פסוק א:ואל משה אמר וגו' פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו, לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ד:א׳) ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ״ד:י״ב), לאחר מתן תורה נאמר לו כן גם אלו דבריו ז"ל. ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל. ועוד כתיב (שמות כ״ד:ג׳) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה, שאמר בהם (שמות כ״א:א׳) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם. ולא יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד (בראשית כד סו):
וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו, ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:כ״ד), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כג), וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג) ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה', (שמות כ״ד:ג׳) כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (שמות כ׳:י״ט), ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ״א:א׳), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (שמות כ״ד:ד׳):
והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (שמות כ״ד:ד׳), וזבח הזבחים (שמות כ״ד:ה׳), ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (שמות כ״ד:ו׳), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצוה מאתו ית' ואז זרק עליהם חצי הדם (שמות כ״ד:ח׳), כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שוים: ואחרי שהשלים מעשיו עמהם הוצרך למלאת דבר ה' שאמר לו ה' עלה אתה ואהרן וגו' וזהו שאמר (שמות כ״ד:ט׳) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. ועשה עוד מה שצווה (שמות כ״ד:ב׳) ונגש לבדו אל ה', והוא שאמר (שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן וגומר. והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר (שמות כ״ד:י״ג), וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב (שמות כ״ד:ט״ז) ויקרא אל משה ביום השביעי וגו', ונאמר (שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן. וכל זה מתוקן ומבואר:
וראיתי במכילתא (לעיל יט י) שנחלקו בדבר, יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר באו וקבלו עליכם את כל המצות ורבי יוסי בר' יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית, הכל כמו שפירשנו. ולזה שומעין שאמר כהלכה:
פסוק א:וטעם ואל משה אמר בעבור שהיו עד כאן המצות והמשפטים אל בני ישראל, אמר עתה שהיה זה המאמר אל משה שהיא מצוה שיעשנה הוא בעצמו, כי צוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם הברית עלה אתה אלי, ולכך עשה המצוה הראשונה בששי, והשכים בשביעי בבקר וכרת עליהם הברית, ואחרי כן עלה אל ההר הוא והנקראים, על הדרך אשר נצטוו:
פסוק א:וטעם עלה אל ה' דרך הפשט יזכיר שם במקום הכנוי, כמו נשי למך (בראשית ד כג), ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י״ב:י״א), וכן והאר פניך על מקדשך השמם למען ה' (דניאל ט יז). אבל בתלמוד (סנהדרין לח:) שאלו עלה אלי מיבעי ליה, ולכן אמרו זה מטטרון ששמו כשם רבו, כלומר ואל משה אמר השם הנזכר בתחלת הענין, ויאמר ה' אל משה (שמות כ׳:כ״ב), עלה אל מטטרון שנקרא בשמי ה'. והטעם, עלה אל מקום הכבוד אשר שם המלאך הגדול, והכונה כי משה יבא בתוך הענן אשר שם כבוד ה' ולא יבא אל השם המיוחד, כי לא יראני האדם וחי (שמות ל״ג:כ׳): ואין כוונת רבותינו כלל כמה שכתב רש"י למעלה (כג כא), גם במסכת סנהדרין (שם) הפך הרב הענין, וכבר הזכרתי (לעיל יב יב, כג כא) כוונתם בשם הזה, וכל דבריהם אמת, אלא שדברו בהגדה ההיא כמסתיר פנים, כי רב אידי לא גלה למין ההוא השואל ענין מטטרון הגדול וסודו חלילה, אבל הזכיר לו כי על המלאך מורה דרך בעולם התחתון הכתוב הזה מדבר, ולפיכך אמר לו דאפילו בפרוקנא לא קבילניה, דכתיב (שמות ל״ג:ט״ו) אם אין פניך הולכים, שאנו לא קבלנו שליח בלתי השם הנכבד וכבר פירשתי (רמב"ן על שמות כ׳:ג׳) סוד הפנים וכל הענין בביאור למשכילים בו במתן התורה:
פסוק ב:ונגש משה לבדו אל ה' גם זה על דעת ר"א (אבן עזרא על שמות כ״ד:ב׳) שם במקום כנוי, שהיה ראוי לומר אחר עלה אל ה', ונגשת לבדך, אבל מנהג הלשון כן כאשר הזכרתי (בפסוק הקודם). וכן וה' המטיר על סדום ועל עמורה מאת ה' (בראשית יט כד), והטעם מאתו, ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה (במדבר י כט), הטעם חותנו. וכן וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י״ב:י״א). וכן אז יקהל שלמה את זקני ישראל ואת כל ראשי המטות אל המלך שלמה (מלכים א ח׳:א׳):
והנכון בעיני בכאן כי הדבור הזה היה גם לאהרן, שגם הוא שמע כאשר קול ה' אומר למשה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק (בפסוק הקודם), וא"כ היה צריך להזכיר הנגש בשם, ואם ידבר אליו לנכח ג"כ היה צריך לבאר ונגשת אתה משה אל ה', ולא יספיק הכנוי בו, ולפיכך אמר ונגש משה לבדו והם לא יגשו וזה טעם "לבדו", למעט גם אהרן הנכלל עמו בדבור. ויתכן שהיה רמז לדבור המתעלה שיצוה לאמר למשה שיגש אל ה'. והמשכיל יבין:
פסוק ג:ויבא משה ויספר לעם היה משה בעת הדבור הנזכר כלו (מכ' יט. עד כד א.) במקום אשר נגש בו אל הערפל אשר שם האלהים (שמות כ׳:ט״ו). ועתה בא אל מקום רחוק משם שהיו בו העם בשעת מתן תורה, וספר להם כל מה שנצטוה, ושמעו בקולו, ולא אמר בכאן "וירד", כי כלם בתחתית ההר היו, לא בראשו ששם כבוד השם, אלא שמשה היה קרוב אל מקום הערפל, והם עמדו מרחוק בשעת הדברות, כאשר פירשתי (רמב"ן על שמות י״ט:י״ט). וכאשר נפרד משה ממקומו והחל לבא אל העם קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם אל מקום מעמד הכהנים הנגשים אל ה', ואמרו לו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת (דברים ה כב), קרב אתה ושמע וגו' (שם ה כד), כי היו סבורים שידבר להם השם הנכבד כל המצות כאשר דבר להם עשרת הדברים, ומשה בא עמהם אל מקום העם וספר לכלם את כל דברי ה', והם אמרו נעשה כל דברי ה' אשר צוה אותנו בעשרת הדברות ונשמע לקולך לכל אשר צוית או תצוה בשמו יתעלה:
וכאשר חזר משה אחרי כן ועלה אל קצה ההר עם הזקנים (שמות כ״ד:ט׳) כאשר צוה אותו אלהים (שמות כ״ד:א׳), אז אמר לו השם פעם אחרת עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ״ד:י״ב) ובעת הזאת הודיעו שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך הטיבו אשר דברו (דברים ה כה), וצוהו לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם (שם ה כז-כח). זהו שאמר בכאן (שמות כ״ד:י״ב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, כי לך לבדך אתן את התורה והמצות אשר תלמדם ועשו אותה כאשר נדרו לעשות:
פסוק ה:נערי בני ישראל הם הבכורות כדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ד:ה׳), כי הם המעלים העולות והשלמים. ולא ידעתי למה יכנה הבכורות בלשון נערי, אולי בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בני ישראל, קרא הבכורות נערים, כי הם נערים כנגדם, ירמוז כי לא בעבור מעלתם בחכמה שלחם כי לא היו זקנים, רק מפני הבכורה כי הם המקודשים לקרבנות. ועל דרך הפשט נערי בני ישראל הם בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא נגשו אל אשה מעולם, כי הם הנבחרים בעם והקדושים בהם, כענין שאמרו (ברכות מג:) עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח כלבנון וכו':
פסוק ה:וטעם לה' פרים כי ישראל כל ימי היותם במדבר פחדו ממדת הדין, וזאת טעותם במעשה העגל, והנה העלו העולות וזבחו השלמים כולם פרים, כטעם פר כהן משיח (ויקרא ד ג) ופר העלם דבר (שם יד) ופר ע"ז (במדבר טו כד), גם פרה אדומה (שם יט ב) כן. ובענין העגל אזכיר זה (רמב"ן על שמות ל״ב:א׳):
פסוק ו:וישם באגנות הם כלים עשוים שלא כדמות כלי המזבח, ולכך אמר כי חצי הדם שהיה דעתו ליתן על העם שם בכלים ההם, והחצי האחר זרק על המזבח מן המזרקות שקבל אותו בהם כדרך הקרבנות. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ד:ו׳) כי באגנות ישמש בעבור שניהם. וכן דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ד:ו׳) שתרגם במזרקיא:
פסוק י:ויראו את אלהי ישראל פירש ר"א במראה הנבואה, כמו ראיתי את ה' נצב על המזבח (עמוס ט א). ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, הוא שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א כו). וכעצם השמים לטוהר, שראו תחת לבנת הספיר כעצם השמים לטוהר, הוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות (שם כב) והנה בכאן כתוב ויראו את אלהי ישראל, ושם (י כ) כתוב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל, כי תפס דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע שהוא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. ועל דרך הפשט טעם אלהי ישראל, לומר כי זכות ישראל אביהם עמהם לזכותם במראה הזאת:
ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים (שמות י״ט:כ״ה), והוא כאשר אמר הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה כא), ביאר כאן שראו אלהי ישראל, ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום ה' אלהי ישראל, והזכיר בהם זה לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה (שם ד לו), כי היה לעם במחיצת ענן וערפל (שם ה יט) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ד:י׳) ירמוז לזה שתרגם וחזו את יקר אלהא דישראל, ולא תרגם ואיתגלי להון יקרא דה', כמנהגו במקומות אחרים:
פסוק יא:ואל אצילי בני ישראל הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (שמות כ״ד:א׳), וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים, וכן מאציליה קראתיך (ישעיה מא ט), הנאצלים, שנאצל עליהם מרוחו, או הגדולים שנאצל עליהם כבוד מן המלכות:
פסוק יא:וטעם לא שלח ידו בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם, הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ, כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה, והטעם כי חזו את האלהים, ולא הרסו לעלות אל ה':
פסוק יא:וטעם ויאכלו וישתו שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה, ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה:), ובשילה בכל הרואה (שם קיב:), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר, לא במחנה:
פסוק יא:וטעם וישתו שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז ז). וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מלכים א ג׳:ט״ו). ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א ט). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט כא-כב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו:
פסוק יב:ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה היא המצוה שאמר לו מאמש עלה אל ה', ונגש משה לבדו אל ה' (לעיל פסוקים א-ב), ועתה ביום השביעי הוסיף לו לאמר והיה שם ואתנה לך, כי יתעכב בהר עד כי יתן אליו לוחות האבן והתורה והמצוה. ו"אשר כתבתי" יחזור על הלוחות, ו"להורותם" על התורה והמצוה. ושיעור הכתוב ואתנה לך את לוחות האבן אשר כתבתי, והתורה והמצוה להורותם והוא כאשר אמר במשנה תורה (דברים ה כח) ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם:
ורש"י כתב (רש"י על שמות כ״ד:י״ב) אשר כתבתי בתוך לוחות האבנים להורותם, שכל שש מאות ושלש עשרה מצות בתוך עשרת הדברות הם: ור"א אמר (אבן עזרא על שמות כ״ד:י״ב) התורה, הדבור הראשון והשני, והמצוה, השמונה הנזכרים ואינו כלום, כי הכתוב במשנה תורה (שם) ואדברה אליך, יעיד כי על כל המצות כולן ידבר. ועל דעת רבותינו (דב"ר ג יב) יתכן כי יהיה רמז שהיתה כל התורה כתובה לפניו קודם שנברא העולם, כאשר הזכרתי בתחלת ספר בראשית (בהקדמה):
פסוק יג:ויקם משה ויהושע משרתו לא ידעתי מה טיבו של יהושע בכאן, ואומר אני שהיה התלמיד מלוה את הרב עד מקום הגבלת תחומי ההר שאין רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל האלהים, ויהושע נטה שם אהלו כל ארבעים יום, שכן מצינו כשירד משה וישמע יהושע את קול העם ברעה (שמות ל״ב:י״ז), למדנו שלא היה יהושע עמהם. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ד:י״ג) ועל דעתי היה יהושע מכלל שבעים הזקנים, כי אין בישראל שבעים זקנים ראויים לקרבה אל האלהים יותר ממנו, וכאשר פירש משה מהם היה מלוה את רבו עד הגבול. ואל תקשה עלי ממאמר רבותינו בענש הזקנים האלו בתבערה (תנחומא בהעלותך [. טז), כי יאמרו כן על כלן חוץ מיהושע, לפי שהיה ראוי למראות אלהים ולכל נבואה:
פסוק יד:וטעם ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה כי בהפרדו מהם עם משרתו צוה אותם שישבו להם בזה. ואין הטעם שיעמדו שם כל היום וכל הלילה עד שובם, כי אמר והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם, ובמחנה יהיו בעלי הדברים, ושם מקום המשפט, וכבר אמר לכולם שובו לכם לאהליכם (דברים ה כז) אבל הטעם שיעמדו ויבאו עד למקום ההוא, ולא יהרסו לעלות אליהם, אפילו אל מקום יהושע, עד שובו אליהם:
ולפי דעתי יתכן להיות פירושו שבו בעבורנו ובמקומנו במחנה, ואהרן וחור עמכם, ומי בעל דברים, מן הדבר הקשה אשר יקריבון אלי, יגש אליהם במקומי ואמר "אליהם" דרך מעלה לאהרן וחור, כי לפני כלם יצוה לבא ובמעמד אחד יהיה, כאשר אמר "עמכם". והנה צוה שישבו הזקנים ואהרן וחור מושב ב"ד כמשה על שרי האלפים והמאות עד שובו, כי ידע שיתעכב בהר. ואמר "לנו", דרך כבוד לתלמיד, כאשר אמר בחר לנו אנשים (שמות י״ז:ט׳). וזה פירוש נכון. אבל רש"י כתב (רש"י על שמות כ״ד:י״ד) ואל הזקנים אמר, בצאתו מן המחנה, שבו לנו בזה, התעכבו שם עם שאר העם להיות נכונים לשפוט לכל איש ריב. ולא יתכן, כי לא היו עתה במחנה, ומה טעם שיאמר להם כן והם במחנה ישבו, וכבר נתמנו שופטים:
