פסוק א:אמר כי המענה הרך ישיב החימה אחורנית כי בעת שיכעס מלך או שופט או איש על איש והוא ישיב אליו דברים רכים וערבים יניח אותו מרגזו וישיב החימה שכבר התנועעה אחורנית. ודבר עצב כלומר אם ישיב אליו דברים שיעציבוהו הוא גורם אליו שיכעס עליו יותר ויותר. והזכיר הכעס בלשון אף לפי שבו יראה. גם דרך הכעס להגביה אפו בעת כשיגדל כעסו.
פסוק א:ואפשר שזה הפסוק דבק עם הפסוק שלפניו שאמר רצון מלך לעבד משכיל ואמר הסבה שרצון המלך הוא לעבד משכיל כי המענה רך של עבד כשיהיה משכיל ישיב חמת המלך אחורנית. והסבה שבעברתו תהיה העבד כשיהיה מביש היא כי דבריו שיהיו דברי עצבון יעלו כעס באף המלך כי לשון החכמים תטיב דעת ולכן יהיו לרצון אל המלך ופי כסילים יביע אולת ולכן יעלו אף ואם יהיה המלך הנז' באמרו רצון מלך לעבד משכיל מלך המלכי' הקדוש ברוך הוא יהיה ענין הפסוקים נכון בהם גם כן.
פסוק א:וסמך אליהם בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים כדי שלא יחשוב הסכל לומ' מי רואה ומי יודע מה שנעשה בסתר כי בכל מקום עיני יי' צופות הרעים והטובים ולכן יש לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. או יאמר כי אף אם המלך לא יכעס על הכסילים שיביעו אולת יש עין רואה ואוזן שומעת כי בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים ולכן יש לכל אדם להזהר בלשונו ולא יביע אולת כי מרפא לשון עץ חיים וכשיהיה סלף בלשון יגרום שבר ברוח בעליו.
פסוק ב:אומר כי לשון החכמים תתקן הדעת ותייפהו והענין כי אפילו הדעת שידבר החכם בלשונו יאמר אותו בתקון ובמליצה צחה עד שהוא ייפה הדעת ויתקנהו. אמנם פי האנשים הכסילים יביע אולת. ואמר יביע כלומר האולת שיאמרו לא ידברו בה בתקון ובצחות רק תהיה האולת נובעת מפיהם ברבוי.
פסוק ג:אמר כי עיני ה' ית' והם משל להשגחתו ית' וידיעת חכמתו המקפת אפסי הנמצאות הם בכל מקום ואין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און והעינים ההם הם משל אל חכמת ידיעתו הם צופות האנשים הרעים והאנשים הטובים או צופות המעשים הרעים והטובים והענין שאין דבר גדול וקטן נעלם מעיני ידיעתו ית'.
פסוק ג:ואחרי שעיני השגחתו ית' הם בכל מקום וצופות בכל המעשים שיעשו אם טוב ואם רע מה מאד גדול חטא מי שלא יחוס על כבוד קונו ויעשה הרעות לפניו ית' ולא יבוש ממנו עם גדולתו ועוצם יכלתו והוא יבוש מאיש נבזה וחדל אישים לחטוא בפרהסיא בפניו כל שכן שיבוש לחטוא בפני גדולי המעלה כל שכן שהוא יתכסה כלימה לעבור על מצות מלך בשר ודם בפניו. ואיך לא יבוש החוטא ולא תכסהו פלצות והמלך המשקיף על מעשיו ורואה נגליו ונסתריו הוא אלוה כל העולם אדון כל הארץ אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו.
פסוק ד:אמר כי רפואת הלשון והוא האזהרה ממותרי הדיבור הוא עץ חיים לבעל הלשון. וכן רפואת הלשון שתדבר במה שיביא אל עבודת ה' ית' ובהישרת בני האדם לקרבם אל ההצלחה הדבור שהוא על זה התואר הוא עץ חיים לבעל הלשון ואל אשר יקבלו החכמה והתורה ממנו. והוצרך לומר זה מפני שהוא שבח השתיקה וגנה הדיבור פעמים רבות ולפיכך בא לומר לא תחשוב שהדיבור בכלל הוא רע כי הדיבור הטוב והוא אשר כנה אותו במרפא לשון הוא כעץ חיים.
פסוק ד:וסלף בה ר"ל כשהדיבור לא יהיה בדבר טוב רק יהיה עוות בלשון הוא שבר ברוח הן ברוח בעל הלשון הן ברוח המקבל שוא ודבר כזב ממנו.
פסוק ד:ואחרי שסלף בלשון גורם שבר ברוח אויל הוא מי שינאץ מוסר אביו או רבו שהוא אביו האמתי המסיר סלף מלשונו והאיש שהוא שומר תוכחת מוכיחיו מורה היותו ערום כי עוות הלשון הוא גדול ההיזק כי בבית איש צדיק תמצא שיהיה בו חוסן רב כלומר ממון גדול. ובפעולת איש רשע שיוליד בביתו ויהיה סלף בלשונו תבוא על אותו הבית מכה נעכרת ולא כן שפתי חכמים כי הן יזרו דעת. אמנם לב כסילים לא כן. ולא די שהפעולות הרעות שעושים האוילים והרשעים הם תועבת ה' כי תועבת יי' הוא כל דרך הרשע אלא אפילו הזבח שמביאים הוא ודאי נתעב לפניו ית'. אמנם האיש שהוא מרדף צדקה יאהב אותו ה' וכל שכן שזבחם רצוי. ואחרי שדרך הרשע הוא תועבת ה' אין לתמוה אם ישלח מוסר רע לעוזב אורח הישר שנתן לפניו ואחז דרך רשע ודין הוא שהאיש שהוא שונא תוכחת ימות. ולא יחשוב אדם להסתיר מעשיו מה' כי שאול ואבדון נגד ה' אף כי לבות בני אדם. ועם כל זה לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך ויהיה לו לב שמח וייטב פנים ולא יתעצב בעבור חטאים שקדמו לו וכאשר יחול עליו עונש אלהי ויהיה בעצבת לב אז יעמוד ברוח נכאה. אמנם לב האיש הנבון הוא לעולם יבקש דעת ופי הכסילים ירעה לעולם אולת ולא יהיו לעולם שמחים בחלקם. ועליהם אמר כל ימי עני רעים וקרא עני האיש שאינו שמח בחלקו כי הוא עני באמת אמנם האיש שהוא טוב לב כלומ' שהוא שמח בחלקו משתה תמיד.
פסוק ה:אמר כי האויל יבזה המוסר שייסרוהו אביו או רבו שהוא האב האמיתי ויחשבהו לנאצה. אמנם מי שהוא שומר תוכחת מוכיחיו הוא יקנה ערמה. ואפשר שקרא השכל אביו ואמר כי האויל הוא ינאץ מוסר השכל ולא יתנהג על פי עצתו כי הוא יכבד את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור.
פסוק ו:אמר כי בבית האיש הצדיק יש תוקף וחוזק רב ובא בית בחסרון בי"ת. והענין שהשגחת ה' ית' תהיה לו לצנה וסוחרה ולא יירא מפגעי הזמן. ובתבואת רשע כלומר ובקנייני הרשע יש מכה נעכרת כי מארת ה' תהיה בכל אשר יש לו בבית ובשדה. ואפשר שכוון לומר כי לפעמים תמצא בית איש צדיק ויש שם חוסן רב שהוא מושפע מטובה רבה ובפעולת אדם רשע שיגדל בביתו ויהיה מחרחר ריב או שיחטא לאל ית' נעכרת טובתו וביתו ויאבד ממונו ולדמיון זה תמצא אדם צדיק ושלם בעל תורה ובעל מעשים טובים ובפעולת היצר הנקרא רשע נעכרת פעולתו הטובה או נפשו והענין שלפעמים יטרידנו יצרו מן העולם או יכלכל אותו ויעבידנו אע"פ שלא יפסיד עליו אמונתו לגמרי.
פסוק ו:גם אפשר שקרא גוף האדם בית צדיק לפי שגוף האדם וכל כחותיו אינם רק להיות בית ומעון לחלק השכלי אשר בו נתעצם האדם ולפי שמזג האדם הוא המזג השוה והממוצע משאר מזגי בעלי חיים והחומר שלו הוא החומר הנקי והטהור כדי שיהא מוכן לקבלת המושכלות ושתחול עליו צורת השכל על אמתתה כנה אותה בחוסן רב כלומר נמצא על תכונה חזקה וחסינה לצורת קבלת השכל ועם כל זה בפעולת רשע שהוא היצר הרע נעכרת נפשו או תחול על הבית הנזכר מכה נעכרת.
פסוק ז:אמר כי שפתי החכמים יפזרו וישפיעו הדעת מכל צד ומכל פנה כמעין הנובע ומימיו מתפזרין לכל צד. או יזרו מענין זר זהב כלומר ישימו גבול של דעת בכל הדברים או שהוא משל אל עשיית הגדרים בדעת מורכבים מסוג והבדל על דרך הראוי. או יאמר כי שפתי החכמים יכתירו הדעת ויפארוהו וישימו עטרת מהלל בראשו והוא שיחבבוהו אצל האנשים כאמרם ז"ל פלוני שלמד תורה ראיתם כמה הגונים מעשיו. אמנם לב כסילים לא כן כלומר לא ידעו לעשות זה ולא יעשוהו. או תהיה מלת כן כמו כן בנות צלפחד דוברות שהוא הנפרד מן אם כנים אתם. ואומר כי לב כסילים והוא שכלם אינו נכון ואמתי.
פסוק ח:אמר כי הזבח שיביאו הרשעים לכפרת עונם הוא דבר נתעב אצל ה' ית' כי המכוון מן האדם שלא יחטא ואם יחטא יביא קרבן על תנאים והרשעים לא יכוונו בענין הזבח הכוונה המכוונת ממנו והוא לסמוך ידיו עליו להראות שהוא עומד במקומו ושהראוי היה שישחט הוא וינותח וישרף הוא. ויזרק דמו בעבור חטאו אשר חטא אלמלי רחמי ה' ית' אשר לקח ממנו תמורה שישפך דם הבהמה תחת דמו. ותשרף גוף הבהמה תחת היותו הוא הראוי לשריפה. גם צותה התורה שיעמוד על קרבנו כדי שבראיית המעשה אשר יעשה בגוף הבהמה יכנע לבבו הערל ויבכה לפני אלהיו ויתחנן לו ויקבל עליו שלא ישוב עוד לרשעו והרשעים לא יכוונו זה בזבח שיביאהו רק יהיה קרבנם ומעשיהם מצות אנשים מלומדה ולפיכך זבחם הוא תועבה.
פסוק ח:ותפלת ישרים רצונו ר"ל לא די שהזבח שיביאו הישרים הוא לרצון לםניו ית' אלא שתפלתם היא רצויה לפניו ית' וזה שהם ישאו לבבם אל כפים אל אל בשמים ישוו כוונת לבם עם דברי פיהם לא כאשר יעשו הסכלים יכרעו בתפלתם ולבם בל עמם יבקשו טרפם מה' ית' בשפתותיהם ולבם לא נכון עמם.
פסוק ט:אמר כי תועבת ה' דרך האיש הרשע כי כל פעולותיו הם למרות עיני כבודו כי הוא לא ישתדל בעבודתו ית' ולא יישיר בני אדם אל ההצלחה. אמנם האיש שהוא רודף לעשות צדק לנפשו והוא מרדף לעשותה לזולתו ומדריך בני אדם אל הצדק יאהב אותו ה' ית'.
פסוק י:אמר כי מוסר אכזרי ורע ראוי שיבוא או יבוא לאיש שהוא עוזב הדרך הסלול או דרך השכל או דרך התורה. ושונא תוכחת שיוכיחוהו מוכיחיו הוא ימות באין מוסר כי המוסר והתוכחת יצילו האדם מדרך המות הזמני והרוחני.
פסוק יא:אמר כי השאול והאבדון עם היותם דברים נסתרים ונעלמים הם נגד פני ה'. והענין שהאנשים שכבר ירדו לשאול ואותם שאבדה תקותם נגזרו להם הם גלויים וידועים לפניו כל שכן שלבות בני אדם שהם בחיים ולא ירדו לשאול הם גלויים וידועים לפניו ית'. ואפשר שבעבור שאמר בפסוק הקודם ושונא תוכחת ימות אמר לא יחשוב מי שימות שכבר נמלט כי אותם שהם בשאול אחר מותם ושאבדה תקותם ונגזרו מארץ חיים לא נמלטו מיד אלהיהם רק הם נגד ה' לקצור פרי מעשיהם וכל שכן שלבות בני אדם חייבים לידע שהם נגד ה' הרואה מצפון לבם.
פסוק יב:אמר כי האיש הלץ שלא יתעסק בדבר מביא אל מעלה ושלימות הוא לא יאהב מי שיוכיחהו ויזרזהו על דבר מעלה כמו שהיה מן הדין חובה עליו שיאהבהו וכל שכן שהוא לא יתעורר מעצמו ללכת אל חכמים ללמוד מהם חכמה.
פסוק יג:אמר כי כשיהיה לב האיש שמח מתוך שהלב הוא שורש הגוף ומקור כחותיו השמחה שהושרשה בלבו יראו סעיפיה על הפנים. ובעצבת לב כלומר וכן כשיהיה הלב נעצב ודואג תרא אותו ברוח נכאה. כלומר שאיפת רוחו תהיה נכאה והוא האנחה שיתאנח כי האנחה היא תבוא בסבת ג' דברים האחד בעבור ענין דק יבחר האדם לשאוף האויר הקר ולהוציא החם ומתוך כך יצטרך להחזיר רוח רב בשאיפה חזקה אחת והיא האנחה. והשנית בעבור דאגה. והשלישית בעבור שמחה כי תתפשט הנפש לחוץ ויותך רוח רב וצריך החזרה רבה.
פסוק יג:או יאמר כי בהיות רוחו נכאה שמקור הרוח החיוני הוא הלב לא ייטבו פניו רק תראהו נעצב ודואג.
פסוק יד:אמר כי שכל האיש הנבון יבקש דעת והוא ידיעת אמיתת הנמצאות וידיעת דרכי האל ית'. אמנם הכסילים שאין להם לב פיהם ירעה אולת כלומר דברים של אולת ולא דברים של דעת. גם רמז בזה כי שכל האיש הנבון בעברו על ספרי הנבואה שהם משל ומליצה לא יסתפק בנגלה לבד והוא מה שיובן מפשטי הדברים ההם. רק יבקש בשכלו דעת הסוד הצפון בקרבו ויסתכל בנקבי המשכית אשר על תפוחי המשל לראות הזהב אשר בקרבו ביודעו כי הנגלה מן הכתובים הוא בערך אל הנרמז ממנו כערך הכסף אל הזהב. אמנם פי האנשים הכסילים ירעה הקליפה בלבד והוא הנגלה מפשוטי הכתובים ולא יחושו להכין המכוון מהם.
פסוק טו:יראה לפי פשוטו שקרא עני במקום הזה מי שהוא הפך לאיש שהוא טוב לב וענין טוב לב ידוע שהוא האיש השמח בחלקו. והשמח בטבעו שכל השתדלותו הוא לשמוח ולראות טוב בחייו יהיה אם כן עני האיש שהוא מטבעו לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים ולא ישליטנו לאכול ממנו. ואמר כי האיש שהוא בהפך האיש השמחן שהוא טוב לב כל ימיו הם רעים כי הוא ישתדל בקבוץ הממון והוא בעמל ויגון כל ימיו ולא יתענג בדבר ממה שיעמול וכאלו תכלית עמלו לצורך זולתו ולא לצורך עצמו. אמנם האיש שהוא טוב לב ישתדל לשמוח ולראות טוב בחייו בתמידות הן במה שזמנו לו אבותיו והן ממה שקנה הוא בזיעת אפיו כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממנו.
פסוק טו:ובעבור שהזכיר כל ימי עני רעים והוא האיש שאינו שמח בחלקו והזכיר האיש שהוא שמח בחלקו שהוא טוב לב ומשתה תמיד אמר טוב מעט ביראת ה' וכו' וטוב ארוחת ירק ואהבה שם וגו' ורמז בזה כי האיש שהוא שמח בחלקו לא יכוין אל המותר רק המעט עם המנוחה והשמחה יספיק לו. אמנם מי שאינו שמח בחלקו הנזכר בעבור היותו איש חמה ויתקצף על מה שיראה מן הטובה לזולתו יגרה מדון. והשמח בחלקו לא די שלא יגרה מדון אלא שאם יראה ריב בין אנשים הוא בחכמתו ישקיטנו וכל זה שיעשה האיש שהוא בעל חימה הנזכר שיגרה מדון הוא בסבת עצלותו שהתעצל מקנות החכמה ודרך האיש העצל הוא כמשוכת חדק כלומ' שנראה בעיניו כאלו דרך החכמה גדורה בקוצים ולא יוכל לעבור. אמנם לישרים נראה אורח החכמה אורח סלולה.
פסוק טז:אמר כי המעט שיקנה האדם מן הממון ביראת ה' וביושר ולא יונה זולתו בקניית הממון ההוא הוא יותר טוב ויותר מועיל לו ולנפשו מן הממון הרב שיקנהו בעול ובחמס ובתרמית ומהומת ה' מוכנת להמצא בו כי המעט מהממון שיקנהו ביראת ה' יעמוד לו ולבניו ותחול עליו ברכת ה'. אמנם הממון הרב שיקנהו בעול לא ישאר לו כענין קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. ואפשר שכוון גם כן לומר כי טוב לאיש שיקנה מן החכמה שיעור מעט מה שיספיק לו לפי שכלו ולא תטרידהו חכמתו מיראת אלהיו והענין שלא ישומם בעבור רוב חכמתו ולא יטרידהו חקרו מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור עד שתפסד עליו אמונתו.
פסוק טז:מאוצר רב ומהומה בו כלומ' טוב לו זה משיקנה מן החכמה דבר גדול מה שישומם בעבורה לרבוייה ותפסיד עליו אמונתו על הדרך אשר דרכו קצת מן החכמים גדולי המעלה שזכרו רבותינו ז"ל שנכנסו לפרדס קצת מהם הציץ ונפגע והענין שנפרדה חכמתו כי לא יכול לסבול עוצם השגת העצמים הנפרדים וקצת מהם נפרדה אמונתו כאחר שקצץ בנטיעות כלומר שהניח המצות המעשיות ובז להם לפי אחד הפירושים שנפרש בפסוק דבש מצאת אכול דייך בארוכה.
פסוק יז:יאמר לפי פשוטו כי יותר טוב הוא לאיש שתהיה לו סעודה של ירקות ותהיה שם אהבה שבני הבית יתנהגו זה עם זה בדרך אהבה ורצון משור אבוס ושנאה בו כלומר ממה שיהיה להם בסעודתם שור אבוס ותהיה שם השנאה והקטטה והוא שיריבו בני הבית זה עם זה. ושור אבוס הוא השור העומד תמיד על אבוס בעליו לאכול ולא יחסר מאכלו וכמוהו וברבורים אבוסים שעניינו וברבורים סגורים בתוך הכלוב והאבוס לפניהם תמיד לא שיהיו מפוטמים ביד כאשר יחשבו רבים. ופרשתי טוב ארוחת ירק יותר טוב הוא לאיש שתהיה לו ארוחת ירק מפני שטוב הוא לשון זכר וארוחה לשון נקבה כי אם היה טוב דבק עם ארוחה היה אומר טובה ארוחת ירק.
פסוק יז:וזה הפסוק דבק עם הפסוק שלפניו שאמר טוב מעט ביראת ה' ואמר כמו שהוא טוב המעט ביראת ה' כן הוא טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו. ואחרי שהזכיר השנאה הזכיר המסבב השנאה והמשקיט אותה ואמר איש חימה יגרה מדון וארך אפים ישקיט ריב.
פסוק יז:ואפשר שכוון במשל הזה לומר כי הטוב והראוי הוא לאדם שירצה לדרוך דרך השלימות שיסתפק במעט המזון ובמיעוט הנאות הגוף ויהיה תכליתו אהבת ה' ית' ויראתו וקניין החכמה ולא שיבחר לנפשו תאוות העולם הזה וקניניו ויביאוהו תענוגיו וקנייניו לשנוא הדרך הטוב ולשנוא החכמה ולומדיה וזה המאמר דומה לאמרם ז"ל פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא מפני שמיעוט הנאות העולם יכניעו גאון הלב ויביאו צוארו בעבודת האלהים וריבוי התאוות יביאוהו לבעוט בו על דרך וישמן ישורון ויבעט.
פסוק יח:אמר כי האיש שהוא בעל חימה וממהר לכעוס הוא יגרה ריב ומדנים כי מתוך שהוא ממהר לכעוס תרבה המריבה בינו ובין זולתו. וכאלו הוא יחרחר הריב ויולידנו בפעולותיו. אמנם מי שהוא ארך אפים שהוא הפך הממהר לכעוס הוא ישקיט הריב כי מתוך שלא ימהר לכעוס לא יריב עם אדם ומתוך כך הוא כאילו ישקיט הריב. או יאמר וארך אפים לא די שלא יריב עם אדם ולא יוליד ריב בין אנשים אלא אפילו אם יראה או ידע ריב בין אנשים ישקיטנו וישלים ביניהם.
פסוק יט:אמר כי דרך העצל והוא הדרך שצריך העצל לדרוך בו נראה בעיניו כאילו היא גדורה בקוצים וסלונים לא יוכל לדרוך בה על הדרך שאמר אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות. אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח. אמנם אורח האנשים הישרים שהם הפך העצל והם החרוצים והמהירים במלאכתם היא דרך סלולה כי הם יעשו פעולותיהם בזריזות ולא יבקשו תואנה להתרשל ממלאכתם. וכן האיש העצל והמתרשל בבקשת החכמה תראה בעיניו דרישת החכמה מסופקת ומבולבלת בעבור שלא למד הצעותיה ולא עסק בה כראוי ולפיכך יתבלבל שכלו ולא ידע הדרך לעבור בה. אמנם הישרים ימצאו דרך החכמה סלולה מן הספקות והמכשולות כי ילמדו החכמות על הסדר כפי המבוקש.
פסוק יט:ואחרי שהזכיר כי דרך העצל נראית בעיניו כמשוכת חדק ואורח הישרים נראית בעיניהם אורח סלולה אמר כי הבן החכם להיות אורח החכמה בעיניו אורח סלולה יקנה מהחכמה דבר גדול בענין שישמח בו אביו. אמנם הכסיל למאסו בחכמה הוא בוזה אמו. וסמך אל זה אולת שמחה לחסר לב להודיע כי האיש שהוא חסר לב האולת שיעשה היא נותנת בלבו שמחה כאילו עשה ענין גדול ואמנם האיש שהוא איש תבונה הוא ידרוך דרך ישרה.
פסוק כ:אמ' כי הבן שהוא חכם ישמח אביו ואמו גם כן אמנם שמחת האב יתרה בחכמת הבן. אמנם הבן הכסיל הוא מבזה אמו ואביו גם כן אלא שרוב הקלון הוא לאם המצויה תמיד עמו כי לכסילותו לא יתחבר עם האנשים. ועל דרך נסתרו יאמר כי הבן החכם יגביר מעלת השכל הנקרא אב וימליכהו והבן הכסיל מבזה נפשו הנקראת אם. או קרא החומר אם ואמר כי בהיות האדם הכסיל נמשך אחר תאותיו התאוות ההם יהיו סבה להשחתת גופו. ואפשר שאמר בוזה אמו לפי שחומר הבן הוא מדם האשה ובהיות הבן כסיל יורה על עכירות מזג האם.
פסוק כא:אמר כי האולת היא שמחה אל האיש שהוא חסר לב והענין כי הוא לא יצטער בהנחתו החכמה ובהתעסקו בדברי העולם שהם אולת רק ישתעשע ויתענג באהבת קנייני העולם עם היותם אולת. אמנם האיש שהוא איש תבונה הוא יישר לכת כלו' יעשה הנהגת פעולותיו על דרך היושר ויתענג בדברי החכמה ולא יתענג בקנייני העולם שהם הבל ורעות רוח.
פסוק כא:ואפשר שרמז באמרו ואיש תבונה יישר לכת כי האיש שהוא בעל חכמת הלימודים הנקראת תבונה הוא ימצא הליכתו ישרה ונאותה ברחובות הטבעיות והאלדיות.
פסוק כא:ואחרי שהזכיר אולת שמחה אמר הפר מחשבות גם היא בסבת אוילות האיש חסר לב שלא יחזיק סוד. אמנם ברוב יועצים שיהיו בעלי סוד תקום המחשבה.
פסוק כב:אמר כי סבת הפרת המחשבות של מלכים ורוזנים ומנהיגי הארצות ושלא תצא מחשבתם אל הפועל הוא בעבור שאנשי סודו יגלו סודו ומתוך כך תופר עצתו. אמנם בהיות רבוי אנשים חכמים יועצים בעלי סוד תקום מחשבתם ולא תופר. או יאמר הפרת המחשבות הוא כשיגלו קצת מן היועצים הסוד וזאת הרעה והוא הפרת הסוד תמצא ברוב היועצים כי מעטים הם אותם שיחזיקו הסוד ולא יגלוהו. או יאמר הפרת המחשבות כשתהיה סבתה גילוי הסודות והוא פירוש באין סוד ובאין רוב יועצים תתקיים אותה ההפרה ומלת באין משרתת במקום שנים.
פסוק כב:ובעבור שהזכיר וברוב יועצים תקום אמר שמחה לאיש היועץ בעת שיענה לשואליו ויאמר עצתו ואם יאמר דבר ראוי בעתו מה טוב אותו הדבור. ובעבור שהזכיר ודבר בעתו מה טוב שהם דברי היועץ החכם אמר כי החכם המשכיל הוא יעלה תמיד בסולם החכמה שהוא אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה ביודעו כי בית האנשים הגאים יסח אותו יי' ויצב גבול האלמנה. ואפשר שקורא הגוף בית גאים כלומר הצדיק יעלה בשכלו מעלה מעלה ולא יחוש לתענוגי הגוף בידעו כי הגוף שהוא בית הכחות החמריות יכלה ויאבד והנפש המשכלת שהיתה כאלמנה קודם שתחול עליה צורת השכל תשאר קיימת עדי עד. והסבה שבית גאים יסח ה' כי תועבת ה' הם מחשבות האיש הרע וטהורים הם בעיניו אמרי נועם. והרע הנז' הוא עוכר ביתו בעבור היותו בוצע בצע והאיש שהוא בהפך בוצע בצע ושונא מתנות יחיה.
פסוק כג:אמר כי מדרך האיש לשמוח בעת שהוא עונה לפי סברתו דברים של טעם ולפעמים יחשוב האדם שהוא השיב דברים של טעם ואין הענין כן ולכן אמר כשיהיה הדבר דבר בעתו כלומר בזמנו ובשעתו ולא העדיף ולא החסיר מן הצורך מה טובו ומה יפיו.
פסוק כד:אמר כי יש במציאות אורח אחד והוא אורח של חיים והענין שכל דרכיו ימצאו חיי עד וזה הדרך הוא למעלה מן האיש המשכיל והוא הסולם שראה יעקב אבינו ע"ה אשר מלאכי אלהים עולים ויורדים בו וה' נצב עליו. וכפי מה שיעלה המשכיל במדרגות זה הסולם יקרב אל ה' ית' וזה הדרך הוא טוב למשכיל שבעלותו בסולם החכמה הנזכר הוא יסור ויתרחק מרדת שאול. או יאמר אורח אחד יש שדורכיו ימצאו חיי עד וזה הדרך איננו יורד רק עולה למעלה וזה האורח הוא למעלה למשכיל כי לעולם תהיה מחשבתו והשקפתו על העצמיים הנפרדים העליונים במעלה בעבור התאוותו להסיר השקפתו ועיונו בדברים התחתונים.
פסוק כה:אמר כי דרך ה' ית' להרוס בית הגאים ולנתצו ולהציב גבול אלמנה שאין למטה ממנה בשפלות ואמר זה להזכיר בני אדם שלא יתגאו כי שונא גאות ה' ולנחם השפלים והענוים כי מעודד ענוים ה'.
פסוק כו:אמר כי מחשבות האדם רע הם תועבה לפניו ית'. אמנם מחשבות האנשים הטובים ודבריהם שהם אמרי נועם אינם תועבה לפניו רק הם טהורים ורצויים לפניו ית' וכאלו אמר תועבת ה' הם מחשבות האיש הרע וטהורים הם לפניו אמרי נועם שהם הפך מחשבות רע.
פסוק כז:אמר כי מי שהוא בוצע בצע כלומר גוזל ממון אחרים הוא עוכר בני ביתו כי חמת מלך מלאכי מות ומיד שירגישו איש עושק ילכו לביתו ואם לא ימצאו העושק בגוף ישללו ויבוזו כל אשר בבית ונמצא שבני ביתו הם נעכרים בסבתו. ושונא מתנות יחיה כלומר כי מי ששונא שיתנו לו אנשים מתנות וכל שכן שלא יגזול ממון אחרים הוא יחיה.
פסוק כז:ואומר אחר זה לב צדיק הוא יחשוב הדבר טרם שיאמרהו ופי רשעים יביע בהפלגה הרעות והוא אמרו לב צדיק יהגה לענות.
פסוק כח:אמר כי הצדיק והוא האדם השלם כשיצטרך להשיב לדברי זולתו אינו נבהל להשיב רק הוא מחשב מה שיש לו להשיב כדי שתהיה תשובתו נכונה. אמנם פי הרשעים לא די שלא ישיב דבר מסודר אלא אפילו הרעות שישיב ידבר בהם בלתי מחשבה והסתכלות ובריבוי מופלג לדמיון הדבר הנובע ממקור.
פסוק כח:ורבים חשבו כי מלת לענות הוא מן הרוני לענה ואמר כי הצדיק יחשוב לעולם בדברים מרים כלענה והם יום המות ויום הדין והעונש שיחול על הרשעים בעולם הזה גם כן כטעם לב חכמים בבית אבל. אמנם הרשעים לא יחשבו למרירות המות ואל עונש רק יביעו רעות ולכן רחק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע.
פסוק כט:אמר כי ה' ית' הוא רחוק מן הרשעים לא שהוא ית' יתרחק מהם ומן המכוונים אליו אלא רק הסבה היא שהם יתרחקו ממנו ית' בפעולותיהם הרעות. אמנם הצדיקים והם העושים צדק לנפשם ולזולתם הם קרובים אל ה' ית' עד שמרוב קרבתם אליו ישמע תפלתם אף על פי שהתפלה לא תהיה על דרך הצעקה והשמעת קול בחזקה. ואמר כן על צד הרחבת הלשון. או תהיה מלת ותפלת משרתת בראשונה גם כן ור"ל רחוק ה' מתפלת רשעים וצדיקים ישמע. ויהיה להם מאור עינים ושמחת לב ושמועה טובה תבוא שתדשן עצם בעבור שאזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין ומה גדלה אשמת האיש שאין לו אוזן שומעת תוכחת מוכיחיו כי האיש שהוא פורע מוסר מוכיחיו הוא מואס נפשו והאיש שהוא שומע תוכחת קונה לב ויגיע האדם ליראת ה' בעבור המוסר של חכמה ואם יגיע למדת הענוה יכובד והוא אמרו ולפני כבוד ענוה.
פסוק ל:אמר כי מאור העינים והוא כשיהיה אור עיני האיש זך וטוב הוא ישמח הלב וכן השמועה טובה והוא שיהיה חוש השמועה שלו טוב תדשן עצם. או יהיה שמועה טובה כמשמעו כלומ' כשתבוא לאיש שמועה טובה מארץ מרחק תשים עצמותיו דשנים ורעננים.
פסוק ל:או יהיה ענין הפסוק כן המאור של עינים ישמח אותו הלב והענין שהלב הטוב הוא יוסיף באור העינים.
פסוק לא:אמר כי האוזן האוהבת לשמוע התוכחות המביאו לחיי העולם הזה וחיי העולם הבא היא תלין בגוף האנשים החכמים כלומר לא תמצא אוזן על זאת התכונה רק באנשים החכמים. ונלמוד מזה כי האוזן שאינה שומעת תוכחות חיים תמצא בכסילים שהם הפך החכמים. או יאמר כי האיש שהוא בעל אוזן שומעת תוכחת חיים הוא לא ילין לעולם רק עם אנשים חכמים לשמוע מהם תוכחות של חיים.
פסוק לב:אמר כי מי שהוא קץ ומואס במוסר שייסרוהו מוריו הוא מואס נפשו לפי שבפריעת המוסר ישאר עיר פרא נמשל כבהמות נדמה ויפעול פעלים יתחייב העונש עליהם כפי גדולת החטא בזה ובבא ונמצא שהוא במעשה הזה פועל פעלים כאלו שונא נפשו. ושומע תוכחת כלומר אמנם האיש שהוא שומע באהבה התוכחות שיוכיחוהו מוכיחיו ויקבל עליו לעשותם ויעשם הוא קונה במעשה הזה לב כלומר שכל.
פסוק לג:אמר כי המוסרים של חכמה יביאו האדם לידי יראת ה' והענוה תביא האדם לידי כבוד ותהיה מלת ולפני משרתת בראשונה גם כן ואמר לפני יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענוה וזה כי המוסרים של דברי חכמה יכניעו נפש האדם ויביאנה לידי יראת ה'. וכן הענוה תביא האדם אל הכבוד הזמני בעולם הזה ואל הכבוד הרוחני בעולם הנשמות אשר הוא היכל ה' ובהיכלו כולו אומר כבוד.
פסוק לג:וסמך אל זה לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון כלומר יהיה האדם חכם לרצונו וידע לערוך בלבו הדברים שיחפוץ לאומרם מה' הוא מענה לשון ויסבב שיאמר החכם כפי הרצון האלהי וכל דרך איש היא זכה בעיניו ית' כי תוכן הרוחות הוא יי' ולכן אחרי שהוא ית' ממנו מענה לשון ומהפך דעת האדם לרצונו ית' גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך ולא תבטח בחכמתך. ובעבור שהזכיר ומה' מענה לשון וכל דרך איש זך בעיניו אמר כי הוא ית' היכול על זה כי הוא זה שברא הכל על צד רצונו הקדום ולא על דרך החיוב למען הראות תפארת גדולתו ואין דבר נעלם מעיני ידיעתו והוא אמרו כל פעל ה' למענהו וגם הרשע שברא מעותד ליום רעה כי תועבת ה' היא כל גבה לב ויד ליד לא ינקה בעבור עונותיו אמנם בחסד ואמת יכופר עון וביראת ה' שתהיה רצוי בעבורה תהיה ניצול מן הרע כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.