א וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק׃ ב וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ׃ ג וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה׃ ד וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיהוָ֖ה פָּרִֽים׃ ו וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ז וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃ ח וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ ט וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר׃ יא וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ יב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם׃ יג וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים׃ יד וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם׃ טו וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר׃ טז וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־יְהוָה֙ עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן׃ יז וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יח וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
(ג) כריתת הברית
פסוק א:
באחד־עשר פסוקים אלה מתוארת כריתת הברית של הקב"ה עם ישראל. כריתת ברית זו שבחורב מוזכרת עוד לעתים קרובות, כגון בדברים (ה, ב), שם נאמר "ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב. לא את אבותיכם כרת ה' את הברית הזאת, כי אנחנו, אלה פה היום כולנו חיים". ואין כל ספק שהכתוב מייחס לה חשיבות רבה ביותר. כמלות הברית מציין הכתוב תמיד את עשרת הדברות, ראה למשל (שם ד, יג) "ויגד לכם את בריתו... עשרת הדברים", ובספרנו (לד, כח) "את דברי הברית עשרת הדברים". דברי ברת אלה נכתבו מאוחר יותר על גבי שני לוחות האבנים, הם הם "לוחות האבן" ו"לוחות הברית" 8דברים ט, ט,יא (המ').. והנה בפסוק ז מדובר ב"ספר הברית", ומתוך ההקשר ברור שספר ברית זה הכיל יותר מאשר עשרת הדברים, ומכיוון שמצוות נוספות שייכות למלות אשר אמנם לא הועלו על הכתב על ידי הקב"ה כי אם על ידי משה עבדו. ואף על פי כן נקראים דווקא עשרת הדברים "דברי הברית", והוא משום שהם מהווים את יסודן של כל המצוות ושל בריתו ית' עם עמו ישראל 9ראה 'אזהרות' (לשבועות) בסידור רב סעדיה גאון, עמ' קצא ואילך, וכפי שכתב ראב"ע בפירושו הארוך: "והגאון רב סעדיה חיבר אזהרות, וכלל כל המצוות באלה עשרת הדברים" וכו' (המ').. ועם זאת אומר ה' אל משה (לד, כז) "כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל", והרי כאן הכוונה למצוות האחרונות של ספר הברית שמשה הוצרך לכתוב פעם נוספת, בתורה שונה, אחר הפרת הברית על ידי הכנת עגל הזהב, צורה שנתבקשה לפי צרכי הזמן. ואולם ה' כתב על הלוחות את עשרת הדברות - "ויכתב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים".
פסוק א:
אחר כל אלה אנו שואלים ראשית כל אימתי התקיימה כריתת ברית זו. והנה במכילתא נאמר על כך כדלקמן: ""וישכם בבקר ויבן מזבח", מה עשה משה בחמישי? השכים בבקר ובנה מזבח שנאמר "וישכם ויבן מזבח תחת ההר", העמיד שתים עשרה מצבות לשנים עשר שבטי ישראל... "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם". אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם. ר' יוסי ברבי אסי - מתחילת בראשית ועד כאן. רבי אומר, מצוות שנצטווה אדם הראשון ומצוות שנצטוו בני נח ומצוות שנצטוו במצרים ובמרה ושאר כל המצוות כולן. - ר' ישמעאל אומר, בתחלת הענין מה הוא אומר? "ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך" וגו', שמיטין ויובלות ברכות וקללות; בסוף הענין מה הוא אומר? "אלה החוקים והמשפטים והתורות. אמרו מקבלין אנו עלינו. כיון שראה שקיבלו עליהם נטל הדם וזרק על העם... ר' יוסי בר' יהודה אומר, בו ביום נעשו כל המעשים." לפי הדעה הראשונה התרחשה אפוא כריתת הברית עוד לפני מתן תורה, ו"אל משה אמר" הוא לפי זה לשון עבר רחוק (Plusquamperfekt), וכפי שביאר רש"י ע"א. הטעם שהביא לידי דעה זו אינו יכול להיות אלא זה שנראה הולם ביותר, שישראל חויבו לקיום המצוות על ידי כריתת ברית עובר למתן תורה, ומה גם שבס' דברים מדובר קודם בכריתת הברית ורק אחר כך במתן תורה10דברים ב, ג־ה - "ה' אלהינו כרת עצמו ברית בחורב... פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש" (המ').. לפי דעה זו נאלצים להבין שתוכן ספר הברית הוא או כדברי רבי במכילתא, דהיינו המצוות שניתנו קודם מתן תורה, או אפילו כל ספר בראשית וספר שמות עד "בחדש השלישי"11יט, יא (המ').. בעלי דעה זו לא ראו בדברי הכתוב "ויספר משה לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" משום סתירה, כנראה משום שהסתמכו על כך, שגם במקומות אחרים מדובר עוד לפני מתן תורה ב"משפטי אלהים". הנה אומר הקב"ה ליצחק (בראשית כו, ה) "...וישמר משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי", ומשה אומר אל יתרו (יח, ו) "והודעתי את חקי אלהים ואת תורותיו". גם במרה ניתנו לישראל מצוות כאמור (טו, כה) "שם שם לו חוק ומשפט". אין זה אפוא קשה כלל לפרש "דברי ה"' ו"המשפטים" כמצוות שניתנו מלפני מתן תורה. יתרה מזו. לפי דעה זו יש התאמה מושלמת בין פרשתנו ובין האמור בס' דברים. כי הנה נאמר שם (ה, כז ואילך) שמיד אחר מתן עשרת הדברות נשלחו בני ישראל לשוב אל אהליהם, בעוד שמשה רבנו נצטווה להישאר עם האלהים. "ואתה פה עמד עמדי, ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם", ובין המצוות, החוקים והמשפטים המנויים בס' דברים יש גם כאלה שנאמרו למשה בזמן שהותו על הר סיני במשך ארבעים יום. הרי מכאן ששהותו של משה על ההר במשך ארבעים יום החלה מיד עם גמר מתן עשרת הדברות מבלי שיהיו בין גמר מתן עשרת הדברות ולבין השהות בהר כריתת ברית או דברי ברית נוספים. לפי זה נאמרה כל פרשת משפטים לא אחרי, כי אם לפני, מתן עשרה הדברים, במרה, אלא שהתורה מספרת תחילה איך נתן ה' לישראל את עשרת הדברות בהר סיני ורק לאחר מכן היא מתארת את כריתת הברית. לשם כך נאמרים קודם המשפטים שכבר נאמרו במרה, ואחר כך מעשה כריתת הברית שקדם למתן תורה. "ואל משה אמר" לא יהיה לפי זה מעין חזרה על הדרישה של משה לעלות אל ההר, שכבר מוזכרת למעלה (יט, כד), חזרה המרחיבה את הדיבור על מה שנאמר למעלה בקיצור נמרץ. הכרזת עשרת הדברות התקיימה אחר גילוי השכינה המתואר כאן בפסוקים י־יא. אחר באה הדרישה אל משה לקבל את הלוחות על ההר (פסוק יב). מכיוון שלדעת רבי ישמעאל נכתבו הפרקים כה־כו בספר ויקרא בספר הברית, לכן הוא צריך לדחות את כל מהלך כריתת הברית לאחרי מתן תורה, וגם ר' יוסי ברבי יהודה צריך לומר כן. עם זאת תמוה, שבמכילתא לא מובאת הדעה, שפרשת משפטים היא היא תוכן הברית, דעה שמובעת לראשונה אצל ראב"ע, ואלה דבריו (כג, כד). "שהזכרתי שתחילת ספר הברית, "אתם ראיתם" (כ, יט) שהזהיר על עבודת גילולים, וסוף הספר להזהיר על עבודת גילולים, שהוא הסוף "כי יהיה לך למוקש" (לג)". וראה רמב"ן12בדבריו ל־כד, א (המ'). המקבל דעת ראב"ע13נעיין נא גם בדעות ההוקרים החדשים בסוגיה זו. Bleek, Einleitung p. 512 סובר, שספר הברית הכיל דווקא את הפרקים כ־כג. עליו משיג Havernik, Einleitung 159 שאין זה אפשרי: (א) משום ההקשר, כי הנה לפי כד, ג סיפר משה את כל מה שקדם, והעם הבטיח לקיימו. אחר כתית הדברים לוקח משה את ספר הברית וקורא מתוכו ושוב העם מבטיח לקיים (פסוק ז) 'נעשה ונשמע'. יוצא שתחילה נאמרו לעם הדברים הקצרים המיוחדים שאמר ה' (השוה יט, ז,כה) ורק אחר כך נאמר לו הענין הכולל, דהיינו מה שעשה הקב"ה לישראל ומה שביקש לעשות, שכן על 'כל הדברים האלה' (שנקראו לאחרונה) כרת ה' ברית עם ישראל. וושאי שפסוק זה קשור קשר הדוק עם האמור למעלה (יט, ה) 'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי', המהווה את היסוד ההיסטורי של ברית זו. ומכאן שלא יעלה על הדעת, כי ספר ברית זה יכלול רק את מה שנאמר סמוך לפני כן. (ב) וכן גם מתבאר מן המלים עצמן. המונח 'ברית' בא כאן במשמעו הכולל וצריך אפוא להבינו על פי מה שהכתוב עצמו מייחס לו. והנה מדובר בברית זו גם בברית עם האבות וגם בברת עם בני ישראל. יתצרה מזו. הברית הראשונה היא יסודה של זו שנכרתה עם ישראל, ושתי הבריתות מהוות אפוא יחידה גדולה אחת. יוצא שהמונח ברית שבכאן אינו יכול להתפרש אלא כהצגת יחסי הברית הכוללים, וכפי שיסודותיו מצוינים בספר בראשית, אך לא כמעשה ברית בודד מיוחד. כך גם משתמע מן האמור בס' מלכים ב' (כג, ב,כא) שם בא המונח 'ספר הברית' במובנו הכולל. עד כאן דברי Havernik. ועליהם יש לנו להעיר, כי בספר מלכים שם אמנם יש להבין 'ספר הברית' אם לא במשמע כל חמשה חומשי תורה, הרי לפחות במשמע של ס' דברים. גם בס' ירמיה יש להבין את המלים 'דברי הברית הזאת' (יא, ב) כדברי ס' דברים. ברם, אין להוכיח משם שגם הכרה להבין את הצירוף ספר הברית במובן הכולל, כי הנה ספר דברים עצמו מבחין באופן ברור בין ברית ה' עם ישראל בחורב לבין דברי הברית שביקש לומר לבני ישראל בערבות מואב - 'אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתכם בחורב' (כח, סט). מכאן נראה שהבדל יש בין ס' הברית שבס' מלכים לבין זה שבס' שמות. זה שבס' מלכים הוא בוודאי ספר ברית ערבות מואב, כפי שכבר נאמר, אך אפשר ואפשר להסיק ממנו על טיבו של ס' הברית העתיק יותר, וכפי שנראה להלן., Beitraege II, 468 ,Hengstenberg, 153 מפריך את דעתו של Havernik בהערה, שס' הברית אינו יכול להכיל כי אם מצוות, כפי שמוכח (א) מפסוק ז: 'וקח ספר הברית וקרא באזני העם (ויש לשים לב שלא נאמר כאן שיקרא מתוכו), ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'. משמע שס' הברית לא הכיל אלא דברי ה' שהם מושא לציות וכפי שאמרו בני ישראל אחר קריאתו כך גם אמרו קול אחד אחר שסיפר להם משה 'את כל דברי ה' ואת כל המשפטים' - 'כל הדברים אשר דבר ה' מעשה'. (ב) וכך גם יוצא מפסוק ח' בו מסופר על כריתת ברית עם ה' 'על כל הדברים האלה'. הרי שאין ספר הברית יכול להכיל כי אם דברים שעל ישראל לקיימם למקרה שהברית תתקיים; השוה לד, כז. לפי הביאור הכלול בפסוק זה אין ספר הברית הספר אשר כולל כל השייך לברית ה' עם ישראל, כי אם הספר הכולל את חובות הברית. עוד מעיר Hengstenberg, שעל פי הכתוב נראה, שמשה רשם רק את אשר נאם לפני העם, ומה שכתב - הוא ספר הברית - ניסח באורי חגיגי וגם קרא בפניהם. גם אין זה סביר, שבהזדמנות זו יקרא משה לפני העם גם את כל ס' בראשית, גם את כל תולדות הגאולה ממצרים וגם את תולדות המדבר. אלא שכאן עלינו להעיר מיד, שהטענה כי משה לא קרא מתוך ספר הברית אלא קרא את כולו - אינה. המלים 'ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם' אינן אומרות בשום פנים, כי קרא את הספר כולו, שהרי לגבי ביטוי דומה בס' דברים (לא, יא) 'תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם' נוסכם על ידי הכל, שהמצוה היא לקרוא חלקים מתאימים מן התורה; השוה משנה סוטה (מא.), ומכאן שדעת Havernik כי ספר הברית הכיל יותר מן הפרקים כ־כג בס' שמות אינה מבוססת, וכי אפשר לטעון כנגדו (א) אין סיבה להניח שבס' הברית נכתבו כל תולדות עם ישראל עד כה, שכן תולדות אלה אינן - מן הבחינה המהותית - חלק מן הברית, וגם קריאת ההסכמה 'נעשה ונשמע' שאחרי הקריאה לא תהיה הולמת; (ב) אילו אמנם היה ספר הברית כולל יותר מאשר רק את המצוות שנאמרו זה עתה, היתה התורה אומרת לנו דבר זה בצורה ברורה יותר. אדרבה, 'וידבר משה את כל דברי ה' (פסוק ד) מוכיח דווקא שהכוונה לדברים שנאמרו זה עתה; (ג) לא היה צריך לחזור בספר הברית על מצוות כגון שבת ופסח.. יש סוברים שסיום דברי התוכחה בס' דברים - "אלה דברי הברית... מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב" (כח, סט) מוסב על הקללות שבספר ויקרא; השוה רש"י ועוד מפרשים שם. מכיוון שבדית חורב נכרתה אחר הקראת ספר הברית, הניח ראב"ע שהפרקים כג־כו בספר ויקרא שייכים לשם. לעומת זאת סובר רמב"ן שפרקים אלה מכילים את הברית שה' ציווה לכרות עם ישראל אחר חטא העגל, כאשר היה משה בשנייה בהר במשך ארבעים יום. אז היה צריך לאיים על ישראל בעונשים כבדים, מכיוון שגילו חולשתם - "ורצה הקב"ה להחמיר עליהם בברית הזאת השנית שתהיה עליהם באלות וקללות ושתהיה כראשונה על כל המצוות הראשונות ועל כל המשפטים והתורות"14מלשון רמב"ן ריש פ' בהר (המ').. ברם, ברור שבמלים "הברית אשר כרת אתם בחורב" בסוף התוכחה בס' דברים 15שם כח, סט (המ')., אין הכוונה לתוכחה שבס' ויקרא אלא לברית המתוארת בפרקנו. ברית זו לא היתה קשורה לכל אלה שהיא, ועל כן אמנם לא מוזכרת אלה בקשר אליה. הקללות שיחולו על ישראל אם יפרו את הברית, נאמרו לו למשה רבנו (ויקרא כו, טו) רק מאוחר יותר, על הר סיני, ובהן מונחת הברית ככרותה זה מכבר, שהאי האיום הוא להביא על ישראל "חרב נוקמת נקם ברית" (שם שם כה). גם מובטח לישראל (שם שם מד) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם". אדרבה, מובטח שם (מב) לזכור להם ברית אבות ולזכור להם "ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים להיות להם לאלהים" (מה). והרי אלה דברים שה' לא היה אומר אותם לפני כריתת הברית. גם בתוכחה בס' דברים, שם עוד צריך לכרות את הברית השניה, לא מדובר בברית. הקללות נקראות "אלות הברית" (כט, כ), מלים שאינן בברית סיני, ואי אפשר אפוא לקשור את הקללות שבס' ויקרא עם ספר הברית כלל ועיקר. ואם כן הדבר, לא נותר אלא להניח, שספר הברית הכיל רק את המצוות שנאמרו סמוך לפניו בסוף פ' יתרו ובפ' משפטים. "כל המשפטים" המוזכרים כאן (פסוק ג) הם אלה שבפרק כא, א ועד כג, יט, ואילו "כל דברי ה" שבפסוק ההוא הם מה שאמור כ, כב־כו, וכג, כ־לג. את כל אלה כתב משה (פסוק ד). אבל נותר עוד ספק אחד, והוא - האם עשרת הדברות נכללו בספר הברית 16כפי שסבורים Knobel ,Hengstenberg ועוד. או לא נכללו בו17כפי שסבור Keil ואחרים.. נראה, שהטעמים הבאים מכריעים בעד הדעה האחרונה. (א) עשרת הדברות נכתבו לאחר מכן על ידי הקב"ה עצמו על גבי לוחות אבן ולא היה אפוא כל צורך בכתיבתם בספר הברית. גם להלן (פרק לד) מבחין הכתוב היטב בין דברי הברית שהוטל על משה לכתוב אותם (שם, כז) ולבין דברי הברית שכתב ה" עצמו על הלוחות (שם כח). (ב) משה רבנו לא היה צריך לקרוא לעם את עשרת הדברות, שהרי שמעו אותם מפי הגבורה (ומפי משה) בסיני. (ג) אילו היו עשרת הדברות כלולים בספר הברית, כי אז היה מיותר להזכיר את מצוות השבת למעלה (כג, יב). מכל אלה עולה, שתוכן ספר הברית היה הפרקים כ וכב־כג, ובכך גם מוכרע שההתרחשויות המתוארות בפרקנו אמנם התרחשו אחרי הכרזת עשרת הדברות. סדר האירועים שבהר סיני הוא אפוא כזה. תחילה ציווה ה' למשה לומר לעם "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" וגו' (יט, ה והשוה מה שהערנו שם). משהודיעו העם כי הם מסכימים לקבל את מצוות ה' (שם ח) מצווה ה' למשה לומר להם להיות נכונים ליום השלישי, שבו ירצה להתגלות להם, ושממתבצע דבר זה בא הגילוי המופלא והיחידאי הזה ומתחילה הכרזת עשרת הדברות. העם נבהלים ומבקשים שלא לשמוע את המצוות הישר מפי הגבורה, וה' נענה לבקשה זו ומוסר את המצוות הבאות למשה ומטיל עליו לאומרן לעם. לאחר שמסר ה' למשה את המצוות, שעליהן ביקש לכרות את הברית עם ישראל, הוא אומר למשה לעלות אל ה' - אחר כריתת הברית - יחד עם אהרן, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים. למחרת הכרזת הדברות הולך משה אל העם ומוסר להם את דברי ה' ואת המשפטים והם מבטיחים לשמרם. או אז כותב משה את כל דברי ה' על ספר (ספר הברית) ומתחיל בכריתת הברית - בונה מזבח, מקים שתים־עשרה מצבות, זובח עולות ושלמים, מחלק את דמם לשניים וזורק את מחציתו על המזבח. אז הוא קורא מתוך ספר הברית והעם שוב מבטיח לשמוע בקול ה'. לבסוף הוא זורק את מחציתו השניה של הדם על העם ובכך נכרתת הברית. רק לאחר כריתת הברית יכלו משה, אהרן ובניו והזקנים לעלות אל ההר כמצווה18לפי Knobel שייכים הפסוקים ג־ח, יב־טו ויח ל'מספר הראשי' הממשיך דבריו למטה, לא, יח ואילך, ואילו הפסוקים א־ב, ט־יא, טז־יז נלקחו ממספר אחר ואוחדו כאן. הוא סובר, שמן המלים 'ואל משה אמר' משתמע שהקודם נאמר לאחרים. עוד הוא סובר, שמן הציווי 'עלה אל ה' משתמע שאחר דברי ה' הקודמים עמד משה לרגלי ההר, ומכאן שיש בציווי זה משום המשך לנאמר למעלה יט, כ־כב, והוא המשך תיאור מתן עשרת הדברות (שהופיע גם 'בתעודה השניה' שם הם מופיעים אחר יט, כה). אנו נבאר עתה, כמה בטלים הם דברי Knobel מלבד זאת שאין הוא יודע ליתן טעם לכך ש'העורך' את התיאורים שב'שתי התעודות' מערבב אותם עד כדי כך שמביא קטעים מזו ומזו לסירוגין. לפי דעתו בא הקטע 'ואל משה אמר' מיד אחר עשרת הדברות שנאמרו אל כל העם, ואילו המלים 'ואל משה אמר' מופנות אל משה בלבד. ברם, מכיוון שהדברות נאמרו גם למשה אין זה נכון ש'ואל משה' הוא ניגוד לקודם. אילו היתה כאן כוונה להנגיד קטעים היה צריך להבהיר שהקטע הקודם - עשרת הדברות - לא נאמר אל משה וזה בוודאי אינו. הנגדה אכן תהיה אם נאמר ש'ואל משה אמר' מתקשר הישר אל הקודם - דברי ה' ומשפטים. דברים אלה נאמרו אחרי כ, כב בשביל בני ישראל וגם המשפטים נועדו להיאמר לבני ישראל (כא, א). דברי הסיום של ה' 'הנה אנכי שולח מלאך' עד 'כי יהיה לך למוקש' אף הם מופנים רק אל בני ישראל, ואליהם מתקשרות יפה המלים 'ואל משה אמר' שפירושן הוא, כי הצו הבא אינו פונה אל בני ישראל כי אם למשה לבדו. וראה רמב"ן..
פסוק א:
ואל משה אמר, אפשר שפירושו הוא - ועוד אמר אל משה. מקרה דומה מאד מצינו בס' ויקרא (יז, ב ואילך), שם נאמר "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם... איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור" וגו', הרי לך כי "ואליהם תאמר" כלל אינו ניגוד לאמור קודם לכן אבל הוא מוסיף דבר חדש הפותח במלים "ואליהם תאמר" כדי להבדיל בינו ובין הקודם, ופירושו הוא. ועוד תאמר אליהם, וכך גם במקרה דנן. עד כה אמר ה' דברים שנועדו להיות חוק לכלל ישראל, ועתה בא ציווי שעל משה לקיימו עכשיו מיד. מן הראוי ששני דיבורים אלה יופרדו זה מזה ועל כן פותח הדיבור השני "ואל משה אמר", שגם פירושן הוא. ועוד אמר אל משה. בדומה מצינו לעתים קרובות למדי שמלות פתיחה כמו "ויאמר" או "וידבר" חוזרות והוא כאשר הכוונה היא לציין שהדיבור החדש הוא מיוחד, נפרד מקודמו. השוה למשל בראשית טז, ט או להלן לב, ט.
פסוק א:
עלה אל ה'. אין פירוש הדברים שבשעת דיבור זה אליו היה משה עומד לרגלי ההר, וכי כאן הוא המשך העניין של יט, כב שבו היה משה עם העם19כך Knobel, ואין הכתוב שלנו יודע על האמור למטה (כ, כא), שמשה חזר ועלה אל ההר.. גם בהתבוננות שטחית אפשר לראות שזה אינו. הן ראינו היטב למעלה (יט, כ)20וזה שייך לפי Knobel ל"תעודה" שאליה שייכת פרשתנו., שכאשר רצה ה' לדבר עם משה, לא ידבר עמו כאשר הוא בתוך העם, אבל קורא לו קודם לעלות אל ההר. הווה אומר שדווקא את הציווי לעלות יחד עם אהרן ובניו והזקנים אל ההר אמר ה' למשה כשהוא בתוך העם. ויקשה, למה אפוא לא יצווה ה' מיד לכל הנוגעים בדבר בעת ובעונה אחת? ולכאורה עצם ההסקה שמן הצו "עלה" משתמע, שבזמן אמירתו עומד משה לרגלי ההר ואף בתוך העם אינה נכונה. הרי היה צורך במלים "עלה אל ה' כדי לומר למשה לעלות אל ההר יחד עם אהרן ובניו והזקנים. ציווי זה אומר בקצרה, שתחילה על משה לרדת אל העם להגיד לו את דבר ה' ואחר לשוב ולעלות, יחד עם אהרן ובניו והזקנים, נציגי העם. הן צריך להניח שגם כל המעשים בקשר לכריתת הברית אף הם היו על פי ציווי ה', אף כי אין הכתוב מפרט לנו דבר על אודות ציווי זה. אכן לעתים קרובות מצינו בתורה שמשה עושה מעשה או אומר דברים שה' ציווהו לעשות או לומר, בלא שיאמר קודם שאמנם ה' ציווה. ולעתים מוסר לנו הכתוב את דבר ה' בקצרה, ורק ביצועו של משה מראה, שה' ציווהו הרבה יותר ממה שאפשר להבין מן הדברים המעטים שנמסרו לנו. נציג כאן שתי דוגמאות לכגון דא, ודי בהן כדי להאיר על ענין זה כולו. בס' דברים מסופר לנו שמשה כורת ברית שנית עם ישראל, ולכאורה עושה כן על דעת עצמו, שכן אין הכתוב מוסר לנו של שום ציווי בנדון זה. ואף על פי כן ברור שגם ברית זו נכרתה על פי ציוויו ית', כפי שהכתוב מוסר לנו לאחר מעשה, בסוף פרק כח שם. ובכך גם נרמז, שהברית נכרתה בחורב, אף היא נכרתה באותה הדרך, דהיינו על פי ציווי ה', וכפי שבכל מקום מסתמכים בתיאור הברית על ה'. כדוגמה שניה נביא את הפרק יג דלעיל. שם אומר ה' למשה את המלים המעטות "קדש לי כל בכור" וגו' אבל משה מוסר שם לעם מצוות נוספות אשר בוודאי נמסרו לו סמוך קודם לכן על ידי ה' ית'. שהרי העובדה, שהיו אלה מצוות אלהיות ולא דרישות מצד משה בלבד, אנחנו רואים בצורה חד־משמעית מן האמור למטה (כג, טו) ולהלן (לד, יח), שם מתייחסים הכתובים אל הפרשה בביטויים "כאשר" או "אשר ציויתיך". הרי לך שלעתים מוסרת התורה את מצוות ה' בקצרה, ועל פירוט הדברים אנו לומדים רק לאחר מכן, בשעת ביצועם. ולא רק בתורה כך, אלא גם בנביאים, השוה מלכים א (יח, לו) שם אומר אליהו הנביא "ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה", ואילו הציווי ניתן לו שם בקיצור נמרץ - "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" (שם שם א). יוצא, שכאן אמר ה' למשה שירד כדי לומר לעם את דבר ה' ולכרות עמו ברית ולשוב ולעלות לאחר מכן יחד עם אהרן ובניו ועם זקני ישראל. הכתוב אינו מוסר לנו כאן את המשפט האחרון מדיבורו זה של ה', מכיוון שעל כל פנים נלמד לדעת את כל הדברים בשלמותם מתוך תיאור המעשה, וכבר ראינו במלים "כה תאמר" ו"אלה המשפטים אשר תשים לפניהם" שבתחילת פרק כא, שמשה נצטווה למסור לעם את מצוות ה'. אין אפוא לראות במלים "עלה אל ה"' כל קושי, ובוודאי שאין בהן כל הוכחה לכך שבשעת אמירתן על ידי ה' משה היה עומד לרגלי ההר21למעלה (יט, כד) כבר הפרכנו את הדעה הרואה בפסוקנו רק משום חזרה על הציוויים שניתנו שם, ואגב כך גם הפרכנו את ביקורתו של Knobel במידה מספקת.. הראינו שהציווי "ועלית אתה ואהרן" האמור למעלה קוים עוד קודם להכרזת עשרת הדברות. העליה ההיא נועדה לשמיעת עשרת הדברות, ואילו עתה בא הציווי שמשה, אהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל כנציגי כל העם (נציגות שגם מצינו במקום אחר; השוה במדבר יא, טז) יעלו על ההר "אל ה"', להשתחוות שם לפניו ולהודות לשמו בשם כל העם. השתחוויות כאלה להודות לשמו התקיימו מאוחר יותר במקומות המקודשים ביותר, בשילה ובירושלים; השוה למשל שמואל א (א, ג) וסוף ס' ישעיה22סו, כג (המ').. בימי מתן תורה היה, כפי שכבר פירטנו למעלה (יט, כ) הר סיני המקדש אשר בו שכנה שכינת א־ל ואליו צריך היה לבוא כדי להשתחוות לפניו. אך רק ממרחק מותר היה להשתחוות, ואל פסגת ההר לא יבואו. וכבר ביארנו שם שכל ההר היה קודש, ואילו פסגתו מקומו של "עב הענן", היה קודש קדשים. לאהרן ולבניו ולזקנים שהיו אז במקום הכהנים, היה מותר לבוא אל הקודש בלבד. אל קודש הקדשים, אל פסגת ההר "נגש משה לבדו", "והעם לא יעלו" - העם אף לא הורשו לבוא אל המקום שבו הורשו אהרן ובניו ופמלייתו לבוא, על העם היה להשתחוות לרגלי ההר, בחצר הקודש.
פסוק ג:
ויבא משה. רמב"ן מעיר כאן. "היה משה בעת הדיבור הנזכר כולו במקום אשר נגש בו "אל הערפל אשר שם האלהים", ועתה בא אל מקום רחוק משם שהיו בו העם בשעת מתן תורה". ברם, ראינו למעלה, שבשעת מתן תורה עמד משה על פסגת ההר, ואף על פי כן מתאים כאן הביטוי "ויבא" ולא "וירד" כי רק למעלה (יט, ב), שם חנה העם "נגד ההר", כלומר בקרבתו, או אף "בתחתית ההר" (שם יז), מתאים לומר "וירד משה (מן ההר) אל העם"23שם יד וכה (המ')., משום שמיד עם ירידתו נפגש עם העם, אך לא כמו כאן, אחר שהעם כבר התרחק מן ההר (כ, יח), כך שאל המזבחות שהקים משה לרגלי ההר (פסוק ד) היה צריך לשלוח את נערי ישראל (פסוק ה), לזה לא יתאים הפועל "וירד", שהרי אחרי הירידה עוד יהיה עליו לצעוד הרחק כדי לבוא אל העם. כך שסיום מהלכו לא היה בירידה אלא בבואו אל העם, ועל כן מתאים לומר "ויבא".
פסוק ג:
ויספר וגו'. יש מקום לשאול על שום מה צריך היה משה ל"ספר" לעם את דברי ה', והרי לאחר מכן יקרא אותם לפניהם (פסוק ז) ואף אפשר לשאול להפך, לשם מה קריאה זו אחרי אחר שכבר היה סיפור. אלא שיש לדייק במשמע הפועל "ויספר". מאוחר יותר נמצא, שכל פעם שמשה רבנו מוסר דבר ה' לעם משתמש הכתוב בביטויים "ויאמר" או "וידבר", והוא משום שמשה אינו מספר־מוסר דברים, כי אם מצווה בשמו ית' מצוות שעל בני ישראל לקיימן. רק כאן, כאשר עדיין אין משה מצווה את דברי ה' אלא רק מספר־מציע אותם לעם לבחירה, אם לקבל או לסרב, מתאים לומר "ויספר", שהרי משה רק מספר מה ה' מבקש מעמו, ובוודאי לא עשה כן כשהדברים היו מנוסחים בנוסח של חוקים ומשפטים, אלא הסתפק במסירת הדברים באורח כללי, למען ידעו אילו חובות מוצע להם לקבל על עצמם.
פסוק ג:
ויען העם ויאמרו. באשר לשינוי מלשון יחיד ללשון רבים שלא כמו למעלה (יט, ח) ראה מה שהערנו שם לפסוק ב.
פסוק ג:
כל... נעשה בדומה לתגובה למעלה (יט, ח) "נעשה" מבטא את קבלת המצוות, אותן הן קיבלו מפני שהן "הדברים אשר דבר ה"'. לא היה מתאים להוסיף כאן "נשמע" כמו בפסוק ז, שכן "נשמע" פירושו לציית לציווי, והרי כאן עדיין לא נאמרו להם מצוות כציווי. שונה הדבר בפסוק ז, שם כבר נקרא להם "ספר הברית" בניסוח שבו אמרו ה', הכל בלשון ציווי. וכן גם אומרים בני ישראל בס' דברים (ה, כג). "ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר ה' אלהינו ושמענו ועשינו".
פסוק ד:
ויכתב משה. רק לאחר שבני ישראל החליטו לקבל את התורה העלה משה את המצוות עלי ספר. מצינו כאן שישראל התחייבו לקיים תורה שבעל פה כשם שהתחייבו על קיום תורה שבכתב, שהרי הדברים נכתבו רק אחר קבלתם על ידי העם והיו אפוא קודם לכן, ועד אז, תורה שבעל פה.
פסוק ד:
וישכם בבקר (כלומר בז' בסיון, כפי שנצטרך להוכיח להלן), משה השכים קום כדי לקיים את מעשה כריתת הברית החשוב. הביטוי "וישכם בבקר" גם מלמד שהמעשה נעשה בזריזות ובמסירות, כמו אצל אברהם (בראשית כא, יד; כב, ג).
פסוק ד:
מזבח מסתבר שהיה זה מזבח אדמה, ראה למעלה (כ, כא).
פסוק ד:
תחת ההר לרגלי ההר, המקביל לחצר המקדש אשר בו הוקם מאוחר יותר המזבח. המקום היה מרוחק ממחנה ישראל ככתוב "ויעמדו מרחוק" (שם יד).
פסוק ד:
ושתים עשרה מצבה. אל נכון מעיר רש"ר הירש שמצבות אלה "נועדו אך ורק לייצג את כל עם ישראל שלעתיד לבוא, את ישראל שלדורות עולם, שחזונו מרחף בעולם הרוח". ואנו נוסיף, כי מכיוון שישראל עדיין לא היו מטוהרים ומזוככים כדי לגשת למזבח ה' בעצמם, היה על משה להקים מצבות אלה לצד המזבח שייצגו את עם ישראל האידיאלי המטוהר מסיגים. ורש"ר הירש ממשיך. "וכעין זה עשה גם אליהו הנביא, שעה שריפא את מזבח ה' ההרוס בהר הכרמל. "ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך" (מלכים א יח, לא). הן ישראל, זה הגוי האחד בארץ, נושא דגלו של ה' שהוא אחד - לא היה עוד. אחדות העם נקרעה לגזרים... רק ברוחו וחזונו עמד ישראל זה לפניו, ורק בדרך סימבולית יכול היה להזעיק אליו." כך נשא משה עיניו אל מעבר להוד המוגבל ובנה מצבות אלה לישראל העתידי.
פסוק ה:
וישלח את נערי בני ישראל. נערים אלה, נושאי העתיד, אותם שלח אל רגלי ההר, אל המזבח. לפי רש"י ומפרשים אחרים, לרבות יוב"ע, היו אלה בכורות. ברם, אפשר ואפשר שגם אחרים עסקו אז בעבודות הכהונה, כדי לבטא דווקא בשעת כריתת הברית שישראל זה שלעתיד לבוא כולו נועד להיות ממלכת כהנים ; השוה למעלה (יט, כב).
פסוק ה:
ויעלו... פרים. עולות ושלמים הביאו פרים. כלומר, גם העולות היו פרים, אך הגמרא (חגיגה ו ע"א) מסתפקת אם התיבה "פרים", מוסבת גם על "עולות" או רק על "זבחים שלמים", והעולות היו כבשים.
פסוק ו:
ויקח וגו'. מחצית דם אחת שמר "באגנות" (מלשון "אג"ן" - לכבס בערבית). בעצם אין האגנות אלא כיורים למים, להבדיל ביניהן ובין המזרקות המשמשים לזריקת הדם על המזבח.
פסוק ו:
זרק. את המחצית השניה זרק משה מתוך המזרקות על המזבח. הצדדים שכרתו ברית היו הקב"ה וישראל. מכיוון שאת מחציתו הראשונה של הדם זרק משה מן האגנות על העם, כמסופר בפסוק ח, הרי שהמזבח מייצג כאן את ה'.
פסוק ז:
ספר הברית. גם יונתן בן עוזיאל מתרגם "ספרא דקיימא דאורייתא" וכבר ביארנו במבוא לפרקנו.
פסוק ז:
נעשה ונשמע. כבר הובהר למעלה, לפסוק ג. כאן אין להעיר אלא שהקדמת "נעשה" ל"נשמע" (בעוד שבדברים ה, כד הסדר הוא הפוך) באה משום...
פסוק ז:
תם ולא נשלם24כאן מסתיים כתב־היד שהיה בידי, ומכיוון שגב הכריכה נתלש אי־שם, נתפוררה השירה האחרונה של כתב היד ולא ניתן לפענחה (המ').