פרשנים על הפרק
📜
תרגוםרבותינו זכרונם לברכה24 פסוקים📜
רש"ירש״י25 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא34 פסוקים📜
עמנואל הרומיעמנואל הרומי50 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג24 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי9 פסוקים📜
רב פניניםאלשיך66 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר32 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר18 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי5 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם14 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם21 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ24 פסוקיםמאמרים על הפרק
עמנואל הרומי
עמנואל הרומי
פסוק א:
אמר כי האדם שהוא נפרד בדעותיו מן האנשים החכמים לא ילמוד החכמות על הסדר להקדים הראוי להקדים ולאחר הראוי לאחר רק יבקש ללמוד מן החכמות אחת הנה ואחת הנה זעיר שם זעיר שם לפי תאותו. ולא תהיה השקפת ידיעתו ועיונו בחכמה אחת ותהיה כוונתו לבוא אל תכלית מה שיוכל לדעת ממנה רק בכל תושיה יתגלע כלומר הוא יתערב ויסתבך בכל תושיה כלומר ירצה לדעת מעט קט מכל חכמה וחכמה. ונתן הסבה בזה ואמר לא יחפוץ כסיל בתבונה כלומר זה שעושה הכסיל לבקש מן החכמות לפי תאותו וירצה ללמוד מכל חכמה מעט הוא בעבור שאינו לומד מן החכמה ואינו מתעסק בה להיות שוגה באהבתה ואינו חפץ בה בעבור מעלתה רק כדי שתתגלה חכמתו אצל הכל ויחזיקוהו האנשים בתורת חכם כי אם היה חפץ ללמוד החכמה על דרך הלימוד האמתי היה לומד אותה על הסדר.
פסוק ג:
אמר כי בבוא האיש הרשע כבר בא הבוז כי הבוז והקלון דבקים במעשיו בלכתם ילכו ובעומדם יעמודו. וביאת הרשע תהיה עם קלון וחרפה או עם קלון של חרפה. או יאמר כי בבוא הרשע בא הבוז עמו ועם איש קלון תבוא החרפה. ואמר גם כלומר בבוא הרשע לא בא הוא לבדו כי עמו בא גם הבוז ובא עם קלון וחרפה.
פסוק ד:
ר"ל בפסוק זה כי דברי החכמים הם שני מינים יש מהם שהם לדמיון המים העמוקים שלא יוכל אדם ליהנות מהם רק בערמה ובתחבולה והם הדברים הנאמרים דרך חידה ומשל שיכוין אומרם להעלימם ממי שאינו ראוי אליהם ולא יבינו כל רשעים. והמשכילים יבינו כענין ואיש תבונה ידלנה. ויש מדברי החכמים שהם לדמיון הנחל הנובע שיהנה מהם האדם. או כוון לומר כי בעת שיהיו דברי פי האיש כמים עמוקים כלומר מעטים וטובים ונאמרים דרך העולם זה יורה כי אלו הדברים נמשכים מנחל שהוא נובע שמקורו הוא החכמה והענין כי החכם לא ישתוק ולא ישים דבריו עמוקים ונסתרים רק בעבור היות בלבו נחל נובע מקור חכמה.
פסוק ה:
אמר כי אין טוב לשאת פני רשע ולהטות משפט הצדיק מן היושר בעמדו למשפט עם הרשע. ועל דרך נסתרו יאמר כי אין טוב לשאת פנים אל המלך זקן וכסיל ולהעביד אליו החלק השכלי הנקרא צדיק אשר המכוון ממנו הוא שימלוך כטעם לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור.
פסוק ו:
אמר כי הדברים שידבר הכסיל בשפתיו יבואו בריב כלומר בתחלת דבריו יבוא הריב עמהם כי לא ידבר רק דברי ריבות בשעריו. ופיו למהלומות יקרא ר"ל שדברי פיו יקראו ויכריזו דברי מכות ופצעים. ומהלומות הוא שם מן הלמוני בל ידעתי את הולם פעם שעניינם המכות והפצעים. והענין שמדברי הכסיל ימשכו דברי ריבות ומכות ופצעים. או יאמר כי שפתי הכסיל יבואו ויכנסו ויתערבו בריב וזה כי בראותם ריב בין אנשים יתערבו באותו הריב וכאילו בפיו יקרא המכות והענין שהוא גורם לעצמו שיופצע ויהלם.
פסוק ז:
אמר כי פי האדם הכסיל הוא לו למחיתה והענין כי דברי פיו יביאו מחיתה ושברון עליו בעבור היותם נאמרים דרך כסילות וכפל הענין באמרו ושפתיו מוקש נפשו. או כוון לומר שדבריו יביאוהו לידי מחיתה בעולם הזה בעבור מה שימשך מהם ריב וכן דברי שפתיו בעת שיהיו ממותרי הדבור ומחטאי הדבור כלומר מן הדבור האסור והנמנע יביאו מוקש ועונש בעולם הנשמות. או יאמר כי פי כסיל וזה רמז אל האכילה והשתיה אשר לא תהיה כדת היא מחיתה אל האיש כי היא גורמת אבדן הגוף והנפש. וכמו שמותרי האכילה הם לו למחיתה כן חטאי שפתיו הם מוקש לנפש.
פסוק ז:
ואחרי שהזכיר מותרי הדיבור באומרו שפתי כסיל יבאו בריב וגו' ופי כסיל מחיתה לו הזכיר דברי הנרגנים שהם ממיתים לרוב ההיזק הנמשך מהם ואמר דברי נרגן וגו'.
פסוק ח:
נרגן שרשו רגן והוא הרכיל. כמתלהמים המלה הזאת אין לה דומה וענין המלה הזאת כחלקים הנעלמים והוא דומה ללשון ערב האומר לְהַמְתְ כענין בלעת ואמר כי דברי האיש הנרגן הם בקלות ובהבלעה והם מגיעים אל התכלית מן ההיזק והרע או יהיה כמתלהמים מענין הולם פעם והיה משפטו כמתהלמים ור"ל כי דברי הנרגן נראים כאלו הם מכות קלות. ועל דרך האמת הם דוקרים ומגיעים לחלל הגוף לרוב היזקם.
פסוק ט:
אמר כי האיש שיש לו מלאכה יוכל לחיות ממנה והוא מתרשל מן המלאכה ההיא ולא יתעסק בה הוא חבר וריע לבעל משחית כי הוא משחית מלאכתו וממונו ומשחית עצמו ובני ביתו בהרפותו מלאכתו אשר חייהם תלויים בה. וכוון לומר שלא יחשוב המתרפה במלאכתו שהוא עשה דבר נקל כי חבר הוא לאיש שהוא הורג עצמו. מצורף אל זה כי בסבת הרפותו מלאכתו יחיה בצער ולא יוכל לבקש החכמה עם צוק הפרנסה ונמצא שהוא משחית נפשו. ובא מלת מתרפא באלף במקום ה"א.
פסוק ט:
ואמר גם בעבור שכבר הזכיר דברי נרגן ואמר כי לא הנרגן בלבד הוא ענין רע ומזיק אלא גם האיש שמתרפא במלאכתו הוא אח לבעל משחית.
פסוק ט:
וסמך אליהם מגדל עוז שם ה' בו ירוץ לרמוז כי בהיות דברי נרגן כמתלהמים הצדיק ירוץ אל ה' ית' שהוא מגדול עוז ויתבצר בו וינצל. והענין שלא ישיב אל דברי הנרגנים ולא יתערב עמהם רק יפקיד רוחו ונשמתו ביד ה' ית' ובענין זה ינצל מדבריהם.
פסוק י:
אמר כי שם ה' הוא מגדל של עוז ושל גבורה והצדיקים בעת צרתם לא ירוצו לכספם וזהבם או לאילי הארץ שיצילום רק ירוצו אל זה המגדל הנזכר שהוא שם ה' ית' ובכן ינצלו. והזכיר שם ה' במקום עצמו ית' כמו ושמי ה' לא נודעתי להם. ואפשר שבא עוז במקום עז כמו ומגדל עוז היה בתוך העיר ולחם חום ביום הלקחו ושוד מלכים תינקי וכיוצא בהם.
פסוק י:
ונראה שקרא הכח השכלי צדיק ואמר כי הכח השכלי מדרכו שהוא עולה במדרגות הסולם העשוי מקורת עץ החיים אשר מלאכי אלהים עולים ויורדים בו בזריזות עד שישיג לבסוף ה' ית' הנצב על ראש הסולם וידבק בו.
פסוק יא:
אחרי שהזכיר כי הצדיק ישים בטחונו בה' ית' ולא ירוץ בעת צרתו כי אם אליו אמר כי העשיר אינו כן רק ממון העשיר הוא לקרית עוזו ולא יבטח כי אם בו להנצל מפגעי הזמן. ואותו הממון ידמה לו שהוא לו כאלו היתה לו בחצרו ובחדרי משכיתו חומה נשגבה אשר בה ירוץ ונשגב כי הוא יבטח ברוב עשרו יעוז בהוותו. וכמו שקרא בפסוק הקודם החלק השכלי צדיק קרא הנה יצר התאוה עשיר ואמר כי היצר ותאוותיו יסירו בטחון האדם מה' ית' וידמה אליו שקנייני העולם הזה הם קניינים גמורים נאמני המציאות יהיה להם השארות וקיום.
פסוק יא:
וסמך אל זה הפסוק לפני שבר יגבה לב איש כלומר העשיר בעבור גובה לבו לא ירוץ אל ה' ית' שהיה מצילו מכל רע ולפיכך ישבר ואם היה עניו היה הכבוד נמשך אחר הענוה. ומדרכי העשיר גם כן שהוא לרוב גאותו הוא משיב דבר בטרם ישמע וזה הדבר היא לו לאולת וכלימה והוא סבת שברו וחוליו כי גאות רוחו גרמה לו לכלכל הדבר המחליא אותו והוא הסרת בטחונו מה' ית' והתבצרו בעשר וחשבו אותו קריית עוזו. וכשיגיע חליו להיות רוח נכאה מי ישאנה כלומר מי ישא מחלתו מגופו. אמנם לב האיש הנבון יקנה הדעת ואזן חכמים תבקש דעת ואם קנה מן הדעת מה שישפיע על זולתו אז טוב לו כי חכמתו תוסיף בזה והוא שסמך אליו מתן אדם ירחיב לו.
פסוק יב:
אמר כי לפני בא השבר לאיש יגבה לבו והטעם כי מיד שיגבה לב האיש בקרוב אליו יבא שברו וזה כי מי שהגיע מסכלותו עד שיגבה לבו הודיע כי לא הבחין גודל מעלת אלהיו ושרפיו וצבאות השמים ולא ידע שפלותו וערכו במציאות. ומתוך כך הוא מזומן לעונש אלהי כדי שיכיר שפלותו.
פסוק יב:
אמנם האיש שהוא הפך זה והוא שתראה בו מדת ענוה הכניעה לאלהים הוא אות ומופת על הכרתו נפלאות אלהיו וגדולתו ושידע מיעוט ערכו במציאות והוא מזומן בעבור זה לכל כבוד כי האלהים יעץ להשפיל הגבוהים ולהגביה השפלים ולפיכך אמר ולפני כבוד ענוה כלומר כשתראה מדת ענוה באיש תידע כי הכבוד ימשך אחריו.
פסוק יג:
אמר כי מי שמשיב דבר על דבר בטרם שישמעהו ויבינהו על מתכונתו התשובה ההיא שישיב היא לו לאולת וכלימה. או יאמר המדה הזאת להשיב על דבר בטרם ישמעהו היא נחשבת לאולת ולכלמה לבעליה כי בעבור שהיא מדה של אולת יכלימוהו בני אדם עליה.
פסוק יד:
יכלכל שרשו כיל וכמוהו ומי מכלכל את יום בואו. נלאתי כלכל. הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. ועניינם המשא והסבל ואמר שחולי הנפש קשה מחולי הגוף כי הגוף כשיחלה תסבול הנפש ותחזק לשאת אותו. אבל בחלות הנפש אין הגוף יכול לסבול חליו אך הוא נמס ואבד. ואע"פ שכחות הנפש הולכות אחר מזג הגוף הנפש יכולה לסבול חולי הגוף יותר משיכול הגוף לסבול חולי הנפש.
פסוק יד:
או יהיה ענין הפסוק כן רוח איש כלומר יצר לב האדם גורם אל האדם לכלכל ולזון ולהשאיר הדבר המחליא אותו והענין שהוא ימשך אחר תאותו ו לא ישתדל להסיר הדבר הגורם לו היזק והמחליא אותו. רק בהמשכו אחר תאותו הוא יפרנס ויכלכל דבר המחליאו או יפרנס מחלותו ולא יחשוב האיש העושה זה שעושה לעצמו היזק מועט כי החולי כשיתיישב בגוף מי יוכל לשאת טרחו או מי יוכל להסירו ממנו. וזה רצה באמרו ורוח נכאה מי ישאנה כלומר כשיגיע החולי בגוף ויתיישב בו עד שתהיה הרוח נכאה וחלושה ונשברת מי ישאנה כלומר מי יוכל לסבול טורח החולי ההוא או מי יוכל לשאת המחלה ההיא ולהסירה מן הגוף.
פסוק טו:
אמר כי שכל האיש הנבון ישתדל בקניית החכמה והיא ידיעת אמיתת הנמצאות וכן אוזן החכמים תבקש לשמוע הדעת גם כן. ואפשר שיאמר כי שכל הנבון שהוא בעל חכמת הלימודים הוא יקנה הדעת מעצמו כלומר יכול לעמוד על ידיעת חכמת הלמודים מעצמו וזה כי חכמת המספר והשיעור ימצא כל אדם מוטבע על ידיעתם מבלתי מלמד חלק מהם ומהם יעלה אל שאר החכמות אשר הם כלי לעלות בהם אל הגמטריא והיא התשבורת ואל חכמת הגלגל ואל חכמת ההגיון.
פסוק טו:
ואוזן חכמים תבקש דעת כלומר כי האוזן של אנשים המשתדלים לקנות החכמה האלקית היא תבקש לשמוע ממוריה ידיעת מונחיה כי החכמה האלהית צריכה לקבלה ולא יתעורר האדם אליה מעצמו ולא יועיל התעוררותו עליה אם לא יקבלנה מאחר ולפיכך לא אמר לב חכמים יבקש דעת שיובן ממנו שהוא ימצא עצמו מוטבע אל ידיעתה רק אמר ואוזן חכמים כלומר אוזן הרוצים לקנות חכמה האלהית היא תבקש לשמוע הדעת כלומר תצטרך אל ידיעת העניינים השכליים ההם מן מקבל.
פסוק טז:
אמר כי האדם שינדב מהונו לזולתו המתן ההוא ירחיב לו והענין כי האנשים יכבדוהו עבור נדיבותו וירחיבו לו במושב וגם במתן ההוא יוליכוהו לפני הגדולים והם המלכים ובעלי הגדולה והעוצם לעמוד עמהם. וכמו שמתן האדם והוא נדיבות הממון ירחיב לו בעולם הזה וינחנו לפני הגדולים כן מה שיתנדב האדם השלם לחון זולתו ממה שחננו האלהים מן החכמה והשלמות הוא ירחיב לו כלומר יוסיף בשכלו כי הוא יוסיף בחכמתו בלמד החכמה לזולתו ויכבדוהו בני אדם עבור חכמתו. וכמותו המתן שעשה לזולתו בעולם הזה שהישיר בני אדם אל ההצלחה יקרב אותו למעלת האבות הקדושים ויתן לו ה' ית' מהלכים בין העומדים ההם.
פסוק טז:
ואחרי שהזכיר כי מתן אדם ירחיב לו והוא מה שישפיע על זולתו אמר צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו כלומר אם יבוא האדם לחון זולתו בענייני האמונות צריך עיון גדול כי היו אמונות קודמות לקדמונים וחשבו שצדקו בכל מה שאמרו וזה נרמז מאמרו צדיק הראשון בריבו אחרי כן קמו חכמים אחרים אחריהם וחקרו על מה שאמרו הקדמונים וזייפו אמונתם וזה נרמז באמרו ובא רעהו וחקרו. אמנם לא זה ולא זה הגיעו אל תכלית האמת רק התורה האמתית היא חוננת האמת באמונת מציאות האל ית' חדוש העולם והתחדש הנפלאות ושהשגחה היא כללית ופרטית ואחדות האל ית' וכיוצא בזה. וזה נרמז מאמרו מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד.
פסוק טז:
וקרא חנינת התורה הדיעות האמיתיות בשם גורל להיות הגורל בורר החלקים בין השותפים כן התורה מעמדת כל דבר על מכונו ומסיר כל ספק מהלבבות.
פסוק טז:
ואמרו אח נפשע מקריית עוז ומדנים כבריח ארמון ר"ל ואם אומה או יחיד הוא נפשע מאמיתת האמונה אז יהיו עליהם ספיקות ומדינים לדמיון מה שיקרה אל הארמון כשנפשע הבריח הסוגר הכל. או קרא האמונה כולה קרית עוז ויהיה פי' אחד ור"ל אם יפסיד אדם עיקר אחד מעיקרי האמונה הוא כאלו נפשע הבריח מן הארמון.
פסוק טז:
או יהיה ביאור הענין כן והוא אמ' מתן אדם ירחיב לו שעניינו בהיות איש משכיל ישפיע מברכתו על זולתו ירחיב לו אמנם יש מונעים לאדם מהשכיל והוא שהכח החיוני אשר יצא ראשון הוא מחרחר ריב בבקש צרכיו כי יבקש היתרונות. ורעהו שהוא החלק השכלי שהוא אחריו הוא חוקר אותו ורוצה לקבל חלקו ויתעוררו מדנים ביניהם לזאת הסבה ולולי התורה התמימה הנמשלת לגורל שהיא השביתה המדינים במנוע המותרות היה מתמיד הריב ביניהם כי כל זמן שאין גבול ידוע בין האחים והשותפים יהיה ריב ביניהם. ולפיכך סמך אל זה אח נפשע מקריית עוז כלומ' בעת שהכח החיוני איננו מתרצה בחלקו והוא נכנס בגבול החלק השכלי אז תראה מדינים כאילו הוסר הבריח מן הארמון ותהיה כעיר פרוצה אין חומה.
פסוק יז:
אמר כי כשיבואו שני אנשים לדין הראשון שיספר טענותיו לפני השופט הוא מראה עצמו שהוא שואל הצדק בטענתו עד שתשמע דברי חבירו הטוען. אמנם אחרי שתשמע דברי הנטען שישים לאל מלתו אז לא יראה בעיני השומעים שהראשון יצדק במאמריו מכל מכל. כי זה הנטען יבוא ויחקור וידקדק על מה שאמר הטוען בראשונה ויסתור דבריו. ואמר זה כדי שיתעורר הדיין ולא ישמע דברי הבעלי דינים זה שלא בפני זה כדי שלא יתיישבו דברי הראשון בלבו ומתוך כך יצא משפט מעוקל.
פסוק יח:
אמר כי הגורל ישבית ריב ומדינים וזה כי בעת שיריבו אנשים על דבר מן הדברים ולא יבואו לידי הסכמה ויפילו אחרי כן גורלות ויתנהגו על פי הגורל ההוא הגורל ההוא הוא סבה להשבית ריבות ומדנים כי מתוך שכל אחד מהם יכוון אל דבר אחד בעצמו ואין אחד שיבטל רצונו מפני רצון חבירו יבואו להריב זה עם זה. ואם יתחכמו להפיל גורלות ולהתנהג על פי הגורל יהיה הגורל ההוא סבה להפסק הריב.
פסוק יח:
ובין עצומים יפריד ר"ל ובין אנשים עצומים שכל אחד מהם מתכוין לנצוח יפריד שלא יבואו להריב זה עם זה. או יאמר ובין מדנים עצומים יפריד והענין שלא יניח המדנים והריבות שיתחברו. ואפשר שאמרו מדינים ישבית הגורל הוא כנותן טעם לפקודי ה' הישרים בהנהגת האדם במאכל ובמשתה ובמשגל ובכלל לכל דרכי האדם לפי שידוע כי הגורל בורר חלק כל אחד מהשותפים ובירור החלקים הוא משבית הריב כדרך שאמר אברהם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה. וזה מטוב הנהגת המתהלך בדרכי ה' ית' כי כל זמן שאין גבול ידוע בין האחים והשותפים יתעורר ריב ביניהם לסבתם או לסבת אנשי ביתם.
פסוק יח:
ולפי ענין זה התורה התמימה נתנה גבול בכל הנמשך לכח החיוני להשבית מדינים בינו ובין הכח השכלי ולהפריד ביניהם בסוף עד שלא יתעסק השכל במריבת בעלי ריבו ובתעצומותיו. והוא שאמר ובין עצומים יפריד כמו שבא ודל מרעהו יפרד. ולולי הנהגת התורה היה עשק רב ביניהם והיה צריך הכח השכלי להתעורר בכל עת לחקור דברי הכח החיוני המתעורר ראשון לחרחר ריב בבקשת צרכיו כי יבקש היתרונות והוא שהקדים לזה ואמר צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו. ואמר גם חכם בעיניו איש עשיר ודל מבין יחקרנו ולפי החקירה הזאת היה מתמיד הריב ביניהם לולי התורה התמימה שהשביתה הריב והמדנים במנוע היתרונות.
פסוק יט:
אמר כשיזדמן שתהיה קריה חזקה בין אחים וימרוד אחד מן האחים ויגורש מן הקריה בסבת פשעו הוא יביא מדינים על הקריה ואנשיה עד שיצטרכו לסגור הארמון בעד נפשם עם הבריח. והזכיר האח בעבור שהוא יותר מזיק לאחיו ולנמשכים אחריהם כשיגורש ממה שאם יגורשו רבים מן הגרים התושבים בתוכה בעבור שהוא יודע מצפוני לבם ומצפוני הקריה ויהיה ההיזק הבא לאחים מן האח בעבור זה רב.
פסוק יט:
או יאמר כשיקרה שיהיה אח נפשע מקריית עוז כאשר פירשנו ובזמן שיהיו בעולם או בינו ובין אחיו מדינים אז יהיה ההיזק הנמשך מזה לדמיון ההיזק ההווה כשיפסד בריח הארמון שהארמון יעמוד בענין רע כי הוא המונע מהגיע ההיזק לאשר בתוך הארמון וכמו שבעת שיוסר הבריח מן הארמון הוא מעותד אל ההיזק כן כשהאח הוא נפשע מקרית עוז הקריה היא בענין רע וענין הכתו' האח שהוא נפשע מקרית עוז ומעורר לקריה מדנים הוא לדמיון הבריח שנפשע מן הארמון.
פסוק יט:
ועל דרך נסתרו יאמר כי כשהכח החיוני הוא נפשע כלומר שיפעל כפי טבעו והוא החוטא לתאבון הוא קשה וחזק מגבור עליו וממשול בו יותר ממשול על קרית עוז על דרך שאמר טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. אמנם יש תקוה על זה למושל ברוחו אבל כשיעיז הטבע ויחטא להכעיס ולחרחר ריב אבדה התקוה בו כי כבר העיר סוגרת ומסוגרת והוא שאמר ומדינים כבריח ארמון.
פסוק כ:
אמר כי מן הפרי שיעשו דברי פי איש תשבע בטנו. ואחרי שהוציא הדיבור בלשון פרי שמדרכו שיאכל קרא מה שיקרה לו בסבת הדיבור אכילה ואמר כי כפי הדיבור כן יקרנו אם יהיה טוב יקרנו טוב ואם יהיה רע יקרנו רע.
פסוק כ:
תבואת שפתיו ישבע כלומר ומתבואת שפתיו ישבע כלומר מן התבואה שיעשו הדברים שיוציא בשפתיו ישבע והוא כפל לשון. ואפשר כי אומרו מפרי פי איש תשבע בטנו רמז אל האכילה. ואמרו תבואת שפתיו ישבע רמז אל הדבור על הדרך שאמר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
פסוק כ:
וזה הפסוק יש לו דבקות עם הפסוקים שלפניו שאמר מתן אדם ירחיב לו והזהירו שיחון אמונות טובות ולא דעות קדומות ואמר אחר כן סוף דבר מפרי פי איש תשבע בטנו כי אם יחון זולתו דיעות אמתיות אשריו ואם יחון אותו דעות נכריות קדומות אוי לו ואוי לנפשו כי מות וחיים ביד לשון כלומר יוכל לחון על זולתו דברים יביאוהו אל המות ויוכל לחון אותו דיעות ידריכוהו אל החיים ואוהביה יאכל פריה.
פסוק כא:
אמר כי המיתה והחיים תלויים ביד הלשון כלומר ביד הדיבור שיעשה האדם בלשונו כי האדם יוכל לדבר דברים יחוייב לנפשו המות וכן בהפך זה שהדבור הטוב לפעמים הוא מציל הלקוחים למות ומטים להרג יחשוך ולפיכך אמר דרך כלל ואוהביה כלומר כל אחד מאוהביה יאכל פריה כלומר הרגיל לדבר ויאהב הדברים הוא יאכל פרי דבריו כי אם יהיה הדבור טוב הדיבור ההוא יועילנו ואם יהיה הדיבור רע יזיקנו.
פסוק כא:
וכמו שהדבור בדברי העולם הוא מביא אל מות ואל חיים זמניים כן יש דבורים אחרים יביאו אל מות וחיים רוחניים בעולם הנשמות אחר המות. וזה כי הדיבור ביסר בני אדם והרחיקם מן הדרך הרע וקרבם אל דרך החיים ובלמד דעת את העם ובקרוא אל האלהים בחזקה ובהתפלל אליו ית' ובלימוד התורה והמצות והחכמה הוא מביא בעליו אל החיים הנצחיים אשר אין עמהם מות. והדיבור ברכילות ובשוא ובכזב ובקללות ובגדופים ובהסיר האנשים מדרך ההצלחה והדריכם אל הדרך הרע והדומה להם הוא מביא אל המות הזמני ואל עונש הנפש הרוחני בעולם הנשמות ולפיכך אמר ואוהביה יאכל פריה כלומר מי שאוהב הדיבור הוא יגמל עליו אם הדיבור יהיה רע יגמול רע בזה ובבא כפי מה שתגזור החכמה העליונה ואם יהיה הדיבור טוב יגמל טוב בזה ובבא גם כן.
פסוק כב:
יאמר לפי פשוטו כי מי שמצא אשה טובה והוא אשר קורא אותה אשה סתם מצא לעצמו דבר טוב. ופירשנו מצא אשה אשה טובה כי בעת שלא תהיה טובה תקרא אשת מדינים. אשת כסילות. אשת זנונים. אשה מנאפת. אשה זונה. והמוצא אותם לא מצא טוב רק מצא מר ממות. ואמר כי אחרי שהנשים רובן כסילות ואוילות ומטבע רע מי שמצא אשה טובה הוא מצא דבר טוב והוא מן האנשים שהפיקו רצון מה' ית'.
פסוק כב:
ואמר מצא אשה לפי שלא יועיל על הרוב כל השתדלותו לבחור לו אשה טובה כי בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת ולפיכך מי שיש לו אשה טובה הוא כאלו נזדמנה לו מציאה טובה לא כוון אליה ואמר מצא טוב כי עם מציאות האשה הטובה ימשכו כל מיני הטובות.
פסוק כב:
ולפי נסתרו יאמר כי מי שמצא חמרו חומר טוב מוכן לקבל שלמות המדות וקבול הצורה האמיתית על שלימותה ותמותה הוא מצא דבר שהוא טוב מפני שיקל עליו לימוד החכמות ועבודת האלהים וקבול השכל על אמיתתו עד שיביאנו באחרית להפיק רצון מה' כי יביאוהו המעשים הטובים לאהבת השם הנכבד והנורא ולדבקה בו. אמנם כשיזדמן שיהיה החומר בלתי נאות הוא רחוק בעליו להשיג אל ההצלחה ימצאוהו שומרי החומות ויכוהו ויפצעוהו וישאו את רדידו מעליו אם יכוון להכנס אל הגן והוא זיווג שני שקשה לזווגו כקריעת ים סוף.
פסוק כב:
וסמך אל זה בתחנונים ידבר רש כלומר האיש שמצא אשה טובה כלומר שיש לו חומר טוב נאות לכל שלימות שהוא רש מתענוגי העולם ולא ירדוף אחר המותרות הוא המאושר. אמנם מי שלא מצא אשת חיל והוא רודף אחר המותרות ונקרא במקום הזה עשיר הוא יענה עזות.
פסוק כג:
יאמר לפי פשוטו כשיהיה ריב בין רש ועשיר הרש ידבר דבריו אחר הנחת כל גאה וגאון בשפלות ובהכנעה מפני שיכיר שפלותו וערך עצמו והוא אמרו תחנונים ידבר רש כלומר בתחנונים ידבר הרש דבריו ובא בחסרון הבי"ת או יהיה עניינו דברי תחנונים ידבר רש. ועשיר יענה עזות כלומר והעשיר יענה לדברי הרש אמרות עזות כי ידבר בעזות פנים בדברים עזים כי לא ירא מפני כל ידבר לפי גאותו וגאונו ורום לבבו.
פסוק כג:
ואפשר שקרא הכח השכלי רש מפני שכל כחות הגוף שנואוהו ואומר כי הוא ידבר תחנונים כלומר דבריו במשפט ותפלתו לא תהיה תועבה כתפלת הכסיל רק תפלתו היא השואת הלב והפה ברחמים ותחנונים לפני המקום. אמנם העשיר והוא המלך זקן וכסיל הוא יענה אמרות עזות תהיה תפלתו תועבה רחוקה מה' ית'.
פסוק כג:
גם אפשר שכוון החכם בפסוק הזה להזכיר תכונת העיון הראויה והטובה לכל מעיין להחזיק בה וכמו כן תכונת העיון הפחותה כדי להרחיקה. ואמר כי הרש והוא הדורך הדרך הנכון והישר מדבר בדרך תחנונים כלומר שהוא מדבר בפחד וביראה ומעט מעט יבקש לו. אבל העשיר והוא הרודף אחר התאוות הדמיוניות הורס ומעיז ועונה עזות כלומר שמסתכל במה שאין ראוי לו להסתכל או במה שאין ראוי לאדם להסתכל בו והוא מדבר הנה והנה כפי העולה על רוחו בעקשות פה ולזות שפתים.
פסוק כד:
אמר כי האיש שהוא מחזר לקנות רעים רבים סופו להתרועע ולהשבר והענין מי שמפזר ממונו לרצות האנשים כדי שיתחברו אליו ויהיו רעיו ישבר כי יפול מממנו. אמנם לפעמים תמצא אוהב נאמן שהוא דבק באהבת הריע יותר מדביקות אהבת אח אל אחיו ואמר כי אף על פי שלפעמים תמצא אוהב שהוא דבק יותר מהאח מכל מקום מי שיכוין שיהיו לו רעים רבים הוא יתרועע.
פסוק כד:
ואפשר שהוא דבק לפסוק שלפניו שאמר ועשיר יענה עזות ואמר כי מוסף על מה שיענה עזות הוא גם כן איש רעים וסופו להתרועע ואע"פ שעל הרוב איש רעים יתרועע לפעמים יש אוהב דבק מאח וטוב רש שאין לו רעים והוא הולך בתומו מעקש שפתיו והוא כסיל.
פסוק כד:
וגם בלא דעת נפש לא טוב כי אולת אדם תסלף דרכו וכו'. ובעבור שהזכיר איש ריעים אמר שהוא האיש המחזר שיהיו לו רעים אמ' הון יוסיף ריעים רבים אפי' למי שלא יכוין לחזור שיהיו לו רעים והדל אפי' מרעהו יפרד לפעמים הן בעבור עניותו והן בעבור עד שקרים שיעיד עליו עדות שקר וסוף העד ההוא לא ינקה ויפיח כזבים לא ימלט.
פסוק כד:
וכמו שהרש יפרדו ממנו רעיו בעבור רישו כן יתחברו רבים עם הנדיבים בעבור ממונם והוא שאומר אחר זה רבים יחלו פני נדיב וכל הריע לאיש מתן. והבדיל בין בעל ההון ובין הנדיב שעל בעל ההון אמר הון יוסיף רעים רבים ועל הנדיב אמר וכל הריע לאיש מתן. אמנם כל אחי רש שנאוהו כל שכן שריעיו רחקו ממנו בעבור שהיה מרדף אמרים לא המה ולא השתדל בחכמה. ואם הוא זה הרש מרדף אמרים קונה לב היה אוהב נפשו כי שומר תבונה סופו למצא טוב. והסבה שרחקו ממנו ושנאוהו הוא בסבת עניותו ובעבור עדות שקר שיעידו עליו כמו שהזכיר למעלה ולכן הזכיר שנית עד שקרים לא ינקה ויפיח כזבים יאבד. ואפשר שאמרו מרדף אמרים לא המה כלומר שמרעיו רחקו ממנו בעבור שהעידו עליו שהוא מרדף אמרים כלומר שאמרו אמרים שאינו אמת שאמרם.