א וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֽה׃ ב וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖ה מזה (מַה־)(זֶּ֣ה) בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃ ג וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃ ד וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃ ה לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ ו וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃ ז וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃ ח וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃ ט וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת׃ י וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃ יא וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהוָֽה׃ יב וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר׃ יג וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח׃ יד וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ׃ טו וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ טז וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים׃ יז וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת׃ יח וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃ יט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃ כ וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ׃ כא וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃ כב וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ כג וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ׃ כד וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃ כה וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃ כו וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃ כז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃ כח וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ׃ כט וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ל וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃ לא וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ט:
והיו המים וכו', ואלו כשיהיו לארץ יהיו בהוייתן בס"א גרסי במקום ואלו ואף וכן העתיק הרמב"ן דברי רש"י וכן ברא"ם. ולפי גירסת ואף ה"פ שומע אני שיהיו דם בעודן בידו וכך ישארו אף שיגיעו לארץ דהיינו בהיבשה ולפ"ז מ"ש רש"י בהווייתן יהיו בהווייה של דם, ע"כ כתב עוד פעם שנית והיו ללמד שדוקא אחר שיגיעו לארץ יהיו דם ולא בעודן בידו. ולשון בהווייתן אינו מיושב שפיר לפ"ז דמשמע כהווייתן בתולדותם דהיינו מים אבל הדם אינו הויה להם אלא שינוי מהווייתן הטבעי. ולגירסא ואלו ניחא לי טפי דה"ק דה"א דלא נעשו דם אלא בשעת לקיחתן ביד אבל אח"כ כשיפלו לארץ יחזרו להווייתן הראשונה בטבעם שהיא סתם הווייתן דהיינו מים קמ"ל והיו השני דאדרבה לא נהפכו לדם אלא משעה שנשפכו לארץ ושם נשארו כן אבל בעודן בידו לא נעשו עדיין דם. וגירסא זו נראה עיקר והיא ברוב ספרים. ופירושה דאילו לא נכתב והיו בתרא הו"א דנעשו דם תיכף בלקיחתו ונשארו כן עד לעת שנשפכו לארץ לדם ביבשת, כלומר בעת שנתלשו מן המים ואח"כ חזרו למים כהווייתן דמעיקרא, קמ"ל דהווייתן לדם לא היתה עד ביבשת. והרא"ם הקשה על והיו קמא ל"ל הל"ל והמים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת, ולפי דרכנו לק"מדה"א דהמים משעת לקיחתן נעשו תיכף דם ונשאר כן לעולם ביבשת קמ"ל והיו קמא אצל מים כדי שנפרש והיו המים כו' היינו הויה דמים עד אח"כ דבאו ליבשת נשאר אח"כ הווייה דדם. כנ"ל בזה:
פסוק י:
גם מתמול וגו' שלא רצה ליטול גדולה על אהרן. כתב מהרא"י לפ"ז לא מתיישב מה שהשיבו הקב"ה ידעתי כי דבר ידבר כו' ותירץ דה"ק אהרן דבר ידבר כלומר שאתה תדבר בעצמך ע"כ מתורץ כפל דבר ידבר, זהו דרך דרש ולפי פשוטו ה"ק מה אתה מקשה לי מגדולתו של אהרן והלא כבר ידעתי שאהרן דבר ידבר וראוי הוא לכך אלא שמ"מ אתה צריך לעשות צווי שלי שנית שאהרן לא יקנא בך וזהו שמסיים וגם הנה הוא כו' ועכשיו מיושב לשון וגם:
פסוק יא:
או מי ישים וגו' מי עשאן עורים שלא ראו כו' וקשה למה הזכיר הכתוב פקח מאחר שאין לו צורך בענין זה של משה ואם יש בו אי זה צורך כמו שמוזכר בתנחומא או מי עשך פקח שתברח מפני פרעה א"כ למה לא זכרו רש"י. ונ"ל. דהפקחות היה בזה דלפי הטבע אין אדם יכול לברוח בהיותו בין ההורגים בבימה אלא ודאי שמשה היו עיניו פקוחות וראה שההורגים נסתמו עיניהם וע"כ מילא את לבו לברוח ורש"י לא הוצרך להזכיר זה כיון שזכר כבר ענין עור ותכלית של זה הפקחות הוא בשביל ענין העיוור. וזהו עצמו הפקחות. ועיין בפ' יתרו בפסוק ויצילני מחרב פרעה מה שכתבתי שם:
פסוק יא:
הלא אנכי, ששמי ה' עשיתי כל זאת. נראה דהוצרך לזה דודאי גם משה האמין בה' וידע כל מה שעשה לו הוא ית' אלא שהיה חושש שמא יגרום החטא כמו שאמרו גבי יעקב דהיה מפחד כן אע"פ שהיתה לו כבר הבטחה ממנו ית', השיבו ית' אל תירא מזה כי כל עיקר כוונתי לתשלום שכר ועל זה נקרא שמי ה' שאני נאמן לשלם שכר כמ"ש רש"י ריש וארא שעל זה רמז לו שם הוא ית' שאני אשלם שכר ואוציא את ישראל ממצרים א"כ אין ביטול בדבר כאן מאחר שעשיתי כל כך נסים בשביל להוציא את ישראל ממצרים ע"כ אין כאן חשש שמא יגרום החטא:
פסוק יג:
ביד תשלח כו', שאין סופי להכניסם כו'. ובפ' בהעלותך בפסוק נוסעים אנחנו פירש"י שיתף עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזירה וכסבור שהוא נכנס. וכן קשה ממ"ש רש"י בפסוק תביאמו ותטעמו נתנבא שלא יכנס כו' וי"ל שודאי היה רצון הקב"ה שלא יכנס משה לארץ אפי' בלא גזירה מצד שחטא משה אלא מצד שיש טובה לישראל כמ"ש במדרש אילו הכניס משה את ישראל לא"י לא היה אפשר להיות בהמ"ק חרב ואין זה טובה באמת לישראל כי עתידים לחטוא ויצת, אש בציון וכילה חמתו בעצים ואבנים ונשארו ישראל קיימים. וזה הדבר ידע גם משה אלא שהיה סבור שאפשר שלא יחטאו ולא יצטרכו לבא לידי חורבן ע"כ היה סבור שיכול להיות שיכנס הוא לא"י וא"צ לומר בזה ביטול הגזירה שעדיין לא היתה גזירה אלא היתה ידיעה דרך נבואה שעתיד להיות כך ומ"מ אין לזה הכרח ודבר זה נוגע לענין קושיית בחירה וידיעה שאין להרהר אחר זה דמ"מ הבחירה לא נתבטלה. אבל אחר שנגזרה גזירה מצד חטא משה כמ"ש לכן לא תביאו כו' אזי נמנע כניסתו לארץ. וזה דבר ברור:
פסוק יח:
וישב אל יתר חותנו, ליטול רשות שהרי נשבע לו. הקשה הרא"ם דכאן משמע שלא היה צריך רק נטילת רשות ולא צריך התרה וכן משמע לעיל גבי ויואל פירש ג"כ שהיה נשבע שלא יצא כ"א ברשותו. ובפ' אלו נאמרין משמע דהיה צריך התרה דאמר רב נחמן ויאמר ה' במדין לך שוב מצרימה במדין נדרת במנין התר נדרך דהיה צריך התרה ולא נטילת רשות לחוד. והאריך בזה. ול"נ ד"ז דאיתא בש"ר ולמה השביעו א"ל יודע אני שיעקב אביכם כשנתן לו לבן בנותיו נמלך והלך לו חוץ מדעתו שמא אני נותן לך בתי ואתה עושה לי כך מיד נשבע לו ונתן לו את בתו ואגב נתרץ ג"כ מה שקשה דתחילה אמר ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי כו' משמע שמעצמו אמר כן ואח"כ אמר ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב וכו' משמע שמצד הדבור עשה כן ונ"ל ששתי שבועות היו שם, הא' שמשה לא יזוז משם אפי' לבדו בלא אשתו ובניו בלי דעתו של יתרו וזה מבואר ברש"י לעיל על ויואל משה, ושבועה השניה היתה שלא יקח אשתו ובניו אתו כמוזכר במדרש ושבועה זו היתה בסתם שלא ילך ממדין עם אשתו ובניו ולא תלה הדבר בדעת יתרו ואע"ג דזכר במדרש דגבי יעקב נטל את בניו בלי דעת לבן מ"מ אח"כ אמר שסתם נשבע לו וא"כ שבועה הא' א"צ התרה רק ידיעת יתרו אבל שבועה השנית צריך התרה. ומש"ה ניחא הכל דתחילה אמר משה מעצמו שילך הוא לבדו למצרים ויראה שלום אחיו וישוב לביתו למדין. ויש סיוע לפירוש זה ממאמר אלכה נא ואשובה דהפסיק בתיבת נא בין אלכה לואשובה להורות דנא שהוא לשון בקשה קאי על ההליכה לחוד אבל באמת ואשובה למדין אח"כ רק שאראה את אחי שם ועל זה אמר לו לך לשלום ולא היה צריך להתרה רק לידיעת יתרו וע"כ פירש"י ליטול רשות דבזה סגי. ואח"כ אמר הקב"ה שילך לגמרי ממדין עם בני ביתו ויתיישב שם ע"כ אמר לך שוב מצרים ר"ל עם הכל ילך כי מתו כל האנשים וכו', ועל זה אמר ויקח משה את אשתו ואת בניו כו', והיינו אחר ההתרהכמו שזכרו במדין נדרת במדין התר נדרך, כנ"ל נכון בזה:
פסוק יט:
כי מתו וגו', אלא שירדו מנכסיהם י"מ שזה מוכח מדאמר המבקשים את נפשך ולא אמר אשר בקשו את נפשך. אלא דעדיין הם חיים ומ"ש כי מתו פירושו כי ירדו מנכסיהם וא"כ עדיין מבקשים אלא שאין יכולת בידם לעשות עמך רע מחמת שעניים הם:
פסוק כ:
וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה. אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים כו'. דא"א לומר כסדר דהיאך שב למצרים ואח"כ לקח המטה והא במדין היה המטה, אלא דהך אין מוקדם ומאוחר שוה למה שמצינו במקומות אחרים דכאן י"ל דה"ק ויקח משה, את המטה כבר קודם שובו, וכן פירש"י בויקרא גבי ונמצה דמו דה"ק וכבר נמצה דמו, ואמר שם רש"י לפירוש זה דמקרא מסורס הוא, וע"כ אמר גם כאן שאין מדוקדק המוקדם ומאוחר בכאן:
פסוק כג:
הנה אנכי הרג וכו' אבל הקב"ה ישגיב בכחו כו', לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב ודבר זה מפורש שפיר בפ' אל נקמות ה' אל נקמות הופיע ר"ל שהקב"ה יש לו רחמנות קודם הנקמה וגם אחר הנקמה וע"כ אמר אל קודם הנקמה כי אל הוא מדת החסד והזכיר ה' שהוא ג"כ מדת הרחמים והיינו, אחר הנקמה. והרחמים של אחר הנקמה הוא פשוט שחס עליו קצת בשעת הנקמה ואינו מכלהו אבל הרחמים קודם הנקמה אינו מובן מה הוא, על זה חוזר ואומר, אל נקמות דהיינו חסד שלפני הנקמה מה הוא נקמות, הופיע לשון גילוי שתחילה מגלה לו שיביא עליו נקמה אולי ישוב כמ"ש רש"י כאן:
פסוק כד:
ויחי בדרך במלון, משה. כתב זה דבמקומות אחרים שנאמר ויהי לא לא קאי על האדם אלא מורה על זמנו של הענין שיאמר אח"כ כמו ויהי בימים הרבים כו' וכן כולם, וכאן א"א לומר כן דא"כ על מי קאי מ"ש ויפגשהו ה' למי פגש אלא ע"כ דהך ויהי קאי על משה ועליו אמר ויפגשהו ועוד הוכיחו ממ"ש אח"כ ויבקש המיתו ולמי קאי, ובאמת יש תנא בנדרים דמפרש דאת התינוק ביקש להמית, ע"כ נקט כאן תחילה למשה דעליו קאי כתנא השני:
פסוק כד:
ויבקש המיתו כו', ועל שנתרשל מן המילה כו'. בגמרא פרק ארבעה נדרים תניא ר"י בן קרחה אומר גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה כו' פירוש דר"י קמ"ל דאין פירוש התרשלות המילה שם דהיה משה יכול למולו קודם לכתו ממדין בענין שהיה יכול למולו בלי מניעה, דודאי משה לא היה נחשד על זה אלא דהיה לו מניעה מצד סכנת הדרך. אלא שנענש מחמת שבא למלון סמוך למצרים היה לו אפשרות למול ולילך בלי סכנה כן פירש"י והר"ן שם, ומשה בבואו למלון נתעסק בעסקי המלון ואח"כ למול בנו ולא היה לו להתעסק שם אלא במילה תחילה:
פסוק כד:
סכנה היא לתינוק הרא"ם הקשה הא קודם מתן תורה הוה ועדיין לא נצטוה וחי בהם ולא שימות בהם. ולק"מ דודאי הסברא נותנת שאין צוויו של הקב"ה להמית נפש עבור המצוה שדרכי השי"ת דרכי נועם כו' ולא בא אח"כ בשעת מתן תורה אלא להזהיר שיש עונש על זה מי שממית עצמו בשביל מצוה:
פסוק כו:
אז הבינה שעל המילה בא להרגו. הקשה הרא"ם למה לא הרגישה כן בשעת, הבליעה אלא חשבה שלא בא להמיתו רק להראות שימול אותו ולמה לא חשבה כן אחר שהרפה ממנו ונ"ל דה"ק דודאי חשבה שבא להמיתו דאם לא בא אלא להראות שימול בנו לא היה לו לבלעו אלא מקום המילה בלבד אלא שביקש להמיתו, אלא דבשעת הבליעה חשבה שכבר נתחייב מיתה מחמת עבירה זו ואין לו עוד תקנה ע"כ אמרה חתן דמים אתה לי שאתה גרמת מיתת בעלי, אבל כשהרפה ממנו ראתה כי לא בא להמיתו תיכף אלא יש לו עוד תקנה במילה, אז אמרה חתן דמים למולות, שהמלאך הראה עונש מיתה אם לא תמול א"כ חתן שלי נתרפא על דבר המילה, כלומר שיש עוד תקנה: