פסוק ב:מזה בידך וכולי מזה שבידך וכולי ההרגש ברור שהרי הקב״ה היה יודע מה בידו ואין זה דומה לאי הבל אחיך וכדומה דהתם פיר״שי ליכנס עמו בדברים דההוא ניחא שהוא תחלת דבור משא״כ הכא ומה שיישב רש״י לפי הפשט אינו כ״כ מיושב על ל׳ הפ׳ לכך הביא המדרש תחלה ותשובת משה ויאמר מטה יתיישב ע״ד המד׳ הכי שהקב״ה אמר ליה מזה שבידך אתה חייב ללקות שתפסת אומנותו ומשה השיב זה מטה הוא א״ל השליכהו ארצה ואז תראה שיהיה נחש והליקוי היה הצרעת דבתר הכי אלא שבתחל׳ הודיעו בנס המטה הטעם למה מלקהו דדינא הכי שבתחלה צריך להודיע הסרחון שבשבילו חייב אותו עונש ואחר כך מענישים:
פסוק ד:ויחזק בו וכו׳ הרבה יש במקרא וכולי פ׳ ויחזיקו האנשים קדים להך טובא ולא פיר״שי התם ולא מידי דהתם ליכא נפקותא אבל כאן הוצרך לפ׳ לפי שהקב״ה א״ל ואחוז ושוב כתיב ויחזק בו נר׳ דשינה מציווי השי״ת לכך הוצרך לפרש דליתא דהיא היא:
פסוק ו:מצורעת כשלג דרך צרעת וכולי כמו שלקתה מרים וכו׳ כלו׳ כל צרעת היא לבנה אבל לא כלן שוין דבהר׳ עזה כשלג אבל השאת אינה כ״כ לבנה ולכך נק׳ שאת לשון גובה. והנה ידוע דנגעים באים על לה״ר וגם על גסות הרוח. ונר׳ לומר דכשבא על גסות הרוח אז בא שאת מדה כנגד מדה ולכך היה כאן כשלג להורות שאינו על גסות הרוח ח״ו אלא לפי שסיפר לה״ר וע״ז מביא רש״י הדמיון ממרי׳ דהתם נמי להיות בשביל לה״ר מש״ה התם נמי כתיב והנה מרים מצורעת כשלג:
פסוק ז:מחיקו וכו׳ מכאן וכולי כלו׳ דכשהתחיל בענין ההוצא׳ שהי׳ מושך ומוציא׳ עודה בחיקו נתרפאת וזהו והנה שבה ל׳ עבר שכבר שבה אבל לעיל כתיב ויוצאה והנה ידו מצורעת כלו׳ השתא היא מצורעת ולא מקמי הכי:
פסוק ח:והאמינו וכו׳ משתאמר להם וכולי דאל״כ מאי אולמיה דאחרון טפי מראשון וכתב הרא״ם ז״ל אבל לא ידעתי מה יאמר באות הדם דמאי אולמיה יותר מב׳ האותות הראשונים ע״כ. ובש״ח כתוב לתרץ דשתי אותות ראשונים לפי שלא ראו אותם אולי לא יאמינו אבל הג׳ יראו בעיניהם והא שלא צוה לעשות אותות הראשונים לפי שהם היו לעונשו של משה עכ״ד. ועמו הסליחה זהו נגד התור׳ שהעיד׳ ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. ובתר הכי ויעש האותות לעיני העם הרי דכל ג׳ האותות עשה ג״כ במצרים וכך הבינו כל המפ׳. ומה שהכריח ממה שהיו לעונשו של משה י״ל דלפי שאמר ב״פ והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי הוצרך ליענש ב״פ א״נ דמתרי טעמי נתחייב חד שהחושד בכשרים לוקה בגופו. ועוד שהמספר לה״ר לוקה בצרעת מש״ה נענש ב״פ ויהיה מה שיהי׳ ברוך אשר לו נתכנו עלילו׳ האמת גופא דעובדא כך הוה. ולענין קו׳ הגאון ז״ל נר׳ דה״ק קרא אם לא ישמעו לב׳ האותות האלה לפי שאין בהם שום שייכות עונש למצרים ולקחת ממימי היאור וכולי לרמוז המכה הראשונ׳ המוכנת לבוא על מצרים דהשתא לכל המרבה אם לא יאמינו מיד כשתבוא המכ׳ בפועל ויתאמת נבואתך בודאי יאמינו אז:
פסוק ט:והיו המים וכולי והיו והיו וכולי ההרגש שמבחוץ דכל הדברים הללו יתירי נינהו ולא הול״ל אלא ולקחת ממימי היאור ושפכת היבש׳ והיו לדם ביבשת. ושוב מרגיש רבינו כפל דוהיו. ותירץ דה״ק כל זמן אשר תקח ושפכת והיו המים אשר תקח כלו׳ בהווייתן יהו כאשר היו בזמן לקיחתן ממקורן אמנם והיו לדם אחר כך כשיהיו ביבשת אז יהפכו לדם:
פסוק יא:מי שם פה וכו׳ מי למדך וכו׳ ק׳ למה זה ברח רש״י ז״ל מפשוטו של מקרא וע״ד שאמרו בש״ר הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה ע״ש. ונר׳ שהוכרח לזה הן מצד הל׳ הן מצד הענין. הלשון דאילו כפשוטו לא הול״ל לאדם בלמ״ד הידיע׳ אלא לאדם בשבא ועוד דלמה הכניס הפקח בין חרש לעור. וגם הענין עצמו אינו כ״כ מיושב דא״כ אין זו תשובה מספקת לקושייתו שאמר לא איש דברים אנכי וכולי כי כבד פה וכולי שהרי היותו בורא מין האנושי בסוגים שונים זה עור וזה פקח זה מדבר וזה אלם. אין זה מכריח היות לו הכח לשנות הטבע המוטבע לחד מנייהו בתחלת בריאתו ולהמיר אותו טוב ברע או רע בטוב דדילמא ע״ז נאמר אין כל חדש תחת השמש וקרא כתיב אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם מכלל דבעה״ז לא א״כ משה רבינו עליו השלום שהי׳ מתחל׳ כבד פה מהיכא תיתי שיוכל להתהפך והדרא קושיא לדוכתא לא איש דברים וכו׳ לכן כאן שנה ר׳ כפי סברת המדרש תנחומא דה״פ מי שם פה לאדם הידוע כלו׳ לדידך שהיית יכול לדבר ולהפך בזכותך כשהיית נדון בפני פרעה. ואחר כך בשעת גמר דין מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתן שלא צוה אלא לחתוך ראשך בסייף ולא צוה לאמר אם לא תוכלו להורגו בסייף תהרגוהו בכל מאי דמצותו ע״ד מה שצוה הכתוב גבי עיר הנדחת הכה תכה וכדפיר״שי התם שאילו צוה כן פרעה כשראו שאין הסייף שולט על צוארו שנעשה כעמוד של שיש כדפיר״שי בפרשת יתרו היו מבקשים עילה ושחיתה להרגו באופן אחר. ואמנם אחר כך בשע׳ מעש׳ כשאירע שלא יכלו לחתוך ראשו אין ספק שאז הלכו עבדי פרעה לגלות את אזנו מן המאורע ולבקש ממנו מה יעשה לו ופשיטא דמסתמא אז צוה פרעה דעכ״פ יבקשו מקום ואופן לשלוט ולפגוע בו ואז נעשו הם חרשי׳ שלא שמעו צוויהו ובין דא לדא עד שהלכו עבדי פרעה לימלך בו כדאמרן נעשה פקח למצוא מקום לימלט מן הבימ׳ ולינצל ואז האספקלטורים שנשארו שם עמו לשומרו נעשו סומים שלא ראו כשברח נמצא סדר הפסוק מיושב היטב כפי סידור המעשה. והבן כי בזה מיושב כל מה שהרגיש הגאון הרא״ם ז״ל וא״צ למה שנדחק בזה ע״ע:
פסוק יג:ביד תשלח ביד מי וכולי דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ קמא ביד שלחת מיבעי ליה ולפי׳ בתרא הענין ק׳ דאפי׳ נאמר שמשה היה יודע כן עפ״י רוח הקדש שהיה עתיד לגזור עליו מ״מ אין זה נכון שיאמר כן לפסוק הדין עליו לרעתו. ודיה לצרה בשעתה כשאירע זה שיגזור עליו שלא להכניסם אז ירבה בתפלה ולומר כשם שאני התחלתי כך הניחני לגמור ואולי יועיל וס״ס לא מפני זה יש לו לימנע עכשיו מלילך בשליחותו ועל כיוצא בזה אמרו בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת מיבעי לך למעבד:
פסוק יד:ויחר אף רי״בק וכולי פי׳ דהוקשה לו לרש״י שהרי לא מצינו לפי הנר׳ בפסוק זה שום דיבור המורה חרון אף א״כ למה זה חרה אפו ית׳ לחנם ומתרץ דפלוגתא דתנא היא דריב״ק ס״ל דמעולם לא נתכהן משה אלא ז׳ ימי המלואים ולא היה ראוי תחלה להיות כהן כלל ואה״נ דכל חרון אף שבמקרא עושה רושם הן בדיבור הן במעשה חוץ מזה והטעם גילה הפ׳ עצמו באמרו ויחר אף ה׳ במשה והול״ל בו דידוע דבמשה קיימי׳ אלא ה״ק לפי שהיה החרון אף על משה הצדיק לכך לא עשה שום רושם. ור״י סבר דאה״נ שנתכהן משה תחלה והיינו הרושם. וראיתי להר״ב יפ״ת שכתב בשם הר״ש אלמושנינו דהטעם שכל חרון אף עושה רושם כי השי״ת לא יוחש באלו ההפעליות אלא מצד הרושם הנרשם אצל המקבלים. וכתב עליו ושפתים ישק. נר׳ מדבריהם ז״ל דליתיה להאי כללא אלא בחרון אף שנכתב אצל השם יתברך. ואחר המחילה ליתא דהתם בש״ס דזבחים פ׳ טבול יום הקשו על כלל זה מדכתיב גבי משה ויצא מעם פרעה בחרי אף והוצרך ר״ל לשינויי סטרו ויצא ואם איתא מעיקרא מאי פריך וגם רש״י זכרונו לברכה שם פירש׳ לנו בכל חרון אף הנכתב אצל מאן דהוא:
פסוק יד:הלא אהרן אחיך הלוי שהיה עתיד וכו׳ נר׳ דעונש זה היה מדה כנגד מדה בין למ״ד כהני שלוחי דרחמנא בין למ״ד שלוחי דידן דהא שליחות זה שסירב בו משה היה שליחותו של מקום והיה ג״כ שלוחן של ישראל להצילם ולגואלם:
פסוק יד:הנה וכו׳ כשתלך וכו׳ דלשון הנה הוא יוצא משמע השת׳ מיד לכך הוצרך לפרש:
פסוק יד:וראך וכולי לא כשאתה סבור וכולי דאל״כ אלא דר״ל שמחה סתם כמי שרואה את אחיו שזה זמן שהלך מאצלו מאי קא משמע ליה ועוד וראך ל״ל אלא ה״ק וראך בגדולה ולכן ושמח בלבו:
פסוק טז:ודבר הוא וכולי וזה יוכיח וכו׳ ק׳ דהרי בפ׳ ויצא על פ׳ את אשר דברתי לך שם כתב רש״י וזה יוכיח שהרי עם יעקב לא דיבר קודם לכן והרא״ם ז״ל ביאר דר״ל זה א׳ מן המוכיחים והוא דוחק עצום ונ״ל דהתם לא כתב רש״י אלא דההוא קרא מוכיח שאין פירושו כמו אליך שהרי עמו לא דבר קודם לכן אבל אין משם הכרח דר״ל בשביל דמצינן שפיר לפרושיה בא׳ משאר שמושי הל״מד והיינו למ״ד במקום מ״ם כמו שאמר הרב ערוגת הבשם כגון וכל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה דר״ל מהעוף ומהבהמה והתם נמי יש לפ׳ את אשר דברתי לך ממך כלו׳ מצרכך דברתי עם אברהם אבל כאן כתב וזה יוכיח דהפי׳ הוא דוקא בשביל דהכא לא שייך לפר׳ ודבר הוא מצרכך שאין זה מצרכי עצמו אלא מצורך ישראל אלא ע״כ לפ׳ בשבילך ובמקומיך. והיינו דקא מסיים הכא רש״י וזה יוכיח שכלם לשון עליהם:
פסוק יח:וישב וכו׳ שהרי נשבע וכו׳ דאל״כ לא היה רשאי לאחר שליחותו בחזרתו למדין ועיין מ״ש הר״אם בזה ובי״פת:
פסוק יט:כי מתו וכו׳ ההרגש הוא דהא ע״כ ליכא למימר דא״ל הקב״ה אין לך לירא מהם דכבר מתו דאפילו לא מתו הרי בידו הכח והממשל׳ להצילו מהם אלא מוכרח לפ׳ דרצ״ל הואיל ולא נשבעת שלא לילך למצרים אלא מפני יראתם הרי עכשיו כבר מתו וזה יהיה הפתח להתיר שבועתך וע״ז קשה דהא מיתה נולד הוא ואין פותחין בנולד לכך פי׳ דלאו מיתה ממש היא אלא כי מתו ר״ל כבר ירדו מנכסיהם בשעה שנדרת ומעיקרא לא חל הנדר והרי הוא מותר מעצמו וכדאמרי׳ בגמ׳ דנדרים פר״א דף ס״ה אליבא דרבנן ומה שאמרו ירדו מנכסיהם ולא אמרו שנעשו סומים או מצורעים או שמתו בניהם שהרי כל אלו חשובים כמתים כמו שאמרו שם כבר תי׳ זה הר״ן בפ״ק שם דסומים א״א דכתיב העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא דהא הוו בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא כל בעלי מומין חזרו למומם במעשה העגל. ומיתת בניס נמי א״א דאטו מפני זה לא היו דבריהם נשמעים למלכות להלשינו אלא ע״כ עניות. אבל הרא״ש שם בפר״א הכריח דאין לומר מיתת בנים שהרי כתיב הם ובניהם וטפם. וק׳ דדלמא בתר הכי הו״ל בני. ונר׳ דמש״ה לא ניחא ליה להר״ן בהכרח זה. ונר׳ לתרץ בעד הרא״ש ז״ל דמדכתיב נמי וטפם משמע דבניהם היינו בנים גדולים וע״כ הואיל והיו אז גדולים היו כבר בעולם עכשיו כשהלך משה דהא לא עברו אלא י״ב חדש עד שיצאו ממצרים ומעשה קרח היה בחצירות בשנה ראשונה סמוך למעשה המרגלים. והתוספות ז״ל שם כתבו כל הב׳ תירוצים:
פסוק כ:וישב ארצה וכו׳ אין מוקדם וכו׳ דע״כ לקיחת המטה קודם הליכתו לדרך היה. אך ק׳ דהיכי מצי׳ למימר אין מוקדם וכו׳ הא ברפ״ק דפסחים דף ו׳ אי׳ בהדיא דכי אמרי׳ אין מוקדם ומאוחר בתור׳ ה״מ בתרי ענייני אבל בחד עניינא (פיר״שי ב׳ מקראות הכתובים בפ׳ א׳) מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר דאלת״ה כלל ופרט דילמא פרט וכלל היא. וי״ל דהיכא דמוכח בהדיא דמקר׳ מסורס הוא דליכ׳ למטעי דדבר הלמד מענינו הוא אז אמרי׳ אין מוקדם וכו׳ אפי׳ בחד עניינא. ודומה לזה כתבו התו׳ שם דהיכא דאיכא טעם אמרי׳ אין מוקדם וכו׳ אפי׳ בחד עניינא והכריחו כן מהסקילה ע״ש. וכ״ש הכא דאין לך טעם גדול מזה דמעניינו הוא נלמד. ואין ספק דלא בא הסירוס הזה חלילה על צד המקר׳ וההזדמן ובלי דקדוק אלא לרמוז איזה דבר אצטריך למכתב הכי. דוק ותשכח בכל מקום. וכאן י״ל עפ״י שראיתי בש״ר ס״פ בשלח על פ׳ ומטה האלהים בידי כשעושה בו אהרן נסים נקראת על שמו שנאמר מטה אהרן ובזמן שאני עושה בו נסים נקרא על שמי שנאמר ומטה האלהים ע״כ כלו׳ שמשה רבינו היה תולה הנס בבעל הנסים ית״ש אף שנעשו על ידו. והשתא ה״ק ויקח משה וכו׳ וישב ארצה מצרים ואז ויקח משה את מטה האלהים בידו. דעד השתא לא היה נקרא אלא מטה סתם וכשבא למצרים והתחיל לעשות בו נסים אז דוקא נקר׳ מטה האלהים:
פסוק כד:ויבקש וכו׳ לפי שנתעסק במלון וכו׳ הקו׳ מבוארת דבמלון היכי מצי מהיל והא אכתי בדרך היה ואיכא סכנתא. ותי׳ הרא״ם ז״ל דשמא אותו מלון היה קרוב למצרים בענין שלא היה עוד סכנה ע״כ וכן פי׳ רש״י גופיה בס״פג דנדרים וכ״כ הר״אש והר״ן לשם. ובספרי ש״ל הקשיתי ע״ז דא״א לומר כן דהא בתר הכי כתוב ויאמר ה׳ אל אהרן וכו׳ וילך ויפגשהו בהר האלהים והיינו הר סיני כדכתיב לעיל אל הר האלהים חרבה וסיני רחוק ממצרים טובא מר׳ ממסעי בני ישראל וכשבא אהרן מיד א״ל היכן אתה מוליכם והשיבו על הראשונים אנו מצטערים וכו׳ וא״ל לכי לבית אביך וכו׳ וכמ״ש רש״י בר״פ וישמע יתרו. ולענין הקו׳ הנופלת בדברי רז״ל היכי הו״ל לממהל במלון כדלעיל. נלע״ד דאותו מלון היה שם בהר סיני ושם פגעו אהרן וכשבא אהרן אה״נ דעדיין לא מל את בנו ולא היה בדעתו למולו עד לכתו למצרים מפני הסכנה. אלא דכשבא אהרן וא״ל על הראשונים וכו׳ ונמלך משה להחזירם למדין אז הו״ל למולו מיד ולומר לאשתו שתתעכב ג׳ ימים באותו מלון עד שיתרפא ואחר כך תלך לחזור לבית אביה והוא לא כן עשה אלא אף אחר שנמלך שלא להוליכם עמו לא נזדרז למולו מיד אלא נתעסק במלון תחלה להכין צרה לדרכו והיה בדעתו שאחר שיתעסק במלון ימול אותו ובין כך ובין כך בא המלאך ואע״ג דקרא דויאמר ה׳ אל אהרן וכו׳ נכתב אח״כ אין מוקדם ומאוחר בתורה שזה תרי ענייני הוי. ואפשר דכיון שהתחיל הכתוב בענין הליכת משה גמר כל הענין שאירע לו בדרך ולא רצה להפסיק בנתים בענין אהרן ומשגמר ענין משה כתב ויאמר ה׳ אל אהרן וכו׳ וילך וכו׳ ולעולם מקמי הכי הוה. כך נ״ל אעיקרא דמלתא. ומ״מ דברי רבותינו הנז׳ דקאמרי שהמלון היה סמוך למצרים נפלאו ממני. ומ״ש רבינו שהמלאך נעשה כמו נחש הטעם אי׳ בזוהר דא״ל הקב״ה את אזיל לקטלא חוייא רברבא דהיינו פרעה התנין הגדול וברך לא אתגזר מיד אתרמיז ליה חד חוייא וכו׳ ע״ש. ובעיקר הדבר היאך התיר שלא למול את הבן משום סכנה. הק׳ הרא״ם ז״ל. דהרי עדיין לא ניתנה התורה דכתיב בה וחי בהם ולא שימות בהם עד שיתיר במקום סכנה והאריך בדבר ע״ש. ולפי מ״ש בעניי בפ׳ וישלח על פ׳ ויירא וייצר לק״מ דב״נ נמי פטורים במקום סכנה ולאו משום וחי בהם אלא משום דהוי אונס ובישראל גופייהו לא אצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף מע״ז וג״ע וש״ד ע״ש בס״ד:
פסוק כו:וירף ממנו אז הבינה וכולי הק׳ הרא״ם ז״ל דהיכי קאמר אז הבינה והרי לעיל אמר מר דכשהיה המלאך בולעו מראשו עד המילה וחוזר ובולעו מרגליו עד המילה מיד הבינה שבשביל המילה היא והניח בקו׳ ע״ש. ולעד״ן לדקדק דלעיל לא קאמר רש״י אלא דהבינה שבשביל המילה היא וכאן כתב אז הבינה שעל המילה בא להורגו ומפני זה נ״ל לומר דודאי בשעת הבליעה הבינה דענין מילה איכא וז״ש שבשביל המילה הוא. אלא דנסתפק׳ כוונת המלאך היתה לומר שחייב מיתה על עסקי המילה או דילמא איפכא שכוונתו הוא דחייב מיתה על איזה דבר אחר אלא שבזכות המיל׳ הוא ניצול שמגינה עליו והיה מקום ופנים לחוש לזה בראות שכשהי׳ מגיע המלאך למקום המיל׳ לא היה בולעו ואי בשביל התרשלות המיל׳ אדרבא אותו מקום דוקא הו״ל לבלוע. ולכך נתחכמ׳ וחשב׳ למול את הבן מיד ואז בזה תדע האמת שאם המלאך ירפה ממנו בזה תדע שבא להורגו ע״ע המיל׳ ואם תתמיד הבליע׳ אז תדע שהוא בשביל דבר אחר ואזי תחקור לתקן וכיון שראת׳ שהלך לו המלאך אז הבינ׳ דבאמת על המיל׳ בא להורגו. ונ״ל שז״מש בש״ר בא המלאך ובלעו וכו׳ כיון שראת׳ צפור׳ וכו׳ הכיר׳ שעל עסקי המיל׳ הוא ניזוק וידע׳ כמה גדול כח המיל׳ שלא הי׳ יכול לבולעו יותר מכאן מיד ותכרות וכו׳ מיד וירף וכו׳ אז אמרה כמה גדול כח המיל׳ שחתני הוא חייב מיתה שנתעצל במצות המיל׳ לעשותה ולולי היא לא הוה ניצול עכ״ל והכוונ׳ דבתחל׳ הבינה בחד מתרי אנפי או שע״ע המילה הוא ניזוק א״נ שגדול כח המילה שבבשרו שאינו יכול לבלעו טפי ולעולם על איזה עון הוא בולע. וכיון שראתה דנתרפה ממנו אז הבינה האמת דלעולם היה בשביל שנתעצל במיל׳ תדע דהא השתא אזל ליה ומה שהי׳ מניח מלבלוע אותו מקום היה לומר דלולי שהוא עצמו היה חתום באות ברית קדש לא הי׳ ניצול אלא הי׳ הורגו מיד:
