א וַ֠יִּסְעוּ כָּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם׃ ב וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־יְהוָֽה׃ ג וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא׃ ד וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֣ה לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי׃ ה וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ׃ ו הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַֽל־הַצּוּר֮ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ז וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהוָ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן׃ ח וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ ט וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ י וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ יא וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ יב וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יג וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּ֖וֹ לְפִי־חָֽרֶב׃ יד וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאָזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ טו וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְהוָ֥ה ׀ נִסִּֽי׃ טז וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

משכיל לדוד

דוד פארדו

פסוק ה:
ומטך וכו׳ מה ת״ל וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דהואיל ולקיחת המטה קודם לכל הול״ל בתחלה קח בידך מטך ועבור לפני העם וכו׳ מ״ש דסמך המטה לזקני ישראל ועם פירושו מיושב דקמ״ל שלקיחת המטה היה להוציא מלבן של ישראל שהיו אומרים שאינה אלא לפורענות:
פסוק ו:
והכית בצור על הצור לא נאמר כולי ההרגש שמבחוץ הוא דלא הו״ל להזכיר צור כלל שכבר כתיב הנני עמד וכו׳ על הצור וא״כ הו״לל והכית עליו א״נ והכית בו והדר מקשה קושיא אחריתי דהול״ל על הצור ופי׳ דר״ל שיכה בצור ממש על הצור דהיינו במטה שהיתה של סנפרינון שהוא חזק מצור על הסלע והסלע נבקע מפניו:
פסוק ח:
ויבא עמלק סמך וכו׳ אף על גב שאין דרכו של רבינו לדרוש סמוכין אלא כשנכתבו שלא על הסדר וכמו שהרגיש הרא״ם ז״ל מ״מ שאני הכא דמכדי עמלק לאו ברפידים הוה מותביה אלא בארץ שעיר שהוא סמוך לארץ כנען והוצרך לצאת ממקומו למקום רחוק לערוך מלחמה עם ישראל מאי שנא דלא אתא מקמי הכי באילים או במדבר סין והואיל ולא בא מיד שם היה יכול להמתין עד שיעברו דרך ארצו ומ״ט בא דוקא השתא ברפידים ומשני שהכל מן השמים:
פסוק ט:
בחר לנו וכו׳ והלא אהרן וכו׳ אף על גב דמשה רבינו הוה רביה מ״מ בההיא שעתא כבר נתחכם אהרן והו״ל תלמיד חבר ולכך גמרי׳ מניה כבוד חברך וכו׳:
פסוק ט:
מחר בעת המלחמה אנכי וכו׳ נר׳ שכוונת רבינו ליישב ל׳ הכתוב דהול״ל מחר אהיה נצב א״נ מחר אתייצ׳ כי ל׳ אנכי נצב משמע השתא שהוא ל׳ בינוני והיכי קאמר מחר ולכך מפ׳ דר״ל כשיגיע עת המלחמה באותה שעה כבר אנכי נצב להקדים תפלה לצרה:
פסוק ט:
בחר לנו וכו׳ גבורים וכו׳ דבר אחר וכו׳ דלפי׳ ראשון ק׳ דהואיל ומלת אנשים מורה על גבורים ויראי חטא לא שייך בהו ברירה. וא״כ לא הול״ל בחר אלא קח לנו אנשים אלא משמע דבאנשים דהיינו בצדיקים גופייהו צריך בחירה שאין כל הצדיקים ראויים לזה לכך פי׳ פי׳ שני דהבחירה היא על אותם שיודעים לבטל כשפים אלא מיהא משום דפי׳ זה רחוק מפשוטו דליכא אפי׳ רמז במקרא מדבר זה לכך מייתי נמי פי׳ קמא. ומה שהקדים רש״י לפ׳ מחר קודם שפי׳ בחר לנו והפך סדר הפ׳ נר׳ שכיון בזה להכריח ולהביא קצת ראיה ורמז לפי׳ זה שפי׳ שיודעים לבטל כשפים דמ״נל שעמלק בא בכישוף לכך פי׳ תחלה מחר בעת המלחמה כמ״ש רז״ל שהיו מחשבים השעות באצטרולוגיא׳ באופן שהוצרך משה להעמיד החמה לערבבם כמ״ש ר״שי לקמן על פ׳ בא השמש:
פסוק יא:
כאשר ירים וכו׳ דק״ל דהואיל ובדידיה קיימא מלתא למה זה היה מניח ידו כלל כדי שיגבר עמלק ואהא פריך דאי כפשוטו ק׳ וכי ידיו וכו׳ ועמ״ש בספרי ש״ל על מתני׳ דר״ה בס״ד:
פסוק יב:
וידי משה וכו׳ שנתעצל וכו׳ פי׳ דק״ל דהול״ל ויכבדו ידיו כמספר ענין שאירע לכך משני שכוונת הכתוב להודיע שהיה זה על צד העונש ולכך כתב וידי משה כבדים כלו׳ דין הוא להיות כבדים. ואף על גב דאית׳ בדר״זל דאין זרעו של עשו נפל אלא ביד בניה של רחל וא״כ היה מוכרח לשלוח את יהושע מ״מ לא הו״ל למיתב איהו וליזלו תרווייהו:
פסוק יד:
ושים וכו׳ כאן נרמז וכו׳ דא״עג דלעיל רמזה לו בעתה תראה שאין סופו להכניסם מ״מ סבור הוה שירשו בניו את מקומו וכאן רמז לו שיהושע מכניס:
פסוק טז:
כי יד וכו׳ שאין שמי וכו׳ פי׳ דלע״ל כשימחה עמלק יתעלו אותיות ו״ה שבשם במדרגת י״ה וזהו יהיה ה׳ אחד כמו שאמר הרב זל״הה. ומ״ש שאין הכסא שלם נל״עד לפ׳ דידוע שעול׳ הברי׳ הוא הכסא וכתב הרב ז״ל שקודם פגם אד״הר עולם הברי׳ היה במקום שעומד עתה ז״א דאצי׳ וד׳ ראשונות דיצי׳ במקום מל׳ דאצי׳ ושש תחתונות דיציר׳ במקום ו׳ ראשונות דבריא׳ וד׳ ראשונות דעשיה במקום ד׳ תחתונות דברי׳ ושש תחתונות דעשי׳ במקום ו׳ עליונות דיצי׳ והמקום שעומד עתה ד׳ תחתונות דיצי׳ וי״ס דעשי׳ שהם י״ד ספי׳ היה חלל עד הקלי׳ ואף שעתה ביום שבת יש קצת תיקון ועליה מ״מ אין התיקון שלם בעצם עד שיבא הגואל כי י״ד על כס כלו׳ י״ד ספיר׳. ירדו העולמות ולפיכך אין הכסא שלם עד ביאת משיחנו שישוב הכל לאיתנו הראשון שיהיה ב״בא: