פסוק א:הוֹי, עִיר דָּמִים, עיר פשע, כֻּלָּהּ כַּחַשׁ, שקר. פֶּרֶק, פרצות ושברים, הפרות חוק היא מְלֵאָה, לֹא יָמִישׁ, יסור ממנה טָרֶף. זוהי עיר דורסנית וכובשת, שאכזריותה אינה בוטה וגסה, אלא היא חלק מתרבות של כזב.
פסוק ב:תיאור ציורי של העתיד לבוא על עיר הדמים: מרחוק נשמע קוֹל שׁוֹט המצליף כדי לזרז את הסוסים, וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן, אופני המרכבות וְסוּס דֹּהֵר, וּמֶרְכָּבָה שרתומה לו מְרַקֵּדָה. בדרכים ובגלגלים של אז, המרכבה שנוסעת במהירות קופצת ומתנועעת כבמעין ריקוד.
פסוק ג:הפָּרָשׁ מַעֲלֶה, מגביה את נשקו, וְלַהַב החֶרֶב נחשף, וּבְרַק חֲנִית נראה לעין. אין מדובר במצעד צבאי. אלה אנשי חיל השולפים את נשקיהם כדי להרוג – וְרֹב חָלָל, הרוגים רבים, וְכֹבֶד, רוב פָּגֶר, וְאֵין קֵצֶה, סוף לַגְּוִיָּה, לגוויות שימלאו את העיר הכבושה, עד כדי כך שהחיילים ההורגים ברחובות – וְכָשְׁלוּ בִּגְוִיָּתָם.
פסוק ד:הנביא פונה לתאר את נינוה מצד אחר, שאיננו הצד הדורסני והאלים שלה: כל זאת בא עליה מֵרֹב זְנוּנֵי זוֹנָה טוֹבַת חֵן. העיר מדומה לזונה יפה בַּעֲלַת כְּשָׁפִים, שמנצלת את כל האמצעים שברשותה על מנת למשוך אליה אנשים – הַמֹּכֶרֶת גּוֹיִם, היא סוחרת בבני העמים בִּזְנוּנֶיהָ ולוכדת מִשְׁפָּחוֹת, אומות בִּכְשָׁפֶיהָ.
פסוק ה:הִנְנִי פונה אֵלַיִךְ, נְאֻם ה' צְבָאוֹת, וְגִלֵּיתִי, ארים את שׁוּלַיִךְ, שולי שמלתך עַל־פָּנָיִךְ. וְהַרְאֵיתִי לגוֹיִם את מַעְרֵךְ, ערוותך, וּלמַמְלָכוֹת את קְלוֹנֵךְ, בזיונך.
פסוק ו:וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים, דברים מלוכלכים וְנִבַּלְתִּיךְ, אזהם אותך, וְשַׂמְתִּיךְ כְּרֹאִי, כמו רעי, צואה, מטונפת ומאוסה.
פסוק ז:וְהָיָה כָל־רֹאַיִךְ יִדּוֹד, ינדוד, יתרחק מִמֵּךְ, וְאָמַר: שָׁדְּדָה, נשדדה נִינְוֵה, מִי יָנוּד לָהּ?! אין מי שירחם עליה. מי שרואה חורבן מניד לכל הפחות בראשו הנה והנה בצער כאומר 'חבל', אבל על נינוה איש לא יעשה זאת. מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ מְנַחֲמִים לָךְ?! לא יהיה מי שינחם אותך.
פסוק ח:ובמבט היסטורי רחב – נינוה, הֲתֵיטְבִי, האם תהיי מוצלחת וחזקה יותר מִנֹּא אָמוֹן, שהייתה במשך שנים בירת מצרים?! נא אמון היא עיר הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים, על הנילוס ושלוחותיו, המַיִם מסָבִיב לָהּ מגנים עליה, אֲשֶׁר־חֵיל, חומת ביצוריה היא היָם, ומִיָּם, מקרקעית הנילוס בנויה חוֹמָתָהּ. העיר הזו מבוצרת, ויש לה הגנה טבעית.
פסוק ט:כּוּשׁ עָצְמָה, עצמת כוש, שהיא פחות או יותר אתיופיה של היום, וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה, קץ לשלטונך. שטחה של מצרים נרחב מזה של מדינות הצפון. בין מצרים לכוש שררו יחסים הדדיים, בדרך כלל שלטו המצרים בכושים, ובמובן זה מצרים נשענה על כוחה של כוש, אבל קרה ששושלות כושיות משלו במצרים. גם פּוּט, שהיא אולי פונט וְלוּבִים, שהיו ממלכות קרובות למצרים וכפופות לה, הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ, נוא אמון, והצטרפו לצבאך.
פסוק י:גַּם־הִיא – הבירה המצרית החזקה לבסוף לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי. הכיבוש האחרון של מצרים היה כיבוש אשורי, ואפשר לשמוע בכך גוון אירוני. גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת, לצבא הזר לא היה עניין בילדים המקומיים, והוא שיסף אותם ברחובות, כמעט לשם שעשוע, וְעַל־נִכְבַּדֶּיהָ של העיר יַדּוּ, הפילו גוֹרָל שיקבע מי ייקח כל אחד מהם לעבד. וְכָל־גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ, נאסרו בַזִּקִּים, באזיקים למכרם לעבדים או כדי לסחוט מהם מה שאפשר ולהוציאם אחר כך להורג.
פסוק יא:כמו נֹא אמון גַּם־אַתְּ, נינוה, תשתי את כוס התרעלה ותִּשְׁכְּרִי, תְּהִי נַעֲלָמָה, תנסי להתכווץ ולהסתתר. גַּם־אַתְּ תְּבַקְשִׁי מָעוֹז, מגן ומחסה מפני האוֹיֵב.
פסוק יב:כָּל־מִבְצָרַיִךְ האמורים להיות קשים לכיבוש, יהיו כעצי תְּאֵנִים עִם־בִּכּוּרִים, פרות בשלים וטובים למאכל אויב, שאִם־יִנּוֹעוּ העצים – וְנָפְלוּ התאנים עַל־פִּי אוֹכֵל.
פסוק יג:הִנֵּה עַמֵּךְ כמו נָשִׁים בְּקִרְבֵּךְ, שאינן יוצאות להילחם, וכיוון שאין מי שיגן עליכם, לְאֹיְבַיִךְ פָּתוֹחַ נִפְתְּחוּ שַׁעֲרֵי אַרְצֵךְ, ואָכְלָה אֵשׁ את בְּרִיחָיִךְ.
פסוק יד:לכאורה, כך היית אמורה לעשות כדי להינצל, נינוה: מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי־לָךְ, היית אמורה להכין לך מאגרי מים זמינים, חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ, ולשם כך – בֹּאִי בַטִּיט וְרִמְסִי בַחֹמֶר. הבנייה בנינוה הייתה עשויה מלבֵנים. לשם הכנתן היו אנשים נכנסים ברגליהם לתוך הטיט ודורכים על החומר כדי להכין אותו ליציקת לבנים. הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן, תבנית ליצירת לבנים.
פסוק טו:ואולם, בין אם עשית זאת ובין אם לא – שָׁם תֹּאכְלֵךְ אֵשׁ, תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב, העיר תישרף, ותושביה ייהרגו, תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק, כמו שאוכלים המון חגבים צעירים. הִתְכַּבֵּד, הכבידי עצמך ורבי את עצמך, או: טואטאי כַּיֶּלֶק, הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה, כדרך שאוספים חגבים אל מקום אחד, ואחר כך הם נאכלים.
פסוק טז:בהיותך עיר גדולה ומרכז מסחרי הִרְבֵּית את רֹכְלַיִךְ יותר מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם, יֶלֶק פָּשַׁט וַיָּעֹף. כמו שהארבה הצעיר פושט כנפיו ומתחיל לעוף, כך העיר הייתה שולחת סוחרים לכל מקום בעולם.
פסוק יז:מִנְּזָרַיִךְ, נגידייך ומושלייך, או: הנציגים היפים שלכם בעולם רבים כָּאַרְבֶּה, וְטַפְסְרַיִךְ, חשובייך, בעלי השררה שבך כְּגוֹב גּוֹבָי, חגבים רבים הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה. מכיוון שדמם של החגבים קר, טמפרטורת גופם וחיוניותם תלויות בחום שמש. משום כך כשמזג האוויר קר הם אינם מסוגלים לעוף ונשארים חונים בגדרות. לאחר זמן, כאשר השֶׁמֶשׁ זָרְחָה – וְנוֹדַד וְלֹא־נוֹדַע מְקוֹמוֹ. אַיָּם? היכן הם? כך נעלמו לפתע פתאום כל מנהיגי העיר.
פסוק יח:נָמוּ, ישנים רֹעֶיךָ, שריך, מֶלֶךְ אַשּׁוּר, יִשְׁכְּנוּ במקומם אַדִּירֶיךָ, ואין הם עושים דבר. נָפֹשׁוּ, נפוצו עַמְּךָ עַל־הֶהָרִים, וְאֵין מְקַבֵּץ. מלך אשור לא יוכל לסמוך על אנשיו. בשעת מצוקה השרים אוהבי המנוחה יתפזרו.
פסוק יט:אֵין־כֵּהָה, תרופה לְשִׁבְרֶךָ, נַחְלָה, אנושה מַכָּתֶךָ, כֹּל שֹׁמְעֵי שִׁמְעֲךָ, כשישמעו את השמועה על מפלתך והתמוטטותך, מלך אשור, תָּקְעוּ, ימחאו כַף עָלֶיךָ, ואין זה פלא – כִּי עַל־מִי לֹא־עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד. האשורים הציקו לכל העולם, ועל כן כל העמים שדוכאו והוגלו על ידם ישמחו על סופו של האיום האשורי.