פסוק א:מַעֲנֶה־רַּךְ, עדין ואדיב יָשִׁיב, ירגיע חֵמָה, כעס. במקרה של ריב או מצב רגיש העלול להתפתח למריבה אם עונים ברכּות, אפשר לשכך זעם מתלקח, וּדְבַר־עֶצֶב, דיבור מייגע או מצער יַעֲלֶה, יגדיל אָף, כעס. דיבור קשה או בוטה מגביר את הכעס. ראוי להרגיל את הלשון בדיבור רך.
פסוק ב:לְשׁוֹן חֲכָמִים תֵּיטִיב, תשכלל, תשפר דָּעַת, וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ תמיד אִוֶּלֶת. גם אם השוטה ילמד, כל מה שיוציא מפיו יהיה איוולת.
פסוק ג:בְּכָל־מָקוֹם עֵינֵי ה' צֹפוֹת, רָעִים וְטוֹבִים. יש לזכור שעיני ה' צופות תמיד הן על הרעים והן על הטובים, ואי-אפשר להימלט ממבטו כביכול.
פסוק ד:ושוב בעניין דרכי ההתבטאות – מַרְפֵּא לָשׁוֹן, לשון מתוקנת או רכה, או: ריפוי הרוח באמצעות הלשון הוא עֵץ המניב חַיִּים, בריאות, אושר ורווחה, וְסֶלֶף, עיוות בָּהּ – בלשון – הוא שֶׁבֶר בְּרוּחַ, דכדוך, מפח-נפש וכאב.
פסוק ה:ושוב על טיפשים וחכמים, צדיקים ורשעים – האֱוִיל, השוטה יִנְאַץ, יבזה וידחה את מוּסַר אָבִיו, וְמי ששֹׁמֵר בלבו את התּוֹכַחַת המוטחת בפניו – יַעְרִם, יחכים, ייעשה פיקח.
פסוק ו:בֵּית צַדִּיק הוא חֹסֶן, אוצר, מאגר רָב. מה שהוא מאחסן בתוכו יישמר לאורך זמן, וּבִתְבוּאַת רָשָׁע תימצא תבואה נֶעְכָּרֶת, מקולקלת ונשחתת.
פסוק ז:שִׂפְתֵי חֲכָמִים יְזָרוּ, יפזרו דָעַת, וְלֵב כְּסִילִים לֹא־כֵן – אין הוא מפזר דעת, אין הוא קונה דעת ואף אינו מתייחס אליה כלל. או: לא נכון, לא מכוון.
פסוק ח:זֶבַח רְשָׁעִים – תּוֹעֲבַת ה'. גם כשהרשע מביא זבח, ה' מתעב את זבחו, ואילו תְפִלַּת יְשָׁרִים, אפילו בלי זבח – רְצוֹנוֹ, מביאה נחת רוח, היענות וברכת ה'.
פסוק ט:תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע, הנהגתו, מעשיו, שיחו ושיגו; ואת מְרַדֵּף צְדָקָה, צדק ומעשים טובים בכלל, ה' יֶאֱהָב.
פסוק י:מוּסָר רָע, ייסורים קשים מגיעים לְעֹזֵב אֹרַח, למי שעוזב את הדרך הראויה, ושׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת ברשעו, ולעתים לא יועילו לו גם ייסורים, כי אין הוא מקבל כל הנחיה והדרכה.
פסוק יא:לבות בני אדם ותכונותיהם – אפילו השְׁאוֹל והאֲבַדּוֹן, שהם לכאורה חידלון שאין בו ממש ואין בו עניין, עומדים לנֶגֶד ה', אַף כִּי, על אחת כמה וכמה גלויים לנוכח ה' לִבּוֹת בְּנֵי־אָדָם חיים, ששוכנת בהם נפש עליונה.
פסוק יב:לֹא־יֶאֱהַב לֵץ – אדם קל-דעת ויהיר, הוֹכֵחַ, שמוכיחים לוֹ, לכן אֶל־חֲכָמִים, שהוא מניח שיגידו לו דברים שאינם נעימים לו, לֹא יֵלֵךְ.
פסוק יג:לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים, וּבְעת עַצְּבַת, צערו של לֵב ניכרת כלפי חוץ גם רוּחַ נְכֵאָה, מדוכאת. הן רגשות שמחה הן רגשות עצב משתקפים במראהו של האדם.
פסוק יד:לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ, מחפש דָּעַת, וּלעומת זאת פִי כְסִילִים יִרְעֶה, מתחבר לאִוֶּלֶת. הפה של הטיפש רדוף להגיד דברי שטות.
פסוק טו:כָּל־יְמֵי העָנִי רָעִים. גם מצבים שאינם קשים במיוחד פוגעים בעני, מפני שאין הוא יכול להרשות לעצמו לתקן דברים בזמנם או להתרפא בעוד מועד, וכך הקלקול גדל והולך, וְאילו טוֹב־לֵב, בעל לב טוב יכול לחגוג או לערוך מִשְׁתֶּה תָמִיד, ולא רק בזמן מסוים.
פסוק טז:עם זאת ולמרות קשייו של העני – טוֹב־מְעַט רכוש שנרכש בְּיִרְאַת ה', מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה ומריבה יש בוֹ.
פסוק יז:רעיון דומה – טוֹב נעימה יותר אֲרֻחַת יָרָק, ארוחה זולה ביותר וְאַהֲבָה־שָּׁם, מִבשר שּׁוֹר אָבוּס, מפוטם וְשִׂנְאָה־בוֹ.
פסוק יח:אִישׁ חֵמָה, כעסן יְגָרֶה מָדוֹן, יעורר קטטה, וְאֶרֶךְ אַפַּיִם, סבלן שאינו ממהר לכעוס יַשְׁקִיט רִיב.
פסוק יט:דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק, כמו סבך קוצים החוסם את הדרך, והעוברים נאלצים לשוב לאחוריהם, או שהם מצליחים ללכת בתוך הסבך לאט אך נדקרים. ולעומת זאת אֹרַח יְשָׁרִים הוא דרך סְלֻלָה, נוחה להליכה מהירה וללא פגע.
פסוק כ:חכמה ואיוולת – בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח־אָב, וּכְסִיל אָדָם, ואדם כסיל, גם לאחר שבגר, בעצם היותו כסיל הוא בּוֹזֶה, גורם ביזיון לאִמּוֹ.
פסוק כא:האִוֶּלֶת היא מושא לשִׂמְחָה לַחֲסַר־לֵב. חסר הדעת נהנה מדברי שטות, וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר־לָכֶת. הוא מנסה להתקשר לדברים שיש בהם טעם. לחלופין: השמחה היא איוולת לחסר הלב, אך היא מועילה לאיש תבונה ביישור צעדיו.
פסוק כב:הָפֵר מַחֲשָׁבוֹת בְּאֵין סוֹד, מועצה. תכניות לא יתקיימו אם לא נוצרו בדיון משותף ובהתייעצות הדדית, וּבְרֹב יוֹעֲצִים התכנית תָּקוּם.
פסוק כג:שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה־פִיו. כשאדם עונה נכון ומדויק, הדבר משמח אותו, וְאם יענה גם דָבָר בְּעִתּוֹ, בזמן הראוי – מַה־טּוֹב.
פסוק כד:מוסר, ענווה וצדקוּת – אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה, לְמַשְׂכִּיל. אורח חייו של המשכיל פונה כלפי מעלה, לעניינים קדושים, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה. אם אדם אינו רוצה להגיע למטה, לתחתית שאול, עליו להתאמץ להתקדם ולעלות.
פסוק כה:בֵּית גֵּאִים, יהירים ותקיפים יִסַּח, יעקור ה', וְיַצֵּב, יעמיד ויקיים גְּבוּל אַלְמָנָה. ה' ישמור על שטחה של האלמנה החלשה מפני הגאים האלימים.
פסוק כו:תּוֹעֲבַת ה' מַחְשְׁבוֹת אדם רָע, וּטְהֹרִים, יפים ורצויים בעיני ה' אִמְרֵי־נֹעַם, אמירות נעימות של רצון וחסד.
פסוק כז:עֹכֵר, משחית בֵּיתוֹ אדם שהוא בּוֹצֵעַ בָּצַע, החי למען בצע כסף. הניסיון להרוויח עוד ועוד כסף, בדרך ישרה או בלתי ישרה, יביא נזקים לאדם ולמשפחתו, גם אם לא מיד. וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה. גם אם המתנות אינן ניתנות כשוחד, הן שוברות את הסדר התקין, ולכן ראוי להימנע ככל האפשר מלקבל אותן.
פסוק כח:לֵב צַדִּיק יֶהְגֶּה לַעֲנוֹת, יחשוב איך להשיב תשובה; ידבר בנעימות דברים מרנינים; או: ידבר בשפלות וענווה, וּפִי רְשָׁעִים יַבִּיעַ רָעוֹת, כי בכך הם עוסקים.
פסוק כט:רָחוֹק ה' מֵרְשָׁעִים, וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע. אותם דברים נאמרו בסגנון אחר גם בספר תהלים: קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.
פסוק ל:מְאוֹר־עֵינַיִם, סבר פנים יפות יְשַׂמַּח־לֵב. פירושים נוספים: ראיית דבר חמדה משמחת את הלב; מי שיכול לראות את הטוב בעולם, משמח בכך את לבו, ושְׁמוּעָה, בשורה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן, עשויה להשמין ולהרוות עָצֶם.
פסוק לא:אֹזֶן השֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים, דברי תוכחה בעלי משמעות לחייו של אדם – גם אם הוא עצמו אינו חכם ונבון, אוזן כזו בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין, מפני שבאמצעות התוכחות הוא לומד מהחכמים ונעשה דומה להם.
פסוק לב:פּוֹרֵעַ מוּסָר, פורץ גדרים וגבולות הוא למעשה מוֹאֵס נַפְשׁוֹ, וְאדם ששׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב, גם את לבם של אחרים.
פסוק לג:יִרְאַת ה' – עיקרה ותמציתה הוא מוּסַר חָכְמָה, וְלִפְנֵי כָבוֹד באה עֲנָוָה, גם במובן של חשיבות וגם במובן של קדימה בזמן. אדם הנוהג בענווה עשוי לזכות בעקבותיה גם לכבוד.