א מַֽעֲנֶה־רַּ֭ךְ יָשִׁ֣יב חֵמָ֑ה וּדְבַר־עֶ֝֗צֶב יַעֲלֶה־אָֽף׃ ב לְשׁ֣וֹן חֲ֭כָמִים תֵּיטִ֣יב דָּ֑עַת וּפִ֥י כְ֝סִילִ֗ים יַבִּ֥יעַ אִוֶּֽלֶת׃ ג בְּֽכָל־מָ֭קוֹם עֵינֵ֣י יְהוָ֑ה צֹ֝פ֗וֹת רָעִ֥ים וטוֹבִֽים׃ ד מַרְפֵּ֣א לָ֭שׁוֹן עֵ֣ץ חַיִּ֑ים וְסֶ֥לֶף בָּ֝֗הּ שֶׁ֣בֶר בְּרֽוּחַ׃ ה אֱוִ֗יל יִ֭נְאַץ מוּסַ֣ר אָבִ֑יו וְשֹׁמֵ֖ר תּוֹכַ֣חַת יַעְרִֽם׃ ו בֵּ֣ית צַ֭דִּיק חֹ֣סֶן רָ֑ב וּבִתְבוּאַ֖ת רָשָׁ֣ע נֶעְכָּֽרֶת׃ ז שִׂפְתֵ֣י חֲ֭כָמִים יְזָ֣רוּ דָ֑עַת וְלֵ֖ב כְּסִילִ֣ים לֹא־כֵֽן׃ ח זֶ֣בַח רְ֭שָׁעִים תּוֹעֲבַ֣ת יְהוָ֑ה וּתְפִלַּ֖ת יְשָׁרִ֣ים רְצוֹנֽוֹ׃ ט תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה דֶּ֣רֶךְ רָשָׁ֑ע וּמְרַדֵּ֖ף צְדָקָ֣ה יֶאֱהָֽב׃ י מוּסָ֣ר רָ֭ע לְעֹזֵ֣ב אֹ֑רַח שׂוֹנֵ֖א תוֹכַ֣חַת יָמֽוּת׃ יא שְׁא֣וֹל וַ֭אֲבַדּוֹן נֶ֣גֶד יְהוָ֑ה אַ֝֗ף כִּֽי־לִבּ֥וֹת בְּֽנֵי־אָדָֽם׃ יב לֹ֣א יֶאֱהַב־לֵ֭ץ הוֹכֵ֣חַֽ ל֑וֹ אֶל־חֲ֝כָמִ֗ים לֹ֣א יֵלֵֽךְ׃ יג לֵ֣ב שָׂ֭מֵחַ יֵיטִ֣ב פָּנִ֑ים וּבְעַצְּבַת־לֵ֝ב ר֣וּחַ נְכֵאָֽה׃ יד לֵ֣ב נָ֭בוֹן יְבַקֶּשׁ־דָּ֑עַת ופני (וּפִ֥י) כְ֝סִילִ֗ים יִרְעֶ֥ה אִוֶּֽלֶת׃ טו כָּל־יְמֵ֣י עָנִ֣י רָעִ֑ים וְטֽוֹב־לֵ֝֗ב מִשְׁתֶּ֥ה תָמִֽיד׃ טז טוֹב־מְ֭עַט בְּיִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה מֵאוֹצָ֥ר רָ֝֗ב וּמְה֥וּמָה בֽוֹ׃ יז ט֤וֹב אֲרֻחַ֣ת יָ֭רָק וְאַהֲבָה־שָׁ֑ם מִשּׁ֥וֹר אָ֝ב֗וּס וְשִׂנְאָה־בֽוֹ׃ יח אִ֣ישׁ חֵ֭מָה יְגָרֶ֣ה מָד֑וֹן וְאֶ֥רֶך אַ֝פַּ֗יִם יַשְׁקִ֥יט רִֽיב׃ יט דֶּ֣רֶךְ עָ֭צֵל כִּמְשֻׂ֣כַת חָ֑דֶק וְאֹ֖רַח יְשָׁרִ֣ים סְלֻלָֽה׃ כ בֵּ֣ן חָ֭כָם יְשַׂמַּח־אָ֑ב וּכְסִ֥יל אָ֝דָ֗ם בּוֹזֶ֥ה אִמּֽוֹ׃ כא אִ֭וֶּלֶת שִׂמְחָ֣ה לַחֲסַר־לֵ֑ב וְאִ֥ישׁ תְּ֝בוּנָ֗ה יְיַשֶׁר־לָֽכֶת׃ כב הָפֵ֣ר מַ֭חֲשָׁבוֹת בְּאֵ֣ין ס֑וֹד וּבְרֹ֖ב יוֹעֲצִ֣ים תָּקֽוּם׃ כג שִׂמְחָ֣ה לָ֭אִישׁ בְּמַעֲנֵה־פִ֑יו וְדָבָ֖ר בְּעִתּ֣וֹ מַה־טּֽוֹב׃ כד אֹ֣רַח חַ֭יִּים לְמַ֣עְלָה לְמַשְׂכִּ֑יל לְמַ֥עַן ס֝֗וּר מִשְּׁא֥וֹל מָֽטָּה׃ כה בֵּ֣ית גֵּ֭אִים יִסַּ֥ח ׀ יְהוָ֑ה וְ֝יַצֵּ֗ב גְּב֣וּל אַלְמָנָֽה׃ כו תּוֹעֲבַ֣ת יְ֭הוָה מַחְשְׁב֣וֹת רָ֑ע וּ֝טְהֹרִ֗ים אִמְרֵי־נֹֽעַם׃ כז עֹכֵ֣ר בֵּ֭יתוֹ בּוֹצֵ֣עַ בָּ֑צַע וְשׂוֹנֵ֖א מַתָּנֹ֣ת יִחְיֶֽה׃ כח לֵ֣ב צַ֭דִּיק יֶהְגֶּ֣ה לַעֲנ֑וֹת וּפִ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים יַבִּ֥יעַ רָעֽוֹת׃ כט רָח֣וֹק יְ֭הוָה מֵרְשָׁעִ֑ים וּתְפִלַּ֖ת צַדִּיקִ֣ים יִשְׁמָֽע׃ ל מְֽאוֹר־עֵ֭ינַיִם יְשַׂמַּֽח־לֵ֑ב שְׁמוּעָ֥ה ט֝וֹבָ֗ה תְּדַשֶּׁן־עָֽצֶם׃ לא אֹ֗זֶן שֹׁ֭מַעַת תּוֹכַ֣חַת חַיִּ֑ים בְּקֶ֖רֶב חֲכָמִ֣ים תָּלִֽין׃ לב פּוֹרֵ֣עַ מ֭וּסָר מוֹאֵ֣ס נַפְשׁ֑וֹ וְשׁוֹמֵ֥עַ תּ֝וֹכַ֗חַת ק֣וֹנֶה לֵּֽב׃ לג יִרְאַ֣ת יְ֭הוָה מוּסַ֣ר חָכְמָ֑ה וְלִפְנֵ֖י כָב֣וֹד עֲנָוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
מענה - שנים דבקים. מלת לעבד מושך עצמו ואחר עמו. וכן הוא רצונו של מלך הוא לעבד משכיל, כי הוא יענה אמרים רכים, להשיב חמתו ועברתו. ותהיה לעבד מביש שיענהו קשות, וזהו ודבר עצב. ופירוש: דבר עצב המביש שיעצב המלך, הוא יעלה אף.
פסוק א:
ואמר: יעלה – כי מדת הכעס בעת הזעף תעלה ותראה באפי האדם, על כן נקרא הזעף אף.
פסוק ב:
תיטיב - מענין בהטיבו תתקן הדעת היטב.
פסוק ב:
יביע - מנחל נובע, כלומר לא תפסק האולת מפיהם.
פסוק ג:
בכל, מרפא - שנים דבקים.
פסוק ג:
עיני ה' - כענין: ממכון שבתו השגיח שהביט הרעים והטובים ועיניו הם שכלו וחכמתו.
פסוק ד:
מרפא - רמז למוסר שירפא נגע הסכלות, כעץ חיים שהאוכל מפריו יחיה שנים רבות, כן לומד מפיו מוסר יחיה.
פסוק ד:
וסלף - שיסלף לשונו לדבר אולת תבא שבר ברוחו, כענין רוח נכאה, כי אין לשברה רפואה.
פסוק ה:
יערים - יעשה בערמה, כשישמור התוכחות.
פסוק ו:
בית צדיק - פירוש כבית חוסן הוא, אוצר תבואה ותרגום ממגורות חסניא, כמו: לא יחסן. פירוש: בבית צדיק אוצר רב מלא תבואות.
פסוק ו:
ובתבואת רשע נעכרת - יש תבואה נעכרת, כענין זרעו חטים וקוצים וגומר.
פסוק ז:
יזרו דעת - שילמדוהו לפתאים.
פסוק ז:
ולב כסילים לא כן - ילמד כאשר החכמים יזרו, או לא כן ידע לזרות דעת, והוא הנכון.
פסוק ח:
זבח - השם יתעב זבחיהם כי מגזל יביאוהו.
פסוק ח:
רצונו - שירצה השם בתפלתו.
פסוק ט:
תועבת - כי הולך להרע.
פסוק ט:
ומרדף - פועל יוצא ללבו או לאחר. והטעם: שיצוה לרדוף הצדקה, השם יאהבהו, כנגד תועבת ה'.
פסוק י:
מוסר, שאול - שנים דבקים, אבדון בעבור שהוא אובד ממראה ומדעת בני אדם.
פסוק י:
מוסר רע - כלומר המוסר בדבר רע הוא לעוזב אורח המצות, שלא יחפוץ בו.
פסוק י:
ושונא תוכחת - פתאום ימות והשם שהשאול והאבדון גלויים נגדו, הוא בוחן המחשבות ולבות בני אדם, העוזב אורח מוסר ושונא התוכחת והוא יתן שכרם, שימיתם בלא עתם וירדו אליהם.
פסוק יב:
הוכח לו - פירוש להוכיח.
פסוק יב:
אל חכמים - אל בית חכמים.
פסוק יב:
לא ילך - שיחשוב שיוכיחו, על כן יסור מהם.
פסוק יג:
לב, לב, כל - ג' דבקים. [ראה יד - טו]
פסוק יג:
ייטיב - מן טובת מראה יפה הפנים.
פסוק יג:
רוח נכאה - ונשברת היא על כן לא תלמוד הדעת, אבל לב נבון שישמח ואין לו עוצב בעולם, הוא יבקש ללמוד דעת.
פסוק טו:
כל ימי עני - תאר והוא המתעצב.
פסוק טו:
משתה - חסר כ"ף, פירוש עני דעת וממון - ימיו רעים, הפך לב שמח ולב טוב ושמח - במשתה תמיד, כלומר, כלב אוכל ושותה ושמח בכל יום.
פסוק טז:
מאוצר רב - מקובץ שגזל מהומה באוצר. וטעמו: שבר מן: ויהם ה', פירוש שהרשע יהום בני אדם מהומה גדולה עשרם.
פסוק יז:
טוב ארוחת - עומד במקום שנים, בעבור הנושאה עלי אורח, כמו שלוחים מן ישלח ומנחה מן נחה, שם בארוחה השלוחה, כלומר שיאהב זה לזה, טוב מארוחת שור וישנאו זה לזה.
פסוק יח:
יגרה - מענין: מתגרת ידך.
פסוק יט:
עצל - בכל מקום רשע פירוש, דרך עצל כאילו סבובה משוכת חדק קוצים, שאינו יודע לצאת ממנה.
פסוק יט:
סלולה - כענין סולו סולו המסלה. פירוש: הרימו ההרמה ורומז על הציונים הרמים, כדי שלא יטעו ההולכים עליה. וכן סוללה, כאילו יש לה ציונים סלולים ללכת דרך ישר.
פסוק כא:
יישר - יבקש דרך ישר ללכת בה.
פסוק כב:
הפר, שמחה - שנים דבקים.
פסוק כב:
סוד - ענין עצה, פירוש שאחרים יפרו מחשבות החושבים, בעבור כי אין עצה, ובעבור יועצים תקום מחשבת הנועצים ותבא שמחה לאיש היועץ, בבא מענה פיו.
פסוק כג:
ודבר - העצה שיבא בעתו מה טוב לנועצים.
פסוק כד:
ארח חיים - שהוא למעלה למשכיל, כלומר המשכיל יתעסק לעשות רצון יוצרו, אולי ילך בארח החיים שהיא למעלה והם חיי הנפש המתאוה לשוב אל האלהים, למען שתסור מן השאול שהוא למטה.
פסוק כה:
בית גאים - שיש להם גאוה, יסח השם ביתם ויהרסנו.
פסוק כה:
אלמנה - עניינו אלהים שהוא דיין אלמנות, מן: אלמנה יצב גבולה.
פסוק כו:
רע - כלומר איש רע.
פסוק כו:
וטהורים - נחשבים ככסף טהור, שאין בו סיגים.
פסוק כו:
אמרי נועם - שינעמו לשם.
פסוק כז:
עוכר, לב, רחוק - ג' דבקים. [ראה כח-כט] הבוצע שהוא הגוזל, מסבב שיעכור ביתו מתנות השוחד.
פסוק כח:
לב צדיק - יחשוב לענות על דין הצדק.
פסוק כח:
יביע - כנחל נובע. פירוש ידבר הרעות כדי להטות דין, על כן רחוק השם מהם וישמע תפלת הצדיקים.
פסוק כח:
פרוש אחר: לענות - מן לענה וראש והוא רחוק, בשביל שאין הלמ"ד בשוא.
פסוק ל:
מאור, אזן, פורע, יראת - ד' דבקים. [ראה לא-לג] וכן הפירוש המאור שתחזנה העינים - הוא ישמח לב וכשתשמע האזן תוכחת שבה יש גם חיים, וילין בקרב חכמים, אז תדשנהו התוכחת יותר משמועה טובה.
פסוק לב:
פורע - כי לומד המוסר יכתירהו ויצפינהו והמתרחק ממנו, כאילו יגלהו ויפרעהו, מן: כי פרוע, כלומר פורע מוסר החכמים חפץ להמית נפשו ושומע תוכחת מפיהם, הוא קונה לב. והטעם דעת ויראת השם.