שלוש אמונות
בתחילת דרכו סירב משה למלא את שליחותו של הקב"ה וטען כנגדו "והן לא יאמינו לי" (שמות ד, א), אולם הקב"ה שכנע אותו שישראל בעלי אמונה הם: "בַני הם מאמינים בְני מאמינים, שנאמר (שמות ד, לא) 'ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו'" (שמות רבה ג, יב). לאמונה זו של ישראל ניתן ביטוי גם על שפת הים, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם יד, לא); ופעם שלישית בזמן מתן תורה, "הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שם יט, ט).
מה טיבן של שלוש אמונות אלה? הרמב"ם סבור ששתי האמונות הראשונות, שהתבססו על הניסים שהיו במצרים ועל שפת הים, אינן מבטאות אמונה מוחלטת; אלא הן שימשו שלבים לאמונה המוחלטת בזמן מתן תורה:
שהמאמין על פי האותות, יש בלבו דופי... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר... ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר: 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם'. מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה, (הלכות יסודי תורה ח, א).
לעומתו, מפרש המהר"ל שאין אלה מדרגות באמונה, אלא ג' יסודות של אמונה: (א) האמונה בהשגחה פרטית, בניגוד לכפירה הטוענת "רם על כל גוים ה', על השמים כבודו" (תהילים קיג, ד), והוא אינו מתעניין ואינו יודע מה נעשה בעולם השפל. (ב) האמונה במציאות ה', היינו, לא רק שהוא קיים, אלא שהוא הבורא ובעל היכולת, ושאין מציאות מבלעדיו, שהוא אינו תלוי בזולתו, ואילו כל דבר אחר אין לו מציאות עצמית אלא תלוי בו. (ג) האמונה בקשר של אלוקים עם האדם, בדברו אתו ובנותנו לו תורה. במצרים האמינו ישראל בהשגחה פרטית, לאחר שנוכחו לדעת כי ראה ה' את עניים ופקד אותם; על שפת הים הם האמינו במציאות ה', אחר ששינה ים ליבשה, ונוכחו לדעת כי כל המציאות תלויה בו, וברצותו משנה את המציאות: "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף... כי ה' אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (יהושע ב, י-יא); ובמתן תורה ראו את הקולות והאמינו בנבואה ומתן תורה, וזהו שאמרו, "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי" (דברים ה, כ).
ואלו הם שלוש הרגלים, ונקראו כך משום "שהם רגלי הדת שעומד עליהם הדת" (מהר"ל שם): חג הפסח מורה על מציאותו הבלעדית ועל יכולתו לשנות חוקי הטבע; וחג השבועות הוא כנגד האמונה במתן תורה; וחג הסוכות מלמד על ההשגחה האלוקית, שבני ישראל יושבים תחת ענני הכבוד, בשמירתו של הקב"ה. למעשה, שלוש אמונות אלו הן שלושת העיקרים של היהדות על פי שיטתו של ר' יוסף אלבו. כידוע, חולק הרב אלבו על הרמב"ם שמונה י"ג עיקרים (מאמר א, פ"ד) וכך כתב בספרו ספר העיקרים:
הדרך הנכון שיראה לי בספירת העקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלוקית הוא כי העקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלוקית הם שלשה, והם: מציאות ה', וההשגחה לשכר ועונש, ותורה מן השמים. ואלו השלשה הם אבות לכל העקרים אשר לדתות האלוקיות (ספר העיקרים, מאמר א, פ"ד).