וכו'. והכה איש את רעהו, הקב"ה הכה את איוב. באבן, ע"י השטן שנקרא אבן שנאמר והסירותי את לב האבן. ולא ימות, כמו שאמר רק את נפשו שמור. ונפל למשכב, שנפל י"ב חדש במשכב:
פסוק יח:אם יקום והתהלך בחוץ, שנעשה בריא ונתרפא. ונקה המכה, שהצדיק עליו את הדין, ורפא ירפא, שתי רפואות שנאמר ויוסף ה' לאיוב את כל אשר לו למשנה. אם יקום והתהלך בחוץ, ר"ת איוב:
פסוק יח:וכי יכה איש את עין עבדו יש בפרשה זו כ"ו מלות כנגד כ"ו איברים שהעבד יוצא בהן לחירות:
פסוק יח:או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו, גימ' (הרואה) שור בחלום הויין ליה בנים מנגחים זה את זה בהלכה:
פסוק יח:בר ולא יכסנו. גי' זהו כסוי הדם הראוי:
פסוק יח:ישיב לבעליו. גימ' זהו אפילו שוה כסף:
פסוק יח:מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, גימ' זהו שדהו וכרמו של מזיק:
פסוק יח:או כלים לשמור. גימ' זהו בשומר חנם:
פסוק יח:אם לא ימצא הגנב, ר"ת אליה, רמז שאליה יבא ויפרסם הגנב:
פסוק יח:כמהר הבתולות. כמה ר' שהוא מאתים זוז שהוא עיקר כתובה של בתולה:
פסוק יח:רובץ. ג' במסורת, לפתח חטאת רובץ. רובץ בין המשפתים, רובץ תחת משאו, לפתח חטאת רובץ שהוא יצה"ר שהוא רובץ לפתחו ומבקש להמיתו, מה תקנתו, משכהו לבית המדרש כמו שאמרו ז"ל, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, אז תוכל עליו, זהו תחת משאו:
פסוק יח:תשמטנה. אותיות השטן תם. לא תבשל גדי בחלב אמו, מכאן אסמכתא שלא יינק היונק יותר מכ"ד חודש כדאיתא בכתובות ולא תתארס המינקת עד שתניק הולד כ"ד חודש שהם תש"ל ימים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שתתארס בו סך הכל תבש"ל, זהו לא תבשל הוא כנוי על האירוסין שנקראים בשול, כמו שאמרו ז"ל אל תבשל בקדירה שבשל בה חבירך, זהו לא תבשל כלומר לא תארס בעוד שגדי בחלב אמו, דהיינו תוך כ"ד חודש שמנינם תבש"ל עם יום הלידה ויום האירוסין:
פסוק יח:ויבן מזבח תחת. ס"ת נח"ת נחת שנעשה נחת רוח למקום שקבלו ישראל התורה:
פסוק יח:נעשה ונשמע. במדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ק"ך רבוא מלאכים וקשרו להם ק"ך רבוא כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, נעשה ונשמט גימ' מאה ועשרים רבוא:
פסוק יח:ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, רמז שאחר שקבלו ישראל התורה כביכול ישב הקב"ה על כסא כבודו בשמחה, וזהו לבנת הספי"ר גי' בשמחה, והספיר היינו כסא דכתיב כמראה אבן ספיר דמות הכסא, ונגזר על בית המקדש ליבנות מאבן ספיר, שנאמר ותחת רגליו וכתיב הדום רגלי, וכתיב ויסדתיך בספירים:
פסוק יח:ויחזו. חי זו, לפי שקבלו ישראל התורה נעשו כולם חיים. כולם נביאים חוזים, כד"א חזון ישעיהו, כולם חיים, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, חיים שלא ימותו ע"י מלאך המות, כמו שאמרו ז"ל אל תקרי חרות אלא חירות ממלאך המות. ויעל אל ההר, בשביל שנשתעבדו במצרים בכור הברזל ונתלבנו שם כמנין הה"ר זכו לתורה ולשכינה על ההר:
