אלה תולדות נח נח וגו'. עד וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ואמנם השאלות הנופלות בספור הזה כפי פשוטי הכתובים הם אלו: השאלה הא' אחרי אשר ספרה התורה בסוף סדר בראשית תולדות נח כמ"ש ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת מה ראתה לזכרו שנית בכאן. והרמב"ן כתב שנכתב פה ללמדנו שלא היה נח ככל אבותיו שהולידו בנים ובנות כי הוא לא הוליד רק את שם את חם ואת יפת. ואינו נכון כי כיון שלא אמר הכתוב בו ויולד בנים ובנות כמו שנזכר בכל אבותיו ידענו שלא הולידם ומה שנלמוד ממה שכתוב כאן נלמד ממה שכתוב למעלה ולא ימלט אם כן מהכפל והמותר: השאלה הב' במה שנכפל בכתוב זכרון השחתת דור המבול אחר השחתת הארץ לפני האלהים וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו שהוא כפל מבואר. גם אמרו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה יראה שאין ענין לו הלא ידענו שהקדוש ברוך הוא ממכון שבתו משגיח ורואה את הכל: השאלה הג' באמרו והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה כי הנה לא נזכר עד הנה שכרת השם ברית לנח ואיך יאמר עתה שיקיימהו עד כי מפני זה כתב הראב"ע כמתנבא שהשם כרת לשעבר ברית לנח ואם לא נזכר בפסוק. גם כתב שאולי אמר זה על ברית הקשת ונמשך אחריו הרמב"ן בזה ואינו נכון כי ברית הקשת נתחדש אחרי צאתם מן התיבה ונאמר לנח ובניו וכן אמר והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה והוא ממה שיורה שקודם ביאתו לתיבה היה הברית הזה שנזכר כאן: השאלה הד' בסתירה שיראה בכתובים במספר הב"ח הנלקחים בתיבה כי הנה ראשונה אמר מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה ואמר מהעוף למינהו שנים מכל יבואו אליך להחיות. אמנם אחר זה אמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו גם מעוף השמים שבעה שבעה. ורש"י כתב שנים שנים כלם הושוו במנין זה שלפחות היו שנים. ואינו נכון כי איך יזכור הכתוב מה שבא לפחות ולא יזכור המנין האמיתי שבא מהם והרמב"ן כתב ששנים שנים באו מאליהם אל התיבה ולא יצטרך נח לצוד אותם ושבעה שבעה היו להקריב מהם קרבן ולא גזר השם שיבואו אלה מעצמן להשחט אבל שיצודם נח ויקחם דייק הרב זה מאמרו שבעה שבעה תקח לך ושבח הר"ן הפי' הזה מאד מאד אבל לא נ"ל כן שכבר נאמר בשנים שנים תביא אל התיבה והוא דומה למאמר תקח לך. ועוד כי למה יגזור השם שיצוד השבעה שבעה ולא יצוד השנים שנים האם לא היה תכלית משובח ההקרבה לגבוה משיבאו מעצמן בעדו כמו להחיות זרע כל שכן הב"ח אינם מכירים בתכליות האלה כי אין בהם תבונה. ועוד כי בספור המעשה לא נזכרה לקיחה ולא מספר השבעה אבל אמר שתי פעמים שבאו אל נח שנים שנים מבלי זכרון צידה ולא לקיחה כלל: השאלה הה' במה שזכרה התורה שתי פעמים ביאת המבול ולכמה שנים היה לחיי נח וביאתו בתיבה כי הנה אמר ראשונה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ. ויבא נח ואשתו וגו'. וחזר ואמר מיד בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' בעצם היום הזה בא נח וגו'. והראב"ע כתב שבראשונה באר שנח נתקרב אל התיבה לא שנכנס לתוכה ובשנית ביאר שבא ונכנס בה. וכבר כתב הרמב"ן שאינו נכון כי לשון הביאה שוה בשתיהם גם שבב"ח ובעופות לא שייך הקריב לתיבה ואמנם מה שפירש הרמב"ן הוא לדעתי יותר רחוק מן הנכון כפי סגנון הפסוקים: השאלה הו' במה שנכפל זה הספור שהיה המבול ארבעים יום וזה שבראשונה אמר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ואחר כך חזר לומר ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים והוא כפל מבואר בפסוקים: השאלה הז' במה שכפל זכרון רבוי המים ותגבורתם כי הנה אמר וירבו המים וישאו את התיבה ואמר ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התיבה על פני המים. עוד אמר והמים גברו מאד מאד על הארץ והיה די באחד מהם: השאלה הח' באמרו ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום ויזכור אלהים את נח וגו' ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמי' ויכלא הגשם מן השמי' והפסוקים האלו מורים שבסוף המ' יום פסקו הגשמים וחדל המטר ומה היה א"כ תגבורת הזה בק"נ יום אם לא היו בהם גשמים והר"ן כתב שבאלו הק"נ יום היה משתנה האויר והארץ למים מכח ההכנה שנשארה בהם מהגשמים שדקדקו אותם והכינום להתהפך למים. והטענה הזאת אינה כלום כי השתנות האויר למים הוא ענין הגשמים שכבר נפסקו בארבעים היום ואם כל הק"נ ימים היה מתהפך האוי' למים תמיד היו א"כ יורדים הגשמים מבלי הפסק כ"ש שהכתוב לא זכר דבר מן האויר אבל אמר ויגברו המים על הארץ ואין זה ענין התהפכות שזכר: השאלה הט' במבוכה הנמצאת בחדשים שנזכרו בספור המבול כפי מה שפירשו חז"ל בב"ר (בראשית ח') ובסדר עולם והביאם רש"י בפירושיו ונמשך אחריהם הר"ן ג"כ וזה כי בתחילה אמר בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה והחדש השני הוא מרחשון שהוא שני לתשרי שבו התחילה השנה ובו נברא העולם לדעת רבי אליעזר ובזה החדש השני התחילו לרדת הגשמים והתמידו מ' יום נמצא שבכ"ח בכסלו פסקו ומאשר אמר הכתוב ויגברו המים ק"נ יום למדו שהיו אחרי ימי הגשם שהיו המים מתגברים בהם בכל יום ונשלמו בסוף חדש אייר ואמנם מ"ש הכתוב אחר זה ותנח התיבה בחד' הז' אמרו שהוא חדש סיון ושלא נקרא שביעי באותו ערך שנקרא השני אלא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים. ואמרו אח"כ שבחדש העשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים פירשו שהוא חדש אב ושלא נקרא עשירי בערך תחלת השנה כחדש השני ולא להפסקת גשמים כחדש הז' אלא עשירי למרחשון שבו התחילו הגשמים לרדת. וכתב רש"י שמכאן נלמד שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה כי המים היו גוברים על ההרים ט"ו אמה וחסרו מאחד בסיון עד א' באב שהם ט"ו אמה לששים יום הרי אמה א' לארבעה ימים וככה עשה רש"י על זה כלו טענותיו כמו שכתב בפירוש. ואמנם החדש הא' והחדש הב' שנזכרו בפרשה לחרבות המים ויבשות הארץ אמרו שהם בערך תחלת השנה. הנך רואה שעשו בחדשים האלה ג' התחלות מתחלפות כי מהם יחסו לירידת גשמים ומהם להפסקתם ומהם לתחלת השנה ומי ישמע לדבר הזה שנזכרו בפרשה אחת שני ושביעי ועשירי ואחד ושני ולא יהיה משפט כלם א' ומתיחסים להתחלה אחת ידועה וכבר התרעם הרמב"ן מזה והתנצל מהיותו חולק על דעת חז"ל. וכתב עוד שהטענה שכתב רש"י מהתיבה שהיתה משוקעת במים שנותן חסרון שוה לכל יום אינה טענה כי אין כל הימים שוים ביבשת המים אבל מדרכם שיחסרו בתחילה אמה אחת לד' ימים ויחסרו בסוף ד' אמות ליום אחד וכמו שהוכיח זה מעין הנחלים וכבר התאמץ הר"ן להשיב על זה באמרו שהיה המבול בדרך נס ולכן לא ישתוה ענינו לענין הנחלים אשר בטבע אבל חוץ מכבודו אין הדבר כן כי אם היות ביאת המבול בדרך נס יבושת המים והפסקתן מי המונע שיהיה בהדרגה כפי המנהג הטבעי האמנם במה שהשתדל הרב הנחמני לתקן ולהסכים כל מניני החדשים בדרך א' ליצירת עולם היטיב לראות באמת אבל עדין יתחייבו לו ספקות גדולות כי הוא כתב שנחה התיבה ביום י"ז לחדש הז' שהוא סוף ימי התגברות גם לדעתו יצטרך לומר בהכרח שביום ההוא מהתגבורת העביר אלהים רוח על הארץ ובעתה אחת חסרו כל הט"ו אמות שגברו על ההרים הרמים ותנח התיבה ואח"כ בעשירי באחד לחדש שהם ע"ג ימים נראו ראשי ההרים ולא הלך א"כ החסרון בהדרגה וזה כלו הפך מה שהניח ראשונה לדבר ידוע שהמים בתחלה יחסרו מעט ולבסוף יחסרו הרבה וכ"ש למה שכתב שהרי אררט הם בשפל הכדור להיותם קרובים לבבל ויצטרך הרב לומר שאותו יום עצמו שהיה סוף תגבורת חסרו לפי שעה כל הגובה המופלא ההוא אשר מט"ו ולמעלה כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים עד שתנוח התיבה על ראשי ההרים היותר שפלים ואחר זה יחסרו מעט מעט וכן אומר שמה שכתב הרב עוד ואולי נאמר שהיה החסרון בז' לחדש הז' גדול מט"ו אמה וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים לא הרי אררט ויקר מקרה התיבה שהיתה בהרי אררט בחדש החמישי ותנח. לא יתכן לסבלו עם מה שכבר פירש בפסוק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום כי הוא עשה ראיה חזקה מאשר לא אמר הכתוב ויחסרו המים בחדש פלוני ויהיו המים הלוך וחסור עד החדש הז' ותנח התיבה כמו שתראה בדבריו: השאלה הי' למה לא נזכר בפסוק תכלית שליחות העורב כמו שנזכר תכלית שליחות היונה כי הנה ביונה כתיב וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה אבל בעורב לא אמר וישלח את העורב: השאלה הי"א למה נשתנה ענין היונה אצל נח מענין העורב כי הנה ביונה כתיב ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התיבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיבה. ואולם בעורב אמר ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. ולמה לא אמר בו כי מים על פני כל הארץ ולמה נח לא שלח ידו ויקחהו ויבא אותו אליו כאשר עשה אל היונה. ואמנם חז"ל גנו ענין העורב שלא עשה שליחותו אבל היה רצוא ושוב כמראה הבזק אל התיבה כי חפץ לשוב מהרה אל בת זוגו ומהם אמרו שהיה העורב רע מעללים ת"ר (סנהדרין פ' חלק) שלשה שמשו בתיבה עורב וחם וכלב וכלם לקו אך דרך דרש הוא והפשט יתישב על פשוטו: השאלה הי"ב מה ראה נח אחרי שנחה התיבה בחדש הז' והיה ידוע מזה שחסרו המים ולחסרונם לא יכלה להיות צפה עליהם ובחדש הי' נראו ראשי ההרים מה ראה שלא פתח מיד אח חלון התיבה ושלח את העורב והתמהמה אח"ז מ' יום משנראו ראשי ההרים עד שפתח את חלון התיבה ושלח את העורב והתמהמה עוד ז' ימים מששלח את העורב עד ששלח את היונה וכן בין שליחות לשליחות היונה תמיד היה מיחל ז' ימים ומי יתן ואדע מאין לו לעשות הגבולים האלה בצמצום האם נעשה זה במקרה או בהשערה או בחכמה. ואלו הם הספקות שראוי שנעיר על זה בדברי הספור הזה והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כלם: אלה תולדות נח וגו'. עד ותשחת הארץ לפני האלהים. אחרי אשר בסדר בראשית ספרה התורה האלהית עניני אדם הראשון בראשית והתחלת מינו באה לספר בסדר השני עניני נח וקורותיו להיותו ההתחלה הב' למין האנושי כמו שיתבאר אחר זה בפרשה ועם היות שכבר נזכרו למעלה תולדות נח ובניו הנה נזכרו כאן פעם שנית לשתי סבות. הא' לפי שבסדר בראשית לא נזכר נח ותולדותיו כמו שזכר כל א' מאבות השלשלת שנזכרו שמה. האמנם מפני מעלת נח ושלמותו רצה הכתוב להרחיב הספור בעניניו לסבות שיתבארו אחר זה ולכן אחר שספר ענינו בכלל האחרים בספר תולדות אדם חזר לספר אותו בספר בפני עצמו להיות נח התחלת היחס וראשית המין כדמות וערך אדם הראשון ולכן התחילה הפרשה אלה תולדות נח כחוזר מראש לספר עניניו. והסבה הב' היא כי בעבור שאמר למעלה ונח מצא חן בעיני ה' שנצל מן המבול התחיל לבאר איך היתה סבתו וספר שלמותו בעצמו ושלמותו במינו שלא היו לו כי אם ג' בנים בלבד להודיע שכלם נצולו עמו. והותרה בזה השאלה הא'. והראב"ע פי' שפירוש תולדות קורות הדברים שקרו לו שנזכרו בפרשה. וכ"כ על אלה תולדות יעקב יוסף. והקשה עליו הרמב"ן כי אין האדם מוליד קורותיו רק לימים מיוחסים שיולידום אבל זו אינה קושיא כלל כי הנה לא נתיחסו הקורות לאדם ביחוס המסובב לסבתו אלא במדרגת יחוס הקנין לבעל הקנין כי תולדות שרשו ילד והאיש לא ילד אבל פירושו התולדות שנולדו לו ולכן כשיפורשו תולדות על הקורות יהיה ענינו הקורות שיקרו לו ואמנם אמרו איש צדיק תמים אחשוב שהם שני תוארים האחד שהיה צדיק מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה לא בחמס כאנשי דורו. והב' שהיה תמים בעל תכונה שלימה בלתי נוטה בטבעו אל הדברי' המגונים כבני הדור. וכן אמרו בב"ר ודלמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו וזכר כל זה להגיד שבכל הדורות שהיה בהם שהאריך ימים רבים וקפל דורות הרבה אנשי רשע וחמס לא נפתה לבו ללמוד ממעשיהם והיה זה לפי שאת האלהים התהלך נח ר"ל שעם היות שדר בתוך רשעים לא הלך בדרך אתם אבל נתחבר ונדבק אל האלהים לא נפרד ממנו כל ימיו והוא מלשון אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו. ואם באתי לפרש צדיק תמים כדברי המפרשים על תאר אחר כך ראוי לפרשו שהיה צדיק נותן לכל דבר חקי הראוי לו ויכלול בצדק שהיה צדיק עם זולתו וצדיק ג"כ בעצמו בתתו לנפשו החק הראוי לתת לה לגופו הראוי לו מבלי חמס כלל הפך אנשי דורו שברדפם אחר הזנות ויתר התאוות היה גופם שבע ונפשם רעבה. ועם היות שהצדק לא ימצא רק בין שנים וכן העול בהיות האדם בעל ב' חלקים מתחלפים נפשו וגופו יפול בהם הצדק והעול וע"ד זה נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. והנה אמר בנח שהיה איש להגיד שהיה בעל מעלה בתוך עמו כי בכמו אנשי המעלה יהיה מציאות הצדק מעלה וספר הכתוב שהיתה צדקתו תמידית בו ולא נשתנה מעול לצדק או להפכו כל ימיו והוא אמרו תמים היה בדורותיו ר"ל בין בזמן הנערות והבחרות וגם עד זקנה ושיבה. ופי' בדורותיו זמניו כי דור הוא נגזר מדירה והמשכות זמן רב על ענין א' יקרא דור א'. וכשישתנה אל ענין אחר יקרא דור אחר כ"ש בחיי נח שהרי נערותו כפי רוב ימיו היה בכמו ק' שנה וכן שאר זמניו היה סבת הצדק המתמיד הזה בנח לפי שאת האלהים התהלך נח והוא ההמשך אחר רצונו והתהלך מבנין התפעל ויורה על ההתמדה בענין ההוא. ואמנם הלך יורה על תנועה מיוחדת. ולפי שבשלמות הזה נתעלה נח ונבדל מכל בני דורו שכלם התהלכו אחר הבשר והוא לבדו התהלך את האלהים לכן חזר לזכור שמו ואמר את האלהים התהלך נח. וצריך אתה לכמו הפי' הזה בדורותיו שאלמלא כן והיה שם דור נאמר על חיי איש א' כדעת המפורשים והנה נח לא ראה כי אם דורו בחייו לא הדורות שהיו קודם לידתו ואף כי אחרי מותו ואיך נודע שהיה צדיק בדורותיו כי הנה מתושלח הגיע צדקתו עד שלא הביא הקב"ה מבול לעולם ולא בימי אבלו. ושם כהן לאל עליון ועבר ישב אוהלים ומדרשו וכ"ש אברהם שהיה בן נ"ח כשמת נח הלא אלה היו צדיקים וטובים ממנו ואיך יאמר בערכם צדיק היה בדורותיו. וכבר נלחץ הרמב"ן עם הספק הזה. וכתב שלא נאמר זה רק על הדורות שהיו קודם המבול וגם לא בכלם ולא אחריו. אבל הכתוב דבר סתם והוא ממה שיוכיח אמתת מה שפירשתי והנה לא אמר הכתוב שהתהלך נח לפני האלהים כמו שכתוב באברהם ואמר אשר התהלכו אבותי לפניו לפי שאלו אמר לפני האלהים היה מורה שהיה עובד את השם מאהבה ולא בא הכתוב לשבחו בזה אלא להגיד איך לא נמשך לבני דורו ולמדותיו המגונות ואמר שהיה זה לפי שלא הלך בדרכם כי היה מתהלך את האלהים ומעשיו היו כפי השכל לא כפי תענוג הבשר. וספר הכתוב שמהשגחת השם על נח היה שלא נתן לו אלא שלשה בנים. כי הבנים הרבים לא יוכל האדם על הנהגתם כמו שיוכל על המעטים שבהיות הדור הפרוץ הזה בהיות הבנים רבים אין ספק שקצתם ילמדו ממעשה דורם אבל בהיותם מעטים ישקיף האב על עניני חיותם ויגער בהם ולזה לא הוליד בנות כי יהיו נשואות לזרים והאשה תלך אחרי בעלה בדעותיה ובמדותיה ולכן בנות לוט הנשואים מתו בסדום עד שמפני זה דרז"ל וה' ברך את אברהם בכל שלא היתה לו בת הנה מפני זה ספרה תורה השגחת השם על נח בשלא היו לו אלא ג' בנים. ואמנם למה היו ג' ולא שנים או א' ולמה נקראו בשמות אלו שם חם ויפת ומי הוא הגדול שבהם ומי הוא הקטון שבכלם הנה יבא ביאורו בכל זה בפרשת ויהיו בני נח: ותשחת הארץ לפני האלהים וגו'. עד עשה לך תיבת עצי גופר. רש"י פירש ותשחת הארץ בעריות ועבודת כוכבים ותמלא הארץ חמס בגזל. והיותר נראה בפסוק כי להיות סוגי העונות שנים מה שבין אדם לחברו ומה שבין אדם למקום. אמרה תורה ותשחת הארץ לפני האלהים כנגד המצוות האלהיות שהיו בינם למקום. ותמלא הארץ חמס במה שבין אדם לחבירו שהיו גוזלים זה את זה ממונו ואשתו מכל אשר בחרו. ולפי שלא פי' המין הא' מן ההשחתה שהוא לפני האלהים במה היה חוזר לבארו וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית וגו' ר"ל שההשתתה לפני האלהים היתה בשהשחיתו את דרכם הטבעי. ואפשר עוד לפרש ותשחת הארץ לפני האלהים כי הנה הרשע והוא אשר לו קנין הרשע לא יראה בעיניו פעל הרשע מגונה כי בזה יובדל מהבלתי כובש את יצרו שהוא מכיר את הרע במה שהוא רע כי שכלו ישר עם היות שהתאוה תתקפהו ולא יוכל השכל להתקומם כנגדה. ואמנם הרשע והוא הבלתי מסתפק יבחר התענוג מצד שכלו הנבער בחשבו שהוא טוב לפי שהקנין אשר לו בזה הפעל יביאהו אל הסכלות הזה כמו שהתבאר בספר המדות ולזה אמרה תורה כי הארץ נשחתה לפני האלהים כלומר ולא לפני אנשי הדור כי לא היה בהם מי שיכיר היותה השחתה ופועל רע ובאר במה נשחתה באמרו ותמלא הארץ חמס והוא כולל למה שבין אדם לחבירו ולמה שבין נפשם לגופו ולזה אמר ג"כ ותמלא הארץ להגיד שאדם אין בארץ שלא יפול בהשחתה כי כלה מלאה מזה זולת נח הצדיק. ולפי שהיתה ההשחתה כלה מצד שגבר חמרם על שכלם תגבורת רב לכן יחס ההשחתה כלה לארץ וכן בסוף סדר בראשית. וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ כי שם ארץ במקומות אלו הוא רמז לחמרם הרע הארציי וכמו שביארתי שם וכדי שלא יחשב שהארץ היסודות עצמה נשחתה הוצרך הכתוב לבאר ולומר וירא אלהים את הארץ והנה נשחת' כי השחי' כל בשר את דרכו כלומ' והנה ההשחת' שראה יתברך בארץ ויחס אליהם אינו מפשיטותה ועצמה אלא בהשחית כל בשר את דרכו מסבתה והוא אמרו על הארץ. ואמנם מ"ש כל בשר הוא רמז במקו' הזה לאדם והוא כמו יבא כל בשר להשתחוות לפני עם היות שאח"ז אמר מכל החי מכל בשר על הב"ח בכלל. וחז"ל דרשו (סנהדרין ק"ח) כי השחית כל בשר אפי' חיה ועוף נזקקין לשאינן מינם. ואם היה הדבר כן יתחייב שנצוץ עליון מפועל המערכ' הביאם לזה ותפול השאלה החזק' למה א"כ נענשו. וכבר חתר הר"ן להשיב על הספק הזה ואין במה שאמר נחת רוח ולכן היותר טוב שנאמר שהוא דרך דרש. ואמנם אמרו ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני. אפשר לפרש שבא קצם וענשם שהם ראוים להענש מפני החמס המגיע לארץ מפניהם ואין ראוי להאריך אפי עליה' עוד. ולכן הנני משחיתם את הארץ ר"ל משחית' ומסירם מן הארץ. והיותר נכון אצלי הוא שאמר הנה הבנתי לאחריתם וידעתי שלא ישובו מדרכם הרעה ולא יצליחו לכל דבר כי מלא' הארץ חמס מפניה' ר"ל שמצד עצמם היה זה כי הם גמלו לנפש' הרעה והגבירו החומ' עליה' ואחרי אשר היה הפשע כולל לא יקווה בהם התקון כי מי יתקנם וכלם רשעים ולכן הנני משחיתם ולפי שהיה האד' מורכב מגוף ונפש וביאר שההשחת' תהי' לגופם לבד והוא החלק החמרי והוא אמרו את הארץ כלומר שישחי' את הארץ בהם והוא גופם ועם זה לא יצטרך הפסוק אל תקון כלל והוא כפשוטו. ואפשר עוד לפרש כי מלאה הארץ חמס מפניהם שהודיעו יתברך לנח שיבא קצם וענשם על מה שחטאו בינם לבינם לא על מה שחטאו בינם לבין המקום כי אלו חטאו לגבוה לבד היה יתברך מאריך אפו עליהם עוד. אבל מפני שמלאה הארץ חמס מפניהם במה שעשו לזה יבא קצם וענשם וזהו והנני משחיתם את הארץ כלומר שאינן ראויים להיות מדיניים ולשבת בארץ אחרי שאין בהם משפט ויושר ואולי שלזה כוונו חז"ל (ב"ר ל"א) באמרם לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל הנה התבארו הפסוקי' והותר' השאלה הב': עשה לך תיבת עצי גופר וגו'. עד בא אתה וכל ביתך אל התיבה. אחרי שהודיעו ית' שבא הקץ הגיעה הצפירה להשחית את הדור הרע הזה צוהו שישתדל להמלט עצמו וביתו כי אחרי שנפרדו מתכונת' ראוי היה שיהיה נבדל מענשם ולזה צוהו בבנין התיבה. ובב"ר (פ' כ"ז) אמרו שכל זה נאמר אל נח בהיותו בן ת"פ שנה בשעת הגזרה והיו ימיו מאה ועשרי' שנה ושהי' נח בהם מתעסק בבנין התיבה נוטע ארזים וקוצצן כדי שיתנו אנשי הדור אל לבם וישובו אל ה'. והנה צוה אותו בבנין תיבה לא ספינה ולא אניה לפי שלא היתה כדמות ספינה עם תורן ונס ושוטין אבל כדמות תיבה ולא היתה מרובעת אבל היתה כדמות משולש וראשו חד כדי שלא תתהפך מהמים ולא מהרוח ולפי שיש לכל דבר ד' סבות פועלת וחמרית וצוריית ותכליתיית ביאר לו ארבעתם בענין התיבה. ולענין הפועל אמר עשה לך כלומ' שנח בעצמו יעשה התיבה ולא יצוה לעשות לאחרי'. ולענין החומ' עשה לך תיבת עצי גופר ולדעתי שהם העצים הקלי' הנקראים פי"נו כי הנה צוה בהם כדי שבקלות תציף התיבה על פני המים ולא תשקע וגם להיות הגפרי' יוצא מהם והרל"בג פירש שעצי גופר הם העצים חזקי הקיים והיו עם זה ארוכים מאד ולענין הקיום אמר קנים תעשה את התיבה והם המדורי' חדרים רבים קטנים וגדולים להושיב בהם כל מין מהב"ח ולשלמות צורתה בשלמות אמר וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר כדי שלא יכנסו בה המי' וצוהו שיעש' אותה בשעור יאות להחזיק מה שיוכרח להכני' בה ממיני הב"ח והמזונות לשנה אחת שמשיית וישאר עם זה מקום שפל להכניס בו הזבל בזמן היותם בתיבה. והשעור הוא שלש מאות אורך וחמשים ברוחב ושלשים בגובה כי בזה השעור לא יתכן שתתהפך. וכתב א' מחכמי האומו' שהאמה הנזכרת בתורה היא האמה ההנדסיי"ת קראה אמה גדולה פירטיקא והיא ששה אמות נהוגות ממנו והמפרשים לא זכרו זה. וספר הכתוב שצוהו עוד שלא תהיה התיבה למעלה ישרת השטח אבל תהיה משופעת מכל הצדדים הד' עד שלא יהיה למעלה משטח הישר כי אם אמה אחת באורך וששית אמה ברוחב במדרגת מחודד כדי שהמים היורדים אל התיבה מהגשמי' יזובו וירדו מיד למטה. וכבר הוכיח הרמב"ן שהיה בזה נס גדול שהחזיק מועט את המרובה כפי רבוי החיות ומיני הרמש והמאכל הצריך להם שנה תמימה אבל הכתוב לא זכר דבר מזה הנס אלא שצוה הקב"ה בגודל הראוי אליה להכיל כל הדברים שנכנסו בה כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות ומכלל התקון צוהו צוהר תעשה לתיבה שהוא החלון שבו יכנס האור אליה כי חיות הב"ח הוא באור כמו שביארתי בסדר בראשי'. וכן יעשה פתח שבה יכנסו לתיבה ויצאו ממנה שהיא זולת הצוהר וצוה שישים אותה בצדה כדי שיכנסו בה ויצאו ממנה ביותר נקל ומי הגשמים לא יכנסו בה וכן צוה שיעשה בתיבה תחתיים שניים ושלישים ר"ל ג' עליות זו על גב זו. העליונה לנח ובניו. והאמצעית לדירת ב"ח ולקצת מזונות. והתחתית ג"כ קצתה למזונות וקצתה לזבל ולענין התכלי' אמר הנני מביא את המבול מים על הארץ והקימותי את בריתי אתך ר"ל ותכלית התיבה וצרכה הוא שאני הנני מביא מבול ואתה וביתך תמלטו בתוכה. ובאמרו ואני הנני מביא הודיעו שיהיה המבול דבר השגחיי לא טבעיי ומפועל המערכה בלבד כי אם ברוחו יתברך. ובמסכת ר"ה רבי אליעזר אומר אותו היום י"ז במרחשון היה שמזל כימה עולה ביום ומעיינות מתמעטות ולפי ששנו את מעשיהם שנה עליהם סדורי בראשית ונטל ב' כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. ר' יהושע אומר אותו היום י"ז באייר היה שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתגברות ומתוך ששנו מעשיהם שנה הקב"ה סדרי בראשית וכו'. הנה על דעת שניהם נשתנו להם בענין המבול סדרי בראשית שהוא המנהג הטבעי המסודר. וביאר הכתוב מה שיתחייב מהמבול באמרו להשחית כל בשר אשר בו רוח חיים שבזה יכלול האדם וכל שאר הב"ח כי אחרי שהכל נברא בשבילו הנה בהפסדו היה ראוי שיפסד וג"כ שאר הב"ח כמו שביארתי בסוף סדר בראשית שאמר הכתוב כל אשר בארץ יגוע למדו חז"ל שהדגים לא מתו במבול ופסוק מלא הוא כל אשר בחרבה מתו. ואם היה שכל אשר בארץ יגוע ימשך שנת ובניו וכל אשר אתו בתיבה שאינם בארץ כי אם על פני המים לא גועו ולא מתו. והוא אמרו בתוספת ביאור והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה שר"ל שבבואם אל התיבה ואינם על הארץ ימלטו מהגזרה ומאשר אמר אתה ובניך ואשתך ונשי בניך רמז לו שיהיו אסורים בתשמיש המטה כי עת רעה היא וגם הודיעו שבזכותו ימלטו כל אנשי ביתו ומיני החיים והוא אמרו אתך. ואמנם מהו הברית שעליו אמר והקימותי את בריתי אתך חשב הר"ן שההמלט' וההצלה מהמבול הוא הברית שכרת לו להצילו לא זולת זה, ואינו נכון, והיותר מתישב בזה הוא שהאל יתברך בתחלת הבריאה (כמו שפרשתי בסדר בראשית) שם חק גבול לים שעם היות טבע המים כפי מקומות היסודות לכסות הארץ שלא יהיה כן תמיד אבל יהיה הגלות בחלק מה מהיבשה לישוב הב"ח וחיותם שא"א להם מבלעדי זה וכמו שביאר' בפירוש יקוו המים. הנה דור אנשי המבול כאשר עברו את חקם והפרו את גבולם ובריתם ראה הקב"ה להפר ג"כ עמהם את בריתו מהגלות היבשה וכבר ידעת שחוקי הבריאה הראשונה נקראו ברית כמ"ש (ירמיה ל"ג כ"ב) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. את בריתי היום ואת בריתי הלילה כי ברית הוא מלשון גבול כמו וברא אתהן. וכאלו אמר השם לנח שהברית והגבול אשר שם למים שלא יכסו את הארץ אין ראוי לשמרו לאותם הרשעים כי כמו שהם הפרו את בריתי אף אני אסלק את בריתי ואת אמונתי וחסדי מהם ואסיר את גבול המים ושטף ועבר אבל הברית והחסד הזה אקים אתך כי אחרי שבריתי היתה אתך הצדק והשלמות גם אני ברית שלומי לא תמוש מאתך וכי תעבור במים לא ישטפוך באמצעות התיבה שבה תמלט עד יעבור זעם ואחר כך תתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה הנה א"כ והקימותי את בריתי אתך הוא ברית גלות היבשה וישוב הב"ח בה שזה יתקיים לנח ולזרעו וכל הב"ח הצריכים אל בני אדם ובזה תשאר האדמה תמימה ולא תחסר כל בה והותרה בזה השאלה הג' ואמנם במה שצוהו על שנים שנים ממיני הב"ח ואח"כ אמר שבעה שבעה הנכון הוא שאין פי' שנים שנים שיהיו שני ב"ח לא יותר אבל הפיר' שיהיו הבאים והנלקחים תמיד זכר ונקבה והם אשר קרא שנים הודיעו שאיש ואשתו יבואו אל התיבה באופן שיחיו זרע אח"כ על פני כל הארץ. ולא פירש לו כאן כמה מן הזוגות ההם יקח אלא שבגזרתו יתברך יבואו אל התיבה מעצמם מבלי צידה מכל החי מכל בשר ומן העוף שנים מכל שהם הזכר והנקבה והתבונן כמה כלל זה היעוד כי הנה נקבות הב"ח אינן הולכות תמיד מחוברות עם זכריהם אבל יתחברו לבד בשעת הזווג ומיד איש ואשתו כל אחד לדרכו פנו ומין האדם בלבד הוא המתחבר תמיד אל נקבתו וכמו שביארתי בפסוק לא טוב היות האדם לבדו ולצורך התיבה גזר ית' שיבואו מחוברים זכר ונקבה לא אחד ולא שתים בלבד אבל רבים מכל מין כדי שיקח נח מהם כרצונו. ולפי שאמר שהם יבואו מעצמם והוא לא יצטרך לבקשם ולצוד אותם צוהו שלבד ישתדל בבקשת המזון הצריך אליהם כי עם היות שהב"ח דורסים יזונו מהבשר הנה צוה ית' שלא יאכלו בתיבה כ"א הזרעים והצמחים כדי שיתבטל זדונם ורשעתם כי היה כמו שפירשתי בספר ישעיהו מאכל הבשר מוליד אכזריות חימה ושטף אף ואכילת התבן והעשבים תבטלהו כמו שנראה מהב"ח הבייתיים שיאכלו מעשב האדמה ושלמים הם אתנו והארי גם את הדוב והכלבים עזי נפש אוכלים הבשר ולכן יעד הנביא (ישעיה י' י') ואריה כבקר יאכל תבן וסמיך ליה לא ירעו ולא ישחיתו ועל זה נאמר כאן והיה לך ולהם לאכלה. וכלל עוד בזה המאמר שיכניס עמו לתיבה מכל מיני הזרעים והצמחים לפי שבימי המבול נפסדו האילנות ובצאתם משם יהיה להם זרע לזרוע כדי שלא ימותו ברעב. ועל זה ג"כ נאמר והיה לך ולהם לאכלה ר"ל אחרי צאתו מן התיבה. ואין ספק שהודיע השם לנח זמן עמידתו בתיבה וטבעי מיני כל הב"ח ומאכלם וכן אמרו בב"ר הכניס עמו זמורות לפולין חצובות לצבאים זכוכית לנעימיות. אמנם כאשר צוהו ית' לבא אל התיבה אז ירש לו שמאותם הזוגות הבאות אליו מן הטהורות יקח שבעה שבעה איש ואשתו. ומאשר לא טהורה היא יקח שני זוגות בלבד. ואין ספק שהיה נח יודע וחכם בטבעות הב"ח כמו שהיה ג"כ בקי בעבודת האדמה ומתוך חכמתו ידע והבדיל טהור מטמא שהוא כפי טבעם והנה צוה לקחת רבים מהטהורים לפי שהיה עתיד להתיר להם אכילתם וגם שמהם יקריב קרבן ומלבד זה הטהורים יהיו שלמים ושקטים בתיבה ואין כן בדורסים שהם הבלתי טהורים שלא ידע שלו בטנם והרשעים כים נגרש. הנה התבאר שאין סתירה במספר הב"ח והותרה השאלה הד'. וספר הכתוב שעשה נח ככל אשר צוה אותו אלהים וזה היה בעשיית התיבה ואסיפת המזונות שאסף מהם כמות רב מכל דבר: ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו'. עד ויהי המבול וגו'. כפי הנראה מהכתובים הדבור הזה בא לנח ז' ימים קודם המבול כי כן כתיב כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר. ובמסכת ר"ה חלקו רבי אליעזר אומר שהחדש השני הנזכר כאן הוא מרחשון שני לתשרי שבו נברא העולם. ור' יהושע סבר שהוא אייר שני לניסן שבו נברא העולם ולפי שחכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר אמשיך פי' הפרשה כלה לדעתו לפי שע"ד האמת עד יציאת מצרים היה תשרי ראשון לחדשי השנה וכן תרגם יונתן בן עוזיאל בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי בירחא דעתיקון קראן ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה. ובמכילתא אמרו החדש הזה לכם ראש חדשים ולא מנה בו אדם הראשון היו הקדמונים כלם וגם היום רוב האומות מתחילין השנה מתחלת החרישה עד שיצאו ממצרים שלזכר אותו הנס צוה יתברך שיהיה החדש ההוא ראשון לחדשי השנה. והנה ספר הכתוב כאן כי כאשר נשלם בנין התיבה ובאו ימי הפקודה שבעה ימים קודם המבול צוה יתברך לנח שיבא אל התיבה ומאשר אמר כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ולא אמר תמים מורה ששניהם תאר אחד כמו שפירשתי למעלה אבל חז"ל למדו מזה שמזכירין קצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. והנכון בפי' הפסוקים האלו הוא בא' מב' אופנים. הא' כפי דרך חז"ל שאמרו שבא אתה וכל ביתך וכן ויבא נח וגו' הוא הביאה האחרונה שבא בתיבה ונסגר בה וכפי זה ראוי לפרש הפסוקים שבראשונה ביארה תורה בדרך כלל שבא נח ובניו ונשיהם אל התיבה מפני מי המבול שכבר התחיל ושהיה זה בהיות נח בן שש מאות שנה ושג"כ באו אל התיבה כל מיני הב"ח. ולפי שנאמר זה בכלל ולא ידענו באיזה חדש מהשנה ולכמה ימים בחדש ואם היה קודם מלאת הז' ימים או אח"כ ואם היה קבוץ האנשים והב"ח כלם אל התיבה בימים רבים או מעטים לכך הוצרך הכתוב לבאר כל זה בפרטיות גדול יען היה פרטיות הספורים ממה שיוסיף אמת ואמונה בהם. ולכן אמר אחרי שספר הענין בכלל ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ להגיד שנתקיים הדבור האלהי בזה כמו שביאר. עוד ביאר החדש והיום באמרו בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ואמנם מ"ש למעלה והמבול היה מים על הארץ ביאר זה גם כן באמרו ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ושם מעיינות וארובות הם המשליים כי אין מעיינות בתהום ולא ארובות בשמים. והענין הוא שעלו המים מתחת לארץ שהוא נקרא תהום עליה וכן ירדו גשמים רבים מלמעלה והוא המבול. וספר הכתוב שהתמיד זה מ' יום ומ' לילה מבלי הפסק כלל. ואמנם ההכנסה לתיבה אם היתה בימים רבים או מעטים הנה ביאר זה באמרו בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת המה וכל החיה והוא פועל מתמיה מאד שביום אחד נעשתה כל ההכנסה הרבה ההיא מאנשים ונשים ומיני החיה והבהמה והרמש והעוף ומזונותיהם שהיה בלתי אפשר שיעשה כל זה ביום א' עם גשם ורוח זלעפות אם לא בעזר האל כי רוחו הוא קבצם ולפי זה הדרך יהיו הדברים מחוורים ואין הכפל בפרשה וזהו האופן הראשון. ואמנם האופן השני הוא שאמר יתברך לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה. אין הכוונה שיסגר בתוכה אלא שיבא שמה פעמים רבות הוא וכל בני ביתו באותם ז' ימים והוא אצלי כמו עלה אל הר העברים וגו' (במדבר כ"ז ג') וראית אותה ונאספת אל עמך וגו' שנא' למרע"ה בפרשת פנחס שאין כוונתו על עלייתו האחרונה והראיה אשר ראה בסוף ימיו כי היא נזכרה בסוף התורה ונאמר בה ומות בהר מה שלא נאמר כן בפרשת פנחס. ועם היות שנא' שם ויעש משה כאשר צוה אותו אלהים ואין הכונה שאז עלה וראה את הארץ ומת אז שמה כי כמה דברים נעשו אח"כ. אבל היה ענין הציווי ההוא שיעלה שם פעמים רבות ויראה את הארץ תמיד לפי שהיה עתיד למות שמה וכמו שיתבאר במקומו בע"ה. כן היה ענין הצואה הזאת לנח שיבא אל התיבה הוא ובני ביתו ויביאו שם מזונותיהם וכל עניניהם עם היות שלא הגיעה עדין שעת המבול כי לימים עוד שבעה יהיה. וכן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה באותם ז' ימי ההכנה והחנוך ז' זוגות איש ואשתו ומהבלתי טהורים יקח שנים זוגות איש ואשתו כי היו באים רבים לפניו והוא יקח מהיותר יפים ונאים כרצונו ואמר שיהיה זה לחיות זרע על פני כל הארץ כי זהו התכלית לא לאכלם בתיבה. ואמר שמספר כל השבעה שבעה שיקח מן הטובים היה לו לסימן ולאות כי לימים עוד שבעה ימטיר על הארץ. וכפי הנראה עם הז' ימים היו נשלמים הק"ך שנה שנתן להם לשישובו אליו. אבל חז"ל אמרו אלו ז' ימי אבלו של מתושלח שאיחר הקב"ה את המבול לכבודו עוד ז' ימים אחרי הק"כ שנה. ואמרו ויעש נח ככל אשר צוה ה' ענינו אצלי שהיה בא אל התיבה פעמים רבות כל אותם הימים והיה מכין בה הדברים הנצרכים לדרכו וכל זה היה קודם התחלת ירידת מי הגשמים. אבל בניו ואשתו ונשי בניו לא עשו כן ולא באו אל התיבה מפני מצות השם לכן לא נאמר ויעש נח ובניו וביתו ככל אשר צוהו השם. האמנם כאשר התחילו באותם ז' ימים לרדת גשמים עם היות שלא היו רבים פחדו בני נח ונשותיהם ואז באו אל נחאל התיבה באותה ביאת עראי שהיה בתוך הז' ימים ועל הביאה הראשונה ההיא אמר הכתוב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ כי הנה לא אמר בזה החדש וימי החדש ולא מעיינות נבקעו ונפתחו ארובות השמים כאשר אמר באחרונה אבל אמר שבשבעת ימי ההכנה האלה היה המבול מים על הארץ ר"ל לא מבול החלטי כי אם מים מועטים ממנו ואז ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול ר"ל מיראת המים שהתחילו לרדת. אבל חז"ל אמרו (ב"ר ל"ב) שאף נח מקטני אמנה היה שלא נכנס לתיבה עד שהגיעו המים לקרסוליו ואם היה הדבר כן לא ידעתי איך כנהו הכתוב בצדיק תמים אלא שפשט הכתובים כפי מה שפירשתי. וספר הכתוב שהב"ח באו אל התיבה זוגות כאשר צוה אלהים לנח ושבהגיע הז' ימים שיעד השם ומי המבול היו על הארץ. והתבונן שלמעלה אמר והמבול היה מים על הארץ לפי שלא היו מים רבים אמנם בכאן בביאה האחרונה אמר ומי המבול היו על הארץ לפי שאחר הז' ימים כבר היו המים ברבויים ושטיפתם מן המבול מה שלא היה ככה קודם לכן. ולכן שנה הכתוב לומר (בראשית ז') בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בי"ז לחדש ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה להגיד כי בתחלת שבעה ימים היו מים על הארץ אבל לא היו מים רבים ולא מי המבול ולא נבקעו עדין כל מעיינות תהום רבה ואז בא נח וביתו ביאת עראי רצוא ושוב אל התיבה אמנם בסוף הז' ימים אז נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים שהוא רמז לרבוי הגשמים באופן נפלא. ובעצם היום הזה בא נח וכל ביתו אל התיבה ביאה מוחלטת להסגר בה וכן הב"ח שג"כ לשבעת הימים היו באים ושבים הנה כלם בעצם אותו היום נכנסו ונסגרו בתיבה לא שילך נח ללקחם אלא שמעצמם באו אל נח אל התיבה זוגות זוגות כמו שגזר השם ולפי שהביאה הזאת האחרונה החלטית ולא כראשונה אמר הכתוב בה ויסגור ה' בעדו כלומר שירדו כ"כ מהמים שלא יכלו לצאת עוד ממנה כאלו השם סגר בעדם ולא יצא וגם סגר בעדם פתח התיבה שבחמלת ה' לא נפתחה מהמים ומהרוחות שאלו נפתחה היו מתים לשעתם. הנה התבארו הפסוקים האלה מבלי מותר והכפל כלל וכפי כל א' מהפרושים האלה הותרה השאלה הה':
