פסוק א:והן לא יאמינו לי. "...והנה ה' הודיעו, כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה 'והן לא־יאמינו לי', אחר ראייתם שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולו כלל, 'כי יאמרו לא־נראה אליך ה". שאילו היית שליח השם, לא ימרה פרעה את דברו" (רמב"ן), כלומר, מכיוון שבתחילת שליחותי־פעילותי אצל פרעה לא אשיג דבר, כפי שהבטחת, הרי יראו בי נביא־שקר.
פסוק ב:ויאמר אליו ה'. ה' משיב לו למשה שירכוש את אימון העם באמצעות אותות נסיים, ומצוה עליו לעשות אותות אלה מיד. והנה תמוה הדבר שבאשר לאותות אלה, שצריך לעשותם לפני העם, ה' מצוה לעשותם (לפחות שניים מהם) תחילה בלא צופים, בעוד שאת מעשי־הנסים שצריך לעשות לפני פרעה, מצטווה משה לבצע בלא לראותם תחילה. ואולי יש לפרש זאת כך - תכליתם של האותות שצריך לעשות לפני בני ישראל, היא כפולה. האחת, לחזק בהם את האימון־האמונה במשה, והאחרת, שה' בלבד הוא אשר יכול לעשות נסים, דהיינו מעשים שיש בהם ביטול חוקי הטבע שחקק, כלומר, שיגאל את ישראל באמצעות מעשים על־טבעיים, בדרך נס. מדבר אחרון זה צריך היה ראשית לכל להיות משוכנע משה, אף כי לא פקפק כלל כאשר ה' אמר לו "והכיתי־את מצרים בכל נפלאותי". שכנוע איתן ובלתי־מעורער זה של משה היה הכרחי, שכן רק אם הוא משוכנע, יוכל לבצע נסים אלה כאלו במקומו ית'. מי שמפקפק בעצמו, ולו פקפוק קל שבקלים, אינו יכול לבצע את נסי ה'. והנה די היה בשני אותות כדי לצייד את משה בכוח־אמונה איתן שכזה. והאות השלישי, אשר גם מכיל את המכה הראשונה למצרים, אפשר היה לעשותו רק במצרים. חכמינו ז"ל מלמדים, "למה נס? לפי שחטא בדבריו. שאלו לא חטא, לא היה נס, שאין הנחש ממית אלא החטא ממית". ומעיר רמב"ן, "נאמנו דברי רבותינו, שהיה לו (האות) הראשון רמז שסיפר עליהם לשון הרע, והשני - להענישו בו, וזה טעם 'וינס משה מפניו' ".
פסוק ב:מזה. הוא הכתיב, ואלו הקרי הוא "מה זה". ובדומה לזה "מלכם" (ישעיה ג, טו) במקום "מה לכם" וכן גם "מתלאה".
פסוק ב:מטה. הרי זה מקל־הרועים של משה.
פסוק ג:וינס משה. ובכן נתברר לו למשה שאין כל יסוד להססנות הפנימית שעדיין שלטה בו, וכי על זו לפנות מקום לקול התבונה.
פסוק ה:למען יאמינו. הרי זה המשך מאמרו של הקב"ה, תוך השמטת המלים "ויאמר ה"', וכן להלן פסוק ח.
פסוק ו:דומה שבאמצעות האות השני ביקש ה' אף להראות, שגם המכה וגם רפואתה רק ממנו הן באות, וכי אותו המעשה אשר גרם למכה, יכול להביא - על ידי כל־יכולתו - גם לידי רפואה. לפיכך, אם יגדל סבלם של ישראל עוד יותר, בשל תחילת המאבק נגד מצרים, הרי שעליהם להכיר, כי מאבק זה המביא להם סבל, גם יביא להם ישועה. וה' בחר דווקא במכת הצרעת משום שמאז ומתמיד ראו במצורע מי שפגעה בו יד ה', ועל כן גם הוציא אותו החוק אל מחוץ למחנה. מסתבר, שהצרעת היתה מחלה, אשר האדם לא יכול היה לגלות את מקורה ואשר לא ידע לה תרופה. המחלה באה על־פי רצון ה' ואף נעלמה על־פי רצונו, ועל כן הכירו הכל שזוהי מחלה שה' שלח. וראה ביאור אחר בפירושו של רש"ר הירש.
פסוק ח:והיה. הרי זה המשך דברי ה'.
פסוק ח:לקל האות. האות מדבר, והוא מבשר את רצון ה' להיכנס במאבק עם המצרים.
פסוק ח:והאמינו. ודאי יאמינו לאות השני, זה המבשר להם את כל־יכולתו של ה'. "הכתוב דיבר כנגד משה, שאם יהיו מקצת ישראל, שלא יאמינו לאות הראשון, יאמינו לאות האחרון... ואם היו עוד מקצת ישראל שלא יאמינו באות האחרון, תעשה האות השלישי ויאמינו... הוא (האות השלישי) חלק מהמכה הראשונה בעשר המכות העתידות להיות". יש להניח, שה' גילה לו למשה גם את המכות שיעשה במצרים, וכפי שמשתמע מפסוק כא להלן. בני ישראל אשר גם אחרי שני האותות עדיין לא יאמינו, הרי הם דומים למצרים, שצריך היה להראות להם את תחילתן של מכות מצרים. ברם, הבדל יש בין אות שלישי זה ולבין מכת מצרים הראשונה, והוא שבזו האחרונה כל מימי היאור ייהפכו לדם, ואלו באות האחרון לישראל ייהפכו "לדם ביבשת" רק אותם המים המעטים שמשה יקח מן היאור. דבר זה צריך להזהיר את ישראל. "מה־לך לדרך מצרים לשתות מי שחור", כלומר מימי מצרים לא טובים הם לישראל, הם הופכים לדם ביבשת אף כי בשביל המצרים הם עדיין מי־שתייה טובים. ועל כן מדגיש הכתוב "והיו המים אשר תקח מן־היאור", רק המים המוצאים מן היאור הופכים לדם, אבל לא כן המים שביאור, אשר אמנם הפכו לדם במכת מצרים הראשונה.
פסוק ט:והיו. החזרה על מלת "והיו" נחוצה בשל משפט־חביניים, וכמו ויקרא כז, ג; דברים יח, ו; ישעיה ז, כג, וכדברי רמב"ן.
פסוק י:כפי שנראה מפסוק יז, חשש משה כאן רק מפני דבר אחד, והוא שבשל מוגבלות כוח־דיבורו לא יוכל להלהיב את עם ישראל למען האידיאה הגדולה. ואולם מאוחר יותר, אחרי שכבר דיבר אל העם וללא הצלחה, אף אין הוא מעז לגשת אל פרעה כשהוא לבדו.
פסוק י:גם מאז דברך. כלומר, גם עתה, אחר שדיברת אלי, אין אני חש שהשתנה דבר באשר לכוח־הדיבור שלי.
פסוק יא:מי שם... מי ישום. הרגיל ושכיח מוצג בלשון Perfect, ואילו החריג, הקורה רק לעתים - בלשון Imperfect, כלומר, מי עשה ומי רגיל לעשות (פעולה שהושלמה ופעולה שלא הושלמה).
פסוק יא:פקח. כאן בניגוד לעיוור וחרש וכראב"ע.
פסוק יב:אהיה עם פיך. וזה יבטל את כבדות־הפה, והדברים יהיו שגורים בפיך.
פסוק יב:והוריתיך. וזה יבטל את כבדות -הלשון, הדברים שתצטרך לאומרם, אנכי אורם לך.
פסוק יג:אדני. רמב"ן מבאר את השימוש בשם זה. "ולמעלה הזכירו שני פעמים" באל"ף דל"ת, שהיה מתחנן בו שלא יחר בו אף, ואולי היה מתירא מהזכיר השם הגדול המחודש לו ומדבר אליו".
פסוק יג:שלח... תשלח. כבר ביאר ראב"ע, שאין עם חרון־אף זה שום עונש, וכמו אצל אהרן ומרים שהכתוב מעיד (במדבר יב, ט) "ויחר אף ה' בם", שגם שם לא היה עם חרון־אף ה' משום עונש. ברם, ייתכן שהעובדה, שמעתה יהיה עליו על משה להתחלק בשליחותו עם אהרן, וזה שבשל כך נבחר אהרן - ולא משה, להיות כהן, תוצאות של חרון־אף ה' זה הם. ייתכן שכאן אמר ה' למשה - מכיוון שסירבת לקבל על עצמך את שליחותי, הרי לא אתה כי אם אהרן אחיך יהיה כהן לעמי ישראל, אלא שאין הכתוב מאריך בענין זה, כדי לא לקטוע את סיפור יציאת מצרים. ואם כנים דברים אלה, כי אז ביאור המלה־השם "לוי" שבכאן יהיה - הכהן. ואמנם מצינו שהכהנים נקראים לויים, אולי משום שהם "נלוים אל ה"', כפי שמבאר רש"י במסכת חולין.
פסוק יד:הלוי. לפי האמור קודם יהיה אפוא פירושו - ההוא שנתמנה זה עתה לכהן במקומך; שאם לא כן, צריך להניח שכבר במצרים תפש שבט לוי מקום מיוחד, בתור שבט כהנים, והתואר "הלוי" בא לציין את אהרן גם כנואם טוב, שהרי הלויים היו מורי העם. אך גם ייתכן, שבכל משפחה שימש הבכור בתור כהן ונקרא בשל כך "לוי", נלוה לה'. השוה "הוא שאול לה"' שאצל חנה, ואהרן היה לוי־בכור שכזה.
פסוק יד:כי דבר וגו', פירוש שהוא יודע לדבר.
פסוק יד:וגם. כלומר, יתירה מזו, אעשה שיצא לקראתך (השוה להלן פסוק כז).
פסוק יד:ושמח בלבו. הוא לא יקנא בך בשל גדולתך.
פסוק טו:את־הדברים. אלה הדברים שנאמרו לך מפי.
פסוק טו:ואנכי. אף כי אהרן הוא נואם טוב, הרי אהיה עמכם, גם עם־פיך שלך, כדי שתמסור את הדברים כראוי, וגם עם־פיהו שלו. וגם עם פיו אהיה כדי שיאמר את הדברים כראוי.
פסוק טז:ודבר... אל־העם. שהרי תחילה היה עיקרו של ענין להניע את העם למשימה רבת־סכנות זו, לפי שבלא הסכמתם ובלא ייפוי־כוח מהם לא יוכלו לגשת אל פרעה. משישתכנע העם, שיש ללכת בדרך זו, כבר יימצא הדבר (פתח, פתח קמץ) אשר יביא את דבריהם־דרישותיהם לפני פרעה. ואכן היה זה בהמשך הדברים אהרן אשר נקבע - על־פי בקשתו של משה להיות הדבר גם לפני פרעה.
פסוק טז:והיה. מציין את הדברים הבאים כמשפט־תוצאה של הקודם.
פסוק יז:המטה וגו'. מטה זה שבידך, שבו עשית את האות הראשון.
פסוק יז:את־האתת. ה' כבר מסר לו למשה את כל הנסים שצריך יהיה לעשותם לפרעה - ראה למעלה ג, כ, והשוה להלן פסוק כא. ומצינו מעין זה שהכתוב מקצר במסירת דבריו של הקב"ה גם להלן יג, א־ב.
פסוק יח:(ד) משימתו הראשונה של משה - הופעתו הראשונה במצרים (ד, יח - ו, א)
פסוק יח:משה נפרד מאת חותנו כדי ללכת מצרימה אחרי שה' בישר לו, כי מתו מבקשי נפשו. עם צאתו לדרך מזכיר לו ה' פעם נוספת את כל המופתים אשר יהיה עליו לעשותם לפני פרעה, וגם אומר לו מראש שכל אלה לא ירשימו את פרעה ולא ישיגו מאומה, עד שבסופו של דבר יהיה עליו לבשר לפרעה את מותם של בכורי מצרים. בדרך מביא ה' את משה בסכנת־נפשות, סכנה שאשתו מצילה אותו ממנה על ידי כריתת ערלת בנה הצעיר. לפי ציווי ה' יוצא אהרן לקראת משה אחיו. האחים נפגשים בהר חורב ומשה מספר לאהרן על השליחות שה' הטיל עליו. יחד הם מכנסים את זקני ישראל, עושים את האותות, והעם מאמינים, כי אמנם שעת הגאולה הגיעה. הם הולכים אל פרעה ומבקשים ממנו ליתן חופשה לעם לימים אחדים, כדי לצאת למדבר ולעבוד שם את ה'. פרעה דוחה בקשה זו מכל־וכל ואף מצוה על נוגשיו להגביר את הלחץ על עם בני ישראל, כדי למנוע אותם מן העיסוק "בדברי שקר", בדברי־הבל. שוטרי בני ישראל, שנתמנו לפקח על ביצוע העבודה ואינם מתייחסים אל בני עמם בחומרה הדרושה, מוכים, אבל תלונתם אל פרעה נשארת בלא תוצאות. בצרתם ובייאושם הם קובלים על משה ואהרן וטוענים שהללו החמירו את מצב העם. משה פונה אל ה' וקובל אף הוא שבמקום להציל את העם אך הירבה את סבלם, וה' מרגיעו בהבטחה, שעתה יראה לו לפרעה את ידו החזקה.
פסוק יח:מאז ומתמיד התקשו בשאלה, כיצד זה שאחרי שה' שלח את משה - בשיחה ממושכת עמו - למצרים, כיצד זה שנחוץ עתה ציווי נוסף לעשות כן. והרי משה כבר החליט ללכת למצרים, ואף כבר נפרד מאת חותנו. רמב"ן מיישב שאלה זו באומרו, כי "כאשר קיבל משה ללכת בדבר השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר, ולכן אמר אליו 'אלכה־נא ואשובה אל־אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים', כלומר אראה את אחי העודם חיים ואשובה, כי הוא כדרך ביקור בחור הנכסף לראות את אחיו, ואז אמר לו ה' במדין, 'לך שב מצרים', כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך, ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם. לכן לקח את אשתו ואת בניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר, כי בהיותו בן־חורין במדין, יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו, חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות שם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם יהיה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב, ויעלה עמהם לארץ כנען". אבל דומה שהביאור הפשוט ביותר הוא זה של ראב"ע, 'אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירושו - כבר אמר, כלומר, "ויאמר ה"' הוא לשון עבר מוחלט, ופסוק יט משמש הסבר לקודמו. הן אין ספק שיתרו ידע, כי משה נרדף במצרים, וכי יהיה בסכנה, אם ישוב לשם. כיצד יאמר אפוא לחתנו "לך לשלום", בלא להזהירו על הסכנה הצפויה לו בשובו לשם? התשובה לשאלה זו היא בפסוק יט. דווקא כדי שמשה יוכל להיפרד מיתרו, בישר לו ה' "כי־מתו כל־האנשים המבקשים את־נפשך", וכיוון שאמר לו "לך שב", יכול היה משה לומר ליתרו "אלכה ואשובה", שכן יכול הוא להוסיף, כי נודע לו ממקור מהימן, שאין לו עוד לחשוש מפני אויביו. ומעין זה, דהיינו ביאור הפסוק הקודם על־ידי זה שאחריו, מצינו גם להלן (יא, א), וראה שם.
פסוק יח:יתר. הוא יתרו, כמו גשם הוא גשמו, ושלמה הוא שלמון כדברי ראב"ע.
פסוק יח:אחי. כלומר, קרובי משפחה, וכמו בבראשית יג, ח; כט, יב ועוד.
פסוק יח:ואראה. אין משה מגלה את כוונתו האמיתית, לצאת את מדין לצמיתות, כי אם יגלה אותה, לא יתן לו חותנו ללכת, ומה גם שהוא רוצה לקחת את אשתו ואת בניו עמו למצרים. ויש להבין שאכן לקח אותם עמו, אלא שמאוחר יותר (והסיבה לכך אינה ידועה) החזיר אותם אל יתרו לארץ מדין; השוה להלן יח, ב.
פסוק יח:לך לשלום, השוה דברי חכמינו ז"ל באשר להבדל בין "לך לשלום" ובין "לך בשלום" מתו כל האנשים. ודאי שידעו גם במדין, כי מת פרעה מלך מצרים. אך ייתכן, שאויביו האחרים עודם חיים והם יסכנו אותו גם אצל המלך החדש. והשוה תרגום יונתן בן עוזיאל.
פסוק כ:ואת־בניו. עד כה הוזכר רק בן אחד. יש אפוא להניח, כי הבן השני נולד רק זה עתה, ועל כן טרם נימול.
פסוק כ:וירכיבם. אם אין רוצים להניח, ששלוש נפשות רכבו על גבי חמור אחד, אפשר לומר, כי "וירכיבם" מוסב על האשה ועל הילד הקטן, ואלו הבן הגדול הולך ברגל כמו אביו משה. אף אפשר לומר, כי האם והבכור רכבו לסירוגין, וגם אפשר לבאר שהרכיב כל אחד מהם - האם והבן הבכור - על חמור משלו.
פסוק כ:ויקח. לשון עבר מוחלט, כלומר לקח עוד קודם לכן, כמו "ויאמר" שבפסוק יט.
פסוק כ:מטה האלהים. כך קורא לו הכתוב למטה זה, בשל הנסים הרבים העתידים להיעשות בו, וכמו שהוא קורא להר סיני "הר האלהים" .
פסוק כא:כאשר משה נטל לידו את המטה שנועד לעשות בו נפלאות, גילה לו ה', כי משיגיע למצרים, יהיה עליו לעשות לפני פרעה את כל הנסים אשר הורהו, אלא שכל זה יישאר בלא תוצאות עד אשר יבשר לו את מות הבכורות. דומה, שעד כאן לא גילה לו ה' למשה את תשע המכות הראשונות, וכי רק עתה הוסיף שלבסוף, אחר שכבר ייעשו כל הנסים הללו, יהיה עליו לבשר את מות הבכורות. העובדה שגילוי זה נתגלה למשה רק זה עתה, סמוך לצאתו לדרך מצרימה, ייתכן שטעמה בכך, שכאן צוינה תכליתה של הגאולה במובן שונה משצוינה קודם, בשעת ההתגלות בסיני. שם העניין הוא לגאול את ישראל מסבלותיו ולהביאם אל ארץ טובה. אמנם נאמר שם, כבדרך אגב, "תעבדון את־האלהים על ההר הזה" (ג, יב), אך אפשר ששם מדובר בעבודה חד־פעמית. כאן לעומת זאת, כאשר משה ניגש למלאכת הגאולה, עליו לשמוע שתכליתה העיקרית של הגאולה היא להמיר את העבודה לפרעה בעבודת ה' ב"ה, וכי ישראל הם בעיניו ית' הבן הבכור, בן זה אשר נועד לתפוש את המקום הראשון במשפחה, אבל גם חובה עליו להנהיג את אחיו ולחנך אותם. על כן סיבב ה' שלא מיד תישלח על פרעה המכה הקשה ביותר, אלא תחילה ייעשו בו מעשי־נסים רבים, כדי שישראל ישתכנעו מגדולתו וכל־יכולתו של ה', ויגשו אל עבודתו מתוך התלהבות שמחה.
פסוק כא:ראה. מסתבר שבמלה זו כלולה הדרישה אל משה להתבונן - בדרכו מצרימה - בדברים העתידים להתרחש ולהפיק מהם את הלקחים הראויים, לקחים שאותם ימסור בהזדמנות נאותה לעמו. התבוננות זו היתה צריכה להביא את משה לידי המחשבה, שמעל לכל אין לו להתחשב בשום דבר כאשר מדובר במילוי מצוות ה', שמעל לכל עליו להקדיש את בניו לעבודתו ית', דבר שלא עשהו לגבי בן אחד (אולי מתוך התחשבות במדינים או בחותנו), ועל כן - "ויהי בדרך במלון" וגו'.
פסוק כא:ואני אחזק. חיזוק לב פרעה נבע תחילה מפרעה עצמו, ורק מן המכה השישית ואילך (ט, יב) היה זה ה' שחיזק את לבו, והשוה שם.
פסוק כב:בני בכורי. אמנם גם היה אפשר לבאר ביטוי זה - בן חביב ומועדף, ואולם מכיוון שלפני מתן־תורה נאמר "והייתם לי סגלה מכל־העמים כי־לי כל־הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", הרי שמשתמע, כי רצון ה' הוא לחנך את יתר בניו על ידי בן בכור זה, וכי על ישראל מוטל להנהיג את האנושות כולה אל עבודתו ית'.
פסוק כג:שלח את־בני. לא מדובר עוד בשילוח העם לימים אחדים, אף כי כך היה רוצה פרעה להבין את הדברים. משקיבלו עליהם ישראל את עבודת ה', כי אז רק הוא ית' יקבע את גורלם, ופרעה יהיה חייב לוותר על כל שלטון בהם.
פסוק כג:את־בנך בכרך. במשמעות שם קיבוצי, כלומר כל בכורי מצרים.
פסוק כד:המאורע המסופר כאן נראה לנו מעורפל רק משום שחסרה לנו ידיעת אשר קדם לו. שומה עלינו אפוא לשחזר ידיעה זו. אנו רואים שציפורה חשה תיכף ומיד, כי כריתת ערלת בנה תושיע את בעלה, ומכאן שכבר אמר לה משה קודם לכן, שחובה זו מוטלת עליו, אלא שהיא התנגדה, יחד עם אביה, לדבר זה, ומשה לא היה חזק דיו כדי לעשות את מצוות ה' בלי להתחשב בהתנגדות זו; עתה כאלו מוקדש הבן לה' על ידי כריתת ערלתו. עובדי אלילים היו לעתים מקריבים בן אחד לאלילים, כדי לפייס אותו, כדי להתגונן ולגונן על בני משפחתם מפני זעמו. אלהי ישראל דורש רק את דם המילה, אבל הוא דורש אותו מכל בן ובן, ובכך יובטח שלא להניח לו לבן ללכת אחר תאוות לבו אלא להנחותו לחיות ולפעול ככהן ה', כמי ששייך לו ית'. והנה משה התעלם מדבר זה, וחובתו האישית מוזכרת לו כאשר הוא בדדך להקדיש עם שלם לעבודת ה', להיות ממלכת כהנים.
פסוק כד:ויפגשהו... המיתו. כאשר יש לאדם התגלות אלוהית והוא שרוי במצב של טומאה, הרי הוא ירא, ובדין, שדבר זה יביא למותו; השוה התבטאותו של ישעיה "אוי־לי כי־נדמיתי". והנה הערלה היא טומאה, וערלת הבן משפיעה כמטמאת אף את האב. בקירבת הבן הערל משפיעה אפוא התגלות ה' כך, שחיי משה נתונים בסכנה. ואולם ר' שמואל בר חפני מבקש להסב את "המיתו" על הבן, אליעזר, שכן "חלילה להיות ה' מבקש להמית את משה שהולך בשליחותו להוציא עמו". אך גם אפשר לפרש "ויבקש המיתו" שרק נראה היה כאלו ה' מבקש להמית את משה, משום שעקב התגלות ה' הוא חלה במחלה מסוכנת.
פסוק כה:צר. בזמנים קדומים השתמשו בסכיני־אבן לחיתוך, ועוד אצל יהושע אנו מוצאים "חרבות צרים" ותכרת את־ערלת בנה. הערלה - סמל הטומאה - סיכנה את חייו של משה, ועל כן משתמש הכתוב בקשר להסרת הסכנה בפועל כר"ת.
פסוק כה:ותגע וגו'. ציפורה הגיעה את הערלה ברגלי משה כדי להראות שכבר הושלכה הטומאה ארצה, שהתגברו עליה, כדי לשחרר את משה מן ההרגשה המעיקה, שהיתה לו התגלות ה' כשהוא שרוי בטומאה.
פסוק כה:חתן־דמים. אך עם זאת אמרה ציפורה, שמשה הוא לה "חתן־דמים" - בעלה בברית־נישואין אשר הטיל עליה קרבן־דמים כבד, וכמו ביקשה לומר, שהיא מוכנה לרכוש את חיי בעלה גם במחיר קדבן־דמים. כמי שנתחנכה באמונת עבודת־אלילים סברה ציפורה, שה' מבקש שיפייסו אותו על ידי קרבן רווי דם.
פסוק כו:וירף ממנו. ואולם משחלפה הסכנה, הבינה שלא את חיי הבן ה' דורש, וכי די לו בהקדשת הילד לעבודתו על ידי ברית המילה.
פסוק כו:אז אמרה חתן דמים למולת. כלומר, הוצרכתי לרכוש אותך (משה) בדם המילה בלבד.
פסוק כו:למולת. בלשון רבים, משום שעתה כבר צריך היה למול את הבן השני, כלומר שעתה הביאה קרבן־דמים זה בשניה.
פסוק כז:ויאמר וגו'. אין לראות באמירה זו רק משום מעין הארה חד־פעמית אצל אהרן, שהרי חכמינו ז"ל מסיקים מכמה מקראות, כי אהרן נתקדש לנבואה עוד בחיותו במצרים. ומכל מקום, מאז יעקב לא מצינו בתורה שה' יתגלה לו לאדם עד שהתגלה לו למשה, ואף לו - בראשונה - בתופעה מופלאה, בהר האלהים. האחים צריכים להיפגש דווקא בהר סיני כדי שגם אהרן יחזה במקום קדוש זה שבו עתידים ישראל לעבוד את האלהים, למען יתחזק ויאמץ לקראת מילוי חלקו בשליחות הגאולה.
פסוק כז:וישק לו. ובכך ביטא את שמחת לבו שכבר מוזכרת בפסוק יד.
פסוק כח:אשר שלחו. הפועל של"ח עם יחסת־את כפולה פירושו לשלוח עם מישהו, והשוה שמואל ב' יא, כב; ירמיה מב, ה.
פסוק כח:צוהו. גם הוא עם יחסת־את כפולה, והשוה להלן כה, כב; דברים א, יח.
פסוק כט:האחים מקיימים את הציווי האלוהי. תחילה הם מכנסים את זקני העם. אהרן הוא דברו של משה, אך "ויעש האתת"' מוסב בהכרח על משה.
פסוק ל:לעיני העם. הזקנים לא היו צריכים לאותות, אבל העם היה צריך להם.
פסוק לא:וישמעו. כמו וישמעו לקולם; השוה למעלה הפסוקים א ו־ט, והוראתו כמו "ויאמינו".
פסוק לא:ראה את־ענים. השוה שם, ז.
פסוק לא:ויקדו. השוה דברינו לבראשית כד, כו.