א וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק׃ ב וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ׃ ג וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה׃ ד וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ה וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיהוָ֖ה פָּרִֽים׃ ו וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ז וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע׃ ח וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ ט וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ י וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר׃ יא וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ יב וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם׃ יג וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים׃ יד וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם׃ טו וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר׃ טז וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־יְהוָה֙ עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן׃ יז וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יח וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי חכמים

שבתי בס

פסוק א:
ג מדכתיב אחריו ויספר לעם ופרש"י בו ביום את כל דברי ה' זו מצות פרישה ומצות פרישה בד' בסיון היה כדפירש"י בפרשת יתרו:
פסוק ג:
ד מדכתיב אחריו וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר וגו' ועל כרחך זה היה ביום ה' כדפרש"י בפרשת יתרו וזה הדבור שדבר לעם היה יום א' לפניו דהוא יום ד' וכדפרש"י בסמוך. והקשה הרא"ם תימה דבפרק ר"ע (שבת דף פז) אמרו בהדיא דלכולי עלמא מצות הגבלה בתלתא בירחא אמר להו ובד' בירחא עביד פרישה ומדברי הרב משמע דתרווייהו בד' בירחא הוי וצ"ע. (ג"א) ולא עיין דודאי האמירה היתה בג' בחדש אבל הפרישה עצמה היתה בד' בחדש והביא ראיה על זה ע"ש:
פסוק ד:
ה כתב זה להודיענו שעליית משה להר עם נדב ואביהוא וזקנים לקבלת התורה היה ביום שאחריו שהוא ששה בסיון ולא כרבי יוסי דאמר ז' בו:
פסוק ה:
ו [נח"י] לפי שהעבודה היתה בבכורות עד שהוקם המשכן ואף ע"פ שהלוים נבחרו בחטא העגל ודלא כהרא"ם ע"ש:
פסוק ו:
ז דאם לא כן ה"ל למכתב בתחלה שחלקו ואחר כך שלקח חציו:
פסוק ז:
ח לכך נכתב בה"א הידיעה שהיא הנזכר לעיל בויכתוב משה:
פסוק ח:
ט לשון וזרקתי עליכם מים טהורים ולא מלשון ויזרוק אותו משה השמימה שהוא לשון זריקה ממש:
פסוק ח:
י ולא על העם ממש דכתיב זרק על המזבח:
פסוק י:
כ ר"ל נסתכלו בלב כדפרש"י בסמוך אבל לא ראייה ממש שהרי כתיב כי לא יראני האדם וחי ונתחייבו מיתה על שנכנסו לפנים ממחיצתן:
פסוק יב:
ל מדכתיב אשר כתבתי להורותם לא יתכן לפרשו על ספר התורה דהא בתיבת הספר לא היתה ע"י הקב"ה אלא ע"י משה דכתיב ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם אלא על כרחך אעשרת הדברות קאי:
פסוק יד:
מ דאם לא כן היאך היו הזקנים כאן הרי לא יצאו מן המחנה אלא משה ויהושע כדכתיב ויקם משה ויהושע משרתו וגו':
פסוק יד:
נ תיקן בזה כמה ענינים תיקן שהישיבה הזאת אינה כמשמעה אלא מלשון עיכוב גם מלת בזה מורה על מקום לא על דבר הרמוז ולא שישבו לבדם רק עם שאר העם שהרי לא יצאו הזקנים מן המחנה ולהודיע שאין העכבה הזאת כי אם לשפוט את העם כי בזולת המתנה הזאת שנתן לזקנים יהיו כל ישראל משותפים בה:
פסוק יד:
ס דק"ל והא שנים שדנו אין דיניהם דין ולמ"ד שדיניהם דין מכל מקום נקראו ב"ד חצוף לכן פרש"י חור בנה של מרים היה כלומר על כרחך לאו שניהם ביחד היו יושבים ודנים דהא קרובים היו שהיו ראשון בשני ולדברי הכל פסולים הם אלא ודאי כל אחד היה דן בפני עצמו כיחיד מומחה שהוא דן יחידי:
פסוק יד:
ע לא שמלת מי לשון שאלה וגם לא בעל דברים בעל לשון וצריך להוסיף בפסוק מלת שהוא הנרמז במלת שיש כאלו אמר מי שהוא בעל דברים:
פסוק טז:
פ ולא למשה מפני שאחריו מיד כתיב ויקרא אל משה לומר עשרת הדברות ולא יתכן לומר שהיה משה מכוסה כל הו' ימים שהרי משה היה עולה ויורד בכל יום כמ"ש בפרשת יתרו אבל למ"ד ויקרא אל משה לאחר עשרת הדברות היה בתחלת מ' יום יהיה פירוש ויכסהו למשה משום שכל הנכנס למחנה וכו':
פסוק טז:
צ אף ע"פ שעלה אלי ההרה לאחר מ"ת הוה אליבא דכולי עלמא כדכתב רש"י לעיל חזר אחר זה וכתב על הסדר וכתב תחלה הסיפור של עשרת הדברות ואחר כך הסיפור של הלוחות ויהי משה בהר וגו':
פסוק טז:
ק ואף ע"פ שכהן גדול טעון פרישה שבעה ימים קודם יום הכפורים היינו מפני חשש טומאת ביתו. (גמרא יומא דף ד'): חסלת פרשת משפטים