רש"י מזה בידך וגו' ופשוטו כאדם האומר לחבירו כו' לא שיתרץ בזה למה נכתב' תיבה אחת כו' אלא מפני שגם אם הם שתי תיבות ק' מה שאל לו וכי לא ראה שהיה בידו מטה ועל זה אמר רש"י לא ששאלו אלא פשוטו כאדם האומר לחבירו כו':
פסוק ח:
רש"י והאמינו לקול האות האחרון משתאמר להם בשבילכם לקיתי כו' לשון הרא"ם דאם לא כן מאי אולמיה דאות אחרון יותר מהראשון אבל לא ידעתי מה יאמר באות הדם דמאי אולמיה דהאי יותר משני האותות הראשונות עכ"ל ונ"ל לומר דאולמיה הוא מפני שבאות הצרעת יכולים לפקפק ולומר הגם כי לקית בשביל שספרת לשון הרע עלינו אין זה ראייה שאת השליח להכות וליסר אויבנו המזדווגים עלינו לכלותינו לכך היה האות השלישי של הדם לומר שיוכל לעשות כל מימיה לדם והוא סימן הריגה לאויביהם נ"ל:
פסוק ט:
רש"י והיו המים וגו' והיו והיו שני פעמים כו' הרג"א מתמיה על רש"י שהקשה קושיא זו ואמר אלו אמר הכתוב והיו המים אשר תקח מן היאור נעשים לדם ביבשת לא היה קשה כלום גם עכשיו שאמר והיו פעם שנית הוא כאלו אמר נעשים דמלת והיו היא במקום נעשים כן הוא כוונתו אעפ"י שאינו לשונו ובנה עליו יסוד גדול ותמה גם על הרמב"ן שהקשה קושיא זו ונכנס לפירושים דחוקים ואיני יודע על מה סמך ועל מה בנה יסודו כי אם אמר הכתוב נעשים היתה קושיא זו חזקה עומדת לפניו במלת נעשים שהיתה מיותרת ואינה צריכה כלל דאל"כ גם באות הנחש שאמר ויהי לנחש למה לא אמר ויהי נעשה לנחש וכן גבי ויהי למטה בכפו למה לא אמר ויהי נעשה למטה בכפו אלא ע"כ צריכין אנו לומר דאחר מלת ויהי או והיו אינו נופל לומר נעשה מפני שהוא לשון ההויה והיא עשייה ואם כן מאין פשוט לו לרג"א לומר דאלו כתיב נעשים לא הוה ק' מידי:
פסוק ט:
בא"ד רש"י אלו נאמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת כו' הקשה הרג"א וז"ל ומ"ש שיהיו דם ביבשת או שיהיו דם ביד ויהיו נשארים כן עכ"ל ונ"ל שאינו קושיא כלל כי וודאי להגדיל הנם אמר כן וזה שאם היו לדם בעודו בידו יש בהם כמה פקפוקין שיאמרו צבע דם היה בכלי או בעודו בידו יכול משה לעשות כן ע"י תחבולה וכישוף כמעשה החרטמים בלטיהם לכך צוה שישפוך אותם על הארץ לעיני פרעה ולעיני עבדיו בעודם מים ואחר כך יתהפכו לדם בהיותם על הארץ וזה יהיה נס מפורסם מאד:
פסוק יא:
רש"י מי שם פה לאדם וגו' מי למדך לדבר כו' מי עשה לפרעה אלם כו' ואת משרתיו חרשיו כו' ולאפקלטורים מי עשאם עורים כו' יש מפקפקי' בהדרגת אלו העניינים ויאמרו שהם סותרים זה את זה שאם למד למשה לדבר בפני פרעה דברים המתיישבים על הלב לפוטרו בדין מה היה צריך לעשותו אלם כו' יעשה כביכול שיועילו התנצלות משה לפני פרעה ולא יצטרך לעשותו אלם שלא יתאמ' במצותו וכן בשאר אם עשהו אלם ר"ל שלא יצוה להורגו לא יצטרך לעשות משרתיו חרשים כו' ואם יעשה משרתיו חרשים שלא יוליכוהו לגרדום לידון לא יצטרך לעשות האספקלטורין עורים כשברח שהרי לא בא לכלל הריגה שיצטרך בריחה ואני אומר שאין כאן פקפוק וקושיא כלל כי הש"י עושה הכל על פי הטבע ע"ד כי סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה וע"כ היו כל הדברים הללו על פי טבע העניין והויות הנהגי הדינית בין הבריות וזה בתחלה כשיתיישבו עליו בדין לשמוע טענותיו למדו הש"י למשה לדבר דברי התנצלותו על צד היותר טוב דברים המתיישבים על לבם באופן יכנסו דבריו באזני היושבים בדין שהם פרעה וחכמי יועציו ושריו ואחר שדבר משה את דבריו בפניהם היו דבריו נכנסו באזני כל השרים והיועצים עד שכפי סברתם היה ראוי לפוטרו מן הדין והועילו דבריו לפניהם עד שהם ביניהם הסכימו כולם בדעת אחת לפוטרו ואולי כי זה היה סבה ממנו ית' שיתרו שגם הוא היה אחד מן היועצים קבלו אח"כ לביתו והשיא לו בתו באמרו כי היה זה לו התנצלות גדול נגד פרעה כי בדינו והסכמת כל השרים יצא נקי אלא פרעה הרשע כמנהג המלכים העריצים לא הסכים דעתו עמהם ואמר שלא יראו לו כל דברי התנצלות משה לפוטרו מן ההריגה כאחד מן הרוצחים מ"מ לא התאמץ במצותו כיון שראה שלא הסכימו עמו דעת שריו ויועציו אלא שצוה למשרתיו שישמרוהו שלא יבריחוהו השרים כדי לפוטרו כפי דינם והם נעשו חרשים ולא שמעו זה אלא כיון שראו הכל שדעת פרעה להורגו מסרוהו לקוסטנטינר שהם האספקלטורין להורגו משום דאי אמר מלכא ליעקר טורא עקר טורא ולא הדר ביה והאספקלטרין הבריכוהו על הבימה להורגו בחרבם והכוהו בחרבם לחתוך את ראשו ונעשו צוארו עמוד של שיש כמו שפרש"י בפרשת יתרו גבי ויצילני מחרב פרעה וכיון שהרגיש משה כי ה' עמו ולא שלט בו החרב אמץ את לבבו ועמד וברח במעמד האספקלטורין שעל הבימה והם נעשו עורים ולא ראו שברח מן הבימה כי לולי זה לא הניחוהו לירד מן הבימה ואחר שהיה עזר הש"י עמו וירד מן הבימה ועמדו שם כל עבדי המלך ומשרתיו שהלכו עמו כשהוציאהו להריגה והם חשבו בדעתם כי בזה נפטר בדינא דמלכותא שכיון שיצא מתחת ידי האספקלטורין נפטר מן ההריגה וזה היה הסיבה מפני שמתחלה נעשו חרשין ולא שמעו שצוה פרעה מתחלה שישמרוהו שלא יברחוהו השרים שלולי זה לא הניחוהו גם עכשיו לברוח והרי יבאו כל הפסוקים על דעת רש"י כפי סדר נכון לפי מנהג דינא דמלכותא ואין כאן שום סתירא ובלבול הפסוקי' כלל כאשר אמרו הרא"ם והרג"א ונכנסו לדוחקים:
פסוק יח:
רש"י וישב אל יתר ושבע שמות היו לו כו' מקשין דבפרשת בהעלותך ביש נוסחאות אמר רש"י שני שמות היו לו כו' נ"ל דלא ק' מידי דודאי שבע שמות היו לו כמו שמצינו בכתובים אבל משה כשהיה מדבר עמו לא מצינו שקראו רק בשני שמות מיוחדים והם חובב ויתרו שכן מצינו ויאמר משה אל חובב בן רעואל וגו' וכתיב אני חותנך יתרו בא אליך הרי כשמצינו שדבר עם משה או משה עמו לא מצינו אלא אלו שני שמות ולכך לקמן בפרשת בהעלותך שדיבר משה עמו פי' שני שמות היה לו ואפשר לומר דלו דהתם לא קאי על יתרו אלא על משה כלומר לו למשה היה שני שמות מיוחדים לדבר עמו בהן והן חובב ויתרו אבל לשאר העולם היו שבע שמות שקראוהו בו ומה שכתב כאן וישב משה אל יתר חותנו וגו' דברי התורה הם שספרה המעשה הזה וקראתהו יתר לא שקראו משה כן:
פסוק כ:
רש"י ויקח משה וגו' אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא פי' שמאמר ויקח משה את מטה אלקים בידו הוא קודם ויקח משה את אשתו וגו' וישב מצרים כי לא יתכן לומר כי אחר שהלך למצרים שב ולקח את המטה והקשה הרא"ם בכאן וז"ל אך לא ידעתי מדוע לא אמר זה גם בשני הפסוקים הראשונים וילך משה וישב אל יתר חותנו וגו' ואחריו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב שדרשו בו רז"ל במדין נדרת לך התיר נדרך במדין כו' וצריך שיהיה מוקדם מן וילך משה וישב אל יתר חותנו ותירץ ושמא י"ל שאין המקראות מוכיחות שהן שלא על הסדר אלא שני המקראות ר"ל ויקח משה את אשתו ויקח משה את מטה האלקים בידו אבל שני הפסוקים הראשונים של וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב וגו' אינן מוכיחו' שהן שלא על הסדר דאיכא למימר ויאמר ה' אל משה במדין פירושו אחר שהלך במדין אל יתר חותנו נאמר לו לך שוב מצרימה והן על הסדר ומה שדרשו רז"ל שמלת במדין דבקה עם מלת לך שאחריו ופירושו במדין לך להתיר שבועתך אינו אלא דרשה בעלמא עכ"ל ותמיהני מאד על הרב הזה אשר דקדק בדברי רש"י מאד בכל מקום וליישב הפסוק ומדרש רז"ל להעמידם על בוריים ואיך יאמר כאן דברים חלושים כאלה חדא במה שאמר שויאמר ה' אל משה במדין פירושו אחר שהלך במדין נאמר לו כו' שהרי לפי מה שפי' הרב הזה בעצמו על מה שאמר רש"י על וישב אל יתר חותנו שהלך ליטול רשות שהרי נשבע לו ופי' שם הרב שהרשות היה להודיע כי השבועה ההיא בטעות היתה ואינה צריכה התרה והטעות ר"ל לפי שגלה לו הש"י למשה שדתן ואבירם ירדו מנכסיהם והיו חשובי' כמתים קודם שנשבע משה ליתרו כלומר ועיקר דעתו של משה כשנשבע היתה שחשב שדתן ואבירם עודן בתקפן ובמעלתן וקרובים למלכות והיה מתיירא מהם שמא ימסרוהו למלכות ולכך נשבע שלא ישוב עוד למצרים מפני יראתן ועכשיו שנודע לו שכבר מתו קודם שנשבע והרי היה שבועתו בטעות וזה היה ההיתר שנתן לו יתרו רשות וא"ל לך לשלום וא"כ לפי דבריו אלה ע"כ היה מאמר ויאמר ה' אל משה לך שוב מצרים כי מתו וגו' קודם מאמר משה שאמר לו ליתרו אלכה נא ואשובה וגו' וקודם שאמר לו יתרו למשה לך לשלום והרי לא נמלט הרב ממה שצריך לומר אין מוקדם ומאוחר כו' ועוד איך יאמר הרב שמה שארז"ל במדין לך היתר נדרך אינו אלא דרשה ואינו מוכיח כן מן המקרא איך פה קדוש יאמר כזה על דברי רז"ל שבנו בפסוק זה יסוד גדול לבנות עליו כמה מגדלים בדיני נדרים שהם דאורייתא וסמכו על עניין זה בכמה מקומות בגמרא ובפוסקים ולפי דבריו יהיו כל המגדלים פורחים באויר ואף כי כבר אמרו היתר נדרים פורחים באויר באמת לא על זה ועל כיוצא בזה אמרו כן כי הניחו זה ליסוד גדול בכמה מקומות ובודאי יש להם בפסוק זה דבר מונח בפשיטות אשר עליו בנו היסוד הזה ולא לדרשא בעלמא קאתו רק ליסוד הפשט המוסד כמו שאומר וזה שודאי ס"ל לרז"ל לדעת רש"י שהשנים פסוקים הראשונים נאמרו כסדרן וכמעשה שהיה כי ס"ל משה כשנשבע ליתרו לא ששבע לו אלא שלא יזוז ממדין עם אשתו ובניו בלי רשות יתרו וכמו שאמרו בב"ר שכל עצמו של יתרו שהשביע למשה לא היתה אלא כדי שלא יעשה לו כמו שעשה יעקב ללבן להוליך בנותיו ממנו על כרחו ומשה כשנשבע נשבע לו על זה אבל גם גמר בדעתו מצד עצמו שלא ישוב עוד מצרימה מיראת דתן ואבירם ואולי גילה זה ליתרו כדי שיאמין יותר לשבועתו אבל הוא לא השביע אותו על זה ומעכשיו יבאו כל הפסוקים וכל דברי רש"י ז"ל על סדר ועל נכון ולא נצטרך לדקדק בכל מה שדקדק הרב בדיבורו על דברי רש"י שפי' על יתר חותנו ליטול רשות שהרי נשבע ודקדק עליו ממה שאמרו חז"ל בסוטה פרק אלו נאמרין ובשמות רבה על לך שוב מצרים במדין נדרת לך היתר נדרך במדין ומתוך זה דחק לפרש דברי רש"י והקשה עוד עליו ותרצו כמו שבאו דבריו בארוכה באותו הדיבור יעויין שם ואני אומר שאין צריך לכל דברי אותו הדיבור כי דברי רש"י פשוטות הם שבתחלה הלך משה אל יתר חותנו ואמר לו אלכה נא ואשובה וגו' שנטל ממנו רשות על שבועתו ועל זה לא היה צריך התרה כיון שתלה שבועתו בדעת יתרו שיתן לו רשות ואמר לו יתרו לך לשלום ומיד שנתן לו רשות התירה אותה השבועה ואחר שהיה לו רשות מיתרו עדיין חשש לו משה לשבועת עצמו שגמר בלבו ובדעתו לקיים אותה השבועה גם מצד עצמו מיראת דתן ואבירם ועל אותו חשש הוצרך הש"י לגלות לו ולומר לו גם מצדך מותר אתה לשוב מצרים כי השבועה לא חלה עליך מתחלה כי כבר קודם שנשבעת כבר מתו כל האנשים וגו' ר"ל שנעשו עניים ולא קרובים למלכות ולא היתה צריך להתיירא מהם ואם כן לא חלה שבועתך מעולם ובלי התרה יכול אתה לשוב מצרים ומפני שהוקשה לרז"ל כיון שעיקר דברי הש"י למשה בכאן לא היתה אלא להודיעו שמותר לו לשוב למצרים מלת לך למה לי לא היה לו לומר אלא שוב מצרים כי מתו וגו' להודיע לו התרת ההשבה והיה להם מלת לך למלה מיותרת שאם לצוותו שילך למצרים אין כאן מקום הציווי ללכת אלא הודעת ההתרה והציווי כבר צוהו כמה פעמים לכך דרשו שהיה כאן ציווי הליכה אחרת והוא שילך ליתרו ויודיענו שכבר מתו האנשים וגו' ושבהיתר הוא הולך אע"ג שכבר הרשהו יתרו וא"ל לך לשלום מ"מ הואיל ויתרו ידע זה שמשה גמר בלבו לקיים השבועה מיראת דתן ואבירם יש לחוש שמא יחשדנו יתרו שמשה עובר על שבועת עצמו לכך א"ל הש"י לך והודיעו הדבר כדי שלא יחשוד אותך ומעתה יבא שפיר מה שאחז"ל על זה בסוטה פרק אלו נאמרים ובשמות רבה מכאן שהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו כלומר אעפ"י שודאי היתה ההתרה חל אפי' שלא בפניו מ"מ כדי שלא יחשדנו אחר כך על חילול שבועתו יתירה בפניו כלומר בידיעתו אבל אין צריך לקחת רשות ממנו על ההתרה והוא מצוה מפי הש"י ולקצת דעות היא מעכבת וכן אמרו בפי' יותר בש"ר שאמרו למדך תורה דרך ארץ שהנשבע בפני חבירו לא יתירנו אלא בפניו שכן אתה מוצא במשה כו' הרי שלא אמרו אלא הנשבע בפני חבירו כלומר אעפ"י שלא נשבע לחבירו אלא בדבר שאין השבועה מגיע לחבירו אלא שנשבע בפניו מעניין אחר אפ"ה לא יתירנו אלא בפניו כמו שהיה כן העניין גבי משה אף על פי שיתרו לא השביעהו כדי שלא יחשדהו אחר כך אם יראה שלא יקיים אותה ומעתה יבאו דברי רש"י כפשוטן ולא יקשה כלום מפרק אלו נאמרין על דברי רש"י והפסוקים יהיו כולם על סדר נכון חוץ משני הפסוקים אלו ויקח משה את אשתו וגו' ויקח משה את מטה האלקים בידו וגו' והוצרך רש"י לומר כאן אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים ולא קודם לכן:
פסוק כו:
רש"י וירף המלאך ממנו אז הבינה שעל המילה בא להורגו כתב הרא"ם לא הבנתי מאמר הרב בזה כי אם כיון לומר שבעת שהיה בולעו מרגלו עד יריכו וחוזר ובלעו מראשו ועד אותו מקום לא הבינה שבא להורגו הלא חשבה שבא להורות לו שימול בנו בלבד וכשהרף ממנו אז הבינה שבא להורגו על שלא מל אותו איך הבינה במה שהרף ממנו שבא להורגו דלמא לא בא אלא להורות לו שימול את בנו וכיון שראה שלקחה וציפורה צור ותכרות את ערלת בנה מיד הרף ממנו והלך לו ועוד אחר שלא הבינה שבא להורגו אלא ממה שהרף ממנו למה אמרה טרם שהרף ממנו הורג אישי אתה לי ואם כן לומר שבעת שהיה בולעו מראשו עד יריכיו הבינה מיד שבא להורגו אבל לא ידעה למה וכראות שתכף שכרתה ערלת בנה מיד הרף ממנו אז הבינה שבעבור המילה בא להורגו למה אמרה על בנה קודם שהרף ממנו הורג אישי אתה לי והלא לא הבינה שבסבת מילת בא להורגו אלא אחר שהרף ממנו ועוד שהוא עצמו כתב שמהבליעה שהיה בולעו מראשו עד יריכיו הבינה שבשביל המילה הוא ולכן ותקח ציפורה צור וכו' עכ"ל ואני אומר שמעתי דברי רש"י ז"ל ואבינם וכולם דברי אלקים חיים הם וכן הוא פי' דבריו של רש"י ז"ל שהרי בתחלה כתב שהיה משה מסופק בדבר איזה מהם קודם אם המילה ושימתין ג' ימים לעכב השליחות כדי שלא לסכן הולד או השליחות למצרים קודם ולדחות המילה עד מצרים ובלי ספק בדברים אלו היה מתייעץ ונושא ונותן גם עם צפורה בתוך המלון ובתוך כך ויפגשהו ה' כלומר בא המלאך פתאום ובלעו מרגליו ועד יריכו וחוזר ובולעו מראשו ועד אותו מקום ואז הבינה מיד ציפורה שהמלאך הזה בא להרוג את משה בסבת המילה כלומר אמרה ודאי שלולי סבת המילה שנזדמנה לו למשה בדרך לא היה בא המלאך להורגו שהרי בשליחות המקום הלך אבל עדיין לא ידע מה היה אמתית טעם שלו הריגה זו שנתחייב בה בעלה אם בשביל שעיכב את המילה ולא מל מיד אעפ"י שהיה צריך להתעכב ג' ימים עוד בשליחותו למצרים או שמא היה חייב הריגה משום שעיכב בשליחות עם היותו במלון להתבונן איזה מהם יקדים המילה או השליחות ולא היה לו להתעכב במלון הואיל והיה בשליחות זה שתלה בו גאולת כל ישראל אעפ"י שתדחה המילה בעבורו כי גם משה עדיין לא היה לו בזה הכרע איזה מהן עדיף או המילה שיש בה כרת או השליחות שתלוי בו גאולת כל ישראל אלא שבתוך כך בא המלאך פתאום ובלעו וטעם הבליעה היה גם כן בה הכרע על שתי הצדדין האחד כפשוטו כמו שהבינה ציפורה והשני שמא בא המלאך להורות לו מפני מה זה אתה מתעכב במלון ומתבונן איזה תקדים ומתוך כך אתה בא לעכב גאולת ישראל שיש לומר במה שבלעו מראשו עד יריכו ואחר כך מרגליו עד אותו המקום ובמילה לא נגע להזיקו היה בו סימן לך אתה לדרכך ודע שאין המילה ניזוקת בהתעכבך עד מצרי' וזה הרגישה ציפורה שעכ"פ סיבת הריגה זו שנתחייב בעלה באה לו בסיבת המילה אך לא ידעה מה טעם הריגה זו אם בשביל עיכוב המלה או בשביל עיכוב השליחות ע"י התבוננות והתייעצות ועיכוב במלון בסבת המילה בחשבו ועיונו אם המילה קודמת אם לא אלא שהיא בטוב דעתה ושכלה התבוננה והכריעה מצד עצמה בסברא חזקה שבשביל עיכוב המילה שהיא בכרת הוא נענש ולכך להצלת בעלה מהריגת ודאי ע"י מילה מסופקת ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי כלומר אמרה על בנה על כל פנים הורג אישי אתה כי עליך ובסיבתך בא לו ההריגה ההוא ומי יודע אולי ינצל על ידי מעשה המילה הזאת שהוא זמנה ואם משו' הסכנה שאחריה נדע מה לעשות כי לולא נולדת לא היה בא בעלי לסכנה גדולה כזאת אך עדיין לא ידעה בבירור אם כונה האמת בהכרתת ערלת בנה לומר בודאי שזו היתה הסיבה האמיתית מההריגה שעדיין לא היתה יודעת הכרעה ברורה וחלוטה כי יש לומר גם כן להפך שבסיבת עיכוב השליחות הוא והכרתת המילה לא תועיל לו להצילו מעונש עיכוב השליחות אך כשראתה שהרף ממנו אז אמרה חתן דמים ודאי למולת ובתחלה לא אמרה למולת כי עכשיו ראתה כי וודאי כונה האמת שעיכוב המילה היתה סבת ההריגה ולא דבר אחר וזה שפרש"י גבי וירף ממנו אז הבינה שעל המילה בא להורגו והתבונן בעומק דקדוק לשונו של רש"י שלמעלה אמר הבינה שבשביל המילה הוא וכאן אמר שעל המילה בא להורגו שודאי כן פירוש לשונו שבתחילה הבינה שבשביל המילה קרה לו עניין זה אבל לא ידעה ההריגה במה היתה או בשביל עיכוב המילה או בשביל עיכוב השליחות בסבת התבוננות ועיון במילה אבל כשהרף ממנו ראתה והבינה באמת שכונה דעת העליון וידעה בודאי שעיקר ההריגה היתה על המילה ודברים אלו דברי אלקים חיים ואחר שנתגלה לי זה אומר אני שמעכשיו גם התמיה שהתמיה הרב הזה הרא"ם ז"ל על דברי רש"י ז"ל בדיבור שקודם זה אין כאן שום מקום לתמיהתו וזה שהוא תמה על דברי רש"י שאמר בסמוך ומפני מה נענש שנתעסק במלון תחלה וז"ל תימא דמהכא משמע שכוונתו היתה למול את בנו מיד אחר עסק המלון ואפ"ה נענש מפני שהקדים עסק המלון לעסק המילה ומרישא דברייתא דקתני ח"ו לא נתרשל אלא אמר אם אמול ואצא לדרך סכנה הוא לתינוק עד ג' ימים כו' משמע שהיתה כוונתו שלא למול אותו אלא אחר שיהי' במצרים וקשיא רישא מסיפא עכ"ל ואני אומר לפי מה שאמרתי בהבנת ציפורה בחטאו של משה אין כאן תימא כלל על דברי רש"י ז"ל כי דעתי לומר שמתחלה כשהיה משה מעיין ומתבונן בשכלו איזה מהם תקדים השליחות או המילה ומתוך העומק העיון מהתבוננות שלא היה יכול להכריעה בדעתו איזה תקדים נתעכב במלון ושהה בה זמן רב יותר מן השיעור כי לא נתבררה לו עדיין הכרעה אם לצאת לדרכו או לא ובמילה גם כן לא עסק ואולי בתוך כך צוה גם כן לתת מספוא לחמורו יותר מן הצורך או לפורקו והיה זה סיבה שהיו שתי המצות מעוכבת המילה והשליחות והיה ממ"נ חייב לעונש כי וודאי בעוד שהיה מסופק בדבר ולא ידע להכריע איזה מהם תקדים אין סברה לומר שיהא נענש עליו אבל בהתעכבו במלון ולשהות שם שלא לצורך המלון רק לעיין בדבר ושלא לעסוק לא במילה ולא בשליחו' זה וודאי יביאו לידי עונש כי היה לו ללכ' לדרכו ולעיין בדרך ואם יסכים בדעתו בהליכתו בדרך למול ימול אותו במלון אחרת ראשונ' הסמוכה לה כי כל היום הוא זמנה לא לשהות במלון ולישב בטל ולעכב שתי המצות המילה והשליחות ועל זה היה נענש ולשון תחלה שאמר רש"י לא תחלה למילה קאמר ושהיה דעתו אחר כך למול את בנו מיד כי עדיין לא היה לו הכרע על איזה מהם אלא תחלה לשניהם קאמר כלומר נתעסק במלון ולא עסק לא במילה ולא בשליחות:
פסוק כו:
בא"ד ואונקלוס תרגם דמים על דם המילה כתב הרא"ם וז"ל גם בזו אני נבוך שאם פי' אונקלוס בחתן דמים למולות הוא על דם המילה כמו שפירש הרב את דבריו אם כן זה שאמר אתחייב חתנא קטול מהיכא מפיק לה ועוד אם הוא על דם המילה תרי זימני חתן דמים למה לי וגם לפירוש רש"י שפיר תרווייהו על דמי ההריגה תרתי למה לי לכן עכ"ל שאין פי' אונקלוס בחתן דמים על דם המילה כמו שחשב רש"י ז"ל אלא בדמי ההריגה ואלולי דמא דמהולתא דקאמר אינו פירוש למולות כלומר היה חתני דמים פי' בן ההריגה לולי דם המולות אבל בחתן דמים אתה לי לא הוזכר אונקלוס קטול כמו שהזכיר פה אלא דם המילה משום דדמים דהתם בדמי מילה קמיירי ולא בדמי הריגה וזהו ההפרש שבין חתן דמים אתה לי ובין חתן דמים למולת אלא שמאמרו אתייהב חתנא לנא משמע שלולי זה אתחייב חתנא קטול והדר קושיא לדוכתא וצ"ע עכ"ל ואני אומר כי לפי שיחתי שכתבתי למעלה בהבנת ציפורה סבת ההריגה אין כאן מבוכה כלל וגם לא קשה לפרש"י תרתי חתן דמים למה לי ואומר ראשונה כי לדברי רש"י לא קשיא מה שאמרה ציפורה שתי פעמים חתן דמים כי כבר כתבתי שהראשון אמרה סתם על בנה הורג אישי אתה לי כלומר בסיבתך כמעט נהרג אישי אבל עדיין לא ידעה באיזה חטא יהרג אם בסיבת עיכוב המילה עצמה או בסיבות עיכוב השליחות ע"י המילה ולכן בראשונה לא אמרה למולת כי לא ידעה בבירור שהמילה היא סבת ההריגה אבל אח"כ כשראתה שהרף ממנו אז החליטה דבריה ואמרה הרי נתברר לי כי חתני היה נרצח על דבר המילה שעיכב ולא על דבר אחר ומעכשיו על הדרך הזה יתפרשו גם כן דברי אונקלוס לפי פרש"י והכי יתפרשו כי חתן דמים הראשון שפירושו לפי שטת רש"י שלא ידעה ציפורה מה הוא החטא שנתחייב עליה בעלה הריגה אם עיכוב המילה או עיכוב השליחות תרגו' אונקלוס בדמא דמהולתא אתייהב חתנא לנא והוא בלשון שמא ואולי כמו שאפרש וזה כי לפי שדעתו שפי' דמים לעולם על דמי המילה קאי וחתן פירושו הוא אישי הוא מתרגם הפסוק כאלו כתיב דמים חתן אתה לי ותרגם בלשון שמא ואולי במסופקת והכי קאמרה אולי בשביל דמי המילה הללו ניתן לי אישי וזה אמרה אתה לי כלומר אתה שלי כלומר יש לו קיום אצלי בזכות זה וזהו פי' של אתה לי אתה שלי ונמשך לזה ואם לא היה דם המילה הזה לא היה לו קיום אצלי אלא הריגה או שמא דבר אחר גרם לו ההריגה כזאת והוא עיכוב השליחות למצרים ואעפ"י שלא הזכירה אותו בדברים היינו משום שדעתה היה נוטה לזה מאד שזאת היא סבת ההרוגה ר"ל דמי המילה ולא דבר אחר אעפ"י שעדיין לא ידעה בהחלט ובבירור ומה שלא אמרה הנמשך כן בפי' מפני שלא רצתה לפתוח פיה לשטן והזכירה הזכות ולא החוב וזהו פירושו של אונקלוס שתרגום בראשונה ואמרת בדמא דמהולתא הדין אתייהב חתנא לנא ופירושו שבלשון שמא ואולי אמרה כן ואח"כ כשראתה שהרף ממנו מיד אז גזרה בדעתה בבירור שעל דבר המילה היה כל חרון האף הגדול הזה שרצה להורגו אז אמרה חתן כלומר אישי במה שהוא אישי ונשאר אישי ושיש לו עוד קיום אצלי ולא נהרג הוא בשביל דמים למולת כלומר בשביל דמי המילה בודאי ולא בשביל ד"א וזהו שהזכירה כאן למולת ולא למעלה אעפ"י שגם למעלה פירושו לפי דעת אונקלוס דמי המילה וכוונתה לנמשך מזה והוא אבל אם לא היה דמי המילה בודאי כבר היה נהרג אישי אלא שלא רצתה להוציא הקללה מפיה אבל אונקלוס תרגם כאן העניין הנמשך מדבריה לא פי' המלות ותרגום בכן אמרת אלולי דמא דמהולתא הדין אתחייב חתנא קטול היוצא ונמשך מדברי ציפורה כל זה נ"ל הוא פי' של התרגום לפי דעת רש"י וכן משמע לשונו של רש"י שזה כוונתו והוא מה שאמר ואונקלוס תרגום דמים על דם המילה משמע דס"ל שאין הפרש בין פירושו לפי' אונקלוס אלא פי' מלת דמים אבל בשאר פירוש העניין אין הפרש ביניהם: