א וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֽה׃ ב וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖ה מזה (מַה־)(זֶּ֣ה) בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃ ג וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃ ד וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃ ה לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ ו וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃ ז וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃ ח וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃ ט וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת׃ י וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהוָה֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃ יא וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהוָֽה׃ יב וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר׃ יג וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח׃ יד וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ׃ טו וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ טז וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים׃ יז וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת׃ יח וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃ יט וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ׃ כ וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ׃ כא וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם׃ כב וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ כג וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ׃ כד וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃ כה וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃ כו וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃ כז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃ כח וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ׃ כט וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ל וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃ לא וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
והן לא יאמינו לי. "...והנה ה' הודיעו, כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה 'והן לא־יאמינו לי', אחר ראייתם שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולו כלל, 'כי יאמרו לא־נראה אליך ה". שאילו היית שליח השם, לא ימרה פרעה את דברו" (רמב"ן), כלומר, מכיוון שבתחילת שליחותי־פעילותי אצל פרעה לא אשיג דבר, כפי שהבטחת, הרי יראו בי נביא־שקר.
פסוק ב:
ויאמר אליו ה'. ה' משיב לו למשה שירכוש את אימון העם באמצעות אותות נסיים, ומצוה עליו לעשות אותות אלה מיד. והנה תמוה הדבר שבאשר לאותות אלה, שצריך לעשותם לפני העם, ה' מצוה לעשותם (לפחות שניים מהם) תחילה בלא צופים, בעוד שאת מעשי־הנסים שצריך לעשות לפני פרעה, מצטווה משה לבצע בלא לראותם תחילה. ואולי יש לפרש זאת כך - תכליתם של האותות שצריך לעשות לפני בני ישראל, היא כפולה. האחת, לחזק בהם את האימון־האמונה במשה, והאחרת, שה' בלבד הוא אשר יכול לעשות נסים, דהיינו מעשים שיש בהם ביטול חוקי הטבע שחקק, כלומר, שיגאל את ישראל באמצעות מעשים על־טבעיים, בדרך נס. מדבר אחרון זה צריך היה ראשית לכל להיות משוכנע משה, אף כי לא פקפק כלל כאשר ה' אמר לו "והכיתי־את מצרים בכל נפלאותי"124. שכנוע איתן ובלתי־מעורער זה של משה היה הכרחי, שכן רק אם הוא משוכנע, יוכל לבצע נסים אלה כאלו במקומו ית'. מי שמפקפק בעצמו, ולו פקפוק קל שבקלים, אינו יכול לבצע את נסי ה'. והנה די היה בשני אותות כדי לצייד את משה בכוח־אמונה איתן שכזה. והאות השלישי, אשר גם מכיל את המכה הראשונה למצרים, אפשר היה לעשותו רק במצרים. חכמינו ז"ל מלמדים125שמות רבה פרשה ג, טז (המ')., "למה נס? לפי שחטא בדבריו. שאלו לא חטא, לא היה נס, שאין הנחש ממית אלא החטא ממית". ומעיר רמב"ן126לפסוק ג., "נאמנו דברי רבותינו, שהיה לו (האות) הראשון רמז שסיפר עליהם לשון הרע, והשני - להענישו בו, וזה טעם 'וינס משה מפניו' ".
פסוק ב:
מזה. הוא הכתיב, ואלו הקרי הוא "מה זה". ובדומה לזה "מלכם" (ישעיה ג, טו) במקום "מה לכם" וכן גם "מתלאה"127מלאכי י, ג, והוא לפי פירושו של ראב"ע שם "חסר ה"א, כמו 'מזה בידך' - מה זאת התלאה" וכו' (המ')..
פסוק ב:
מטה. הרי זה מקל־הרועים של משה.
פסוק ג:
וינס משה. ובכן נתברר לו למשה שאין כל יסוד להססנות הפנימית שעדיין שלטה בו, וכי על זו לפנות מקום לקול התבונה128לא בלתי־מתאים הוא ביאורם של Kurtz ו-Keil, שתחילה הראה כאן למשה, שעליו להשליך את מקל־הרועים שלו, כלומר שיסתלק מתפקידו כרועה, אלא שבכך יביא עצמו לידי סכנה מצד עוצמת מצרים המסומלת כאן על ידי הנחש, והוא רוצה לנוס מפניה. והנה ה' דורש ממנו להיאבק בסכנה זו והוא יצא מנצח, ובכך ישיג את מקל־הרועים־והשלטון להנהגתם של ישראל..
פסוק ה:
למען יאמינו. הרי זה המשך מאמרו של הקב"ה, תוך השמטת המלים "ויאמר ה"', וכן להלן פסוק ח.
פסוק ו:
דומה שבאמצעות האות השני ביקש ה' אף להראות, שגם המכה וגם רפואתה רק ממנו הן באות, וכי אותו המעשה אשר גרם למכה, יכול להביא - על ידי כל־יכולתו - גם לידי רפואה. לפיכך, אם יגדל סבלם של ישראל עוד יותר, בשל תחילת המאבק נגד מצרים, הרי שעליהם להכיר, כי מאבק זה המביא להם סבל, גם יביא להם ישועה. וה' בחר דווקא במכת הצרעת משום שמאז ומתמיד ראו במצורע מי שפגעה בו יד ה', ועל כן גם הוציא אותו החוק אל מחוץ למחנה. מסתבר, שהצרעת היתה מחלה, אשר האדם לא יכול היה לגלות את מקורה ואשר לא ידע לה תרופה. המחלה באה על־פי רצון ה' ואף נעלמה על־פי רצונו, ועל כן הכירו הכל שזוהי מחלה שה' שלח. וראה ביאור אחר בפירושו של רש"ר הירש129ראה בפירושו של רשר"ה לויקרא (יג, א) ובעיקר מאמרו המפורט בסוף פרשת תזריע. וראה רמב"ם הלכות טומאת צרעת פט"ז ה"ט (המ'). - וראה אצל Kurtz ii.p.69))..
פסוק ח:
והיה. הרי זה המשך דברי ה'.
פסוק ח:
לקל האות. האות מדבר, והוא מבשר את רצון ה' להיכנס במאבק עם המצרים.
פסוק ח:
והאמינו. ודאי יאמינו לאות השני, זה המבשר להם את כל־יכולתו של ה'. "הכתוב דיבר כנגד משה, שאם יהיו מקצת ישראל, שלא יאמינו לאות הראשון, יאמינו לאות האחרון... ואם היו עוד מקצת ישראל שלא יאמינו באות האחרון, תעשה האות השלישי ויאמינו... הוא (האות השלישי) חלק מהמכה הראשונה בעשר המכות העתידות להיות"130ראב"ע לפסוק ח ולפסוק ט (המ').. יש להניח, שה' גילה לו למשה גם את המכות שיעשה במצרים, וכפי שמשתמע מפסוק כא להלן. בני ישראל אשר גם אחרי שני האותות עדיין לא יאמינו, הרי הם דומים למצרים, שצריך היה להראות להם את תחילתן של מכות מצרים. ברם, הבדל יש בין אות שלישי זה ולבין מכת מצרים הראשונה, והוא שבזו האחרונה כל מימי היאור ייהפכו לדם, ואלו באות האחרון לישראל ייהפכו "לדם ביבשת" רק אותם המים המעטים שמשה יקח מן היאור. דבר זה צריך להזהיר את ישראל. "מה־לך לדרך מצרים לשתות מי שחור", כלומר מימי מצרים לא טובים הם לישראל, הם הופכים לדם ביבשת אף כי בשביל המצרים הם עדיין מי־שתייה טובים. ועל כן מדגיש הכתוב "והיו המים אשר תקח מן־היאור", רק המים המוצאים מן היאור הופכים לדם, אבל לא כן המים שביאור, אשר אמנם הפכו לדם במכת מצרים הראשונה.
פסוק ט:
והיו. החזרה על מלת "והיו" נחוצה בשל משפט־חביניים, וכמו ויקרא כז, ג; דברים יח, ו; ישעיה ז, כג, וכדברי רמב"ן.
פסוק י:
כפי שנראה מפסוק יז, חשש משה כאן רק מפני דבר אחד, והוא שבשל מוגבלות כוח־דיבורו לא יוכל להלהיב את עם ישראל למען האידיאה הגדולה. ואולם מאוחר יותר, אחרי שכבר דיבר אל העם וללא הצלחה131ו, ט (המ')., אף אין הוא מעז לגשת אל פרעה כשהוא לבדו132שם, יב (המ')..
פסוק י:
גם מאז דברך. כלומר, גם עתה, אחר שדיברת אלי, אין אני חש שהשתנה דבר באשר לכוח־הדיבור שלי133באשר למלה 'מאז' ואחריה שם הפועל (Infinitiv), ראה 337c) Ewald)..
פסוק יא:
מי שם... מי ישום. הרגיל ושכיח מוצג בלשון Perfect, ואילו החריג, הקורה רק לעתים - בלשון Imperfect, כלומר, מי עשה ומי רגיל לעשות (פעולה שהושלמה ופעולה שלא הושלמה).
פסוק יא:
פקח. כאן בניגוד לעיוור וחרש וכראב"ע134לפסוק יא (המ')..
פסוק יב:
אהיה עם פיך. וזה יבטל את כבדות־הפה, והדברים יהיו שגורים בפיך.
פסוק יב:
והוריתיך. וזה יבטל את כבדות -הלשון, הדברים שתצטרך לאומרם, אנכי אורם לך.
פסוק יג:
אדני. רמב"ן135להלן ה, כב ד"ה אדני. מבאר את השימוש בשם זה. "ולמעלה הזכירו שני פעמים"136בפסוק י ובפסוקנו (המ'). באל"ף דל"ת, שהיה מתחנן בו שלא יחר בו אף, ואולי היה מתירא מהזכיר השם הגדול המחודש לו ומדבר אליו".
פסוק יג:
שלח... תשלח. כבר ביאר ראב"ע, שאין עם חרון־אף זה שום עונש, וכמו אצל אהרן ומרים שהכתוב מעיד (במדבר יב, ט) "ויחר אף ה' בם", שגם שם לא היה עם חרון־אף ה' משום עונש. ברם, ייתכן שהעובדה, שמעתה יהיה עליו על משה להתחלק בשליחותו עם אהרן, וזה שבשל כך נבחר אהרן - ולא משה, להיות כהן, תוצאות של חרון־אף ה' זה הם. ייתכן שכאן אמר ה' למשה - מכיוון שסירבת לקבל על עצמך את שליחותי, הרי לא אתה כי אם אהרן אחיך יהיה כהן לעמי ישראל, אלא שאין הכתוב מאריך בענין זה, כדי לא לקטוע את סיפור יציאת מצרים. ואם כנים דברים אלה, כי אז ביאור המלה־השם "לוי" שבכאן יהיה - הכהן. ואמנם מצינו שהכהנים נקראים לויים, אולי משום שהם "נלוים אל ה"', כפי שמבאר רש"י במסכת חולין137חולין כד עמ' ב ד"ה וזה אחד מהם וכו', לשון לויים - שמשים, כמו (במדבר יח, ב) "וילוו עליך" (המ')..
פסוק יד:
הלוי. לפי האמור קודם יהיה אפוא פירושו - ההוא שנתמנה זה עתה לכהן במקומך; שאם לא כן, צריך להניח שכבר במצרים תפש שבט לוי מקום מיוחד, בתור שבט כהנים, והתואר "הלוי" בא לציין את אהרן גם כנואם טוב, שהרי הלויים היו מורי העם. אך גם ייתכן, שבכל משפחה שימש הבכור בתור כהן ונקרא בשל כך "לוי", נלוה לה'. השוה "הוא שאול לה"' שאצל חנה138שמואל א' א, כח (המ')., ואהרן היה לוי־בכור שכזה.
פסוק יד:
כי דבר וגו', פירוש שהוא יודע לדבר.
פסוק יד:
וגם. כלומר, יתירה מזו, אעשה שיצא לקראתך (השוה להלן פסוק כז).
פסוק יד:
ושמח בלבו. הוא לא יקנא בך בשל גדולתך.
פסוק טו:
את־הדברים. אלה הדברים שנאמרו לך מפי.
פסוק טו:
ואנכי. אף כי אהרן הוא נואם טוב, הרי אהיה עמכם, גם עם־פיך שלך, כדי שתמסור את הדברים כראוי, וגם עם־פיהו שלו. וגם עם פיו אהיה כדי שיאמר את הדברים כראוי.
פסוק טז:
ודבר... אל־העם. שהרי תחילה היה עיקרו של ענין להניע את העם למשימה רבת־סכנות זו, לפי שבלא הסכמתם ובלא ייפוי־כוח מהם לא יוכלו לגשת אל פרעה. משישתכנע העם, שיש ללכת בדרך זו, כבר יימצא הדבר (פתח, פתח קמץ) אשר יביא את דבריהם־דרישותיהם לפני פרעה. ואכן היה זה בהמשך הדברים אהרן אשר נקבע - על־פי בקשתו של משה139השוה להלן י, יב (המ'). להיות הדבר גם לפני פרעה.
פסוק טז:
והיה. מציין את הדברים הבאים כמשפט־תוצאה של הקודם140345 b) Ewald)..
פסוק יז:
המטה וגו'. מטה זה שבידך, שבו עשית את האות הראשון.
פסוק יז:
את־האתת. ה' כבר מסר לו למשה את כל הנסים שצריך יהיה לעשותם לפרעה - ראה למעלה ג, כ, והשוה להלן פסוק כא. ומצינו מעין זה שהכתוב מקצר במסירת דבריו של הקב"ה גם להלן יג, א־ב.
פסוק יח:
(ד) משימתו הראשונה של משה - הופעתו הראשונה במצרים (ד, יח - ו, א)
פסוק יח:
משה נפרד מאת חותנו כדי ללכת מצרימה אחרי שה' בישר לו, כי מתו מבקשי נפשו. עם צאתו לדרך מזכיר לו ה' פעם נוספת את כל המופתים אשר יהיה עליו לעשותם לפני פרעה, וגם אומר לו מראש שכל אלה לא ירשימו את פרעה ולא ישיגו מאומה, עד שבסופו של דבר יהיה עליו לבשר לפרעה את מותם של בכורי מצרים. בדרך מביא ה' את משה בסכנת־נפשות, סכנה שאשתו מצילה אותו ממנה על ידי כריתת ערלת בנה הצעיר. לפי ציווי ה' יוצא אהרן לקראת משה אחיו. האחים נפגשים בהר חורב ומשה מספר לאהרן על השליחות שה' הטיל עליו. יחד הם מכנסים את זקני ישראל, עושים את האותות, והעם מאמינים, כי אמנם שעת הגאולה הגיעה. הם הולכים אל פרעה ומבקשים ממנו ליתן חופשה לעם לימים אחדים, כדי לצאת למדבר ולעבוד שם את ה'. פרעה דוחה בקשה זו מכל־וכל ואף מצוה על נוגשיו להגביר את הלחץ על עם בני ישראל, כדי למנוע אותם מן העיסוק "בדברי שקר", בדברי־הבל. שוטרי בני ישראל, שנתמנו לפקח על ביצוע העבודה ואינם מתייחסים אל בני עמם בחומרה הדרושה, מוכים, אבל תלונתם אל פרעה נשארת בלא תוצאות. בצרתם ובייאושם הם קובלים על משה ואהרן וטוענים שהללו החמירו את מצב העם. משה פונה אל ה' וקובל אף הוא שבמקום להציל את העם אך הירבה את סבלם, וה' מרגיעו בהבטחה, שעתה יראה לו לפרעה את ידו החזקה.
פסוק יח:
מאז ומתמיד התקשו בשאלה, כיצד זה שאחרי שה' שלח את משה - בשיחה ממושכת עמו - למצרים, כיצד זה שנחוץ עתה ציווי נוסף לעשות כן. והרי משה כבר החליט ללכת למצרים, ואף כבר נפרד מאת חותנו. רמב"ן141לפסוק יט (המ'). מיישב שאלה זו באומרו, כי "כאשר קיבל משה ללכת בדבר השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר, ולכן אמר אליו 'אלכה־נא ואשובה אל־אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים', כלומר אראה את אחי העודם חיים ואשובה, כי הוא כדרך ביקור בחור הנכסף לראות את אחיו, ואז אמר לו ה' במדין, 'לך שב מצרים', כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך, ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם. לכן לקח את אשתו ואת בניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר, כי בהיותו בן־חורין במדין, יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו, חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות שם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם יהיה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב, ויעלה עמהם לארץ כנען"142המבקרים החדשים מבקשים להיחלץ מן הקושי בכך שהם מייחסים את שני הפסוקים לשני מקורות שונים. ברם, אלו כך היה, יהיה תמוה עוד יותר, מה הביא את "העורך" לשלב את הפסוק יט דווקא כאן, במקום שאינו מתאים. ומאידך גיסא, מעידים הביטויים "אלכה... ואשובה" (יח) ו"לך שוב" (יט) שאמנם שני הפסוקים שייכים יחד.. אבל דומה שהביאור הפשוט ביותר הוא זה של ראב"ע143לפסוק יט., 'אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירושו - כבר אמר, כלומר, "ויאמר ה"' הוא לשון עבר מוחלט, ופסוק יט משמש הסבר לקודמו. הן אין ספק שיתרו ידע, כי משה נרדף במצרים, וכי יהיה בסכנה, אם ישוב לשם. כיצד יאמר אפוא לחתנו "לך לשלום", בלא להזהירו על הסכנה הצפויה לו בשובו לשם? התשובה לשאלה זו היא בפסוק יט. דווקא כדי שמשה יוכל להיפרד מיתרו, בישר לו ה' "כי־מתו כל־האנשים המבקשים את־נפשך", וכיוון שאמר לו "לך שב", יכול היה משה לומר ליתרו "אלכה ואשובה", שכן יכול הוא להוסיף, כי נודע לו ממקור מהימן, שאין לו עוד לחשוש מפני אויביו. ומעין זה, דהיינו ביאור הפסוק הקודם על־ידי זה שאחריו, מצינו גם להלן (יא, א), וראה שם.
פסוק יח:
יתר. הוא יתרו, כמו גשם144נחמיה ו, א־ב (המ'). הוא גשמו145שם שם, ו (המ')., ושלמה146רות ד, כ (המ'). הוא שלמון147שם שם, כא (המ'). כדברי ראב"ע.
פסוק יח:
אחי. כלומר, קרובי משפחה, וכמו בבראשית יג, ח; כט, יב ועוד.
פסוק יח:
ואראה. אין משה מגלה את כוונתו האמיתית, לצאת את מדין לצמיתות, כי אם יגלה אותה, לא יתן לו חותנו ללכת, ומה גם שהוא רוצה לקחת את אשתו ואת בניו עמו למצרים148בוודאי שאינה נכונה תפישתם של המבקרים, שהלך למצרים לבדו, בלא האשה והילדים. היא אינה נכונה גם משום שלכתחילה היה על משה להניח, שילך עם בני ישראל הישר לארץ כנען, ולשם בוודאי ירצה לקחת גם את אשתו ואת הילדים, וגם משום שיהיה בהשארת בני המשפחה במדין סימן לפחד ולחוסר־אימון בעזרת ה' ובהגנתו.. ויש להבין שאכן לקח אותם עמו, אלא שמאוחר יותר (והסיבה לכך אינה ידועה) החזיר אותם אל יתרו לארץ מדין; השוה להלן יח, ב149אבל ראה שם רש"י המביא דברי המכילתא לסיבת שילוחיה של צפורה (המ')..
פסוק יח:
לך לשלום, השוה דברי חכמינו ז"ל באשר להבדל בין "לך לשלום" ובין "לך בשלום"150"הנפטר מחברו, אל יאמר לו 'לך בשלום' אלא 'לך לשלום', שהרי יתרו אמר לו למשה 'לך לשלום' - עלה והצליח, דוד אמר לאבשלום 'לך בשלום' (שמואל ב' טו, ט) הלך ונתלה ברכות סד, א (המ').
ויאמר ה' אל־משה במדין לך שב מצרים וגו'. עוד לפנים שאלו, כיוון שבשיחה ממושכת כבר שלח ה' את משה למצרים, לשם מה ציווי חדש למסע זה במדין, ומה גם, שמשה כבר החליט לצאת לדרך ואף נפרד בשל כך מחותנו? רמב"ן סבור, שמשה התכוון תחילה להופיע במצרים בהיחבא, בלא אשה וילדים, שכן פחד מפני אויביו. והנה ה' אומר לו, "כי־מתו כל־האנשים המבקשים את־נפשך", ועל כן הוא לוקח עמו את אשתו ואת בניו, בהניחו שעל ידי זה יקל עליו לרכוש את אימון העם, אשר יבין, כי לא היה מסכן את משפחתו, אלמלא נשלח בידי ה'. דומה, שהביאור הפשוט ביותר הוא, שפסוקנו מוסר למפרע גילוי מאת ה' אשר נותן לנו להבין את פסוק יח. הרי ודאי הוא, שיתרו ידע שמשה נרדף במצרים, וכי יסתכן שם בנפשו. אם כן אפוא, כיצד יכול היה לומר לחתנו "לך לשלום" בלא להפנות תשומת־לבו לסכנה שלקראתה הוא הולך? יתרה מזו, כיצד יכול היה משה להיפרד - כאשר את מטרת מסעו הוא מסתיר מפניו - באמתלה קלילה כזאת: "אלכה־נא ואשובה אל־אחי... ואראה העודם חיים"? התשובה היא בפסוקנו, אשר בו יש להבין "ויאמר ה'" כעבר רחוק (Plusquamperfekt), וכפי שכבר באר כאן ראב"ע: "וכבר אמר". אחר שה' אמר למשה "לך שב מצרים, כי מתו" וגו', יכול היה משה לומר לחותנו "אלכה־נא ואשובה", והלה יכול היה הלה להשיב "לך לשלום".
הערה המבארת את המסופר קודם לכן מעין זו גם מצינו להלן פרק יא, א ואילך. כאן אומר משה (י, כט) "כן דברת לא־אסף עוד" וגו' ואחר באה האזהרה (יא, ד־ח) "אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל־בכור בארץ מצרים", והכל שואלים, כיצד זה מעז משה לדבר אל פרעה בשפה אמיצה ובוטה כל כך. התשובה היא במאמר המוסגר (שם, א־ג) - א. משום שה' כבר גילה למשה את שילוחם המוחלט של בני ישראל ממצרים העתיד להתרחש וגם את ההוראות השייכות לזה; ב. משום שישראל מצאו חן בעיני המצרים וגם משה היה גדול בעיני העם. "ויאמר ה'" (יא, א) יש אפוא להבין גם כאן כעבר רחוק - הדבר אפשרי משום שה' כבר אמר למשה (מתוך ישורון 1917, עמ' 181).
מתו כל האנשים. ודאי שידעו גם במדין, כי מת פרעה מלך מצרים. אך ייתכן, שאויביו האחרים עודם חיים והם יסכנו אותו גם אצל המלך החדש. והשוה תרגום יונתן בן עוזיאל.
פסוק כ:
ואת־בניו. עד כה הוזכר רק בן אחד. יש אפוא להניח, כי הבן השני נולד רק זה עתה, ועל כן טרם נימול151הנימוקים המביאים את מבקרי־המקרא לקרוא כאן "בנו" במקום "בניו", אין להם על מה לסמוך, שהרי מה שכתוב "בנה" בפסוק כה הוא משום שאנו יודעים, כי הבן גרשם כבר גדל, שכן זמן ניכר עבר בין לידתו וההתגלות שבסיני; השוה למעלה ב, כג..
פסוק כ:
וירכיבם. אם אין רוצים להניח, ששלוש נפשות רכבו על גבי חמור אחד, אפשר לומר, כי "וירכיבם" מוסב על האשה ועל הילד הקטן, ואלו הבן הגדול הולך ברגל כמו אביו משה. אף אפשר לומר, כי האם והבכור רכבו לסירוגין, וגם אפשר לבאר שהרכיב כל אחד מהם - האם והבן הבכור - על חמור משלו152באשר לתרגום השבעים של "החמר", השוה, Frankel Vorstudien..
פסוק כ:
ויקח. לשון עבר מוחלט, כלומר לקח עוד קודם לכן, כמו "ויאמר" שבפסוק יט.
פסוק כ:
מטה האלהים. כך קורא לו הכתוב למטה זה, בשל הנסים הרבים העתידים להיעשות בו, וכמו שהוא קורא להר סיני "הר האלהים" 153ג, א; ד, כז. ואין להסיק מכאן, כפי שעושים מבקרי־המקרא, שמטה זה ניתן לו למשה על ידי ה', או שניתן בו במטה זה כוח נסי, וכי ב"מקור" כבר סופר על נתינת כוח נסי זה בו. וכי מדוע ישמיט "העורך" סיפור זה? כלום בשל האמור למעלה פסוק ב? אלו כך היה, הרי היה פשוט יותר וטוב יותר להתאים את הכתוב ההוא..
פסוק כא:
כאשר משה נטל לידו את המטה שנועד לעשות בו נפלאות, גילה לו ה', כי משיגיע למצרים, יהיה עליו לעשות לפני פרעה את כל הנסים אשר הורהו, אלא שכל זה יישאר בלא תוצאות עד אשר יבשר לו את מות הבכורות. דומה, שעד כאן לא גילה לו ה' למשה את תשע המכות הראשונות, וכי רק עתה הוסיף שלבסוף, אחר שכבר ייעשו כל הנסים הללו, יהיה עליו לבשר את מות הבכורות. העובדה שגילוי זה נתגלה למשה רק זה עתה, סמוך לצאתו לדרך מצרימה, ייתכן שטעמה בכך, שכאן צוינה תכליתה של הגאולה במובן שונה משצוינה קודם, בשעת ההתגלות בסיני. שם העניין הוא לגאול את ישראל מסבלותיו ולהביאם אל ארץ טובה. אמנם נאמר שם, כבדרך אגב, "תעבדון את־האלהים על ההר הזה" (ג, יב), אך אפשר ששם מדובר בעבודה חד־פעמית. כאן לעומת זאת, כאשר משה ניגש למלאכת הגאולה, עליו לשמוע שתכליתה העיקרית של הגאולה היא להמיר את העבודה לפרעה בעבודת ה' ב"ה, וכי ישראל הם בעיניו ית' הבן הבכור, בן זה אשר נועד לתפוש את המקום הראשון במשפחה, אבל גם חובה עליו להנהיג את אחיו ולחנך אותם. על כן סיבב ה' שלא מיד תישלח על פרעה המכה הקשה ביותר, אלא תחילה ייעשו בו מעשי־נסים רבים, כדי שישראל ישתכנעו מגדולתו וכל־יכולתו של ה', ויגשו אל עבודתו מתוך התלהבות שמחה.
פסוק כא:
ראה. מסתבר שבמלה זו כלולה הדרישה אל משה להתבונן - בדרכו מצרימה - בדברים העתידים להתרחש ולהפיק מהם את הלקחים הראויים, לקחים שאותם ימסור בהזדמנות נאותה לעמו. התבוננות זו היתה צריכה להביא את משה לידי המחשבה, שמעל לכל אין לו להתחשב בשום דבר כאשר מדובר במילוי מצוות ה', שמעל לכל עליו להקדיש את בניו לעבודתו ית', דבר שלא עשהו לגבי בן אחד (אולי מתוך התחשבות במדינים או בחותנו), ועל כן - "ויהי בדרך במלון" וגו'154הפסוקים כד־כו. וראה מכילתא להלן יח, ב; וראה תרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק כד (המ').
כבר שמו לב, שעשר פעמים מציין הכתוב, שפרעה הכביד את לבו (ז, יג, יד, כב; ח, יא, טו, כח; ט, ז, לד, לה, ; יג, טו) ועשר פעמים שה' הכביד את לב פרעה (ד, כא; ז,ג; ט, יב; י, א, כ, כז; יא, י; יד, ד; ח, יז). את המספר עשר גם מצינו בשירת הים, בה מופיע שם הויה עשר פעמים, פעם אחת (טו, ב) כשהוא מקוצר, כמו יז, טז (ראה רש"י שם ורמב"ן טו, ב). (מתוך ישורון 1917, עמ' 543)."
.
פסוק כא:
ואני אחזק. חיזוק לב פרעה נבע תחילה מפרעה עצמו, ורק מן המכה השישית ואילך (ט, יב) היה זה ה' שחיזק את לבו, והשוה שם.
פסוק כב:
בני בכורי. אמנם גם היה אפשר לבאר ביטוי זה - בן חביב ומועדף, ואולם מכיוון שלפני מתן־תורה נאמר "והייתם לי סגלה מכל־העמים כי־לי כל־הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"155יט, ה־ו (המ')., הרי שמשתמע, כי רצון ה' הוא לחנך את יתר בניו על ידי בן בכור זה, וכי על ישראל מוטל להנהיג את האנושות כולה אל עבודתו ית'.
פסוק כג:
שלח את־בני. לא מדובר עוד בשילוח העם לימים אחדים, אף כי כך היה רוצה פרעה להבין את הדברים. משקיבלו עליהם ישראל את עבודת ה', כי אז רק הוא ית' יקבע את גורלם, ופרעה יהיה חייב לוותר על כל שלטון בהם.
פסוק כג:
את־בנך בכרך. במשמעות שם קיבוצי, כלומר כל בכורי מצרים.
פסוק כד:
המאורע המסופר כאן נראה לנו מעורפל רק משום שחסרה לנו ידיעת אשר קדם לו. שומה עלינו אפוא לשחזר ידיעה זו. אנו רואים שציפורה חשה תיכף ומיד, כי כריתת ערלת בנה תושיע את בעלה, ומכאן שכבר אמר לה משה קודם לכן, שחובה זו מוטלת עליו, אלא שהיא התנגדה, יחד עם אביה, לדבר זה, ומשה לא היה חזק דיו כדי לעשות את מצוות ה' בלי להתחשב בהתנגדות זו156ראה תרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק כד (המ').; עתה כאלו מוקדש הבן לה' על ידי כריתת ערלתו. עובדי אלילים היו לעתים מקריבים בן אחד לאלילים, כדי לפייס אותו, כדי להתגונן ולגונן על בני משפחתם מפני זעמו. אלהי ישראל דורש רק את דם המילה, אבל הוא דורש אותו מכל בן ובן, ובכך יובטח שלא להניח לו לבן ללכת אחר תאוות לבו אלא להנחותו לחיות ולפעול ככהן ה', כמי ששייך לו ית'. והנה משה התעלם מדבר זה, וחובתו האישית מוזכרת לו כאשר הוא בדדך להקדיש עם שלם לעבודת ה', להיות ממלכת כהנים.
פסוק כד:
ויפגשהו... המיתו. כאשר יש לאדם התגלות אלוהית והוא שרוי במצב של טומאה, הרי הוא ירא, ובדין, שדבר זה יביא למותו; השוה התבטאותו של ישעיה "אוי־לי כי־נדמיתי"157ישעיה ו, ה (המ').. והנה הערלה היא טומאה, וערלת הבן משפיעה כמטמאת אף את האב158השוה: 'כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח, כן מילת בניו הקטנים... מעכבת אותו' (רמב"ם הל' קרבן פסח פ"ה ה"ה, והוא על פי יבמות ע, ב (המ').. בקירבת הבן הערל משפיעה אפוא התגלות ה' כך, שחיי משה נתונים בסכנה. ואולם ר' שמואל בר חפני מבקש להסב את "המיתו" על הבן, אליעזר, שכן "חלילה להיות ה' מבקש להמית את משה שהולך בשליחותו להוציא עמו"159מובא אצל ראב"ע לפסוקנו. ותמיהני מדוע מובאת דעה זו בשם ר' שמואל בן חפני, שהיה מגאוני בבל ולא בשם רבן שמעון בן גמליאל שאמר (נדרים לב, א) "לא למשה רבנו ביקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק, שנאמר 'כי חתן דמים אתה לי'. צא וראה מי קרוי חתן הוי אומר זה תינוק" (המ').. אך גם אפשר לפרש "ויבקש המיתו" שרק נראה היה כאלו ה' מבקש להמית את משה, משום שעקב התגלות ה' הוא חלה במחלה מסוכנת.
פסוק כה:
צר. בזמנים קדומים השתמשו בסכיני־אבן לחיתוך, ועוד אצל יהושע אנו מוצאים "חרבות צרים"160יהושע ה, ב; וכן הוא אצל ראב"ע (המ'). ותכרת את־ערלת בנה. הערלה - סמל הטומאה - סיכנה את חייו של משה, ועל כן משתמש הכתוב בקשר להסרת הסכנה בפועל כר"ת.
פסוק כה:
ותגע וגו'. ציפורה הגיעה את הערלה ברגלי משה כדי להראות שכבר הושלכה הטומאה ארצה, שהתגברו עליה, כדי לשחרר את משה מן ההרגשה המעיקה, שהיתה לו התגלות ה' כשהוא שרוי בטומאה.
פסוק כה:
חתן־דמים. אך עם זאת אמרה ציפורה, שמשה הוא לה "חתן־דמים" - בעלה בברית־נישואין אשר הטיל עליה קרבן־דמים כבד, וכמו ביקשה לומר, שהיא מוכנה לרכוש את חיי בעלה גם במחיר קדבן־דמים. כמי שנתחנכה באמונת עבודת־אלילים סברה ציפורה, שה' מבקש שיפייסו אותו על ידי קרבן רווי דם.
פסוק כו:
וירף ממנו. ואולם משחלפה הסכנה, הבינה שלא את חיי הבן ה' דורש, וכי די לו בהקדשת הילד לעבודתו על ידי ברית המילה.
פסוק כו:
אז אמרה חתן דמים למולת. כלומר, הוצרכתי לרכוש אותך (משה) בדם המילה בלבד.
פסוק כו:
למולת. בלשון רבים, משום שעתה כבר צריך היה למול את הבן השני, כלומר שעתה הביאה קרבן־דמים זה בשניה.
פסוק כז:
ויאמר וגו'. אין לראות באמירה זו רק משום מעין הארה161Eingebung. חד־פעמית אצל אהרן, שהרי חכמינו ז"ל מסיקים מכמה מקראות162ראה למשל שמות רבה פרשה ג, כא וכן הוא בתנחומא שמות פרשה כז ושמות רבה פרשה ה, יג (המ')., כי אהרן נתקדש לנבואה עוד בחיותו במצרים163ועיין "חקר ועיון" ח"ב, שלוש עשרה דברות, עמ' לו (הערת מו"ר הרב קלמן כהנא זצ"ל) (המ').. ומכל מקום, מאז יעקב לא מצינו בתורה שה' יתגלה לו לאדם עד שהתגלה לו למשה, ואף לו - בראשונה - בתופעה מופלאה, בהר האלהים. האחים צריכים להיפגש דווקא בהר סיני כדי שגם אהרן יחזה במקום קדוש זה שבו עתידים ישראל לעבוד את האלהים, למען יתחזק ויאמץ לקראת מילוי חלקו בשליחות הגאולה.
פסוק כז:
וישק לו. ובכך ביטא את שמחת לבו שכבר מוזכרת בפסוק יד.
פסוק כח:
אשר שלחו. הפועל של"ח עם יחסת־את כפולה פירושו לשלוח עם מישהו, והשוה שמואל ב' יא, כב; ירמיה מב, ה.
פסוק כח:
צוהו. גם הוא עם יחסת־את כפולה, והשוה להלן כה, כב; דברים א, יח.
פסוק כט:
האחים מקיימים את הציווי האלוהי. תחילה הם מכנסים את זקני העם. אהרן הוא דברו של משה, אך "ויעש האתת"' מוסב בהכרח על משה.
פסוק ל:
לעיני העם. הזקנים לא היו צריכים לאותות, אבל העם היה צריך להם.
פסוק לא:
וישמעו. כמו וישמעו לקולם; השוה למעלה הפסוקים א ו־ט, והוראתו כמו "ויאמינו"164דעתו של Dillmann, שהמלה "וישמעו" היא תוספת מאוחרת של "העורך", היא אפוא בלתי־נכונה, כשם שאין מקום לתיקון השבעים כאלו כתוב "וישמחו"..
פסוק לא:
פקד. השוה ג, טז.
פסוק לא:
ראה את־ענים. השוה שם, ז.
פסוק לא:
ויקדו. השוה דברינו לבראשית כד, כו.