פסוק א:וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוא חודש אייר.
פסוק ב:וַיִּלּוֹנוּ, התלוננו כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. מן הסתם היו עמם מעט תבואה, בקר וצאן, אך כיוון שעבר חודש מאז יצאו ממצרים, חלק מהמזון שהיה בידיהם כלה.
פסוק ג:וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מפני ששם יכולנו לפחות לאכול — בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.
פסוק ד:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, מזון היוצא מגדר הרגיל. וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. לקיטתם היומיומית היא הניסיון.
פסוק ה:וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ, את מה שילקטו יכינו לשם היום שלמחרת, וְהָיָה מִשְׁנֶה, כפליים עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. כפי שייאמר בהמשך במפורש, יום השבת הוא יום המנוחה, ובו אין ללקט את המן ואין לאפותו ולבשלו. משום כך, האוכל שיינתן ביום השישי יספיק גם בשביל מחרתו.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כבר בעֶרֶב, וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, והוא השומע אתכם והדואג לכם.
פסוק ז:וּבבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה', וְנַחְנוּ, ואנחנו מָה, כִּי תַלִּינוּ, תתלוננו עָלֵינוּ?! איננו קובעים את הדברים, שהרי איננו אלא שליחיו ושמשיו של ה'. אתם נתונים תחת שלטונו הישיר.
פסוק ח:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אתם תיווכחו בהשגחתו של ה' עליכם בְּתֵת, בנתינתו של ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו. וְנַחְנוּ מָה — לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: קִרְבוּ לִפְנֵי ה', כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם.
פסוק י:וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר, וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן, בהתגלות מיוחדת.
פסוק יא:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
פסוק יב:שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר: בֵּין הָעַרְבַּיִם, אחר הצהריים תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
פסוק יג:ובפועל — וַיְהִי בָעֶרֶב, וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה, וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. באביב במדבר ניכרים הבדלים מובהקים בין היום והלילה, אף היווצרותה של שכבת הטל מסביב למחנה בלילה היא תופעה טבעית,
פסוק יד:אולם כאשר התחמם ועלה הבוקר — וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, הטל התאדה, ואז ישראל ראו וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר משהו דַּק, מְחֻסְפָּס, נימוח, או: לא חלק. הדבר נראה דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ, אך ברור היה שאין זה כפור או קרה.
פסוק טו:וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל את הדבר הזה, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: מָן, מה, מזון, או: מנה, חֵלק הוּא? כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: זה הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה מכאן ואילך.
פסוק טז:זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, עֹמֶר, מידת נפח — למעלה משני ליטר לכל גֻּלְגֹּלֶת, בהתאם למִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם, אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ. כל אחד יקבל מה' מידה קצובה.
פסוק יז:וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּלְקְטוּ את הלחם שהיה מפוזר על פני המדבר, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט, הזריזים או החמדנים, שאספו יותר, ולעומתם האטיים או האדישים, שאספו פחות.
פסוק יח:וַיָּמֹדּוּ, מדדו במידת עֹמֶר, לאחר שלקטו בכליהם השונים. וְהנה התברר להם שלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר. בכליהם של כולם נמצאה מידה שווה לאדם. אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ. כל אחד קיבל בדיוק עומר לנפש. כבר בלקיטתו של הלחם הזה ובמדידתו התברר שאין הוא מזון טבעי.
פסוק יט:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: המן שנלקט בבוקר מיועד להיאכל במשך היום. אִישׁ אַל יוֹתֵר, ישאיר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.
פסוק כ:וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. ייתכן שהיו אלה אנשים הרגילים לסרב להוראות באשר הן, כפי שמצוי בכל קבוצת אנשים גדולה; אך ייתכן שאנשים השאירו משום שטרם נאמר להם שאף מחר ירד מן, ועל כן ביקשו לדאוג למחרת. אבל וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, המן התמלא בתולעים או ברימות, ואחר כך — וַיִּבְאַשׁ, הסריח. וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה, מפני שלא שמעו, ועכשיו המן, שהוא מתנת שמים, נראה עלוב. גם מכאן מתברר אופיו החריג של המן, שכן באופן טבעי תולעים אינן ממלאות אוכל תוך כמה שעות, וגם תהליך ההבאשה הטבעי אטי יותר.
פסוק כא:וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, מיד אחרי שהטל התאדה, אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, לפי הכמות שלה נזקק לאכילתו, או: לפי בני ביתו. וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ בהמשך הבוקר — וְנָמָס המן. כך היה יום אחר יום.
פסוק כב:וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה, שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד. כיוון שהמידות היו קבועות ולא היו תלויות במאמציהם, הם גילו שביום השישי, במקום עומר אחד לגולגולת, יש בכליו של כל אחד שני עומרים. וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה את דבר ההתרחשות החריגה הזאת.
פסוק כג:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' — שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר. מחר יהיה היום הקדוש שעליו דיברנו במרה, שדיניו לא פורטו עד כה. ייתכן שעתה לראשונה הודיע להם את שמו. אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ, את מה שאתם צריכים לאפות — אֵפוּ היום, ביום השישי, וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ — בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל הָעֹדֵף, היתר — הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. לא תוכלו לאכול את המנה הכפולה הזאת, ועל כן שמרו לכם אותה למחר.
פסוק כד:וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה, ולעומת מה שהתרחש בשאר הימים, המן שנלקט ביום הששי לֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה', הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. כביכול גם ה' שובת היום, ואינו מייצר מן.
פסוק כו:כך יהיה הסדר גם מכאן ולהבא — שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי — שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה בּוֹ.
פסוק כז:ואכן וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ אנשים שלא האמינו ורצו לבדוק בעצמם, או חמדנים מִן הָעָם לִלְקֹט בכל זאת, וְלֹא מָצָאוּ.
פסוק כח:וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה, מתי מֵאַנְתֶּם, אתם ממשיכים לסרב לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי?! הגבלתי אתכם במעט מאוד חוקים, וכבר יש כאלה המפנים אליהם עורף.
פסוק כט:רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם. שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.
פסוק ל:וַיִּשְׁבְּתוּ רוב הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.
פסוק לא:וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן, כיוון שבראותם אותו לראשונה לא ידעו מה הוא, ותהו: מָן הוּא? בהיעדרו של שם אחר דבק בו הכינוי הזה. וכאן בא המשך תיאורו של המן: וְהוּא עגול לגמרי — כְּזֶרַע גַּד, הכוסבר, שזרעו קטן ועגול, אך לעומת זרע הגד, החום, המן היה לָבָן, וְטַעְמוֹ הטבעי כְּצַפִּיחִת, מין עוגה בִּדְבָשׁ.
פסוק לב:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': קחו מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, מהמן, כדי שיישאר לְמִשְׁמֶרֶת לְכל דֹרֹתֵיכֶם, לְמַעַן יִרְאוּ בדורות הבאים אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, למזכרת לעתיד.
פסוק לג:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם.
פסוק לד:כַּאֲשֶׁר צִוָּה בהתאם לציווי ה' אֶל מֹשֶׁה, להניח מהמן לִפְנֵי ה', וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת ליד ארון הברית באוהל מועד לְמִשְׁמָרֶת, לזיכרון לאחד המופתים שעשה ה' עם ישראל במדבר.
פסוק לה:וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת. אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. כאשר עברו עם יהושע את הירדן, פסק המן.
פסוק לו:הערת סיום: וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא. מידת נפח זו היא עשירית ממידת האיפה.
